עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/כא" (פסקה)

== טו ==

'''ולא יחלל. ''' אמר רבא, כהן גדול באלמנה שבעל ולא קידש לוקה, מאי טעמא, ולא יחלל זרעו בעמיו כתיב והרי חילל {{תוספת|קא|נסמך על הדרשה שבפסוק הקודם דדריש רבא מלא יקח דעיקר חיוב מלקות תלוי בביאה, ואם קידש ולא בעל אינו לוקה רק אם בעל אחר הקדושין לוקה גם משום לא יקח, ועל זה אומר כאן דלא נימא דאע"פ דעיקר חיוב מלקות תלוי בביאה מ"מ אינו חייב על הביאה אלא א"כ היתה אחר הקדושין, אלא דבביאה לחוד לוקה נמי, משום דעכ"פ חללה כדמפרש, אבל בשאר חייבי לאוין כגון כהן הדיוט בגרושה זונה וחללה וכן ישראל בפסולי קהל אינו לוקה בביאה בלא קדושין. וטעם הדבר משום דבאלמנה לכה"ג כיון שבא עליה חללה ושייך בה ולא יחלל, משא"כ בכהן הדיוט בג' נשים הנ"ל ובפסולי קהל כיון שמחוללות הן מכבר אין לוקין משום לא יחלל רק אם קידש מקודם.

זו היא דעת הרמב"ם בפט"ו ה"ב ובפי"ז ה"ג מאס"ב, אבל הראב"ד ורמב"ן חולקים עליו וס"ל דגם בכה"ד בנשים האסורות לו לוקה על ביאה בלא קדושין, ומה שאמר רבא דינו בכה"ג לאו דוקא בכה"ג בלבד, אלא משום דגוף הפסוק ולא יחלל כתיב בכה"ג, אבל אליבא דאמת כיון דילפינן בגז"ש זונה זונה דגם כהן הדיוט מחלל זרעו כמבואר לעיל, א"כ שוה בזה כה"ד לכה"ג, והוא הדין לשאר פסולי קהל, וכ"נ בדעת רש"י ביבמות ע"ח א'. וכבר נשאל הרמב"ם מחכמי לוני"ל על חידוש דין זה, והשאלה והתשובה הועתקו במלואם במ"מ פט"ו ה"ב מאס"ב, וכמעט שלא הניחו הראשונים מה להתגדר בבאור מחלוקת זו.

ואך באחת נעיר מה שנראה סמוכין לדעת הרמב"ם לפי הדרשה דבסמוך ולא יחלל זרעו, אין לי אלא זרעו, היא עצמה מניין שמתחללת ת"ל וכו', וא"כ לעיל בפסוק הקודם בדרשה זונה דיליף בגז"ש מה כאן בכה"ג זרעו חולין אף התם בכה"ד זרעו חולין, ואי ס"ד כדעת החולקים על הרמב"ם דגם בכהן הדיוט חייב משום לא יחלל על ביאה בלא קדושין, א"כ למה לא אמר ג"כ מה כאן בכה"ג היא עצמה מתחללת אף התם בכה"ד היא עצמה מתחללת, והיה בזה נ"מ לענין מלקות דידיה, אלא ודאי דכיון דאין מלקות בכה"ד על ביאה לחוד אין שום נ"מ בזה שהיא עצמה מתחצלת, כיון דהיא מחוללת ועומדת מכבר, רק לענין שזרעו מתחלל יש נ"מ שנפסלו לכהונה ולתרומה, ודו"ק.}}. (קדושין ע"ח א').

'''ולא יחלל. ''' לרבות שאפילו אנס חילל {{תוספת|קב|זה כלול בדרשה הקודמת ושם נתבאר סברת הדבר, ומפרש בירושלמי דטעם הרבוי מדלא כתיב ולא יחול אלא לא יחלל.}}. (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ב).

