עריכת הדף "אבן האזל/אישות/ה" (פסקה)

== כב ==

'''האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה, וכן אם אמרה לו תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו ונתן וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך הרי זו מקודשת. אמר לה הילך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום. אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנית עצמה לו.''' 

א) ''' האשה ''' שאמרה. בגמ' דף ז' אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב, ועי' במ"מ שכ' בזה דהרמב"ם הוסיף ואמר לה הרי את מקודשת לי משום דאם לאו אמר לא עדיף מנתן הוא ואמרה היא דלא הוי אלא קידושי ספק ויתבאר זה לפנינו.

''' והנה ''' יש לעיין בעיקר הך דינא דילפינן מדין ערב והרי בערב מבואר בסוגיא שם בב"ב דהוא משום דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעביד נפשי' והכא גבי קדושין לא שייך דמהימנת ליה דהא נותנו לפלוני במתנה ולא ע"מ שיפרענו, והוא גדר אחר דבערב מאמינו על לאחר זמן כשיגיע זמן הפרעון ישלם לו, אבל גבי אשה אינו מאמינה אלא שמיד היא מתקדשת, ומש"כ הרמב"ם בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך וכו' הרי נהנית ברצונה מ"מ אין זה הנאת ערב שמתחייב בה אלא משום דצריך בקידושין שתבוא הנאה לידה, והרי גבי תן דינר לפלוני ואתקדש לו כתב ג"כ בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך והתם הא ליכא הנאת ערב כלל שלא נתן הכסף עבור הקדושין אלא דבהנאה זו שקבל ברצונה בזה מקדשה [ובזה קשה יותר כמו שהעירוני דהא מה דמתקדשת גבי מדין שניהם אע"ג דלא מטי הנאה לידה הוא מדין ערב ובערב המלוה זוכה בחיובו של ערב שהוציא ממון על פיו, אבל בקידושין מדין שניהם, שאמרה תן לפלוני ואתקדש לו קשה מה שייך שיזכה הנותן זכות כזה בהאשה שתהא מחוייבת להתקדש לפלוני, ובשלמא במדין ערב זוכה אצלה חיוב שזה יהי' תשלום חיוב הערבות שלה, אבל במדין שניהם אין שייך שיזכה בחוב שתתחייב לאחר].

''' ואפשר ''' לומר דלא אמרו טעם דבההוא הנאה אלא משום דבעי מעיקרא לומר דתלי בדין אסמכתא, דערב הוי אסמכתא וע"ז אמר דבההיא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעביד נפשי', אבל בעיקר חיובו שיתחייב בחיוב אחריות לא בעי טעמא דהנאה, דגם בלא זה כיון שהוציא ממון על פיו מתחייב מדאורייתא, ונגמר ההתחייבות בזה שחברו הוציא ממון על פיו וכמו שנגמר ענין שכירות בדבור, ולכן גבי ערב שייך דסמך שהלוה ישלם, וכאן בקידושין הא לא שייך אסמכתא דהא נותן מתנה, אבל אינו מיושב עוד דמ"מ כיון דנימא דמה דמשתעבד גבי ערב הוא משום הנאה דמהימן לי' א"כ מנ"ל ללמוד לדין קדושין דבערב דקדושין הא ליכא הנאה, וצריך לומר דבאמת ליכא הך טעמא דקא מהימן לי' אלא בערב דב"ד דבההיא הנאה שהאמינוהו ב"ד משתעבד, אבל מה שהאמינו המלוה אין זה חשיבות שישתעבד משום ההיא הנאה, ולכן שפיר ילפינן גבי קדושין דמתקדשת משום ההיא הנאה שנעשה רצונה ונהנה פלוני בגללה, ואפשר לומר גבי ערב ג"כ טעם זה של הרמב"ם שנהנה הערב במה שנעשה רצונו וקבל הלוה ההלואה, ובזה מתחייב שהוציא חברו ממון על פיו וה"ה לקדושין.

''' והנה ''' הרמב"ם בפי"א מהל' מכירה הל' ט"ו המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא הי' חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו' או שאמר לו בפני עדים הרי אני חייב לך מנה בשטר וכו' אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי' לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב, עכ"ל. ומוכח מזה שלמד הרמב"ם דין מתחייב עצמו מדין ערב דבערב אין עיקר החיוב משום שהוציא ממון על פיו, רק זה שהתחייב עצמו, ולכן גם בהתחייב עצמו בפני עדים או בשטר ג"כ מתחייב, ועי' מש"כ בזה שם על דברי הרמב"ם אלו, דאף דהרמב"ם מייתי ראי' מערב בשעת מתן מעות, דשלא בשעת מתן מעות הא בעי קנין ואין ראי' למתחייב עצמו בלא קנין, ובשעת מתן מעות הא איכא סברא דעל אמונתו הלוהו, וכתבתי שם דסברת הרמב"ם דאי לא הי' אדם יכול להתחייב בדברים בלא קנין לא הי' מהני מה דעל אמונתו הלוהו כיון שאין זה מטעם שהזיקו אלא הביאור דבזה שהלוהו על אמונתו גמר ומשעביד נפשי' עי"ש, ולכן שפיר אף לפמש"כ לדברי הרמב"ם דבין ערב דקידושין ובין דהלואה יש לערב הנאה שנעשה רצונו ומ"מ סובר הרמב"ם דנלמד מזה מחייב עצמו, והיינו משום דההנאה אינה גורמת אלא שיסכים להתחייב באמת ולכן כשאמר אתם עדי שודאי התחייב אפשר שיתחייב בדבור בלא קנין וסברא דעל אמונתו הלוהו מועלת דאין צריך לומר אתם עדי דכיון דעל אמונתו הלוהו גמר והתחייב גם בלא אתם עדי.

''' והנה ''' הרשב"א כתב בסוגיא זו וז"ל דערב נמי בההיא הנאה דקא מהימן לי' משתעבד ולא מחמת גוף הממון ממש שאינו מקבלו, וכ"כ הרמב"ם האשה שאמרה תן דינר לפלוני וכו' הא"מ בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך ה"ז מקודשת ע"כ, ומשמע מתוך דבריו דלעיקר חיובו בעינן הנאה ובלא הנאה לא משתעבד כלל בדין ערב ומפורש כן בריטב"א דעיקר החיוב הוא בהנאה שהלוהו על אמונתו והנאה בכל דוכתי חשיבא ככסף עי"ש. וצ"ל דסברי דכיון דמסיק בגמ' דאיכא הנאה לערב שהלוהו על אמונתו א"כ אין לנו ללמוד ערב בלא הנאה ולפ"מ שכתבתי להוכיח מדברי הרמב"ם בפי"א מהל' מכירה דעיקר דין ערב הוא משום דיכול אדם להתחייב בדבר חדש, ועל אמונתו הלוהו מועיל שלא יצטרך לומר אתם עדי, ומ"מ מהני מדין ערב גבי קדושין, ואף דגבי קדושין הא צריך שיתן לה פרוטה ובזה שתתחייב לא מהני דהוי כנתנה היא, אכן הביאור הוא שבזה שמקבלת הנאה מתחייבת היא בדין ערב, בזה שהוציא ממון על פי' והיתה מחוייבת להחזיר לו המעות, ובזה מתקדשת, וא"כ צריך לבאר דגבי קדושין הא אין צריך לראי' דודאי רצונה להתקדש ולא דמי לערב דאינו רוצה להתחייב ורק ע"י הנאה אמרינן דמתחייב, אבל בקדושין שאמרה תן דינר לפלוני ואתקדש אני לך מה צריך לדין הנאה, ואולי דאף דאשה רוצה להתקדש מ"מ לא נימא דרצונה להתקדש בלי כסף קדושין ולכן לא נימא דרוצה להתחייב בדין ערב ולהתקדש ע"י זה, ולכן אתי עלה מדיש לה הנאה מקודשת.

''' ולכאורה ''' יש לתלות בזה מחלוקת הראשונים בזרוק מנה לים אם נאמר דמתקדשת מדין ערב דאי נימא דערב משתעבד בהוצאת ממון לחוד לפי"ז אין חילוק בין ערב בשביל בר דעת או זרוק מנה לים דעכ"פ הוציא ממון על פי' אבל אי נימא דדין ערבות אינו אלא בשביל הנאה דקמהימן לי' ובל"ז לא מהני להתחייב א"כ שפיר חילקו בין ערב בשביל בר דעת לזרוק מנה לים, אכן הרשב"א האריך בזה בדף ח' והביא ראי' לזה מדברי הירושלמי שאם אמר תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת, ולפי שאינו בר זכיה וא"א לה להתחייב מדין ערבות, ולפמש"כ דחיובא דערב הוא בשביל הנאה וע"כ דאין הנאה לערב אלא דמתחייב עבור הנאתו של חברו [וכמש"כ הריטב"א דמה דאמרי' בההיא הנאה דקמהימן לי' אין הכוונה שבזה שנחשב מהימן אצלו דהו"ל הנאה אלא דבזה שהלוהו ונעשה רצונו שיהנה חברו] וא"כ הי' אפשר דבנתן לחרש ונהנה החרש אף דאינו קונה מ"מ לא הוי כזרוק מנה לים, ושפיר יכול להתחייב עליו, והרשב"א אתי עלה מטעם אחר, דאמרי' דנתחייב בקנייתו של חברו והוי כעין גדר שליחות דאם הי' אומר לחברו שבור כלי בלא דין דאשלד"ע הי' מתחייב בה מדין שליחות, ולכן בערב דבזה שקנה פלוני מחברו והוציא מעותיו מתחייב ולכן בעי שיהי' בר קנין ובזרוק מנה לים אין במה להתחייב וה"ה בחרש דכיון דאין לו קנין אינו מתחייב בדיני ערב.

''' עכ"פ ''' נתברר דשי' הרשב"א והריטב"א דבערב בעי הנאה להתחייב, והוסיף הריטב"א להסביר דהנאה בכל דוכתא חשיבא ככסף, וצריך להסביר דא"כ מאי חידוש יש בדין ערב כיון דהוא כסף בכל מקום, וצ"ל דבאמת אם הי' מוכר לו הנאתו והי' אומר לו שבשביל זה שיעשה הנאתו יתחייב בכו"כ אה"נ דהי' מתחייב אבל הכא עיקר ההתחייבות הוא בשביל הוצאת הממון להלוה והנאתו אינה אלא בגדר נתינת פרוטה להתחייב בשבילה, וזה פשוט דאם יתן ראובן לשמעון פרוטה שיתחייב לו בשבילה מנה לא יתחייב דא"א להתחייב באופן זה וא"כ גבי ערב הא לא נתחייב בשביל הנאתו לומר שההנאה שוה אצלו כל המנה וע"כ צריך הוא להתחייב על קנייתן של אחרים וזהו חידוש דין דערב.

ב) ''' וכן ''' אם אמרה לו, כתב המ"מ והרשב"א ז"ל תמה על רבינו למה הוצרך לפרשה בשאמר מי שנתקדשה לו ה"א מקודשת בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך, עוד כתב ואדרבה לכאורה משמע דכל כה"ג קרוב להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב בדוקא, ודברי תימה הן אצלי דהא ע"כ אם נפרשה שזהו שליח ודאי אמר לה השליח דאל"כ הא הוי נתן הוא ואמרה היא שאינם אלא קידושי ספק וא"כ יפה כח שליח יותר ממשלחו, ומה שהקשה דלכאורה משמע דכל כה"ג אם אינו אדם חשוב אינה מקודשת אני אומר לדבריו א"כ יפה כחו ממשלחו שכשהשליח מקדשה בכה"ג מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וע"כ דחילוק יש בדבר דשם חסרה ממון אבל כאן אינה חסרה ממון כלל ונהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים עכ"ל, ועי' בא"מ סי' כ"ט ס"ק ח' שהאריך בזה ורצה לבאר דהרשב"א משיג על הרמב"ם שכ' שמקדשה בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך וזה אי אפשר להתחייב מדין ערב דבערב מתחייב בזה שהוציא ממון על פי' ולכן צריך לומר בהנאה שהוציא פלוני על פיך, ולפמש"כ דגם בדין ערב מתחייב בהנאה שמקבל חברו שרצה שילוה לו ושפיר מהני מה שיאמר לה המקדש בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך, דזה עיקר חיובו בדין ערב לשי' הרשב"א וכמש"כ.

''' והנראה ''' בביאור דברי הרשב"א דז"ל הרשב"א בחידושיו על הא דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני, וכ' הרשב"א והרמב"ם פירשה לזו כגון שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי, ואיני יודע מי דחקו ע"ז שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון כפירושן של ראשונים ז"ל, ואח"כ הקשה על מדין שניהם שהביא המ"מ, וביאור דבריו דיש חילוק גדול בין מדין ערב למדין עבד כנעני, דגבי מדין ערב הביאור דכיון שנתן ראובן כסף עפ"י ציוויו של שמעון והוציא ממון על פיו אמרינן דהוי כמו שקבל שמעון הכסף ומתחייב בזה ולכן גם גבי קדושין הו"ל כאילו קבלה היא הכסף שנתן על פי', אבל במדין ע"כ לכאורה נאמר דמה שנתן לה ראובן מעות הוי כאילו נתן לה שמעון המעות ומקדשה בזה מכיון דהוא הגורם לנתינת המעות, אבל א"א ללמוד זה מדין ע"כ דבע"כ אם נאמר דחשוב כאלו העבד נתן הדמים איך יוצא בזה לחרות דהעבד אין לו זכויות כיון דיד עבד כיד רבו כמו שממון של עבד אינו שלו כך זכויותיו אינם שלו ומה דאיכא מ"ד דע"מ שתצא בו לחרות מהני היינו דאז הוי כמו כסף של אחרים, אבל העבד מצד עצמו אי אפשר שיהי' לו זכות לגבי האדון וע"כ הא דמהני היינו דכסף של אחרים מהני ולכן גם מדין ע"כ אינו כמו שהמקדש נתן לה הכסף אלא דמהני כסף של הנותן עבורו ולא בעינן נתינת המקדש ולא דררא דידי' כלל.

''' ולכן ''' זהו שהשיג הרשב"א על הרמב"ם לפי שמפרש במש"כ הרמב"ם בהנאה הבאה ליך בגללי דכיון שבאה הנאה בגללו והוא הגורם לזה הוי כמי שנתן הוא וע"ז הקשה דאין זה כדין ע"כ ממש אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת והיינו דנתינת ראובן ואמירתו עושים הקדושין, והביא הרשב"א עוד דברי הרמב"ם גבי מדין שניהם שכ' הרמב"ם וכן אם אמרה לו תן דינר לפלוני ואקדש לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, והיינו שמקדשה בהנאת קבלתו וזה מוכרח אם נסבור דגבי מדין ע"כ צריך שיהי' המקדש בגדר נותן דהיינו מה שנתן האחר הוי כמו שהמקדש נתן, אבל באמת הם תרתי דסתרי דתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו, ע"כ נאמר דמה שהוא קבל הוי כמו שקבלה היא ומה שנתן הנותן הוי כמו שהמקדש נתן ואיך נחשבו גם למקבל וגם לנותן, וע"ז הוסיף הרשב"א להקשות דכל כה"ג קרוב להיות נתנה היא דאם נחשבהו לנותן בשביל שהוא גרם הנתינה א"כ קרוב להיות גבי מדין שניהם שהיא הנותנת כיון שגרמה הנתינה וא"כ הוי כנתנה היא ואמר הוא דלא מהני אלא באדם חשוב.

''' ובמה ''' שכ' המ"מ אלא ודאי יש חילוק בין זו לההיא דבעינן אדם חשוב דהתם היא אומרת הילך וכו' זה מתנה משלה והיא חסרה ממון ולפיכך בעינן חשוב בדוקא ושלא בחשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסרה ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים, נראה דבזה גם הרשב"א הרגיש דחילוק גדול יש בזה דבהילך מנה ואתקדש לך הא אי אפשר להיות שום הנאה חוץ מזה שמקבל ממנה המתנה, אבל הכא הא לשי' הרשב"א כיון דאתינן עלה גם מדין ערב ע"כ יש לה הנאה מזה שקבל, דאי לא"ה לא היתה מתחייבת בזה מדינא דערב וכמש"כ, ומ"מ סובר הרשב"א דלנותן לא נוכל לחשבו בזה שקבל אלא באדם חשוב שעצם קבלתו הוי נתינה מצדו, וע"כ דהוא כשיטתו דבמדין ע"כ לא צריך כלל שהמקדש יהא הנותן, ונתינה מצד הנותן מהני בשביל המקדש ומה דבעי דלימטי הנאה לידה בזה מהני מדין ערב שיחשב כאלו הגיע מתנה לידה, אכן לפי שי' הרמב"ם דהמקדש הוי הנותן וגם המקבל זה סובר הרשב"א דא"א אלא באדם חשוב.

''' והנה ''' כל זה בארנו בדעת הרשב"א אכן בדעת המ"מ נראה דאינו מפרש כהרשב"א דמש"כ הרמב"ם שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך או בבבא דע"כ בהנאת מתנה הבאה לך בגללי דבזה הוי כאילו המקדש נתן לה דאם נאמר כן הא אין התחלה לדברי המ"מ במה שיישב ד' הרמב"ם דאם הוא שליח ע"כ שיאמר לה השליח התקדשי לפלוני בהנאת מתנה זו שנתתי לו ברצונך וא"כ יפה פי' רבינו שאין כאן צורך לשליח, וזה תימה דאיך למד מאמירת הנותן בהנאה שנתתי על פיך לאמירת המקבל בהנאה שקבלתי שזה היפוך ממש, דבזה שנתן על פי' הוא מדין ערב ובהנאה שקבלתי מתנה זו בגללך אם נימא דבזה הוי כמו שנתן לה המקדש א"כ הוי מדין עבד כנעני וא"כ אין התחלה לדברי המ"מ וביותר דלפי"ז הא לא צריך כלל לדין ערב כיון דהמ"מ סיים דכאן מתקדשת בהנאת קבלתו גם בלא אדם חשוב א"כ למה צריך כלל לדין ערב דבמדין ע"כ לחוד סגי.

''' ולכן ''' מוכח דהמ"מ מפרש בדברי הרמב"ם מש"כ בהנאה הבאה לך בגללי דהיינו זה שנתן לך בגללי כדי שתתקדש לי ובזה אני מקדש אותך וכן גבי מדין שניהם שכתב בהנאת מתנה זו שקבלתי, היינו בזה שנעשה רצונה וקבל, אבל ההנאה הוא מצד הנותן ובזה הוא מקדשה, והיינו שיכול לקדשה בההנאה שהנותן נותן לה ולכן שפיר הקשה דיפה כח השליח ממשלחו כיון דגם הוא מקדשו בזה שהנותן הוציא ממון על פיה, וזהו כבר מדין ערב, ומה שהרשב"א ביאר ד' הרמב"ם באופן שכתבנו הוא משום דחלוקים בעיקר דין עבד כנעני דהרשב"א סובר דכיון שאחרים הם הפודים ולמ"ד זכות הוא לעבד מהני אפי' שלא מדעתו ע"כ שהם המוציאים אותו לחרות, ולומדים מזה לקנין קדושין דיכול אחר לקדש אשה לחברו בכסף שלו אם שלחו חברו לקדשה וא"כ אי אפשר שהמקדש בעצמו יקדשנה אם לא בשליחות הנותן ולכן ע"כ פי' בד' הרמב"ם שכתב בגללו דהיינו דהוא כמו שנתן הוא את הכסף וע"ז הקשה דאין זה כדין ע"כ, ולא קשה על הרשב"א קושית המ"מ דא"כ יפה כח השליח ממשלחו, דלשי' הרשב"א דוקא השליח יכול לקדש דאינו שליח אלא על הקדושין אבל מעשה הקנין עושה בעצמו ומקדש בשביל חברו בתורת זכות וכמו שהביא מדברי בעל העיטור דאפי' לא עשאו שליח אלא דארציה קמי' מהני, אבל הרמב"ם סובר דדין ע"כ הוא דכמו שהעבד יוצא בממון של אחרים והנתינה של אחרים מהני להעבד לכן במקדש נתינה של הנותן מהני להמקדש ולכן שפיר כתב הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי, ונמצאו דברי הרשב"א והמ"מ ברורים ומחוורים כשמלה ב"ה.

''' והנה ''' לפמש"כ בזה דהרמב"ם והרשב"א מחולקים בפירושא דדין ע"כ, יש לעיין במש"כ המל"מ בהל' א' להסתפק בקידשה באיסוה"נ והיא חולה שיכולה ליהנות מהם וכל כה"ג שחקר המל"מ באופן שיש קבלה ואין נתינה מצד המקדש והביא זה מהרדב"ז, שמקודשת מדין ע"כ ע"ש ולפי דברינו תלוי זה במחלוקת שכתבנו דלשי' הרמב"ם דנתינת הנותן מהני למקדש שפיר נוכל לומר כהרדב"ז דגם בלא נתינה מקודשת, אבל להרשב"א דע"כ היינו שהנותן הוא המקדש, ולא מהני שהמקדש יעשה מעשה קדושין בנתינתו של הנותן א"כ אדרבא דמשי' הרשב"א מוכח דבאיסוה"נ אינה מקודשת כיון דבעי נתינה בקידושין.

''' ועיין ''' עוד שם במל"מ שתלה חקירתו בהא דבעי בגמ' שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלי' והא איכא ממונא או דלמא בתר דידהו אזלי' והא ליכא, ומבואר שם בתוס' דבתר נותן לאו דוקא דאיהו מתורת שליחות מקדש ואין כח שליח יפה ממשלחו, והבעיא הוא אם בתר מקבל אזלי' עי"ש עכ"פ מוכח דלעולם אין הולכין אחר המקדש אלא דהבעיא כאן אי אזלינן בתר אב שהוא המקבל או בתר בנות שהן המתקדשות, ומדברי התורי"ד הביא דנותן דוקא דכיון דהשליח נותן כסף משלו אי אזלי' בתר נותן סגי בפרוטה אחת, ולפמש"כ מבואר דמחלוקת זו היא ממש פלוגתת הרמב"ם והרשב"א דלשי' התוס' דנותן לאו דוקא הוא ע"כ כשי' הרמב"ם גבי ע"כ דנתינת הנותן מהני למקדש ולכן אי הוי אזלי' בתר נותן לא היו הבנים יכולים לקדש בנתינת האב דהא ליכא פרוטה לכל חד, וע"כ דבתר נותן לא אזלינן רק בתר מתקדשת, ובעי אי בתר מקבל דהיינו האב או בתר בנות, אבל בשי' התורי"ד מפורש כמש"כ בשי' הרשב"א דהיינו דכיון דהאב עושה מעשה הקידושין מדין ע"כ כיון שהוא הנותן הוי ממש כמו האב המקבל בשביל שתי בנותיו ולכן אי בתר נותן ומקבל אזלי' סגי בפרוטה אחת.

''' אלא ''' דמזה שבארנו דהרשב"א סובר כהתורי"ד דבתר נותן דוקא משום דהוא המקדש, יהי' סתירה לדינו גבי מכרן וקידש בדמיהן, שכתב הרשב"א דאע"ג דדמיהן אסורין למקדש כמש"כ רש"י בפ"ק דחולין, מ"מ כיון שהיא מותרת ליהנות מהן קנאתו ומתקדשת דומיא דמקדש בגזל אחרי יאוש דאף דיאוש כדי לא קני מ"מ כיון שברשותה הוי ש"ר מתקדשת בהן, ולפמש"כ צריך ביאור דהכא לא הוי נתינה מצד הנותן, ובקידשה בגזל אחר יאוש הי' אפשר לומר לפמש"כ לעיל בהל' ז' דע"כ צריך להיות הוא המקנה ואם יטול הלוקח מאליו לא מיקרי זה ש"ר וכדמוכח מהא דרשות יורש לאו כרשות לוקח עי"ש מש"כ בזה לכן מיקרי נתינה מצדו אבל גבי איסוה"נ כיון דאסורין למחליף ולא הוי דמים גבי', לא תתקדש, אכן הרשב"א בקידושין דף נ"ו למד דין איסוה"נ מגזל לאחר יאוש וכן הר"ן וכמש"כ הגר"א בסי' כ"ח סק"ד.

''' והנה ''' הרשב"א הק' בדין ע"כ שכתבו הראשונים דבעי' שיעשהו שליח או דאירצי קמי' וגלה דעתו דניח"ל אבל אם הלך בעצמו וקידשה אפי' הודיעו לבסוף ונתרצה כיון שבשעת קדושין לא ידע אינה מקודשת, והק' הרשב"א והלא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנוי' לו, ולכאורה קושיתו צריכה ביאור אם נאמר דאין דין קדושין כדין חפץ דעלמא שאפשר לקנות עבור חברו, ובקדושין בעי' שהמקדש עצמו יקנה או שלוחו, ודין ע"כ נפרש דהיינו שהוא מקדש בכסף שנתן פלוני עבורו, א"כ מאי שייך כאן דין זכין לאדם שלא בפניו ומאי מהני הא דארצוי' קמי' מעיקרא וגלה דעתו דנח"ל, דבקדושין הא ל"מ כה"ג, וע"כ דסובר הרשב"א כדכתבנו דדין ע"כ היינו שהנותן מקדש עבורו.

''' ונראה ''' דמשו"ה לא שייך דין ע"כ גבי רבית דהיינו אם אחר יתן רבית עבור הלוה דמצינו להדיא דשרי לאיניש למימר לי' לחברי' הילך ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזי, ובדין ערב כ' התוס' מפורש בדף נ"ז ע"ב ד"ה לספק ובדף ע"א ע"ב ד"ה מצאו דהוי רבית וכאילו נתן למלוה עצמו, והיינו דבדין ערב אנו אומרין דמה שנתן לפלוני עפ"י ציוויו הוי כאילו קבלו הוא בעצמו וא"כ ה"נ הוי שפיר רבית הבאה מלוה למלוה, אבל גבי ע"כ דהביאור שהנותן נותן עבור המקדש וה"נ הוא נותן עבור הלוה ולא הוי רבית הבאה מלוה למלוה, והנה הרא"ש בב"מ שם כתב ע"ז דלא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך, אבל פלוני יתן לך לאהבתי, משום דנראה כשליח ואסור ומוכח מדברי הרא"ש דאין זה מדין עבד כנעני, דבדין ע"כ הי' זה רבית קצוצה כמו גבי דין ערב, והרא"ש לא אתי עלה אלא משום דנראה כשלוחו, ומשום דאין דין ע"כ כלל גבי רבית שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, אכן הגר"א ביו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ה כתב דהוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני, משמע דס"ל דהוי דאורייתא, וכן בסעיף ט"ו כתב המחבר יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות, והאריך הט"ז לבאר ללמוד דין זה מדין הילך מנה ואתקדש לך דמקודשת באדם חשוב, [ובמה שהאריך לבאר דגם בקידושין אם אמרה לו אמור לפלוני שיתן לך מנה ואתקדש לך דמקודשת גם בלא אדם חשוב כיון שלא חסרה ממון ולא בעי אדם חשוב רק כשחסרה ממון, ודברי הט"ז תמוהים בזה שטרח גבי קדושין דהא מפורש בגמ' דמהני מדין שניהם, ואולי כיון לד' הרשב"א שכתב דבאופן זה שכתב הרמב"ם גבי מדין שניהם שאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, וכ' ע"ז הרשב"א דהוא קרוב להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב, ונתכון לזה הט"ז דאף דהוא מדין שניהם הי' צריך אדם חשוב, וביאר דבזה לא בעי אדם חשוב כיון דהיא לא חסרה כלום וניחא לה שיקבל מתנה, או דאיירי הט"ז שהנותן לא נתן כלל על דעת קדושין ולא על דעת רבית ולכן ליכא ערב, אכן מה שהאריך להלכה למעשה אם בכה"ג שאינה חסרה ממון צריך אדם חשוב וכ' דלא נסמוך ע"ז לקולא על דעתנו ורק לחומרא, נשמט ממנו לפי שעה שהדברים מפורשים בהמ"מ כאן] והגר"א בס"ק ל"א כ' דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם ודלא כב"ח גם בט"ז דחק בזה בחנם עכ"ל והיינו שהב"ח חולק בעיקר הדין, ובדעת הט"ז אם נפרש כדפירשנו צ"ב בד' הגר"א דלמה טרח בחנם דלענין קדושין באה"ע סי' כ"ט נראה שהסכים עם דברי המ"מ דהיינו ממש כדברי הט"ז עי"ש, ואולי לזה גופא נתכון הגר"א במה שטרח הט"ז בציורים שלא כדברי הגמ' בסוגיא דמדין שניהם, וכאילו הי' דבר חדש ובאמת מוכח כל זה מקדושין בדין שניהם וכמש"כ המ"מ, עכ"פ מדברי הגר"א מוכח דהוי דאורייתא, ומדין עבד כנעני.

''' אכן ''' באמת מסוגיא דהמקדש במלוה בקדושין דף ו' מוכח דלא הוי אלא הערמת רבית דמוקי בגמ' בדארוח לה זימנא ופיר"ת שהיתה חייבת ממון והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווחי לה זמנא וקידשה באותה הנאה, והקשו בתוס' ואמאי אסור לעשות כן והא שרי לי' לאינש למימר לחברי' שקול ד' זוזי ואוזפי זוזי לפלוני דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, וי"ל היינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן הי' נראה כשלוחו ואסור, עכ"ל, ומוכח דלא הוי אלא הערמת רבית, וע"כ דבכל אופן לא הוי אלא הערמת רבית אפי' היכי שחוזר ונפרע מן הלוה, דהא הכא הוא נפרע מן הלוה בזה שמקדשה לו, [ובזה קשה טובא דכיון שחוזר ונפרע הו"ל שלוחו ממש, זולת דנימא דמשום אין שליח לד"ע נגעו בה, ויש לעיין בזה אי מיקרי השליח בר חיובא, ואין לומר דדמי למש"כ התוס' בב"מ בדף י' ד"ה דאמר לישראל, דבכהן דאמר לכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב, דהתם לא חסר רק דמיון זה דאם הי' מקדשה לעצמו, אבל הכא מה שהוא נותן בשביל הלוה כסף אם הי' נותן עבור עצמו לא עשה עוד בזה שום איסור כל זמן שאינו לוה, וא"כ אפשר דכל זמן שאינו לוה, הו"ל לגבי לוה כישראל לגבי כהן, אכן אפשר לומר דזה אינו אלא דכיון דאם הי' לוה ונותן רבית עבור עצמו הי' חייב מיקרי בר חיובא כשנותן עבור חברו, ובאמת מוכח כצד זה משי' רש"י שכתב המרדכי דרבית ע"י שליח מותרת דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה ואי משום שליחות אשלד"ע, ומצאתי מזה במל"מ פ"ה מהל' מלוה, אכן בט"ז בסי' ק"ס ס"ק י"א חלק בזה וכן הגר"א כ' וטעות גמור הוא] וא"כ תחזור קושיא דאמאי לא הוי כאן אלא הערמת רבית וע"כ כדברינו דעבד כנעני לא דמי לערב דערב הוי כמו שהמקבל קבל בעצמו כיון שנהנה ולכן הוי רבית קצוצה כדהבאנו מדברי התוס' בדף נ"ז ע"ב ד"ה לספק שכתבו דאפי' מדאורייתא נראה דאסור וכן מדבריהם בדף ע"ח ע"ב, אכן בעבד כנעני לא אמרינן דהוי כמו שהוא נתן וא"כ כיון שמדין ע"כ לא הוי רבית מדין שליחות הא לא הוי שליח ממש כיון שאין המעות של לוה ולא קנאם מעולם ורק דנראה כשלוחו וכן מוכח מדברי הרא"ש שכלל דין התוס' שלא יחזור ויפרע מן הלוה, ואח"ז הביא דינו שלא יאמר פלוני יתן עבורי באיזה צד מאלו הדרכים נראה כשלוחו ואסור, ומוכח דהוא חד דינא ואין איסורם מן התורה וכדברינו דאין דין ע"כ ברבית.

''' ובעיקר ''' דין זה דרבית ע"י שליח שהשיגו הט"ז לולא דבריהם הי' אפשר לדון בזה מטעם אחר דההלואה שנעשית ע"י שליח לא חלה כלל ולא נגמרה ויש רשות להמלוה לחזור ולתבוע המעות מהלוה דכיון דאין שלד"ע לא נגמר הקנין וא"כ הוי כמו שהמעות אצל הלוה בפקדון דמבואר בחו"מ סי' רצ"ב דאפילו נשתמש מותר ליתן רבית ואפשר דמש"כ המרדכי לשון דלא אסרה תורה אלא רבית וכו' והשליח אינו עושה שום איסור וכו' היינו רק הסבר הדבר דבעינן דין הלואה ממלוה ללוה וכאן המלוה לא הלוה לו המעות ולכן אף שאחרי שנשתמש ע"כ נעשה הלואה ואין זה גזל דאנן סהדי שלא הקפיד המלוה מ"מ אין זה רבית מלוה למלוה ויש לבאר ואכ"מ].

ג) ''' והנה ''' במש"כ הרמב"ם ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, שכתב המ"מ וכ"כ הר"ן, דבלא אמר לה הו"ל נתן הוא ואמרה היא, והנה לפ"מ שכתבתי בפ"ג הל' ב' דבאמרה היא מכיון שאמרה הריני מקודשת לך אפשר דהכונה שתתקדש אליו וגם הוא מסכים לזה שתלקח היא אליו, יהי' צריך לומר גם כאן דבזה שאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש לך היינו שתלקח אליו ולכן הצריך הרמב"ם שיאמר לה הא"מ בהנאת מתנה זו [ועיין בא"מ סי' כ"ז תפס לעיקר בד' הר"ן משום דשתיקתו ל"מ דאין ראי' שמסכים שיכול לקחת שני' ובעי שתיקה דידה עי"ש, והוא פלא דהמעיין יראה דהר"ן כ' זה רק בדרך הו"א לדחות דבריו הקודמין].

''' אך ''' יש לבאר בזה דכשאומר לה אח"כ הא"מ לי במה הוי קידושין, דממ"נ אם נתקדשה מקודם למה צריך לומר לה כלל הא"מ לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך ואם לא נתקדשה א"כ איזו ראי' יש משתיקתה שמסכמת גם עכשיו לקדושין כיון דהוי שתיקה לאחר מתן מעות דל"מ אפי' בשדיך, ואף דבשדיך אמרינן דודאי מרוצית להתקדש דהא מהני אפי' בגזל דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, והיינו דכיון דשדיך אמרינן דודאי נתרצתה, ולכאורה צריך לבאר אמאי לא מהני שדיך בפקדון, וע"כ דגבי גזל יש עכ"פ מעשה קבלה רק דאנו יכולים לבטל ראית הקבלה ולומר דהוא משום דדידה הוא, אבל מכיון שיש לנו אומדנא ע"י דשדיך מעיקרא, א"כ יש כאן מעשה המסכמת מצדה, אבל היכי שאין מעשה מצדה כלל אינה מקודשת אפי' בשדיך, ולכן בפקדון אף שיש לנו אומדנא על רצונה כיון שאין מעשה המסכמת מצדה לא נעשה אותה למקודשת, וא"כ גם הכא איברא דאמרה ואתקדש לך אבל בשעת הקידושין הא לא הי' מעשה מצדה והוי שתיקה דלאחר מתן מעות, ודוחק לומר דכיון שאמרה ואתקדש לך עדיפא, ועוד דיש להקשות גם על קדושין מצד המקדש איך הוי קדושין כיון דבשעת נתינה לא נתקדשה א"כ במה מקדשה עכשיו הא הוי עכשיו קידשה בחוב, ואם נימא דבזה שנתן לפלוני הוי נתינה לשם קדושין א"כ הדר תיקשי למה צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו, והי' אפשר דהוי כמו הוכיח סופו על תחלתו דהי' נתינה לשם קדושין, אבל באמת הוא ספק בגמ' חולין דף ל"ט אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר, והי' עלינו לומר דכשנותן הכסף לפלוני אמר לו שהוא בשביל קדושין לפלונית, וממילא דהמתנה תלוי' שאם לא תתרצה בקדושין תתבטל המתנה, ולכן לא הוי קדשה בחוב דעכשיו מתחייבת מדין ערב כיון דעי"ז מתקיימת המתנה, אך לא משמע כן דהי' להרמב"ם להתנות כן, דבסתמא שפיר אפשר שיתנהו לו ולא ידבר עמו כלל. [ולפ"מ שכתבתי בפ"ה הל' י' בסוף דברינו שם אפשר דשייך גם הכא הוכיח סופו].

''' ונראה ''' דלענין נתינת הכסף לשם קדושין אין כאן חסרון כלל אף קודם שאמר לה, דשפיר דמדין ערב הוי נתינה לשם קדושין, אלא דהביאור הוא שא"א שתתקדש על פי חיובה כל זמן שאין רצון ממש בשעת הקדושין, ולכן הכא דלא הי' אלא דבור בעלמא ועפ"י דבורה אי אפשר לה אלא להתחייב בשביל שהוציא על פי' ממון, אבל לא להתקדש, ואף דבמקדש לאחר ל' לא איכפת לן אף שהיא ישנה בשעת חלות הקדושין, היינו משום דכבר נעשה מעשה הקדושין ולא משום נתן הוא ואמרה היא אתינן עלה וכדברי המ"מ, אלא משום דעפ"י חיובה א"א לה להתקדש, ובזה הי' אפשר לה לחזור בה לפני חלות הקדושין כיון שלא הי' אלא דבור, ואף דלחיוב ממון מדין ערב ודאי היתה חייבת גם אם אינה עומדת על גבו בשעת הוצאת הממון על פי', משום דשם א"י לחזור בה מחיובה שלא מדעת הנותן ואם תחזור בה בפני עדים בלא ידיעת הנותן ודאי חייבת שהרי הוציא ממון על פי' ולא צריך דעתה בשעת נתינה, אבל בקדושין דיכולה לחזור בה בעינן דעתה ורצונה בשעת הקדושין, ובפרט לפמש"כ בפ"ד הל' כ"א דגבי קדושין בעי דעתה לעיקר חלות הקדושין, ובזה נתבאר דברי הרמב"ם בפ"ג הל' י"ח גבי שליח האשה שכתב אומר לו קדשתי' לך והיינו דהשליח הוא המקדש, ולכאורה למה לא סגי שיהי' שליח לקבלת הכסף והקדושין יעשו ע"י האשה עצמה ולמה לנו דוקא שהשליח יהי' לו כח על עיקר הקדושין וע"כ דבזה לא סגי משום דכיון שהיא א"י בשעת הקדושין לא מהני אם לא שהוא שליח על עיקר הקדושין, אכן מכיון שעכ"פ הי' כאן קבלת הכסף לשם קדושין לא איכפת לן אף שעתה אינם בעין, ולא אמרו שתיקה לאחר מתן מעות אלא כשלא הי' קבלה כלל לשם קדושין אבל הכא הי' קבלת כסף קדושין, ורק דבעינן דעתה וזה מהני שיאמר לה אח"כ.

''' איברא ''' דבארנו דמהא דלא מהני שדיך בפקדון מוכח דבלא מעשה דידה אי אפשר לעשות אותה למקודשת אף דאנן סהדי דניחא לה מ"מ צריך איזה מעשה מצדה וכאן הא לא הי' מצדה מעשה, אך באמת צריך לומר דאין זה עיקר הטעם רק כמו שבארנו בארוכה בפ"ד דצריך בירור על הסכמתה בשעת קדושין, ולכן בשדיך אף דאמדינן דעתה דניח"ל, מ"מ כיון דגם אם אינה רוצה אינה חייבת לעשות שום דבר לא אמרי' בזה שתיקה כהודאה ואין לנו הוכחה על רצויה, אבל היכי שהשתיקה עצמה מוכחת רצונה סגי בשתיקה ואמרינן שתיקה כהודאה ולכן עכשיו שכתבנו דמצד נתינה לשם קדושין אין כאן חסרון, ולכן כיון שהי' כאן קבלת כסף לשם קדושין כשאמר לה הא"מ אם אינה מסכמת לקדושין יש לה למחות, וכיון שלא מחתה יש לנו בירור על רצויה.

''' אכן ''' אם נאמר סברא זו יש לנו לאמרה בפשיטות בלא כל הנ"ל, אלא דהכא עדיף משדיך כיון שהיא אמרה לו ליתן לפלוני בשביל קדושי', וא"כ עדיף נמי משתיקה לאחר מ"מ כיון דהדבר מוכח דמסכמת אי איתא דלא ניחא לה הי' לה למחות, אך מסוגיא דציפתא מוכח דהי' לה למחות אינה טענה דפריך בגמ' אטו כלהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינא להו ומתברי מיתחייבנא באחריותייהו, ומוכח דהיה לה למחות לא מהני אלא דצריך ראי' מהחזקתה וכיון דסברה דתתחייב בזריקת הציפתא אין ראי' מהחזקתה, וכאן נמי אין ראי' מהחזקת אחרים על רצונה.

''' ולכן ''' נראה דבאמת על הסכמה לקדושין סגי בשתיקה המוכחת ורק דדין כסף הוא דוקא ע"י מעשה המחייב שנוכל לחייב אותו בהכסף דהכי הוא דינא דכסף בין לגבי מכירה בין לגבי קדושין כמש"כ בהל' ט"ו, ולכן כיון שאין מעשה המחייבת אין כאן דין כסף המחייב דקנין כסף הוא דוקא ע"י קבלת הכסף, וכ"ז בסוגיא דציפתא אבל כאן כיון דכבר יש כסף המחייב, דמדין ערב הוי כאלו קבלתם בעצמה ורק דחסר דעתה ורצונה בהקדושין בזה סגי ברצון המוכח ע"י שתיקה דהי' לה למחות.

''' והנה ''' בקצוה"ח סי' רמ"ד ס"ק ב' במי ששלח להוליך מתנה לפלוני אם יכול למוסרה לשליח אחר, וכ' דלדעת הסוברים דבקדושין הו"ל מילי משום דביד האשה לסרב להתקדש א"כ ה"ה במתנה דהו"ל מילי כיון דאם לא ירצה המקבל לא הו"ל מתנה, ובנתיבות השיג עליו דלא בעינן דיני שליחות אלא בגיטין וקדושין בגט משום דבעינן מיד ליד, ובקדושין משום דבעינן אמירה ונתן הוא ואמרה היא ל"מ, אבל במתנה הא אפשר לתת ע"י קוף, והביא ראי' מזה דיכול לשלוח גט ע"י כותי לשליח שמינהו בכתב עי"ש, ולפ"מ שכתבנו מה דבעינן שליחות בקדושין אין הטעם משום דבעינן אמירה אלא דכיון דכתבנו בסברת הרמב"ם דשליח האשה ע"כ צריך שיהי' שליח גם על עיקר הקדושין, ובשליח רק כדי לקבל הכסף ל"מ כיון דבעי דעתה בשעת הקדושין, ולכן צריך דין שליחות בקדושין כיון דבעי דעתו לחלות הקדושין וא"כ גם במתנה כן ושפיר השוה הקצוה"ח דכיון דגבי קדושין הוי מילי משום שמא לא תתרצה ה"ה במתנה הואיל וגם במתנה צריך דין שליחות שתועיל דעתו לחלות המתנה, ומה שהסתייע הנתיה"מ משליחות גט ע"י כותי לשליח שמינהו בכתב מזה אין ראי' כיון דמהני מינוי שליחות בכתב, אבל בזה דבעינן דעת בעיקר ההקנאה ודאי צריך לדיני שליחות, ואיברא דלפ"מ שבארתי בפ"ד הל' כ"א דבקדושין מצד הבעל אין דין רצון מיוחד, והוא מדין רצון בשאר קנינים, ואך מה דבעי דעתה אף שאינה עושה מעשה קנין, הוא משום דוהיתה לאיש מדעתה משמע כמש"כ רש"י ביבמות דף י"ט ולכן אפשר דלדעת דידי' אין צריך דין שליחות כמו במכירה, ורק משום דבעי אמירה, ומש"כ הרמב"ם דין שליחות בשליח דידה הוא משום דין דעתה דצריך הוכחה לדעתה בשעת קדושין, ולכן במכירה ומתנה א"צ לדיני שליחות.

''' [ויש ''' לעורר מזה דבעי רבוי לשליחות במכירה לענין דו"ה בקידושין דף מ"ג ובלא קרא הו"א אשלד"ע, ותיפוק לי' דל"צ כלל במכירה לדיני שליחות והרי הוא כקוף בעלמא, ומש"כ הנתיבות דבא"ל מכור לדעתך צריך שליחות על הריצוי ועל פיסוק דמים, הכא בגניבה כיון דאין החפץ שלו ולא שייך שהוא המוכר א"כ גם כשעושהו שליח ויש שליח לדבר עבירה אינו שייך לעשות שליח דבזה ל"מ מה דישלד"ע במכירה כיון דאינו שלו וא"כ נמצא דלהנתיבות אין היכי תימצי של שליחות במכירה דממ"נ אם צריך לדין שליחות שוב לא מהני דאינו של גנב, וזה דוחק לומר דהרבוי הוא רק על טביחה, ומוכח לכאורה כהקצות דגם במתנה צריך דיני שליחות ועוררוני לזה].

''' והנה ''' בהא דקדושין דף י"ט אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך וכתבו התוס' שהוא מדין ערב אלא דמדין ערב לא נוכל למילף דבעינן שידבר למקדש ולכן ילפינן מיעוד דמהני גם כשאמר לה התקדשי מדעתך, אכן הרא"ש כתב דהביאור הוא שהאב מוסר זכות הקידושין שיש לו לבתו דאי מדין ערב הי' צריך להיות דבשטר שיתן לה לא תתקדש דאין לו הנאה, אלא דמ"מ הא לא שייך שתקנה עצמה לבעל דהא קטנה היא, ולכן פי' בסוף דבריו שהוא מדין שליחות דהיא מקבלת קדושין בשליחות אבי' ואף דאין קטן נעשה שליח הכא דלטובתה נעשית שליח, ולפי"ז שפיר מתקדשת בשטר, ולדעת התוס' שהוא מדין ערב וכן כתב הר"ן, ל"מ שיקדשה בשטר, והנה אם אינה מתקדשת בשטר היינו משום דלא מהני שליחות לקטנה גם לטובתה וא"כ לשי' הרמב"ם דל"מ מה שתעשה שליח לקבלת הכסף לחוד ומשום דבעי דעתה, ובמדין ערב כתב שצריך שיאמר לה הא"מ לי בהנאת מתנה שנתתי על פיך, א"כ איך מהני באומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך דאי מדין שליחות אין שליחות לקטן ואם מדין ערב א"כ יהי' צריך שיאמר אח"כ לאבי' שיקדשנה בזה שהוציא ממון על פי' וזה אי אפשר, וע"כ צ"ל דהוא מדין שליחות וכהרא"ש וכן משמע מל' הרמב"ם שכ' בפ"ג הל' י"ד וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו ואומר האב לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך ומשמע דהוא מדין שליחות, ובהגהות מיימוני כתב על ד' הרמב"ם דהוא מדין ערב ולפמש"כ ע"כ צ"ל דהוא מדין שליחות.

''' והנה ''' הרמב"ם לא הביא הא דעבד כנעני וכן דין דאדם חשוב לענין ממון, ובארתי זה בפ"א ממכירה ותורף דברי לחלק בין ממון לקדושין לפ"מ דאמר בקדושין דף כ"ג בטעמא דר"מ דמהני בעבד כסף ע"י אחרים, אף דחוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחרות ואמר רבא כסף קבלת רבו גרמה לו, ולרבנן דסברי זכות הוא לו סובר הרמב"ם דלא מהני בע"כ, ונוכל לומר דרבנן נמי מודו לר"מ בהך סברא דכסף קבלת רבו גרמה לו, אלא דסברי דעכ"פ אין רשות לאחרים ליתן כסף דהוא דין של העבד, ולכן י"ל דלא נוכל ללמוד מדין ע"כ רק קדושין דכתב הר"ן בנדרים דהיא אינה פועלת בהקנין ורק דמשוית עצמה כהפקר, ולכן מהני מה שהאחר נותן שתפקיר עצמה אליו שיוכל לקדשה, אבל במכר דהכסף הוא עיקר הקנין אין לנו ללמוד מדין ע"כ, ובאופן שני בארתי דרבא דיליף דין ע"כ בקדושין ואף דאיהו גופי' אמר כסף קבלת רבו גרמה לו, היינו לר"מ ונאמר דר"מ יסבור המפקיר עבדו א"צ ג"ש ומהני מה שרבו מקבל מעות ומסלק רשותו, אבל לרבנן ולפי דקיי"ל המפקיר עבדו צריך ג"ש א"כ צריך שיהי' דין שיוכל העבד לצאת בכסף ע"י אחרים, ומזה נלמד דין ע"כ גבי קדושין, ואפשר דרק קדושין דהוא כסף קנין אפשר ללמוד מע"כ דכיון דקבלת רבו אינו אלא סילוק ולא הקנאה מסתבר דא"צ כסף שיווי, אבל כסף קנין דמכירה דהוא כסף שיווי של החפץ בזה אפשר דצריך שהקונה יתן דמי השיווי אבל מה שיתן אחר עבורו אין לנו ללמוד מדין ע"כ דמהני עי"ש שבארתי זה באריכות.

''' אכן ''' צריך לבאר עוד מה שהשמיט הרמב"ם דין אדם חשוב לענין ממון ולפמש"כ הי' אפשר לומר דהרמב"ם סובר דבאדם חשוב אף שהנותן מקבל מ"מ לא נוכל לומר דהקונה חסר, די"ל שהוא רוצה עכשיו לקבל המתנה, ולכן בקדושין דמהני עבד כנעני וחזינן דא"צ רק שיקבל על ידו ואף שאינו חסר מהני אבל במכירה דהוי כסף שיווי צריך שיהי' חסר.

''' והנה ''' הר"ן הקשה דהכא אמרינן דדוקא באדם חשוב איכא הנאה כי מקבל מיני' מתנה ובב"מ לגבי חליפין אמר לוי דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה, ולרב נמי קשיא דלרב משמע דדוקא בכליו של קונה, אבל בשל מקנה לא ואפי' הוא אדם חשוב, ותי' הר"ן דללוי י"ל דבאמת בלא אדם חשוב איכא נמי הנאה אלא דאינו שו"פ ההנאה וגבי קדושין דנקנ