עריכת הדף "שדי חמד/כללים/כ/טז" (פסקה)

==יא==

י"א) הרב תפארת ישראל בפרק קמא דברכות משנה ג' אמאי דתנו אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הליסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל כתב דבגדול הדור לא אמרינן פטור ועושה נקרא הדיוט וז"ל (ב[[תפארת ישראל - יכין/ברכות/א#כה|אות כ"ה]]) תימה הרי איהו נמי הכי קאמר דאין לומר דאישתבוחי משתבח שהכניס את עצמו לסכנה לקרות כב"ש (כרשד"ם ד' ק"ל ע"א) ליתא דהרי אינו בכלל יהרג ואל יעבור רק עבודת אלילים גילוי עריות שפיכות דמים ואם תמצא לומר אף למאי דקיימא לן כירושלמי פרק שני דשבת כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט מכל מקום אדם גדול שאני וכרבן גמליאל בפרק שני משנה ה' ואף למאי דקיימא לן ביו"ד סי' קנ"ז דבמקום דיעבור ואל יהרג אינו רשאי להחמיר על עצמו על כל פנים היכא דליכא ודאי סכנה ולא שכיח היזקא מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא וראיה מר' עקיבא שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים בעירובין ד' כ"א ע"ב שהיה סומך עצמו שלא יניחו שומר בית האסורים למות בצמא כל שכן הכא בקריאת שמע דאית בה קדושת ה' ויחוד שמו יתברך על כל פנים או אישתבוחי מישתבח לא הוה ליה למימר והטתי ומדאמר וסכנתי לבסוף שמעת מינה דאחר כך מעצמו היה מתגלגל הסכנה וגם הוא ראה אותו העונש משמיא ול"מ ונראה דהכי קאמרי ליה לאו משום שהיית בדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה כבירושלמי פרק רביעי דברכות אלא כדאי היית לחוב בעצמך דייקא אפילו אם לא היה בדרך עכ"ל:

'''הרי''' שכתב דבגדול ליתא להא דנקרא הדיוט והוכיח כן מדרבן גמליאל שקרא בלילה הראשון ואין משם הכרח לפי מה שכתב הוא עצמו שם דכיון דפיטור החתן הוא משום שאינו יכול לכוין רבן גמליאל הרי היה יכול לכוין ואינו פטור ולא נקרא הדיוט עי"ש על כל פנים הרי כתב בטעמו של ר' טרפון ולדעתו כאן גם טעמו של רבן גמליאל הוא מפני זה דבגדול ליכא משום נקרא הדיוט ונראה לפי זה דאזיל בשיטת רבינו הספר החרדים שהבאתי בס"ק יו"ד ועוד איזה רבני האחרונים שנראה שסוברים כן דהא דפטור ועושה נקרא הדיוט הוא משום דמיחזי כיוהרא ועל זה שייך שפיר לחלק בין שאר אינשי דעלמא לאדם גדול אבל לפי מה שכתב מרן חיד"א בברכי יוסף סי' ל"ב שהבאתי שם (בד"ה הן אמת שהרב המרדכי) דמשמע מדברי הפוסקים דהא דנקרא הדיוט לא נגע ולא פגע ביוהרא ואפילו בצנעא אם עושה מה שפטור נקרא הדיוט נראה דאין לחלק בין שאר אינשי לגדול ויתכן שגם הרב תפארת ישראל לא כתב כן לקושטא דמילתא רק כתב לצדד כן בכדי ליישב פירוש של הרב מוהרשד"ם דאישתבוחי אישתבח:

'''ואף''' שכתבו התוספות בדף ט"ז (בד"ה מעשה) דהא דתנן מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא לאו מעשה לסתור הוא דקמשמע לן אם גדול הדור והוא בוטח בעצמו שיוכל לכוין והוא ראוי ליטול את השם הרשות בידו והרי רבותינו התוספות נקטי להא דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט כדכתיבנא בראש אות זו ואם כן בהכרח לומר דסברי דלגבי גדול לא איתמר הא דפטור וכו' נראה דאין מזה הכרח משום דיש לומר דמה שכתבו התוספות כן הוא דוקא לדבר התלוי בכונה שמפני שאינו יכול לכוין הוא שפטור אבל לא בשאר דבר שאין הפיטור משום חסרון כהונה ואי נמי דדוקא שלא לבטל קבלת מלכות שמים הוא דגדול יכול להחמיר ואין ללמוד מזה לשאר דברים שאין בהם ביטול קבלת מלכות שמים וכן ממה שכתב הרב המרדכי בריש מסכת ברכות המחמיר לקרות קריאת שמע בלילה מיחזי כיוהרא וכו' נקרא הדיוט אלא אם כן הורגל בפרישות בשאר דברים אין להביא ראיה דלאדם גדול שרי בכל דבר הפטור דיש לומר דדוקא בקריאת שמע משום קבלת מלכות שמים הוא דשרי ליה ועיין לקמן בסמוך:

'''וראיתי''' לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש בנימוקיו על הירושלמי בדף א' סוף ע"ד וז"ל ועיין בתפארת ישראל ברכות שכתב דאף דקיימא לן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט בירושלמי פרק ב' דשבת מכל מקום אדם גדול שאני וכרבן גמליאל פרק ב' משנה ה' עכ"ל ולא ראה בירושלמי גופיה כאן ובפרק א' דשבת דמקשה מרבן גמליאל ומתרץ דקריאת שמע שאני דאית ביה מלכות שמים ושמעת מינה דגם אדם גדול כרבן גמליאל אין לו להחמיר בשאר דברים עכ"ל משמעות דבריו הוא דבירושלמי מקשינן אדתני חזקיה כל הפטור ועושה נקרא הדיוט מדרבן גמליאל דקרא קריאת שמע בלילה הראשון ומשנינן דשאני קריאת שמע דאית בה מלכות שמים וכפי אשר העתקתי דברי הירושלמי בזה לעיל בס"ק יו"ד (בד"ה והא לך לשון הירושלמי) מובן שלא נזכר בירושלמי מזה רק מה שאמרו שם הוא דר' שמואל (מאריה דעובדא דאיפסיק לתפלה) רצה להביא ראיה שיכול אדם להחמיר במה שפטור מן הדין מדתנן חתן פטור ותנן נמי חתן אם רצה לקרות קורא ולפי גירסת הרב קרבן העדה (שהזכיר בעמודי אש) דחה ר' מיאשא ראיה זו דמשנה דחתן אם רצה קורא אתיא כרבן גמליאל דאמר איני שומע לבטל מלכות שמים וסיים הרב קרבן העדה (בפירוש השני שעשאו עיקר) ודוקא בקריאת שמע דאיכא מלכות שמים כלומר דמאי דתני תנא חתן אם רצה קורא ודין זה הוא לכל אדם היינו דוקא בקריאת שמע זו היא סוגית הש"ס ירושלמי ואין מזה ראיה דגם אדם גדול אינו רשאי להחמיר בשאר דברים חוץ מקריאת שמע כדאמר רב עמודי אש יצ"ו משמא דגמרא ואנכי לא ידעתי איה מקום דברי הש"ס ירושלמי כזה:

'''ודברי''' הרב מוהרשד"ם שרמז הרב תפארת ישראל הנה לא הראה מקומם כדרך כל המחברים (לציין החלק והסימן) והספר שבידי הוא דפוס חדש ואין בשום אחד מהחלקים הדף שציין (ד' ק"ל) ואשר היה ביד הרב הוא דפוס ישן וכפי הנראה כונתו לדבריו שבחלק יו"ד סי' קב"ץ (בד"ה אין ספק) ואם האמת הוא כן תימה בעיני שדוחה דבריו בשתי ידים כאילו מפי עצמו אמרם (הרב מוהרשד"ם) ועין רואה שמה שכתב בזה כן גם בשם הרמב"ם בפירוש המשנה ותורף דברי הרב מוהרשד"ם הם שהביא מה ששמע שחכמי צפת ברשות השררה היו מחרימין ומנדין לשומרי השמיטה וכתב (בסוף ד"ה ולענין שנת השמיטה) שיש להביא קצת ראיה שיש לרבים להכריח ליחיד אפילו להקל מפרק ערבי פסחים דף ק' ע"א רצונך נפסיק וכו' עד שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי עי"ש. ואחר שביאר הוכחתו סיים וז"ל ואם כן נראה קצת מכאן שאין לתמוה טובא מחכמי צפת תובב"א וגם הראיה מרבי טרפון שהטה לקרות כבית שמאי ורצה השואל לדחות ראיה זו דחייתו אינה דחיה אף על פי שבמה שפירש והסכנתי בעצמי מפני הלסטים הוא פירוש אמאי שכתב (שאמר) שסכנתי בעצמו ולא אמר נסתכנתי דהיה משמע ממילא אלא שהוא בעצמו הכנים עצמו בסכנה לעשות כדברי בית שמאי וכולי האי ודאי לא היה לו לעשות נראה שהשואל לא ראה פירוש המשנה להרמב"ם שרן פירש הוא בפירושו וז"ל שמתי נפשי בכפי לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והטה ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות קריאת שמע והוא הולך רוכב על בהמתו עכ"ל מכל מקום יש משם ראיה כפי מה שבא בגמרא מעשה ברבי ישמעאל ור' אלעזר שהיו מסובין במקום אחד והיה ר' ישמעאל מוטה ור' אלעזר זקוף וכיון שהגיע זמן הקריאה הטה ר' אלעזר וזקף ר' ישמעאל אמר ליה אמשול לך משל וכו' עד אני עשיתי כבית הלל ואתה כבית שמאי ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות וכי תימא בית הלל נמי אית להו מטין הני מילי דמוטה מעיקרא וכו' משמע בפירוש דאיכא קפידא ושאין להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו לומר שכן הלכה ואינה הלכה ולא עוד דאמרינן התם אמר רב נחמן עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה הרי בפירוש דאפילו מי שרוצה להחמיר בדבר שאינו מן הדין שאינו רשאי לעשות כן וכמדומה לי שהחכם השואל לא ראה הגמרא ולכן כתב שאפילו כדברי בית שמאי רשאי להחמיר אלא שאין לו להסתכן וכבר הוכחנו שאינו כדבריו אלא שאין אדם רשאי להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו ויקבעו הלכה לדורות לפי שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת וצריך לקיים האמת במה שהוא אמת אפילו לקולא אלא שמכל מקום אני אומר שודאי הפריזו על המדה יותר מדאי כמו שכתבתי שם (בפסק הראשון שהזכיר שם ולא ידעתי איה מקום כבודו). ועוד ראיה לדעתי שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות כדאמרינן בירושלמי (סוף פרק שמיני דמסכת תרומות) והביאו הר"ן בפרק יום הכיפורים האי בר נש תבעיה מלכותא וערק ללוד לגבי ר' יהושע בן לוי ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה אמר ליה לדילטור אנא מיתגלי אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת חסידים היא הרי בפרוש שאף שהדין היה מה שעשה ר' יהושע עם כל זה נתכעס אליהו עמו מפני שלא עשה מדת חסידות ואם כן איך אפשר לילך אל קצה האחר לנדות ולהחרים למי שרוצה לנהוג מדת חסידות הא אמרינן בפרק במה טומנין אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה הטמין לי צונן וכו' שמע ר' אמי איקפד וכו' משום דאדם חשוב שאני עי"ש הרי שאדם חשוב יש לו להחמיר לפנים מן הדין אלו דברי רבינו הרשד"ם בזה (העתקתי ממנו אף מה שאינו צריך לדאתן עלה הואיל ואתא לידן ואין ספר היקר הזה מצוי ביד כל אדם ומזקנים אתבונן כן ארחות צדיקים רבותינו בעלי הש"ס שמביאים בריתא שלמה אף כשאין צריכין אלא למיעוטא דמיעוטא השנוי בה) ועל זכר לדבר שכתב שראוי להסתכן אף על מדת חסידות עיין במה שהבאתי לקמן (בד"ה ובמה שהבאתי) בשם הרב דברי יוסף:

'''הנך''' רואה שמה שכתב רבינו הרשד"ם בפירוש דברי ר' טרפון במה שאמר וסכנתי בעצמי שכונתו היא לומר שהכניס את עצמו לסכנה כדי להטות כדברי בית שמאי הן הן דברי רינו הגדול בפירוש המשנה ואם הרב תפארת ישראל אין דעתו נוחה בפירוש זה היה לו לכתוב הדברים בשם אמרם הרמב"ם בפירוש המשנה ולדחותם ואין לו עסק עם הרב מוהרשד"ם כי הוא כתב כן על סמך דברי הרמב"ם ואולי מה שכתב הרב תפארת בשם הרב מוהרשד"ם דבריו הם במקום אחר ואנכי לא ידעתי:

'''ודאתאן''' עלה אם אדם גדול יכול להחמיר על עצמו ואין חשש משום פטור מן הדבר וכו' נראה לכאורה דשפיר דמי ונלמד כן מדברי מרן הב"י בסי' תר"מ (בד"ה וחתן כתב הרמב"ם) שהביא מה שאמר ר' אבא בר זבדא בפרק הישן ד' כ"ה דחתן פטור מסוכה וכן פסק הרמב"ם וכן נראה מדברי הרי"ף וסיים על זה ואף דבתר הכי אמרינן אמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה וכל שכן דחדאי לבאי דעבידנא תרתי מצות סוכה ומצות נישואין איכא למימר דמדת חסידות היתה עכ"ל דמתבאר שסובר שר' זירא מודה לר' אבא בר זבידא דמן הדין פטור אלא שממדת חסידות היה מחמיר על עצמו וקשה הלא כל הפטור ועושה נקרא הדיוט ובפרט לפי מה שהבאתי למעלה בסק"ז (בד"ה ומרן חיד"א) שבספר פתח עינים מפרש בעובדא דר' ירמיה ור' זירא דנגה להו לצלויי דר' ירמיה סובר לחלק בהא דכל הפטור וכו' ור' זירא סובר דבכל גוונא אתמר כל הפטור וכו' נקרא הדיוט עי"ש ואי הכי תיקשי לן טפי היכי עביד ר' זירא הכי ואם שאפשר לומר דר' זירא דלא נחה דעתו במאי דעביד ר' ירמיה הוא דוקא לגבי להפסיק הלימוד כמו שרמז באומרו מסיר אזנו משמוע תורה וכו' אך מדברי מרן חיד"א לא משמע הכי אלא דבכל מילי סבר ר' זירא דהמחמיר במה שפטור נקרא הדיוט:

'''והיה''' נראה ליישב על פי דברי הריטב"א והרמב"ן שהבאתי בסק"ב דדוקא אם בא לעשות דבר שאין מי שחייב בדבר ההוא הוא דנקרא הדיוט אבל אם הוא ושאר בני אדם חייבים כיון שהוא עושה מצוה אשר ציוה ה' לאחרים אף שהוא פטור יכול לעשותה ומקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה והיינו טעמא דנשים במצות עשה שהזמן גרמא וכמו כן בחתן נוכל לומר אף שהוא פטור מכל מקום כיון דכולי עלמא מיחייבי מצי שפיר להחמיר על עצמו ואין בזה משום פטור ובדין הוא שיטול שכרו:

'''אלא''' דאין זה מן הישוב שכבר הבאתי שם מה שביאר מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' של"ג ובמחזיק ברכה יו"ד סי' ס"א שהקשה על דברי הריטב"א והרמב"ן הנ"ל מדברי הירושלמי עצמן דמוכח דאף במצוה שאחרים חייבים מכל מקום זה שפטור מאיזו סבה אם מחמיר נקרא הדיוט והוצרך לפרש בכונתם דנשים וסומים הם פטורים לעולם ואחרים חייבים לכן אם יקיימו גם הם שפיר דמי ומקבלים עליה שכר אבל אונן וכיוצא שפיטורו הוא מפני סיבה ומקרה שאירע לו ואם יארע מקרה כזה לאחרים גם הם היו פטורים אזי אם מי שהוא פטור עתה ורוצה לקיימה מיקרי הדיוט אם כן בחתן נמי אף שהאחרים חייבים מכל מקום אם יארע להאחרים מקרה כזה הרי גם הם יהיו פטורים ולכן אם רוצה. החתן להחמיר נראה דהדרינן לדינא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולכן אין לנו ליישב דברי מרן הב"י לדעת הפוסקים דחתן פטור אלא לומר דאדם גדול רשאי להחמיר ור' זירא עשה ממדת חסידות ומיסתייעא מילתיה דרב תפארת ישראל הנ"ל אלא שהדבר תמוה דלפי זה צריך לומר דעיקרא דהאי דינא (פטור מהדבר ועושה וכו') הוא משום יוהרא דבזה הוא ששייך לחלק בין כולי עלמא לאדם גדול ואילו מרן חיד"א כתב דמשמעות הפוסקים הוא דלאו משום יוהרא הוא ולכן אף אם עושה בצינעא נקרא הדיוט כמו שכתבתי בשמו ש בסמוך (בד"ה הרי שכתב) וצריך עיון:

'''וראיתי''' להרב דברי מנחם בסי' תר"מ בהגהות הטור אות ב' שכתב וז"ל חתן פטור וכו' עמ"ש הגהות מיימוניות בשם רבינו שמחה דכל שפטור מסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר וכו' הקשה הרב כסא אליהו דבסוכה ד' כ"ה ע"ב אמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה ע"כ עיין בבית יוסף (בד"ה חתן) שכתב ואף על גב דאמרינן אמר ר' זירא וכו' איכא למימר דמדת חסידות היתה ע"כ ודייקא נמי דאמר אנא אכלי בסוכה כלומר דוקא כגון אנא ולא לאחרים ועיין בשלמי צבור בענין יוהרא ובס' זכור לאברהם ד' ס"ד ע"ב עכ"ל הרב דברי מנחם. ואין אצלי ספר כסא אליהו להבין מאי קשיא ליה על רבינו שמחה שהרי מדברי מרן הבית יוסף מתבאר יפה דזו מחלוקת בין הפוסקים אם מה שעשה ר' זירא הוא מן הדין או ממדת חסידות דמה שכתב מרן שעשה ממדת חסידות לא כתב כן אלא לדעת הפוסקים דחתן פטור אבל דעת הרא"ש ודעמיה דחתן חייב בסוכה ולדידהו ודאי ר' זירא דעבד לאו לגרמיה הוא דעבד וממדת חסידות אלא לדידיה דינא הכי הוי לכל אדם ומה שכתב הרא"ש (בפרק הישן סי' ח') יש פוסקים כר' זירא ומביאים ראיה משני מעשים שבירושלמי שהורו לשני שואלים לישב בסוכה וכו' וסיים ונראה שיש לעשות כעובדין דבירושלמי וכן כתב בעל העיטור נראה דמה שהוצרכו לעובדי דבירושלמי ולא סגי לן במעשה רב דעבד ר' זירא דאין לומר דלא אמרינן מעשה רב כשבעל השמועה עביד כשמעתיה דמלבד דאינו פשוט לומר כן ושלמים וכן רבים סוברים דגם במעשה שעושה בעל השמועה כשמעתיה אמרינן מעשה רב כמו שרשמתי במערכת המ"ם אות מ"ו ועוד דר' זירא נראה שלא בא לחלוק על מה שאמר ר' אבא בר זבדא (חתן פטור וכו') מדלא אמרו בש"ס ור' זירא אמר חתן חיוב ואמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וכו' אלא סתמא דתלמודא מייתי מאי דאמר ר' זירא אנא אכלי וכו' ואם שבזה יש לפקפק על כל פנים הרי אינו פשוט דבבעל השמועה לא אמרינן מעשה רב ואם כן לדעת הסוברים דגם בכי האי גוונא אמרינן מעשה רב היה לנו להביא ראיה ממעשה דר' זירא עצמו אך יש לומר דמשום דיש לדחות דר' זירא מדת חסידות הוא דעבד כדכתב מרן הב"י לדעת הרמב"ם והרי"ף לכן הוצרכו לעובדי דבירושלמי שהורו כן לשואליהם:

'''ועל''' כל פנים לדעת הרא"ש ודעמיה דחתן חייב בסוכה מה שעשה ר' זירא הוא מן הדין ואם כן אינו מובן מאי מקשי הרב כסא אליהו על רבינו שמחה דאמר דהפטור מן הסוכה ואינו יוצא נקרא הדיוט מהא דר' זירא דאימור רבינו שמחה סובר כדעת הפוסקים דחתן חייב בסוכה ולדידהו ר' זירא עשה כן מחמת הדין ואין כאן פטור מן הדבר ועושה וצריך לומר שהרב כסא אליהו הביא קודם לזה שסברת רבינו שמחה כדעת הרמב"ם דחתן פטור ואם כי לא ראיתי כעת מי שכתב כן בשם רבינו שמחה אין לא ראינו ראיה ונזדמן לידי בשאלה ספר העיטור עם ביאור פתח הדביר לגאון בדורנו יצ"ו וראיתי בעשרת הדברות בהלכות סוכה שער חמישי שכתב בפתח הדביר אות כ"ד שבאור זרוע סי' רצ"ט פסק כר' אבא בר זבדא ושכן כתב בס' הפרדס סי' קפ"ז ואם כן יתכן שגם רבינו שמחה פוסק כן. אמנם עיינתי באור זרוע שם (בחלק שני) וראיתי שהביא דברי ר' אבא בר זבדא ודרבי זירא ולא ראיתי שום הוכחה שפוסק כר' אבא גם בספר הפרדס שבידי הוא דפוס קושטאנדינא שנת תקס"ב לא מצאתי שדבר מזה ובשבולי הלקט שנדפס מקרוב בווילנא דפוס רא"ם ראיתי בערוגה שתים עשרה בסי' שמ"ב וז"ל כתב בעל הדברות מסתברא דליתא לדרבי אבא ורבינו יצחק פאסי ורבינו ישעיה לא הזכירו דברי ר' זירא ונראה דסברי כר' אבא ומסתברא כר' זירא דגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל הנך רואה דשלמים וכן רבים סוברים כר' אבא דחתן פטור ואפשר שכן דעת רבינו שמחה:

'''ואם''' כן צריך לומר לדידיה דר' זירא לא עשה כן מחמת הדין דמן הדין היה פטור רק שהחמיר על עצמו ועל זה מקשה שפיר הרב כסא אליהו על מה שאמר רבינו שמחה דהפטור מן הסוכה ואינו יוצא נקרא הדיוט מהא דר' זירא שהחמיר על עצמו אף שמן הדין פטור כן נראה לי כעת וכבר כתבתי שאין אצלי ספר כסא אליהו ואני כותב לפי מה שכתב בשמו הרב דברי מנחם ומה שהביא על זה דברי מרן הבית יוסף שכתב דר' זירא ממדת חסידות הוא שעשה וכנראה שכונתו ליישב בזה קושיית הרב כסא אליהו לא ירדתי לסוף דעתו דאדרבא נהפוך הוא ואם נאמר שגם רבינו שמחה סובר כן דר' זירא ממדת חסידות קאמר תגדל תמיהת הרב כסא אליהו על רבינו שמחה דאמר דהמחמיר ואינו יוצא מן הסוכה נקרא הדיוט כמובן:

'''ומצאתי''' בספר הנכבד שערי רחמים לידידי הרה"ג החריף מארעא דישראל יצ"ו אשר דבר בקדשו בדין זה (כל הפטור מן הדבר וכו') וארשום בזה תורף דב"ק שאינו מצוי במדינות אלו וגם אני הדל מקרוב השגתיו והוא שנשאל בחלק א"ח סי' ט' מחכם אחד ששמע באומרים בשם הרב יצ"ו במי שהיה בסוכה וירדו גשמים שאינו רשאי להחמיר על עצמו לעמוד שם משום דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולזה הקשה לו מהא דאיתא בסוכה ד' כ"ח חתן וכו' פטורים מן הסוכה משום דבעו שמחה ואין שמחה אלא במקום סעודה ובחופה וכו' ואמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה וכל שכן דחדי לבאי דעבידנא תרתי וקשה איך אכל ר' זירא בסוכה מאחר שהוא פטור והפטור ועושה נקרא הדיוט אלו דברי השואל וכנראה שכונתו להוכיח מהא דר' זירא דתלמוד דידן לית ליה הא דתני חזקיה בירושלמי דכל הפטור וכו' ואם החכם השואל יצ"ו היה רואה דברי מרן חיד"א בספר פתח עינים בחידושיו לשבת שהבאתי אני הדל בסק"ז (בד"ה ומרן חיד"א) שכתב שר' זירא סובר הא דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט היה מקשה עליו (לפי שיטתו) מהא דר' זירא דאכל בסוכה דמוכח דלית ליה האי דינא:

'''ועל''' זה השיב הרב המחבר יצ"ו דע לך דהא דכל הפטור אתמר בירושלמי דברכות ושבת והביא דברי הירושלמי וכתב שמתברר מדברי התוספות במנחות ד' ל"ב דכלל זה דכל הפטור וכו' הוא מוסכם גם מתלמוד דידן ומהא דרבי זירא דאכל בסוכה אין ראיה דלית ליה האי כללא דאיהו סבירא ליה דמדינא חייב חתן בסוכה כמו שמתבאר ממה שפסקו הרא"ש ורבינו הטור בסי' תר"מ דחתן חייב בסוכה שאפשר לו לשמוח בסוכה וסיים הרא"ש דיש לפסוק כר' זירא ואי ר' זירא לאו מדינא קאמר היכי יליף הרא"ש מניה חיובא על כל אדם אלא ודאי לרבי זירא דינא הכי הוי דחתן חייב וכתב שעיקר דינו שאמר בירדו גשמים שאינו רשאי להחמיר (כמו ששמע השואל בשמו) ראה שמפורש כן במרדכי שם בשם רבינו שמחה כל מי שפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר אלא הדיוט הוי כדאיתא בירושלמי והביא שהרב כסא אליהו בסי' תר"מ הקשה על רבינו שמחה מהא דר' זירא אכל בסוכה ותמה עליו שהרי מדברי הרא"ש ומר בריה בטור מתבאר דסברי דר' זירא סובר דמן הדין חייב ואי הכי מאי קושיא על רבינו שמחה אלו תורף דב"ק יצ"ו:

'''והנה''' על השואל אין לנו לערער דלא פקיע שמיה ולא ידענא מנו אמנם על ידידי הרה"ג המחבר יצ"ו נפלאת היא בעיני שלא ראה דברי הרמ"א בדרכי משה ובש"ע בסי' תרל"ט סעיף ז' שהביא לפסק הלכה הא דרבינו שמחה דהפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר ונקרא הדיוט ולא זו הדרך להעלות על הספר שאלה ותשובה בדבר המפורש ועלה על שלחן מלכים עד בלי הגיד שדבר זה מפורש יוצא בשלחן הטהור. ואשר כתב דבר זה בשם המרדכי שם (כלומר בפרק הישן בסוגיא שהזכיר הרב יצ"ו) יגעתי ולא מצאתי דבר זה במרדכי כי אם בהגהות מיימוניות בששי מהלכות סוכה אות ב' והרמ"א שהביא הא דרבינו שמחה וכן שאר מחברים כתבו כן בשם ההגהות שהביא בשם רבינו שמחה ומה שכתב שמדברי התוספות במנחות ד' ל"ב מתברר שסוברים דגם תלמוד דידן סובר להא דירושלמי דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט דבריו נאמנו מאד וכבר כתבתי בראש אות זו שכן כתבו התוספות עוד בגטין ד' ו' ובסוטה ד' י"ז ועוד רשמתי שכן דעת כמה ראשונים שסוברים שדין זה מוסכם ושריר וקיים:

'''אך''' בזאת במה שכתב להכריח דר' זירא דעבד עובדא בנפשיה ואכל בסוכה סובר דדינא הכי הוא מדסיים הרא"ש שיש לפסוק כר' זירא ואי ר' זירא לאו מדינא קאמר היכי יליף הרא"ש מניה חיובא לכל אדם אומר אני הדל עמו הסליחה רבה דאין מזה הכרח כלל שהרי הרא"ש כתב בזה הלשון יש פוסקין כר' זירא ומביאים ראיה מן הירושלמי וכו' ואחר שהביא דברי הירושלמי ושהרי"ף לא הביא הא דר' זירא סיים ואמר ונראה שיש לעשות כעובדין שבירושלמי וכן כתב בעל העיטור עכ"ל הפירוש הפשוט בדברי הרא"ש הוא שיש פוסקים כמו שעשה ר' זירא וראייתם מן הירושלמי וכו' וכן מסיק הרא"ש על פי הנהו עובדי דבירושלמי דמוכח דלא מפני מה שאמר ר' זירא אנא אכלי וכו' הוא שפסקו כן אלא מפני מה שאמרו בירושלמי וכבר כתבתי למעלה (בסמוך בד"ה וראיתי להרב) דמה שלא כתבו כן על פי מעשה שעשה ר' זירא הוא משום שיש לומר דמדת חסידות הוא וכדכתב מרן הב"י לדעת הרמב"ם ואם כן מתבאר שמגוף דברי ר' זירא וכן מדברי הרא"ש אין שום הכרח דדינא הוא דקאמר וחידוש הוא בעיני שנעלמו מעיני הרב יצ"ו דברי מרן הב"י שבסי' תר"מ שהבאתי למעלה בסמוך (בד"ה ודאתאן עלה) שכתב לדעת הרמב"ם דר' זירא מדת חסידות היתה בו ואילו הרב יצ"ו פסקיה בסכינא חריפא דרבי זירא אינו סובר כר' אבא דאמר חתן פטור וכו' אלא מן הדין חתן חייב כנז"ל:

'''וממה''' שתמה על הרב כסא אליהו כנז"ל מובן שהרב כסא אליהו לא היה לו שום הכרח שרבינו שמחה פוסק כהרמב"ם דחתן פטור מסוכה (כמו שכתבתי אני ההדיוט בסמוך בד"ה ועל כל פנים) ואי הכי שפיר קא מותיב עליה והוא תימה איך לא ראה הרב כסא אליהו דברי מרן הבית יוסף באותו פרק באותו מקום דעסיק ביה שמתבאר שדעת הרא"ש היא דחתן חייב מן הדין ולא נפלאת היא לומר שכן דעת רבינו שמחה וכמו שהשיב ידידי הרה"ג יצ"ו וראיתי עוד שם האריך קצת בכלל זה והביא מה שכתב הרב יד אהרן (שהביא רבין חסידא בספר מנחה טהורה שהבאתי דבריו לעיל בסק"ד) דמהא דר' טרפון שנסתכן מפני הלסטים מוכח דתלמודין נמי אית ליה הא דפטור מן הדבר אינו רשאי להחמיר וכתב שלפי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שהוא הכניס עצמו לסכנה אין ראיה וכו' וכתב הרב יצ"ו שגם הרב מוהר"י אירגז בשו"ת דברי יוסף סי מ"ה כתב שממעשה דר' טרפון אין להוכיח שאין אדם רשאי להחמיר על עצמו דשאני התם שהוא הכניס עצמו לסכנה וכו' וכדכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והרב הורשד"ם וכו' ועיינתי בדברי יוסף ודבריו הם בדף צ' ע"ג (בד"ה עוד) על מה שכתב הגאון רש"ל בתשובה סי' ל"ד על מה שנשאל במי שנהג שלא לאכול בשר אחר תשעה באב עד שבת נחמו אי הוי מנהג או לא והשיב שאינו מנהג מאחר דלא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל שאוסר כל אותה שבת אלא כרבי מאיר שאינו אסור אלא עד התענית ובסוף דבריו כתב דאפילו בא להחמיר לאסור כל שבוע שחל תשעה באב כרשב"ג לא יאות עביד וראיה מהא דר' טרפון וכו' דמאחר שבא לעבור על דברי בית הלל נגד ההלכה אף שהוא להחמיר חייב מיתה והוא הדין הכא דקבעו הלכה כר' מאיר והוא בא להחמיר כרשב"ג להתאבל יותר מדאי וכל שכן לסגף עצמו שהוא חוטא ודחה דבריו על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובזה יישב הרב דברי יוסף קושית הרשב"א בחידושיו לברכות ד' י"א ע"א תני רב יחזקאל עשה כדברי בית שמאי עשה כדברי בית הלל עשה דאיך סלקא דעתין לרב יחזקאל למימר הכי והתנן אמר ר' טרפון וכו' ולא תירץ כלום והוא כתב ליישב על פי זה דמה ששנינו דר' טרפון עשה שלא כהוגן הוא בשביל שסכן עצמו כדי לעשות כבית שמאי אבל בלאו הכי סבירא ליה לרב יחזקאל דמי שעשה כבית שמאי עשה העתקתי דב"ק בישוב קושית הרשב"א אף שאינו מעניינו לפי שבספרי הקטן מכתב לחזקיהו בסוגיא דברכות הנ"ל הבאתי קושית הרשב"א ונשאתי ונתתי בזה כיעויין שם ובו בפרק לא ראיתי דברי הרב דברי יוסף בזה ואפריון נמטייה לידידי הרה"ג הנ"ל יצ"ו:

'''עוד''' ראיתי שם בדברי יוסף (בד"ה גם הראיה) שכתב שהראיה שהביא מוהרש"ל ממאי דאמרינן בגמרא ד' י"א ע"א רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה וכו' אינה ראיה. חדא וכו' ועוד אין ללמוד מהתם דהרוצה להחמיר במידי דפליגי תנאי או אמוראי דאינו רשאי דשאני התם דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה משום הכי אסור לעשות כבית שמאי וכו' עי"ש והוא תנא דמסייע לן במה שכתבתי למעלה בס"ק ד' על דברי הרב מנחה טהורה (עי"ש בד"ה אחר כל אלה) דאין לדמות מחלוקת בית שמאי ובית הלל למחלוקת שאר תנאים דאף אם נאמר במחלוקת שאר תנאים שאם רוצה להחמיר כמאן דלא קימא לן כוותיה שפיר דמי מכל מקום בית שמאי במקום בית הלל דאינה משנה שאני:

'''ובמה''' שהבאתי למעלה בס"ק זה (בד"ה ודברי הרב) בשם הרב מוהרשד"ם שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות וכו' ראיתי להרב דברי יוסף שם בד' צ"א ע"א שדחה ראייתו דהתם מה שנתכעס עמו אליהו הוא לפי שר' יהושע בן לוי בעצמו נעשה דלטור למסרו להם והיה לו להניח שימסרהו אחרים ולא הוא בעצמו וכן הובא מעשה זה בבראשית רבה סוף פרשה צ"ד בזה הלשון וכי משנת חסידים היא מיבעי להאי מילתא מיתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך ומטעם זה פסק הרמב"ם בחמישי מיסודי התורה שאין מורין כן לכתחלה כדכתב הטורי זהב יו"ד סי' קנ"ז אי נמי יש לומר דמה שכעס הוא כמו שפירש הרב המאירי וז"ל נראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר ואם לאו ומכל מקום יש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא גם ממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל עכ"ל ואפילו תימא דכונת אליהו היתה להוכיח לר' יהושע בן לוי על שלא הסכין עצמו לקיים מדת חסידות אין למדין משם לשאר מצות דאיבוד נפש אחת שאני דחמיר טפי ומצוה להשתדל להצילו בכל מאמצי כחו מיד עכומ"ז אפילו בהכניס עצמו בסכנה לא כן בשאר מצות דודאי אין ראוי להסתכן כדי לקיים מדת חסידות עכ"ל ועובדא דר' עקיבא בעירובין כ"א ע"ב שאני שלא היה ודאי סכנה כמו שפירש הרב תפארת ישראל הנז"ל בראש ס"ק זה דסמך עצמו שלא יניחו שומר בית האסורים למות בצמא:

'''ובעיקר''' כללין (כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט) הנה הרב דברי יוסף בדף צ"א ע"ד אחר שהאריך להוכיח דרשאי אדם להחמיר על עצמו בדבר המותר וכתב ליישב המקומות שנראה מהם סתירה לזה סיים וז"ל והשתא תבין מה דאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דלא אמרו כן אלא במי שבא להחמיר על עצמו במילתא דלית בה דררא דאיסורא ולא שום טעם כלל להחמיר וכההיא שהביאו שם בירושלמי דמי שהיה אוכל קודם זמן המנחה וכשהגיע זמנה הפסיק והתפלל דזה נקרא הדיוט דהא חומרא בלי טעם היא דלמה לו להפסיק כיון שהתחיל בהיתר ויש שהות להתפלל אחר גמר אכילתו דאין לומר דנכון להפסיק פן ישכח ויפשע דליתא דהא אמרינן בתלמודא דידן פרק קמא דשבת ד' יו"ד דמנחה כיון דקביעא לה זמנה מירתת ולא אתי למיפשע וכו' ואם כן כל המפסיק הוי מחמיר בחומרא בלי טעם ולפיכך נקרא הדיוט וכיוצא בזה הוא המשרטט ספר תורה ותפלין כשעושה השירטוט דרך חומרא ולא כדי לכתוב ביושר דכיון דאין טעם לחומרא זו נקרא הדיוט כמו שכתבו התוס' במנחות ד' ל"ב (בד"ה הא מורידין וכו') ויש לומר דלא הוו רגילין לשרטט ס"ת ותפילין כיון דלא בעו שירטוט וכדאמרינן בירושלמי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ל וכמו כן הוא הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם דכתבו הגהות מיימוניות פרק ו' דאינו מקבל שכר ונקרא הדיוט היינו נמי מהאי טעמא דהוי חומרא בלי טעם וכלל הדברים הוא דכל חומרא במידי דלית ביה שום צד סרך איסור ולא שום טעם להחמיר עליה הוא שאמרו רז"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:שדי חמד: כללים: כ]]