'''ולא יחלל זרעו. ''' מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל מן התרומה אף זרעו פוסל סן התרומה {{תוספת|קג|ר"ל מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה כפי שיתבאר בסמוך ולא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל בביאתו את האשה מן התרומה, וטעם הדיוק מלשון ולא יחלל זרעו מצאתי בשל"ה דף שי"ג משום דהול"ל ולא יחלל זרע, כי בשעת הצווי עדיין אינו זרעו שיכונה בו, ומדכתיב זרעו דריש כמו שהיה כתוב זרע לו, וזהו מקיש זרעו לו. וע' בסוטה כ"ו ב' דאע"פ דכתיב ולא יחלל זרעו אין הכונה דרק אז מחלל את האשה במי שראוי להזריע אלא גם במי שאינו ראוי להזריע [כגון השוחף שאינו מתקשה] דג"כ פסולה מן התרומה, ולא דבר הכתוב אלא בהוה, ואע"פ דלענין כרת או מיתה אינו חייב אלא בביאה הראויה להזריע, כמבואר ס"פ אחרי, שאני התם דכתיב רבוי מיוחד לא תתן שכבתך לזרע, כמבואר שם.}}. (יבמות ס"ט א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרות {{תוספת|קד|דרשה זו אליבא דר' עקיבא דס"ל כל מי שאין קדושין תופסין בה הוי הולד ממזר ובכללם גם חייבי לאוין, ובכ"ז מודה באלמנה לכה"ג דאין הולד ממזר משום דמפורש הוציא הכתוב שרק חלל עושה כמבואר, אבל לרבנן דר"ע א"צ לכל זה, כי לדידהו בלא"ה אין ממזר מחייבי לאוין. והנה לפי מה דקיי"ל בקדושין ע"ז ב' דהאי ולא יחלל זרעו קאי גם על זונה וגרושה וחללה לכהן הדיוט שגם הוא עושה הולד חלל וכמבואר לפנינו בפסוק הקודם בדרשה זונה, א"כ מודה ר"ע גם בכהן הדיוט בג' נשים הנ"ל שאין עושה הולד ממזר, אך לפי"ז צ"ע מ"ש ומודה ר"ע באלמנה לכה"ג, דהול"ל באלמנה לכה"ג ובזונה גרושה וחללה לכהן הדיוט, וצ"ע בזה.}}. (קדושין ס"ח א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' אין לי אלא זרעו, היא עצמה שמתחללת מניין, אמרת ק"ו, מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת {{תוספת|קה|רומז למ"ש לעיל (פ' ז') לא יקחו ודרשינן להזהיר האשה על האיש, כלומר שגם היא מוזהרת. ויש להעיר בק"ו זה מממזר שהוא לא עבר עבירה ובכ"ז פסול לקהל ואמו שעברה עבירה כשרה, ואולי שאני דין חילול כהונה מפסולי קהל, וצ"ע.}}, וכי תימא מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה, אמר קרא ולא יחלל, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל {{תוספת|קו|פירש"י דעיקר חילול האמור כאן משמע היא עצמה שהיתה כשרה ונתחללה, אבל זרעו מעיקרא הוא נפסל ואין זה לשון חילול, עכ"ל. ולא ידעתי איך אפשר לומר דעיקר חילול דכתיב כאן קאי עליה אחרי דכתיב מפורש ולא יחלל זרעו ולו"ד היה אפשר לפרש כונת הגמרא שר"ל שגם חילול שלה במשמע שנתחללה מכשרותה.

ועיין ביבמות מ"ד ב' הובא דין זה שהיא עצמה מתחללת, ופירש"י דכתיב ולא יחלל זרעו ולא כתיב ולא יחל ומשמע ב' חילולים אחד לה ואחד לזרעו, והכי מפרש בקדושין (ע"ז א') עכ"ל, וכ"כ בסוטה כ"ו ב'. והנה לפנינו בסוגיא זו ליתא דרשה זו מדלא כתיב ולא יחל, אבל כן הוא בתמורה ה' ב' ובירושלמי סיטה פ"ג ה"ז, ולפי"ז צ"ל דמש"כ רש"י והכי מפרש בקדושין, כונתו על עיקר הדין ולא על הדרשה. ואמנם לא ידעתי למה בחר בדרשה זאת נגד הדרשה המבוארה בסוגיא במקומה כמו שהיא לפנינו, וכבר כתבנו כ"פ כי כמו דקיי"ל סוגיא דאתמרא בדוכתא עדיכא מסוגיא שלא בדוכתא לענין הלכה, כך דרשה שבדוכתא עדיפא מדרשה שלא בדוכתא. ואפשר לומר דכונת רש"י בלשון הגמרא כאן אמר קרא ולא יחלל ר"ל מדלא כתיב ולא יחול, וקיצור לשון הוא, והכונה כמו בתמורה ובירושלמי שם.}}. (שם ע"ז א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' זרעו מתחלל והיא אינו מתחלל {{תוספת|קז|פירש"י דכתיב ולא יחלל זרעו ודרשינן בקדושין שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו, שהכהן מחלל את שתיהן אבל הוא אינו מתחלל, עכ"ל. וע' מש"כ באות הקודם.}}. (סוטה כ"א א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' אימתי עובר על לא יחלל זרעו – כשגמר ביאתו {{תוספת|קח|ר"ל לאפוקי המערה מפני שאינו ראוי להזריע.}}. (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ב).

'''ולא יחלל זרעו בעמיו. ''' תני, ר' אליעזר בן יעקב אומר, ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, מנה"מ, א"ר יוחנן, נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן (פ' ז') לא יטמא בעל בעמיו, מה להלן זכרים ולא נקבות {{תוספת|קט|דנקבות לא הוזהרו על הטומאה למת כמבואר ריש פרשה זו.}} אף כאן זכרים ולא נקבות, אלא מעתה בתו של כה"ג מאלמנה תשתרי, מי כתיב בנו – זרעו כתיב, בת בנו תשתרי, כתיב לא יחלל זרעו, מקיש זרעו לו, מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה {{תוספת|קי|אבל הא ליכא למימר דגם בת בתו תתסר, דא"כ גז"ש מאי אהני ליה.}}. (קדושין ע"ז א').