עריכת הדף "פרי תואר/יורה דעה/קיג" (פסקה)

==טו==
'''דגים קטנים וכו'.''' אבל דגים גדולים וכו' אסורים. אמרתי לעמוד על עקרן של דברים בש"ס ובפוסקים:

גרסינן בע"ז דף ל"ח וז"ל אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים ע"כ. ופירש"י מלוחים נאכלים כמות שהם מחמת מלחם ע"כ פי' וכיון שנאכלים כמות שהם אין בהם משום בישולי גוים. והתוס' ז"ל כתבו וז"ל דגים וכו' פי' אם בשלם גוי אחר שמלחם ישראל שרו כיון שקודם בישולן היו נאכלים מחמת וכו' מלחם וכו' והשתא ניחא דלא תקשה לקמן דרבי יוחנן דאמר דג מליח וביצה צלויה אסורה דהתם מיירי במלחו גוי והכא מיירי במלחו ישראל ע"כ וזה מסכים לשיטת רש"י.

גם רמב"ם כתב פט"ז מהמ"א דין י"ו וז"ל ודגים קטנים שמלחן ישראל או גוי הרי הן כמי שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן גוי אח"כ מותרים וכל שבשלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסופו מותר ע"כ א"כ דסובר כפי' רש"י והתוס' דההיתר הוא בישול שאחר מליחה ולכאורה משמע דוקא דגים קטנים הוא דמהני להו מליחה ואין בהם משום בישולי גוים אבל לא גדולים מדלא קאמר דגים סתם והכי דייק רשב"א בתורת הבית הארוך ודחה דלאו דוקא קטנים.

תו גרסינן התם וז"ל דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר. ופירש"י וז"ל חזקיה שרי דלאו הוא בישול ור"י אסר דזהו בישולו ע"כ משמע דפלוגתייהו במליחה וכן כתבו התוס' בד"ה דגים קטנים דפלוגתייהו במלחו גוי כמו שכתבתי בסמוך ופירש הרשב"א בתורת הבית דברי חזקיה ור"י לשי' רש"י והתוס' דחזקיה סבר דלא גזרו בישולי גוים אלא בבישול שע"י האור ור"י סבר דכל מין בישול גזור והנה תתחייב לומר דמליחה זו מכשרת הדגים לאכילה כשיעור בישול מב"ד דאי לת"ה לו יהיה אלא גזרו במליחה עצמה כיון דלא חזי דג זה במליחה זו לאכילה שרי דלא עדיפא מליחה מהאור דאינו אסור אלא אם בשלו הגוי כמב"ד וכיון שכן תתחייב לומר דאם בישול גוי לדגים אלו מותרים בין גדולים בין קטנים דהכא סתם קאמר דג מליח ועוד דאי הוו סברי רש"י והתוס' לחלק בין גדולים לקטנים לענין בישול הוה להו לאפרושי פלוגתייהו דר"י וחזקיה בבישול דג מר סבר דהוי כדג קטן דחזי לאכילה ושרי לבשלו ומר סבר דלא, ולא הוה להו לחדש דין חדש לומר דפליגי במליחה והוא דבר רחוק כמו שכתבו רמב"ן והרשב"א בת"ה הארוך. אלא ודאי דל"ש גדולים ל"ש קטנים ופשוט. והרמב"ם כתב שם בפ' י"ז מהמ"א וז"ל דג שמלחו גוי ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרים, מליח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל ע"כ. הנה דעת רמב"ם כדעת רש"י ותוס' דפלוגתייהו דחזקיה ור"י בדין המליחה אי [הויא] (הויה) בכלל הגזירה או לא ופסק כחזקיה מטעם דקאי בר קפרא כוותיה. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה הארוך. אך לא ביאר רמב"ם דעתיה בדין אם בשלו גוי:

'''ונראה''' כי מן הטעם עצמו שהוכחנו לדעת רש"י ותוס' נוכיח גם כן לדעת רמב"ם דאם בשלו גוי שרי. וסמך רמב"ם על מה שכתב בדין שלפני זה בדגים קטנים דל"ש ליה גדולים וקטנים. ולהבין דעת רמב"ם על בורייה צריך לדעת טעמו ז"ל למה לא הספיק לו במה שכתב בסי' י"ו שהתיר בהדיא מליחת גוי וצלייתו אחר מליחה כמו שכתבתי לך לשונו למעלה. והיה נראה לכאורה לומר שכל עצמו לא כתב דין זה אלא לומר שלא התיר אלא המליחה לא הבישול שאח"כ וזה אינו כי העקר חסר השתא דכל עצמו לא אתא אלא לאסור הבישול שאח"כ לא הוה ליה לאשמועינן אלא דין זה ונמצא העקר חסר. והנכון בעיני לומר בפי' דברי רמב"ם הוא דבדין י"ו כתב דיני הכשר מקצת בישול והודיענו מתחילה מציאות שמלח הגוי דג שבזה נעשה הדג קצת ראוי, וגמר ראויתו הגוי עצמו על ידי הבישול. וכתב עוד אם נעשה מקצת הבישול ע"י ישראל וגמר הגוי הבישול דשרי בכל גוונא. ובדין י"ז חזר להודיע אפילו עשה מליחה שהתקין הדג לאכילה. וזהו דדייק הרב עד שהכשירן לאכילה מה שלא כתב כן במליחת דגים קטנים שאחר האמת כשזכר המליחה בתחילת הענין היל"ל והכשירן לאכילה, אלא דהתם מיירי שמולחים אותם כל דהו ובאותו מלח כל דהוא שעושים להם מכשירין אותם קצת אך לא כהכשר המליחה שעושים להם מלח הרבה לפעמים ואינם ראוים אלא לכוס והא הוי כנתבשל ביד גוי ואע"פ כן שרי מטעם דלא גזור אלא בבישול ע"י האור וכפ"ז לא שנא גדולים לא שנא קטנים כל שמלחם עד שהכשירן לאכילה ע"י המלח אין בהם משום בישולי גוים. וכפ"ז נקט תלמודא בישול דגים קטנים מלוחים דשרי ומכ"ש גדולים וגם רמב"ם כתב קטנים ומכ"ש גדולים ודוקא דהוכשרו לאכילה ע"י מליחה זו כמו שכתב רמב"ם אבל גדולים שמלחן כל דהו לא חזו לאכילה ואם בשלם גוי אסור ומעתה כל מה שכתב הב"י בדיוק דברי רמב"ם ודברי רש"י מחילה מכבוד הרב לא יצא ידי חובת עיונו הזך והבהיר ומה שכתבתי עיקר:

'''ועוד''' תמצא שהרמב"ם ז"ל השוה דין דגים מלוחים לדין המעושן, והמעושן תלמוד הירושלמי ערוך הוא דאין בו משום בישולי גוים. ואי תימא דלא חזי אפילו לשיעור מאכל ב"ד איצטריך תלמודא לאשמועינן דלית ביה משום בשולי גוים, אלא ודאי דכל שהוכשר בין ע"י מליחה בין ע"י עישון אין בו משום מב"ד וזו ראיה חותכת:


'''ומה''' שכתב הרשב"א בתורת הבית הקצר בדגים גדולים מלוחים אית בהו משום בישולי גוים:

'''דע''' כי רמב"ן וראב"ד והרשב"א סוברים שיטה אחרת בפי' דפלוגתייהו דחזקיה ור"י, דלכ"ע מליחה לא באה בכלל הגזירה דב"ג ופלוגתייהו היא בבישול גוי דבתר מליחה, מ"ס דדגים גדולים לא סגי להו במליחה ומ"ס סגי ליה במליחה ונאכל כמות שהוא ושרי בב"ג. ופסקו רבוותא כחזקיה דשרי אפי' בגדולים אלא דרבינו יונה רבו דרשב"א פסק כר"י דאסר והרשב"א פסק בת"ה הארוך כחזקיה ובקצר פסק כר"י. וכיון דכולהו רבוותא כחזקיה סברי הכי פסקינן ומה גם בשל סופרים וכל מה שהכריח הב"י בדין זה אין הכרח כלל ולא נמצאת סברא זו לאסור הדגים הגדולים אלא ברבינו יונה וטעמו הוא משום דפסק כרבי יוחנן וכבר הודעתיך דכל הפוסקים כחזקיה ובר קפרא ס"ל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן והתוס' ורש"י וגם הרשב"א בת"ה הארוך אלא דבקצר כתב כדעת רבו. לכן פסק הלכה הוא דכל דמתכשרי דגים לאכול ע"י המליחה הגם דהויא אכילתם קצת ע"י הדחק כמאכל בן דרוסאי שרי ולא דמיא לביצה שנגמעת חיה דזה הוי דוחק גדול ואינה דומה למליחת הדגים ופשוט: