עריכת הדף "שדי חמד - פאת השדה/כללים/ד/ט" (פסקה)

==טו==

ט"ו) דבר שיש לו מתירין דלא בטל צדה הגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד סי' קכ"ב לומר דדוקא באכילת דבר איסור דאיכא גנאי הוא דאיתא לחומרא זו ומה שהביאו לחלק כן הוא שהביא שם מה שהקשה הרב השואל על האיסור והיתר בדין עצים מוקצה וז"ל מה שנתקשה בדברי האו"ה כלל כ"ד דין י' דכ' דאם נתרבה ממילא בעצים דתנור אין כאן דשיל"מ דחום התנור לא ישאר עד למחר וקשה הא גם במאכל אם יאכלנו היום לא ישאר למחר נראה דכוונת האו"ה במאכל דהאיסור הוא האכילה ולכך אסור התחלת האכילה אע"ג שאח"כ כאשר הוא כבר בפה לא שייך תו עד שתאכלנו מ"מ התחלת האכילה אסורה וממילא נשאר האיסור גם על סוף האכילה וכדאיתא ברמ"א באו"ח סי' תקי"ג סעי' א' גבי ספק מוכן דאסור ג"כ משום דשיל"מ אבל כאן ההיסק אינו אסור דנהי דהיסק שלא לצורך אסור מ"מ הרי התוס' בביצה דף י"ב ריש ע"ב כ' דהיכא דדעתו ליהנות אפילו באיסור חשיב לצורך קצת ואמרינן מתוך (ובלא"ה לפי ענ"ד י"ל דדווקא באיסור אכילה והנאה אסרו עד שתאכלנו באיסור וכו' משום דאכילת איסור הוא גנאי טפי וכמ"ש התוס' בחולין דף ה' סע"ב ובכמה דוכתי דרק באכילת איסור אמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה ליד הצדיקים וא"כ דווקא באכילה אמרינן גם הא דדשיל"מ לא בטיל משום עד שתאכלנו אבל בשאר איסורים לא ואפשר אפילו בהנאה לא אמרו ושבח עצים ניכר בפת והוי כאכילה ויותר נכון דהנאה בכלל אכילה ולא חילקו בין הנאה לאכילה אבל לענין שאר איסורים לא אמרינן דדשיל"מ לא בטל כן י"ל לפי ענ"ד):

'''ועכ"פ''' יהא מטעם זה או מטעם אחר אין בהיסק איסור וע"כ כשבא ליהנות מהחום שפיר כ' האו"ה דרוב אין כאן דשיל"מ דאם לא יהנה היום לא ישאר עד למחר וע"ד זה צריך ג"כ לפרש דברי המרדכי ספ"ק דשבת דביאר סברת מקלי קלי דהוא כעין ענבים בגיגית דביאתן לעולם בתערובת דהיינו משום דבעצים בשעת הסקה אין איסור ובשעת הנאה ביאתו לעולם ע"י תערובת וא"ש עכ"ל הרי שדעתו נוטה לומר דדוקא לענין אכילה והנאה שגם היא בכלל אכילה הוא דאמרו דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ולא בשאר איסורין ואף שדברים אלו כתובים במוסגר בחצאי לבנה מכל מקום נראה מסיגנון הלשון שדברים אלו יצאו מפה קדשו (לא שהם דברי איזה מגיה) ושלזה נוטה דעתו וכן כתב סברא זו ידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בספרו שו"ת הד"ר סי' כ"ט אות ה' דף י"ד ע"ד (ד"ה איברא) שכתב להסביר טעם לחלק בספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין בין ספק דמציאות דאזלינן לחומרא בדבר שיש לו מתירין לספיקא דדינא דאזלינן לקולא גם ביש לו מתירין בדרבנן (כמו שכתבו הפוסקים) ואמר מר ההסבר בזה דאם אמנם התירו חז"ל את הספק לתלות שנעשה בהכשר אבל גנאי יש בדבר במידי דאכילה כשנודע הדבר כמו שכתבו התוס' לענין מה שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים אבל בספיקא דדינא אם יבא אליהו ויגלה הדין בהיפוך עם כל זה כיון דעד הנה הוכרע הדין להקל בדרבנן וכתב אשר נכתב בטבעת המלך אין להשיב ועד הנה היה היתר גמור ותורה חדשה מאתו תצא וזה ברור בסברא עכ"ל הרי שכתב להסביר על פי סברא זו דבמידי דאכילה איכא גנאי וכדברי הגאון מוהר"מ שיק ויש לפקפק לפי מה שהבאתי בשדי חמד במערכת האל"ף אות רמ"ב שיש סוברים שגם בשאר איסורין דלאו מידי דאכילה איתא להא דאינו מביא תקלה וכו' ועוד הבאתי שם באות רמ"ג מה שכתבו התוס' בכמה מקומות לחלק דדוקא כשהמאכל עצמו הוא אסור הוא דאיכא גנאי אבל אם המאכל עצמו הוא היתר אלא שאסור מחמת הזמן ליכא גנאי ויוכל לבא תקלה על ידי צדיקים והרי עיקר דין דיש לו מתירין אף בדרבנן אזלינן לחומרא למדנו מדאמר רב אשי בביצה דף ד' ע"א לעולם ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו בדרבנן וכי היכי דלא בטיל הכי נמי בספיקא לחומרא עי"ש והרי ביצה זו אינה אסורה בעצם אלא מחמת הזמן ולא שייך בזה גנאי ואמאי אזלינן לחומרא אלא מוכח דלא מן השם הוא זה:

'''אף''' גם זאת לפי הנראה סברא זו היא היפך דעת הגאון נודע ביהודה בצל"ח לפסחים דף י"ז בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים סי' ח"ק שכתב לענין ספק משקה לטמא כלים דלדעת הסוברים דחומרת יש לו מתירין לאו דוקא בדבר שההיתר בא ממילא על ידי הזמן כביצה שנולדה ביום טוב אלא אף כשההיתר בא על ידי מעשה חשיב יש לו מתירין אם כן בטומאה נמי בכלי שטף שיש להם טהרה במקוה יש בה חומרת יש לו מתירין להחמיר בספיקו בדרבנן נמי עי"ש דב"ק הרי דלאו דוקא באיסור אכילה אלא גם בענייני טומאה נמי דיינינן חומרת יש לו מתירין:

'''הן''' אמת דהגאון שואל ומשיב במהדורא קמא בח"ג סי' רכ"א חולק על סברת הצל"ח וכתב דלענין טומאה לא שייך דבר שיש לו מתירין לא מיבעיא אי נימא כהתרומת הדשן וכן הוקבע הדין ברמ"א סי' ק"ב בדבר שאינו רק טעם ולא ממשו של איסור לא שייך יש לו מתירין פשיטא דבטומאה לא ניכר ממשו של איסור ולא עדיף מטעם אלא אף לפי דעת השפתי כהן החולק שם בזה על הרמ"א אבל כל זה באיסור אבל בטומאה דכיון דבספק טומאת משקין לא גזרו חז"ל שוב הוא טהור גמור דעל זה לא גזרו וכל שלא גזרו בזה שוב אין כאן שום טומאה ובשלמא ספק איסור דרבנן דהאיסור הוא ממש אם כן כל שיש לו מתירין שפיר אמרינן דילמא אוכל איסור אבל כאן חז"ל לא גזרו שיטמא כלל מספק וזה ברור מאד ותדע דהרי בספק טומאה ברשות הרבים דטהור אף דאמר ר"י הא נהרא זיל טבול אפילו הכי לא אמרינן דהוה ליה יש לו מתירין ועיין משנה למלך פרק י"ט מהלכות אבות הטומאה שהאריך בזה דאינו רק דרך עצה טובה ואם כן דכל שספק טהור לא גזרו חז"ל בזה והוה ליה טהור אלא אם טבל אין לו הפסד כדכתב רבינו בפרק י"ד אבל חלילה שיהיה דבר שיש לו מתירין על ידי זה וזה ברור ודוק ועיין בפסחים דף י"ט אמרו גם כן דלא גזרו על ספק כלים בירושלים עכ"ל ולפי דבריו נראה שיש לומר כן בשאר איסורין (חוץ מאיסורי אכילה והנאה) דרבנן דבספק איסור אין להחמיר משום שיש לו מתירין ומטעם שכתב הגאון מוהר"ם שיק דאכילת איסור שאני דאיכא גנאי באכילת איסור כן נראה לפום ריהטא וצריך להתיישב בזה בל"ן איה"ש: