עריכת הדף "
בינה לעתים/יום טוב/ב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== יח == '''המכניס עפר מערב יו"ט אם ייחד לו בחצירו קרן זוית הרי זה מוכן ומותר לטלטלו וכו' וכן עפר שהוסק מערב יו"ט מוכן, ושהוסק ביו"ט כל זמן שהוא חם וכו' מותר לטלטלו.''' המג"א בסימן תצ"ח ס"ק כ"ח כתב דאם נתערב אפר מוקצה עם אפר מוכן באופן שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב, דכיון דלא ניכר לא שייך דבר שיש לו מתירין אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח מ"מ כיון דעיקר מדבריהם בטל ברוב עכ"ל, ולא ידעתי דאם אמת הוא דמקרי לח בלח מאי נפק"מ בשל דבריהם וכי באיסורא של דבריהם לא בעינן ששים ומכ"ש באיסור מוקצה, אבל באמת לא ידעתי באיסור טלטול מאי נ"מ בלח או ביבש דעיקר הבדל בין לח ויבש הוא באכילה, דלח נותן טעם וטעם כעיקר מן התורה וגזרו במינו אטו אינו מינו אבל בדבר דלא שייך נותן טעם מאי נפק"מ בין לח ויבש, ומים שאובים במקוה דמהני רוב, מעולם לא שמענו דיהיה צריך ששים דמים במים ודאי מקרי לח בלח, ואפר פרה בטל ברוב באפר מקלה כמבואר בבכורות דף כ"ג ומעולם לא שמענו דיהיה צריך ששים. ''' גם''' מה שכתב המג"א שם דגחלים עוממות אסורים לטלטל ביו"ט יש לפקפק דהלוא יוכל להדליק ולשום עליהם אש וחוזרין לחומם וחום טבע שלהם מקדם וכמעשה בכל יום שנופחים בהם אש וחוזרין להבערתן ולא דמי כלל לאפר שכבר נתקרר שאי אפשר להצליח לשום מלאכת בישול כלל וכן עמא דבר [ועיין להלן בפרק ג' הלכה י' בסופו]. ''' מי''' ''' שהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו, אבל אם העלה גוש עפר הרי זה לא יכתוש אותו ביו"ט.''' וכתב המ"מ מלשון רבינו שכתב כאן וריש פרק ג' נראה בביאור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ, והנה יש לתמוה למה השמיט הרמב"ם דין דאם יש לו דקר נעוץ דמכסה בו כדתנן ומודים דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואמרינן עלה בגמרא והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ולמה השמיט רבינו כל הדין הנזכר במשנה וסותם {{ממ|ריש פרק ג'}} דאם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו לא יכסה עד ערב אף דכבר שחט, מה דבמשנה נזכר היתר מפורש שיחפור בדקר ויכסה, והנה הפר"ח באו"ח תירץ משום דהוי מילתא דלא פסיקא דבמקום דאין בחפירת גומא קלקול כגון בשדה דהוי מלאכה דאורייתא אסור לחפור בדקר, אף שהוא נעוץ מבעו"י ומשום דלא הוי מילתא דפסיקא לכך השמיטו רבינו הרמב"ם, וזהו דוחק גדול בדברי רבינו דהעתיק כל הלכתא למשיחא, והעלים הדין הנזכר במשנה ובש"ס מבלי להזכירו הקצר קצרו ידיו לכתוב ולחלק בין בית לשדה, ויותר היה אפשר לומר דס"ל לרבינו דודאי אם החופר בשדה היה עושה מלאכה איסור דאורייתא לכסות א"כ אף בבית אסורה דלא יבואו לטעות וכי תתן תורת כל אחד ביד השוחט ביו"ט לדייק מקום הגומא אם הוא קלקול או תיקון, וכי האי מילתא וודאי דגזרינן רק המשנה אתיא אליבא דר' שמעון דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה א"כ כל החופר גומא וא"צ אלא לעפרה בין בבית בין בשדה הוי קלקול ופטור ולכך התירו חז"ל לחפור בדקר ולכסות, משא"כ לדידן דקיימ"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וא"כ החופר במקום שאין הגומא קלקול חייב וא"כ אי אפשר לחלק ולומר כאן מותר וכאן אסור וכהנ"ל והכל אסור ולכך השמיט רבינו ז"ל וק"ל. ''' רק''' דכל זה דוחק הוא דמנ"ל להרמב"ם להך גזירה מה דלא מצינו רמז במשנה או בש"ס, ומן הסברא זאת אין לדחות כלל משנה שלימה מן הלכה, ועוד דאם סתמא דמשנה זאת נשנית בעדיות להלכה כר"ש א"כ הו"ל להרמב"ם לפסוק באמת כר"ש הואיל ותנא דעדיות כוותיה, לכן נ"ל דס"ל להרמב"ם דאי איירי שיש לו דקר נעוץ וביו"ט הותר לו לנתקו הואיל דהוי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה, א"כ קשה קושית התוס' דהא עכ"פ מדרבנן אסורה, ואין לתרץ כתי' תוס' משום מצות כסוי התירו וכו', כי מה שכתבו התוס' ד"ה וא"צ אלא לעפרה וכו' שהתירו לעשות גומא משום שמחת יו"ט ודאי דאינו לבית הלל כיון דלא שרו ב"ה אלא בשכבר שחט וא"כ מה שמחת יו"ט יש כאן רק מצות כסוי יש כאן, וזה פשוט להתוס' דבטלו דבריהם משום מצות כסוי רק קושית התוס' הוא לבית שמאי, ובפרט לפי מה דמסקינן לקמן דמוחלפת השיטה ולדעת ר"ת בתוס' שם קאי אהאי משנה דהשוחט וכו' וא"כ ב"ה הוא דמתיר לשחוט לכתחילה בזה וא"כ ליכא כאן כלל מצות כיסוי דלא לשחוט ולא לבעי כיסוי וקושית התוס' הוא עיקר כמ"ש ולזאת תירצו משום שמחת יו"ט, דא"כ [כתירוץ התוס'] באפר שהוסק ביו"ט נמי יהיה מותר לכסות בדיעבד, כי הוא לא ס"ל הך סברת הירושלמי {{ממ|הובא בתוס' שם ד"ה אמר רב יהודה ובהרא"ש}} לחלק בין קודם ששחט לאחר ששחט רק ס"ל דגמרא דידן חולק על הירושלמי וס"ל דלעולם אפילו לאחר שחיטה אין מכסין כלל באפר מוקצה הואיל והש"ס סתמא קאמר דאפר שהוסק ביו"ט אסור דמשמע אפילו דיעבד, ולכך לא הביא הך דירושלמי דאפר שהוסק ביו"ט מותר לכסות בו לאחר שחיטה כי הוא ס"ל דהש"ס דידן חולק על הירושלמי הנ"ל וא"כ קשה דאי ס"ד דהתירו איסור דרבנן ביו"ט בשביל מצות כסוי אמאי לא התירו ג"כ איסור מוקצה. ''' ועוד''' דא"כ מאי פריך הגמרא שם על הא דכוי אין שוחטין ביו"ט ולכסי בדקר נעוץ, מאי קושיא דלמא דוקא במצות כיסוי התירו חכמינו ז"ל איסור דרבנן ולא בספק כמ"ש התוס' בחולין פ' כסוי הדם דף פ"ד, ובפרט לפמ"ש הרשב"א במשמרת הבית דף ק"ב ע"ב נראה מביאורו דגירסא שלו בגמרא דקר נעוץ מוכן לוודאי ולא מוכן לספק, ופרכינן ספק מ"ט לא דקעביד גומא וודאי נמי וכו' וקשה מאי קושיא דלמא לוודאי התירו חז"ל אסורא דרבנן אבל לא לספק. ''' אלא''' ודאי ס"ל להרמב"ם דרחוק הוא שיתירו חז"ל איסור דרבנן כנ"ל דאפילו איסור מוקצה לא התירו, רק דמיירי דהיה לו דקר נעוץ ונתקו ביו"ט. ובזו קמ"ל המשנה דמכסה בו ובזו מיירי המשנה דיחפור בדקר היינו דהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט, דאלו לא היה לו דקר נעוץ מערב יו"ט אף דעבר וחפר ביו"ט הרי זה מוקצה גמור יותר מאפר ופשיטא דאין לכסות בו, ואלו היה לו דקר נעוץ פשיטא דמכסה בו ועושה בו כל צרכיו ומאי קמ"ל, אלא וודאי מיירי דהיה לו דקר נעוץ מערב יו"ט וביו"ט הוא נתקו והו"א אף דדעתו עליה דהא הדקר נעוץ, כמ"ש התוספות דנעיצת הדקר משוי ליה הכנה, מ"מ הואיל ואי אפשר להוציא הדקר מבלי עשיית גומא א"כ הוא מוקצה מחמת איסור וקמ"ל דלא תימא [הכי] הואיל ואינו אלא מדרבנן בהא לא אמרינן מוקצה מחמת איסור כמ"ש רש"י ותוס' והרא"ש גבי בית שנפחת וכו' עיי"ש, וזהו קושית הש"ס דקתני דמודים דיחפור בדקר היינו היכא דנתקו ביו"ט מ"מ בעי דקר נעוץ שיהיה מוכן ופריך והא קעביד גומא, וא"כ מאי אהני הכנה הא הוי מוקצה מחמת איסור ומשני כדר' אבא החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור וא"כ לא הוי רק איסור דרבנן, ולא שייך מוקצה מחמת איסור ולכך מהני דקר נעוץ לבטל איסור מוקצה דהכנה, ומעתה קושית הש"ס שפיר דכמו דקר נעוץ מוכן לוודאי כמו כן הוא מוכן לספק ובממ"נ אם עשיית גומא משוי ליה למוקצה אף לודאי כן ואם לאו הואיל היותו איסור דרבנן לא משוי ליה למוקצה אף לספק כן, ודברי הגמרא נכונים. ''' וזה''' לשון הרמב"ם בפירוש המשניות ואמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים אחד שיהיה דקר נעוץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקר העפר, והשני שיהיה תחוח וכו' הרי מבואר להדיא בתנאי הראשון דאינו מועיל דקר נעוץ כי אם שיעקור אותו והיינו דיעבד, דאי מותר לעקרו אין זה בכלל התנאי רק מבואר במשנה, דאם יש לו דקר נעוץ יכסה בו ועל כרחך יעקור אותו, ואין זה בכלל התנאי והו"ל לומר בקיצור דיהיה לו דקר נעוץ בארץ, ועל כרחך צ"ל דכוונתו דאינו מועיל דקר נעוץ כי אם כשיעקור העפר בשעת עקירת הדקר, והיינו ביו"ט דבערב יו"ט מותר לשחוט לכתחילה עליו, ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה מסכימים למה שכתבתי, והן הן הדברים בספר שלו, ולכך השמיט הך דירושלמי דס"ל דהש"ס דידן חולק ע"ז, והשמיט הך דדקר נעוץ כי הוא הדבר שכתב וזה לענ"ד ברור. ''' אמנם''' כל הפוסקים אינם שווים בדעת הזה וכולם ס"ל דדקר נעוץ התירו חז"ל להנתק ביו"ט ובטלו דבריהם בזה משום שמחת יו"ט ומצות כיסוי, אך לאיזה צורך הצריכו דקר מערב יו"ט, בזו פירש"י דף ט' ע"ב בהא דאמר הש"ס עד כאן לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' ופירש"י דליכא רמז חפירה, וס"ל לפרי חדש לשיטתו דאפילו נעוץ דקר מערב יו"ט שלא במתכוון מ"מ מותר דהא אין כאן צד רמז חפירה, אמנם דעת התוס' ד"ה וא"צ אלא לעפרה דלכך בעי דקר נעוץ משום הכנה, ולפ"ז בעי מתכווין מערב יו"ט להוציא מחזקת מוקצה, וצריך להבין לשיטת רש"י דאף דהיה לו דקר נעוץ, איסור מוקצה להיכן אזיל, דליכא למימר דלמוקצה לא חיישינן בכיסוי, דהא אסור לכסות באפר שהוסק ביו"ט, וצ"ל דבזה פליגי ב"ש וב"ה וכו"ע מודים דבנעיצת דקר ליכא רמז חפירה וליכא כאן חשש חפירה, רק ב"ה חושש לאיסור מוקצה וס"ל דנעיצת דקר אינו מבטל איסור מוקצה, ולכך לא ישחוט, אבל בששחט ויש לו דקר נעוץ, דאינו צד רמז חפירה מותר לכסות דגם באפר מוקצה מותר לכסות אם שחט כמבואר בירושלמי עיי"ש וב"ש מתיר לאיסור מוקצה אפילו לשחוט לכתחילה, רק דקר נעוץ בעי שלא יהיה רמז חפירה בדבר, ולפ"ז שפיר תירצו הב"ח ופר"ח דברי הר"ת דס"ל מוחלפת השיטה קאי אהאי דשוחט וא"כ הלכה כב"ה ותמה על העולם אמאי הצריכו הכנה לעפר, ואין מקום לקושית הר"י עליו דהקשה דהא עכ"פ סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא ואף ב"ש בעי דקר נעוץ משום הכנה, זה אינו דעד כאן בעי ב"ש דקר נעוץ במקום שיש רמז חפירה אבל בעפר תחוח הרבה דליכא רמז חפירה א"צ דקר נעוץ דאיסור מוקצה ליתא לב"ש. ''' וכן''' לפי' התוספות דבעי דקר נעוץ משום הכנה צ"ל כתי' הרא"ש, דהא דבעי ב"ה אף בששחט הכנה, אע"פ דמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט אם כבר שחט משום דכאן יש תרתי איסור מוקצה וחופר גומא, ולפ"ז אף לב"ש דבעי דקר נעוץ לכתחילה י"ל משום דלא הותרו לכתחילה שני איסורים, אבל בשלקחו אפר מוקצה דלא שייך ביה גומא יכול לשחוט לכתחילה לב"ש, דאיסור אחד שרי לב"ש קודם שחיטה כמו דשרי לב"ה אחר שחיטה, וכ"כ מהרש"ל ביש"ש בישוב דברי הר"ת ותירוצי שניהם טובים, רק דדחיקא ליה דא"כ מאי דחי הש"ס על הקושיא משוחט חיה ועוף דב"ש לקולא, וביוני שובך ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ומשני מוחלפת השיטה ודחי הש"ס דלמא עד כאן לא אמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' מאי תירץ הלוא כששחט מתיר ב"ש איסור אחד והיינו איסור מוקצה ולא צריך דקר נעוץ ואלו התם ביוני שובך איכא איסור מוקצה ואעפ"כ ב"ש אוסר, ודקר נעוץ אינו אלא להתיר איסור גומא וחופר לדעתם, אבל איסור מוקצה לא נחשב לב"ש כנ"ל וא"כ עדיין קשה דאמרינן לקמן דב"ש לחומרא בהך דיוני שובך, ועל כרחך צ"ל דלכך בעי ב"ש דקר נעוץ לדחות איסור מוקצה וכמו לשיטת התוס' דאף ב"ה מתיר בדיעבד חד איסור, מתירין לב"ש לכתחילה לשחוט, ולכך בעי ב"ש דקר נעוץ דלא יהיה איסור מוקצה כי איסור מוקצה חמיר, כן לשיטת רש"י דפי' משום רמז חפירה מיירי במקום דליכא מוקצה כי מאיסור מוקצה לא מזכיר רש"י כלל אבל שיהיה ב"ש מתיר לכתחילה לשחוט ובאיסור מוקצה לכסות זה לא שמענו דא"כ קשיא ב"ש אב"ש, אם לא דנדחוק דבעל חי חמור, וגמרא מדמה תרי איסורים למוקצה דבע"ח דאיכא חד איסורא וזהו דוחק. ''' ועוד''' י"ל דלפי מה דאמרינן בפלוגתא דרבה ור' יוסף בעפר למטה דלרבה אף ב"ש מודה דאי ליכא עפר למטה לא שרי לחפור בדקר דלמא ממלך ויפה עושין העולם שמכינין עפר, דהא בעי עפר למטה, וא"ל דכי מצריך ב"ש עפר למטה היינו בדעשה איסור גומא ומוקצה, {{ממ|אלא}} [אבל] בחד איסורא אפילו ב"ש מודה דלא בעי עפר למטה זה אינו דמה דמצריך ב"ה בדיעבד מצריך לב"ש לכתחילה, דהיינו דקר נעוץ, וא"כ ליכא כאן אלא חד איסור ומ"מ בעי עפר למטה לשיטת רבה וא"כ יפה עושין העולם, וזה יש לכוון בכוונת הר"י בתוס' הנ"ל בקושיתו על הר"ת ואין מקום לתמיהת מהרש"ל הנ"ל עליו כלל ודו"ק. ''' אמנם''' לכאורה זה תלוי בדעת הפוסקים ועיין בהרז"ה ורמב"ן אי הלכתא כרבה או כר' יוסף ועיין רמב"ן שהביא הקדמונים דהלכה כר' יוסף, והוא הכריע דהלכה כרבה א"כ גם הר"ת י"ל דס"ל הלכה כר' יוסף והר"י ס"ל כדעת הרמב"ן דהלכה כרבה. ''' ועוד''' י"ל דהר"י והר"ת מחולקים בסברת הב"ח ומג"א ומהרש"א גופיה העלה על ספרו שני סברות חלוקות, והוא דעל קושית הב"י {{ממ|בסימן תקי"ח}} מהא דקיימ"ל דמוקצה אינו אסור בטלטול לצורך אוכל נפש, ולא התירו לשחוט לכתחילה לכסות באפר מוקצה, תירץ הב"ח דהאי טלטול אינו לצורך אוכל נפש, אלא משום הכיסוי, וכן הוא דעת מהרש"א בשמעתין דדקר נעוץ {{ממ|בתוספות ד"ה אמר ר"י}} עיי"ש, ואלו המג"א {{ממ|בסוף סימן תק"ט}} ומהרש"א גופיה במשנה אין סומכין קדירה בבקעת {{ממ|דף ל"ג}} כתבו לחלק בין מוקצה לסלק דמותר לצורך אוכל נפש, למוקצה לתשמיש דאסרינן לצורך אוכל נפש כגון כיסוי דם וכיוצא ביה עיי"ש [ועיין להלן פרק ג' הלכה י' בישוב דברי מהרש"א שלא יהיו דבריו כסותרים], ולפ"ז הר"ת דס"ל החילוק בין סילוק לתשמיש מוקצה, א"כ אף עפר דלמטה יכול ליקח מן אינו מוכן, דמאי ניחוש דלמא ממלך ולא שחט, הא כיון דממלך לא השתמש במוקצה מעולם רק סילוק בעלמא וזהו לצורך אוכל נפש מותר והוא בשעה שסילק המוקצה היה דעתו לצורך אוכל נפש, ובזו ליכא למיחש להמלכה, דא"כ אפר לפשטידא יהיה אסור דלמא ממלך, אלא ודאי דבר כי האי מה דמותר לגמרי לא חיישינן, דא"כ איך יבעיר דלמא ממלך ולא יבשל, רק מה דהתירו בדוחק בזה יש לחוש לאימלוכי, וא"כ כיון דכל איסורי דמוקצה הוא לתשמיש, וכאן אי מימלך אין כאן תשמיש מוקצה, רק סילוק, וסילוק מוקצה מותר בכל אופן, אלא ודאי דאין צריך הכנה בכל צד, אמנם דעת הר"י בתוס' כדעת הב"ח ומהרש"א הנ"ל דאסור לכסות במוקצה, דכיסוי לאו צורך אוכל נפש הוא, וא"כ כל התרה שהתרת לב"ש הוא משום מצות כיסוי, וא"כ שפיר חיישינן דלמא ימלך ולא ישחוט ויכסה, ויעשה איסור בסילוק מוקצה, ולכך צריך הכנה בעפר דלמטה לצאת ידי רבה, ויפה עושין העולם ודוק. ''' והנה''' לפי מ"ש [לעיל] ס"ל להר"י דאף לב"ש דמתיר לשחוט לכתחילה על סמך דקר נעוץ היינו דמתיר איסור גומא לכתחילה אבל לא דמתיר איסור מוקצה לכתחילה, וראייתו הוא מש"ס דדחי דלמא עד כאן לא אמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' משמע דלא מתיר איסור מוקצה דאל"כ עדיין קשה מיוני שובך, דאיכא רק איסור מוקצה לבד, וזה ברור בדברי הר"י, דאל"כ דאיסור מוקצה לבד ג"כ מתיר ב"ש רק לא שני איסורים יפה היה הר"ת מתמיה על מנהג העולם וכהנ"ל בשם מהרש"ל ביש"ש. ''' ולפ"ז''' יפה פסק הב"י {{ממ|והרמ"א בסימן תצ"ח סעיף ט"ו}} בששחט ויש לו אפר מוקצה ודקר נעוץ ג"כ דיותר טוב לכסות בדקר נעוץ, דאין כאן רק איסור גומא מלכסות באפר מוקצה, דלב"ש איסור מוקצה חמור, ומדברי ב"ש נשמע לב"ה דמאי שנא, ועיי"ש באחרונים שהשיגו עליו, ולפשיטות דברי הר"י מוכרחים כראי מוצק, אם לא דנאמר כמ"ש לעיל דתמיהת הר"י הוא מעפר דלמטה, ואין זה השגה כלל על הב"י, דהוא תופס דברי הר"י בפשיטות וכמ"ש לעיל. ''' ומה''' שהביאו אחרונים ראיה מהירושלמי דקאמר מוטב שיכסה באפר שהוסק ביו"ט, מלכסות ויחפור בדקר ועל כרחך כוונתו בדקר נעוץ, דאי בלא דקר נעוץ אסור לכסות בעפרו אפילו בדיעבד, והיינו אפילו בששחט עיי"ש, אינו ראייה כלל דבירושלמי לא נזכר כלל והוא שיש לו דקר נעוץ רק דבדיעבד מותר לחפור בדקר אף דעביד גומא דבירושלמי קאמר עלה דעשה דוחה הל"ת, וא"כ על כרחך מיירי בלא עפר תחוח וכדומה דעשה דוחה הל"ת והוא ברור למעיין שם ומכ"ש דא"צ כלל דקר נעוץ ולק"מ ודוק היטב בכ"ז. ''' ובאמת''' תמהתי מה הוצרכו להביא ראיה מהירושלמי הנ"ל הלא מבואר כמעט בגמרא כן, דאסיקנא מאי שנא ספק דעביד גומא ודאי נמי, אלא כדרב אבא ספק נמי וכו' הרי דס"ל להגמרא כמו דהתירו דקר נעוץ [בודאי] אע"פ דעביד גומא, כמו כן התירו לספק, וכ"כ התוס' להדיא פ' כיסוי הדם {{ממ|חולין דף פ"ד ע"ב}} עיי"ש ובמהרש"א, ואלו לבסוף תי' הש"ס דאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק, וא"כ הוי מוקצה כמ"ש רש"י ותוס' בחולין דף הנ"ל, ועדיין קשה מ"מ אם שחטו למה לא יכסה את דמו הא מבואר בירושלמי דאם שחטו מכסין אפילו באפר מוקצה שהוסק ביו"ט, ועל כרחך צ"ל מוקצה לודאי התירו ולא לספק וא"כ הדבר מבואר דמוקצה חמיר מגומא דזה מותר לספק וזה אסור וצ"ע. ''' ולכאורה''' מדוחק לומר, דבלא"ה קשה דא"כ דס"ל מוקצה לא שרי לספק, א"כ למה ליה לשנויי אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק, ולחזור מתירוץ קמא בדלית ליה, יעמוד בהך תירוץ דלית ליה אפר מוכן, אך אית ליה אפר מוקצה כגון שהוסק ביו"ט וכדומה לזה, ולכך לודאי מכסין את דמו בזה אבל לא לספק דלא התירו לספק, ורישא דקתני אין שוחטין וכו' רבותא קמ"ל לא מיבעיא ודאי אלא אפילו ספק כדברי הגמרא וקושיא זו קושיא חמורה. ''' ונראה''' ליישב דבלא"ה יש לדייק הא דפריך בגמרא ודאי נמי קעביד גומא, אלא כדר' אבא ספק נמי כדר"א, מנ"ל להקשות כן דלמא לא התירו רק לודאי ולא לספק כמ"ש במוקצה וצ"ל דודאי ברור הוא הא דאמרינן כאן בגמרא באפר כירה דקעביד גומא הוא לשון מושאל דלא שייך ביה גומא רק כיוונו לדקר נעוץ, וכן מבואר בהרא"ש ומהרש"א דפירשו באפר שהוסק ביו"ט, לית ביה רק חד איסור מוקצה ולכך התירו דיעבד עיי"ש וש"מ דלית ביה משום גומא רק הגמרא כיוונה לדקר נעוץ, ועיין בהרשב"א בתורת הבית סוף הל' שחיטה במשמרת הבית ומביאורו נראה שגירסתו היה דקר נעוץ מוכן לודאי וכו' וא"כ להס"ד דלא ידע דאפר כירה אין דעתו לספק א"כ ברור דמותר לכסות באפר שהוסק מערב יו"ט ואפילו ספק דמה בכך דאין כאן מוקצה ולכך התירו, ולפ"ז הא דקתני במשנה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואפר כירה מוכן הוא ס"ל להגמרא דחד דינא עם אפר כירה דאל"כ לא הו"ל למיחשב עם הך דיחפור בדקר ויכסה בחד בבא, וא"כ כיון דלהס"ד מותר לכסות באפר כירה לספק אף לדקר נעוץ מותר לכסות בספק, ושפיר פריך הגמ' מאי שנא ודאי ומאי שנא ספק לענין גומא, וכן לא היה יכול לומר באפר מוקצה, דגם להס"ד חד דינא אית ליה עם ספק, משא"כ לפי תירוץ רבא למסקנא אפר כירה דעתו לודאי ולא לספק, א"כ הא דקתני במשנה אפר כירה מוכן הוא היינו לוודאי ולא לספק, א"כ לענין גומא וכן מוקצה הכל לודאי ולא לספק, ולעולם במסקנא דין גומא ומוקצה שוים, וכ"מ קצת שם בתוס' דחולין דף פ"ד ע"ב בתירוצם שכתבו ג"כ דמוקצה מותר לספק ועי' במהרש"א ולפי מש"כ לעיל אתי שפיר ודו"ק. ''' אך''' כ"ז דוחק הוא, ובגוף הקושיא דלמה לא תי' דמיירי דלית ליה רק אפר מוקצה כהנ"ל, יש ליישב לשיטת ר"י ורש"י ב' פעמים דודאי הא דאמרינן דלא התירו איסור מוקצה לספק כיסוי, אף דספק עשה דאורייתא וצ"ל משום דשב ואל תעשה בטלו חכמים בשל תורה כנודע, אך זהו לענין שב ואל תעשה אבל זולת זה פשיטא דיותר חמיר ספק עשה דאורייתא מאיסור מוקצה של דבריהם וא"כ ליכא לשנויי דלית ליה רק אפר מוקצה דא"כ הא דקתני ברישא כוי אין שוחטין הא אפילו ודאי ג"כ אין שוחטין וליכא למימר רבותא קמ"ל דמה רבותא הא בודאי היה ג"כ מכסה דבששחט מכסין במוקצה וא"כ הטעם דאין שוחטין לכתחילה כדי שלא יבוא לבטל האיסור מוקצה, ואם חששו לביטול איסור מוקצה איך לא יחושו לביטול ספק דאורייתא, ופשיטא שלא לשחוט כוי, דלא יהיה רשאי לכסות, ויבטל ספק עשה דאורייתא דבשלמא בדלית ליה כלל ודאי חמיר מספק דכאן יש ודאי בביטול עשה דכיסוי, וכאן ספק אבל בדאית ליה אפר מוקצה הרי אינו בודאי ביטול מצות כיסוי. ''' ועוד''' י"ל דהנה יש להבין לר' יהודה דאמר במכניס קופה עפר דיעשה בו כל צרכיו למה קתני בברייתא מותר לכסות בו, דיש בו מקום לומר דהוי מוקצה קצת ומ"מ משום כיסוי התירו כמ"ש מהרש"א ולא קתני להדיא דעושה בו כל צרכיו, אמנם אי אמרינן דלא כהירושלמי הנ"ל, דלא התירו איסור מוקצה כלל משום כיסוי, א"כ י"ל דעל זה סמך הברייתא, דקתני מותר לכסות בו דמניה ילפינן ה"ה דמותר לכל צרכו, דאל"כ אף לכיסוי לא היה מותר לפי שיטת הנ"ל, והא דנקיט כיסוי אורחא דמילתא נקיט הואיל דמיירי בכיסוי, אך י"ל דבאמת מותר לכל צרכו, רק מ"מ לספק כיסוי אסור כדאמרינן דעתו לודאי ואין דעתו לספק, ולכך נקיט מותר לכסות הרצון ודאי כיסוי, דעל המשנה קאי דמיירי בכיסוי ודאי ועל זה תני מותר לכסות היינו ודאי ולא ספק אבל לעולם י"ל כדינא דהירושלמי דבדיעבד כיסוי דוחה מוקצה, וא"כ אתי שפיר דלהס"ד טרם דמשני מוכן לודאי ואינו מוכן לספק הוי קשיא ליה אי ס"ד כר' יהודה למה קתני בברייתא מותר לכסות, ועל כרחך צ"ל כנ"ל ולא כהירושלמי דאין כיסוי דוחה מוקצה, וא"כ לא היה יכול לומר דמיירי בדלית ליה רק אפר מוקצה דהיה קשה א"כ ודאי נמי, דהא אין מכסין במוקצה אפילו שחט אבל למסקנא דמשני אין דעתו לספק א"כ לק"מ מהך דקתני לכסות [כנ"ל דמש"ה נקיט לכסות דהיינו ודאי ולא ספק] והדרא למילתא דהירושלמי דאם שחט מכסין אפילו במוקצה. ''' אך''' אין זה מספיק לשיטת ר"ת דס"ל דב"ה מתיר לכתחילה לשחוט על סמך שיכסה באפר מוקצה והיינו לוודאי ולא לספק כדמוכח מהנ"ל דאמרינן דעתו לוודאי ולא לספק, וא"כ קשה הו"ל למימר דלית ליה רק אפר מוקצה ובוודאי מותר לשחוט לכתחילה ולכסות כדעת ב"ה, ובכוי בין לכתחילה ובין דיעבד הכל אסור ולא שייך כלל תי' הנ"ל, וצריך לומר לפי' ר"ת תי' אחר והוא דקשיא מנ"ל לר' יהודה דאמר עושה בו כל צרכו הא בברייתא לא נזכר רק לכסות, ואולי הוא קצת מוקצה ומשום כיסוי התירו כמ"ש מהרש"א, וצ"ל דקשיא בממ"נ אם יש לו אפר מוכן לגמרי איך יתירו אפילו קצת מוקצה כיון דאפשר באפר מוכן, ואי לית ליה מאי אריא קצת אפילו אפר שהוסק ביו"ט מותר כהירושלמי הנ"ל, ואי דמותר לכתחילה לשחוט על סמך כיסוי עפר זה עיקר חסר בברייתא דקתני לכסות והו"ל לומר לשחוט ולכסות, ועל כרחך צ"ל דאין בו חשש מוקצה כלל ומותר לכסות בו אפילו אית ליה אפר מוכן, אך דלמא לעולם דלית ליה אפר מוכן וקמ"ל דהך עפר הואיל ואינו מוקצה גמור כמ"ש מהרש"א מותר לכסות בו אפילו ספק משא"כ באפר שהוסק ביו"ט, וצ"ל דס"ל לר"י דבדיעבד אפילו ספק כיסוי דוחה מוקצה אף דאית ביה מוקצה להס"ד. ''' וא"כ''' אתי שפיר דלהס"ד דלא ידע הך דאין דעתו לספק א"כ לשנויי הך קושיא מנ"ל לר' יהודה דעושה בו כל צרכיו הא בברייתא קתני לכסות דיש לומר דמיירי בלית ליה אפר מוכן וקמ"ל דמכסה בו אפילו ספק וצ"ל כהנ"ל דאף במוקצה גמור מכסין בו ספק, א"כ לא היה יכול לומר דאית ליה אפר מוקצה דעדיין קשה סיפא למה אין מכסין בו דיעבד, וכך הוא אי אמרת בשלמא דליתא לדר"י אמרינן הא דקתני בברייתא דכוי אין מכסין וכו' איירי בדלית ליה רק אפר מוקצה ומותר לוודאי ואסור לספק אבל מדר"י מוכח דאף ספק מותר לכסות בדיעבד, והא ליכא למימר דלמא קמ"ל דמותר לכסות בהך עפר ספק אפילו אית ליה אפר מוכן א"כ על כרחך איירי בדלית ליה, וא"כ קשה מאי איריא ספק וכו' ומשני לעולם דספק כיסוי אינו דוחה מוקצה דאין דעתו על הספק ומכ"ש בהך עפר ואתי שפיר והדרא לכללא דמוקצה אינה שרי בספק ודקר נעוץ מותר בספק ודברי הב"י מוכרחים ודו"ק היטב. {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף