עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/כה" (פסקה)

== יב ==

'''יובל היא. ''' ואפילו בחוץ לארץ {{תוספת|סב|קאי אשילוח עבדים, ומדייק זה משום דלשון זה מיותר כלל. וע' בקדושין ל"ח ב' דפריך שילוח עבדים חובת הגוף היא, כלומר, ופשיטא שנוהג בחו"ל, ומשני סד"א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ (פ' י') הו"א בארץ אין בחו"ל לא, ת"ל יובל היא, מ"מ, ומה דכתיב בארץ אתיא לדרשה כמש"כ לעיל פ' י'.}}. (ר"ה ט' ב').

'''יובל היא. ''' תניא, יכול כשם ששביעית תופסת דמיה כך שאר איסורין תופסין דמיהם, ת"ל יובל היא, היא אין, מידי אחרינא לא {{תוספת|סג|בסמוך יתבאר ששביעית תוספת דמיה, והיינו שאם מכר פירות שביעית נתפס האיסור גם בהדמים, ומבואר שם דאין ללמוד שאר איסורים מזה שינהוג גם בהם חומר זה, משום דגם בע"ז הדין כן כמו בשביעית דכתיב (פ' עקב) והיית חרם כמוהו, ודרשינן כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, וא"כ הו"ל שביעית וע"ז שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין מהם, ופריך הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, ומשני דלמ"ד זה יש מיעוטא בשביעית יובל היא ודרשינן היא אין מידי אחרינא לא, זו היא כונת הדרשה שלפנינו. ומה שיש להעיר בזה יתבאר בסמוך אות ס"ז.}}. (קדושין נ"ח א').

'''יובל היא. ''' מה היא קודש אף תבואתה קודש {{תוספת|סד|בא להסביר מפני מה פירות שביעית ויובל אסורים להפסיד ולסחור, כמבואר לעיל בפסוק י', משום דכתיב יובל היא, ודרשינן שהזמן מקדש כל תבואותיו ונקדשים גם הפירות.}}. (ירושלמי שביעית פ"ד ה"ז).

'''קדש תהיה לכם. ''' תניא, השביעית תופסת דמיה {{תוספת|סה|שאם מכרו פירות שביעית נתפס איסור שביעית גם בהדמים אף שגם מהפירות לא יצאה קדושתן כדמפרש.}}, מאי טעמא, דכתיב כי יובל היא קודש תהיה לכם, מה קודש תופס דמיו {{תוספת|סו|פירש"י כאן ובע"ז נ"ד ב' דכתיב ופדה בערכך (פ' בחקתי) עיי"ש לפנינו.}}, אף שביעית תופסת דמיה ואסורה, אי מה קודש תופס דפיו ויוצא לחולין אף שביעית כן, ת"ל תהיה – בהווייתה תהא {{תוספת|סז|ר"ל שאם קנה דבר מה בדמים אלו שמכר פירות שביעית אותו הדבר אסור. ואמנם בהדברים הנקנים בהדמים רק אחרון נתפס בשביעית, כיצד, לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו אסורים, לקח בבשר דגים – נכנסו דגים, בדגים יין, נכנס יין, וזהו כללו של דבר, אחרון נתפס ופרי עצמו אסור. –

והנה מתבאר בקדושין נ"ח א' ובע"ז נ"ד ב' דלבד איסור שביעית גם איסור עבודת כוכבים יש לו חומר זה שדמיו נתפסים בשביעית משום דכתיב והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, ונ"מ בזה ששאר איסורים אין להם חומר זה, וא"א למילף משביעית ומעבודת כוכבים משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדים, ולמ"ד מלמדים גם משני כתובים הבאים כאחד יש מיעוט מיוחד, כמבואר לעיל אות ס"ג.

ועיין שם בתוס' שהקשו היכי הוי שביעית ועבודת כוכבים שני כתובים הבאים כאחד הא לא אתא שביעית מעבודת כוכבים, דאיכא למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה, עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור, דמאי איכפת לן אם לא אתיא שביעית מעבודת כוכבים, והלא עכ"פ שני כתובים הבאים כאחד הם, אך דבריהם יתבארו עפ"י הגמ' דקדושין ל"ד ב' דמתבאר שם בטעם הדבר דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים מהם משום דאי מלמדין א"כ ל"ל דכתב שני הכתובים הלא די היה באחד, כמו למשל אם היה כתוב בעבודת כוכבים והיינו למדין לשביעית, אלא ודאי מדגלתה התורה ב' כתובים בשני דברים, ש"מ דא"א למילף מחד מהם, וממילא ידעינן דאין למדין גם משניהם, כיון דמכל אחד לבדו אין מלמדין, ועל זה הקשו התוס' הא לא אתיא שביעית מעבודת כוכבים, וא"כ הוכרח הכתוב לכתוב גם בשביעית, וא"כ אין זה שני כתובים הבאים כאחד. –

ועוד תירצו התוס' שם דעכ"פ אפשר ללמוד עבודת כוכבים משביעית דגם בכה"ג הוו שני כתובים הבאים כאחד, ור"ל אפי' היכי דאפשר ללמוד בחד צד ולא זה מזה וזה מזה. אכן קשה לי לפי המבואר כאן דשביעית גופה דתופסת דמיה ילפינן בגז"ש קודש קודש מקדשים וכמ"ש כקודש, מה קודש וכו', וכתבנו באות הקודם בשם רש"י דבקודש גופה ידעינן זה מדכתיב גביה ופדה בערכך, א"כ הוו כאן לא שני, אך שלשה כתובים הבאים כאחד, והם הקדש שביעית ועבודת כוכבים, ואין לומר מאי נ"מ אם שני או שלשה, דנ"מ גדולה יש, לפי מה שהקשו בגמ' כאן הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר, ולפי המבואר בקדושין ל"ה א' דאפי' למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, אבל משלשה כתובים הבאים כאחד לכ"ע איו מלמדין, א"כ אין מקום לקושיית הגמ' הניחא וכו', ויש לפלפל בזה הרבה, וכבר יצאנו מגדר קביעתנו לתכלית מטרת חבורנו, ולכן נקצר בזה.}}. (סוכה מ' ב').

'''קדש תהיה לכם. ''' תניא, א"ר יוחנן, השביעית מתחללת בין דרך פקח בין דרך חילול {{תוספת|סח|קאי על מה שמבואר בדרשה הקודמת דשביעית תופסת דמיה לאיסור, יעוי"ש, על זה קאמר דלא רק בדרך מכירה לבד שמכר פירות שביעית תופסת דמיה, אלא אפי' אם חלל הפירות במעות כדרך שפודין הקדשות, שאמר פירות הללו מחוללין על מעות הללו ג"כ נתפסין המעות באיסור.}} דכתיב יובל היא קודש תהיה לכם, מה קודש בין דרך פקח בין דרך חילול {{תוספת|סט|דכתיב ביה (פ' בחקתי) ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו, הרי חילול, ואם לא יגאל ונמכר בערכך – הרי מקח.}}, אף שביעית בין דרך מקח בין דרך חילול {{תוספת|ע|ור' אלעזר ס"ל דרק דרך מקח מתחללת, דדריש סמוכין בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר, וההיקש דקודש תהיה לכם איצטריך ליה בכלל דשביעית איתקש לקודש לענין שתופסת דמיה כמבואר בדרשה הקודמת. ויש להעיר בסברתו, דאחרי דילפינן בהיקש מקודש למה לא ניליף לכולא מלתא מקודש דבין דרך חילול בין דרך מקח, וצ"ע, ולהלכה קי"ל כר' יוחנן. ומבואר בסוגיא דמחלקותם הוא רק בפרי שני היינו בדמי שביעית, אבל בפרי ראשון, והיינו פירות שביעית, כ"ע מודו דרק דרך מקח מתחללת ולא דרך חילול, יעוי"ש.}}. (סוכה מ' ב').

'''קדש תהיה לכם. ''' ואלו קודש תהיה לה' לא כתיב, לפיכך המקדש בפירות שביעית מקודשת {{תוספת|עא|דמשמע שאף שקודש היא בכ"ז תהא לכם להנאתכם, ולא כמו מעשר שני דכתיב ביה (פרשה בחקתי) וכל מעשר הארץ קודש הוא לה', ואע"פ דבחלה כתיב תתנו לה' (פ' שלח) ובכ"ז קי"ל המקדש בתרומה מקודשת (בכורות נ"ט א'), אך התם לא כתיב קודש, ובעינן שיכתבו שניהם קודש ולה', וע"ע בסוגיא.}}. (קדושין נ"ג א').

'''מן השדה תאכלו. ''' כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה שבבית, כָּלה מן השדה כַּלה מן הבית {{תוספת|עב|ר"ל כי פירות שביעית מותרים לאכול כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, ואח"כ חייב לבערם, ודריש זה כל זמן שאתה אוכל מן השדה, ר"ל כל זמן שהמין נמצא עדיין בשדה אתה אוכל מאותו המין שבבית, ואם כלה אותו המין מן השדה שוב אתה אסור לאכול מאותו המין שבבית, רק חייב לבערם.

והנה כדרשה זו לדין זה כבר באה לעיל בפסוק ז' ולבהמתך ולחיה, ויעוי"ש לפנינו, ולפי"ז הוי דרשה זו שבכאן מיותרת לגופה, ולכן פירשו בתו"כ כאן שעל יסוד יתור דרשה זו פליגי תנאים בדין תערובות מין שכלה בשדה במין שאינו כלה בתר מי אזלינן, כגון הכובש ג' מיני ירק בחבית אחת בחומץ או בציר, ס"ל לר' אליעזר דאוכלין על הראשון, והיינו דבכלה מין אחד נאסרו כולן מפני שנתנו טעם זב"ז ע"י הכבישה נאסרו כולם בנו"ט, ור' יהושע ס"ל דאוכלין אף על האחרון, כלומר, כל זמן שמין אחד קיים בשדה אוכל כולם, דס"ל דדוקא כשהוא בלי תערובות חייב בביעור, ור"ג ס"ל דאין הולכין בזה אחר נתינת טעם, אלא כל שכלה מינו מן השדה יבער מן החבית, וכל אחד מסמיך דינו על יתור דרשה זו וסובר דזה משמיענו הדרשה. וע"ע בבאור פלוגתות אלו בתוס' פסחים נ"ב א', ועי"ש בסוגיא עוד נ"מ בדין אחד המסתעף מפלוגתא זו, וכאן אין להאריך עוד.}}. (ירושלמי שביעית פ"ט ה"ג).