עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/יט" (פסקה)

== כז ==

'''לא תקיפו. ''' שרשו יקף, כמו הקיפו עלי יחד (תהלים פ"ח) מקיפים את הים סביב (מלכים א ז׳:כ״ד) ומצאנו עוד שרש נקף מחסרי נו"ן וענינו הסרה, כמו ונקף סבכי יער (ישעיהו י׳:ל״ד) כנקף זית (שם י"ז) ובבנין הכבד תאמר ג"כ תקיפו, כמו מן נגש תגישו. ובחר הכתוב מלה שהיא לשון הסרת השער כמו אותן שבחסרי נו"ן. גם לשון הקפה סביב כאותן שמנחי עי"ן, ולמדנו שאפילו במספרים אסור, שאין האיסור תלוי בהשחתה אלא בהקפה (רנ"ו): 

'''פאת זקנך. ''' שם זקן ישמש על חוד הלחיים והסנטרות (קינן), וישמש גם על השער הצומח בלחיים (בארט), החזקתי בזקנו (שמואל א י״ז:ל״ה) הוא הלחיים כתרגמו בלועי', וכן ואמרטה משער ראשי וזקני (עזרא ט׳:ג׳), וכן נגע בראש או בזקן (תזריע י"ג) אינו השער, כי הראש והזקן בעוד השער עליהן אינם מטמאים בנגעים, וע"כ זקן המוזכר שם הוא הלחי מקום צמיחת השערות (ע"ש רמב"ן בהשגתו על רש"י וברנ"ו שם), וכן בתלמוד ישמשו על הלחי שם זקן כאמרם (קדושין ל"ה), זקן אשה וסריס שהעלו שער, עד יצמח זקניכם (ש"ב יו"ד) הוא שער הלחיים. והונח על חוד הלחיים שם זקן ע"ש ההזקה ונזילה, כמ"ש רש"פ ששם יזוקו הליחיות המותרות הנוזלות ונפרשות משארי הליחיות המוצרכות להשקות את הגוף, וכטעם לחי ע"ש שהליחה מצוי' בו תמיד, וכטעם גרון מלשון ניגר כמים הנגרים, וכטעם ערף, לשון יערף, כי דרך שם יערוף אותו המיץ ועסיס הגידין המתבשל בתוך המוח ומתפשט בכל גידי הגוף. ובשיתוף השם נקרא גם השער הצומח על חוד הלחיים שהוא שטח הסנטרות זקן. והדבר פשוט כי זקן האמור כאן הוא הלחי כמו פאת ראשכם דרישא שהוא האבר שבו צומחים השערות, כן פאת זקן הוא פאת האבר שבו צומחים השערות. כי אם יהי' טעם זקן כאן השערות א"כ יהי' עיקר האיסור בסוף הזקן והוא בקצה השערות התלויים למטה שזהו סופו, כי קצה השערות הסמוכים לעור הוא שרשם ועיקרם שממנו התחלת צמיחתם, וזהו לא נקרא סוף. גם הפאות המבואר מרבותינו מצויינים בלחיים לא בשערות. וממה שאמרו (שם בקדושין), נכתוב קרא "את שבזקנך מאי פאת זקנך" מבואר כי זקן דקרא אינו השער כ"א הלחיים מקום השער. ועוד אם זקן דקרא הוא השער, הי' מסמיך הזקן לפאה לומר לא תשחית זקן פאתך. ולא הוצרכתי לבאר זה לפשיטותו לולי ראיתי מגמגמים בזה. וצריכים אנו לומר שקיצר הכתוב בלשונו וסמך על המובן מאליו, כמו וגלחה את ראשה, שהראוי בתשלומו את שער ראשה, ככה כאן ראוי בתשלומו לא תשחית את שער פאת זקניך. (ויב"ע שינה בתרגומו בין פאת הראש לפאת הזקן, זה תרגם צדדי רישיכון, וזה שומת דקניכון). והנה למ"ש התוס' (נזיר מ' סד"ה ובתער), שהתער עוקר השער ומשחיתו מעיקרו. (ושם ל"ט ב' ד"ה כל שהוא) תער מעיקרו משרשו לגמרי, שפיר השמיט הכתוב מלת שער, להורות שההשחתה היא ללחיים עצמם שמשבית ומבטל מהם כח צמיחת השערות. ובמכדרשב"י (תזריע מ"ט א') אמאי כתיב בתער ולא במספרים, אלא משום דיתעבר שערא בשרשוי. אמנם הנסיון אינו מאמתו כי עינינו רואות שהתער אינו מגלח השער מעיקרן, וההשחתה שעושה התער הוא, כמ"ש רנ"ו שבהעברה אחת על העור לוקח חלק גדול מהזקן, והמכלה דבר בבת אחת נקרא השחתה. ולמ"ש הראב"ע ששער הזקן לתפארת האדם הם, וכ"א בשבת קנ"ב הדרת פנים זקן, ובמכדרשב"י (נשא קל"ט א') דיקנא הוא שבחא ושלימותא ויקירותא מכל פרצופא. א"כ ההשחתה אינו לשער לבד כ"א גם לאדם שמשחית תפארת פניו, לכן השמיט שער. ויותר יתכן שבכוונה השמיט הכתוב מלת שער, כי בכל המקומות שמבואר בקרא מלת שער יש להם שיעור מוגבל לארכן כבנדה נ"ד שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים ובסימני בן ובת כדי לכוף ראשן לעיקרן, שבנגעים ובסימנים מבואר בקרא שער, וכן פרה אדומה אינו רק בשער. וא"כ אם הי' מזכיר בתגלחת זקן מלת שער היינו אומרים שאין איסור בהשחתת זקן רק בשער שיש להם שיעור מוגבל בארכן כבאחריני, עכשיו שהשמיט מלת שער ילמדנו שאין לנו להשגיח כלל בכמות אורך השער וגם שער כל דהו אסרה התורה השחתתו. וכן משמעות פשטות הענין מדלא אשתמט תלמודא לאשמעי' הך דינא בזקן, ולמה להו לאשמעי' שיעורא דשער בענינים שאינם נוהגים לדורות כנגעים ופרה יותר הוי להו לחוש בתגלחת שהוא מילתא הנהוג לדורות ולאשמעי' דתגלחת הזקן אינו אסור רק בשיש שיעור מה לאורך השערות, אלא ודאי שאין בזה חילוק כלל, ומטעמא דאמרן, מדלא הזכיר קרא מלת שער. ובתשו' נודע ביהודה מ"ת סי' פ' היטיב להשיב בזה על חכם אחד שהתעורר לחלק בענין תגלחת הזקן. אמנם בתשוב' בשמים ראש סי' ח"י כתב שהלוקח שער הזקן תחלה במספרים עד שלא יניח כדי לכוף ראשן לעיקרן אז כשמביא עליו תער אין כאן איסור שאין זה קרוי פאה ולא שער כדמשמען סוגי' דנזיר שאין זה גלוח כלל וכאן לאיסור גלוח בעינן, ע"ש. ורמז בזה על מה דאמרי' (נזיר ל"ט ב'), נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר, הרי דלא מקיים מצות גלוח רק כשהשער ארוך כדי לכוף ר"ל, וכשהוא קצר מזה השיעור אינו קרוי שער ואין כאן גלוח. וכמו דלא הוי גלוח לנזיר ה"נ לא הוי גלוח לזקן. ולדעתי דברי שגגה הם שמדמה דאורייתא לדרבנן, דהא דאצטרכו התם לתגלחת נזיר שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו מדאורי' רק מדרבנן, דמה"ת בשגלחוהו אחר מלאת אף שהניחו פחות מכדי לכוף ראשן לעיקרן די בכך לצאת ידי גלוח כמבואר שם בתוס' (ד"ה וקים להו), וז"ל כשגלחוהו אחר מלאת כיון שהי' לפנינו גידול שער ביום שלשים הראוי לתגלחת מדאוריית' די בכך ומיהו ז' יש לו להמתין דיליף מתגלחת טומאה. ואע"ג דלא דמי לגמרי דהתם צריך להמתין זיי"ן כדי להביא קרבנותיו בטהרה מ"מ שוו חכמים סתם סתירה דתגלחת שאחר מלאת לסתירת טומאה. יעו"ש בתוס'. וכן מבוארים הדברים מעצמם, דרבנן סברי בנטמא אחר מלאת (ביום ל"א בסתם נזירות או ביום ק"א בנזיר למאה יום), סותר למ"ד יום דגזרו אחר מלאת אטו יום מלאת, וכיון שאינו אלא מטעם גזירה אינו מביא קרבן טומאה כי אחר שנגמר כל נזירותו אינו סותר מה"ת לכן אינו מביא קרבן טומאה. אמנם ר"א פליג עלייהו וסובר דבנטמא אחר מלאת אינו סותר כלל, דלא גזר ר"א אחר מלאת אטו יום מלאת, מיהו אע"ג שאינו סותר כלל נזירותו לר"א בנטמא אחר מלאת, מ"מ אסור לו לשתות יין ולהטמא למתים עד אחר שבעה ימים שיטהר מטומאתו בהזאה שלישי ושביעי ויטהר להביא קרבנות נזירותו (וזה שאמר ר"א כל אחר מלאת אינו סותר אלא שבעה, ר"ל אינו סותר כלל למפרע כזרו אלא ממתין ז' ימי טומאתו להביא קרבנותיו בטהרה. ואע"ג דטמא משלח קרבנותיו, שאני נזיר דכתיב על כפי הנזיר, כמ"ש בשיטה מקובצת בנזיר דף ו' בשם הרא"ש. עתוס' רפ"ג ט"ז א' ד"ה ור"א אומר. ובפ"ק ו' א' בתוס' ד"ה נטמא) והשתא קאמר תלמודא (ל"ט ב') דלר"א מדמין תגלחת לטומאה דכמו שבנטמא אחר מלאת אע"ג דאינו סותר כלל מנזירותו מ"מ אסור ביין ובטומאה עד אחר שבעה ימים שיטהר להביא קרבנותיו, כן בנתגלח אחר מלאת אע"ג דמה"ת דיו בכך ומן הדין מותר מיד ביין ובטומאה, מ"מ לא רצו חכמים לחלק בין נתגלח אחר מלאת לנטמא אחר מלאת, ובשניהם ממשיכין אותו בנזירותו עוד ז' ימים, וכיון דהמשכת נזירותו זאת אינו רק מדרבנן בעלמא, לכן הקילו בו עוד יותר בנתגלח ונשארו בו שיעור כדי לכוף ר"ל שהוא שיעור גידול שער בשבעה ימים, אין צריך להמתין כלום ומותר מיד ביין וטומאה. וכל מעיין ישפוט בצדק שדברי שגגה כאלה לא יצאו מידי אחד הראשונים, והאמת עד לעצמו: