עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/יג" (פסקה)

== מה ==

'''בגדיו יהיו פרמים. ''' ההבדל בין קריעה לפרימה הוא זה, קרע מורה על פעל הקריעה, כל שלא יתחלק הדבר כסדר המתחלקים ע"י סכין ושאר כלי שהחתוך ישר הולך, הן שיתקרע בכח היד, כגון ויקרע שמלותיו, וקרע אותו מן הבגד, והן שיתקרע מאליו כמו הנה המזבח נקרע (מלכים א י״ג:ג׳), ורוב לשון קריעה בדבר רך, שנוח לקרעו כשתופסין בו בחוזק כגון בגדים ומיני בשר, ואומר לא קרעת שמים (ישעיהו ס״ג:י״ט), שהשמים דבר רך, ותקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד׳:ל׳), אבל פרם הנחתו על איכות הקריעה, שאע"פ שעושים את הקריעה שלא במתכוון יש הפרש בקריעות כפי איכות הדבר שמתקרע, יש שלא נעשה בדבר רק קרע אחד, וכל שיהיה נקרע לקרעים רבים צריך לחזור ולקרוע, כענין ויקרעה שנים עשר קרעים (מלכים א י״א:ל׳), וכל חלק הנקרע יקרע קרע. ויש דבר שבקריעה אחת יתחלק הדבר לקרעים רבים כפי הרכבת הדבר וסדור חלקיו, ועל אופן זאת הקריעה שע"י קריעה אחת נעשו הרבה קרעים לימין ושמאל בפ"א, הונח פעל פרם (צערשלייסען) והיא מלשון פור התפוררה הארץ, והיינו חלוק לחלקים רבים שיתפורר הדבר ע"י קריעות, ומ"ם פרם מ"ם האמנתי"ו, והפרימה כוללת לפי"ז הקריעה בדרך כלל, שכ"מ שנאמר לא יפרם נכלל ג"כ שלא יקרע, שא"א לפרימה בלא קריעה, אלא שתופס לשון פרימה בדבר שטבעו הוא מתקרע לקרעים הרבה מיד כשמתחילין לקרעו, אבל אין חשש בדבר אם יתקרע לשנים או להרבה חלקים, וכענין שאמרו (מכות פ"ג וסוטה פ"א) אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, ור"ל שאין צריך לדקדק אם נתקרעו רק לשנים קרעים או ליתר חלקים, ולהרב רע"ב שם עוד פירושים אחרים בזה, הנ"ל: 

'''ועל שפם יעטה. ''' תרגומו ועל שפם כאבילא יתעטף, וכן אמרו (מ"ק ט"ו) ועל שפם יעטה חייב בעטיפת הראש, ואמרו עוד שם מצורע אסור בשאילת שלום דכתיב ועל שפם יעטה שיהיה שפתותיו מדובקות זו בזו (ערש"י ותוס' שם), וצריך ביאור איך הבינו במלת שפם ענין הדבקות, ויראה להיות שהשי"ן והסמ"ך שניהם מאותיות השריקה, והשי"ן בעצמה לפעמים היא נשרקת בחוזק ולפעמים בחולשה לכן דרשו רבותינו בכמה מקומות שי"ן ימנית כשמאלית וכן להפך (וכמו שהעיר ע"ז החכם רוו"ה בפ' כי תשטה אשתו), דרשו אחפש את ירושלים לשון חופש וחירות, כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם, וכמשמרות נטועים אנו קורין מסמרות ואין כתיב אלא משמרות, משמרות כהונה ולוי' (במדבר רבה פ' י"ד), מרגלים חרש קרי ביה חרש בשי"ן שמאלית, דאגה בלב איש ישחנה כמו ישחנה בשי"ן שמאלית, רבת תעשרנה אם זכיתם תעשרנה ואם לאו תעשירנה, תעשה לכם אחד מעשרה, בשר, בושה סרוחה רמה (סוטה ה'), ואשימם בראשיכם ואשמם בראשיכם, כי תשטה אשתו אמרו (בתלמוד וברבה) כתיב בשי"ן לומר לך אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, וכל דרשות כאלה בנויות על מסורת הכתיבה, והנקודה שעל השי"ן מסורת הקריאה שהיתה על פה עד שהתירוה לכתוב על ספר, ויש אם למקרא ויש אם למסורת, וכל התיבות הכתובות בשי"ן שמאלית ראויות להכתב בסמ"ך אלא שנתנו לדרשה כאלו כתיב בשי"ן), ולזה מצאנו חשך משחור תארם, אור חשך באהלו בשי"ן ימנית, ובתחפנחס חשך היום (יחזקאל ל׳:י״ח) בשי"ן שמאלית, לשון מניעת האור והוא החושך, וכן כל לשון שריון כתיב בשי"ן בר מן תרין בסמ"ך ע"פ המסורה, ואין לייחס שנויים אלה אל המקרה כי אין מדרך הנבואה לכתוב כפי ההזדמן, אם לא שכוונה לרמוז בתיבה ההיא על ציור שני המכוון בזה ולחבר שני הציורים בתיבה אחת בעינה, ומעתה אני אומר כי גם דרשתם במלת שפם ענין הדבקות הוא מזה הענין, דרשוהו כשי"ן ימנית והוא מגזרת שף אשר יורה על ההתקרבות והתדבקות, כמו לשוני מדבק מלקוחי ולעפר מות תשפתני, מלת תשפתני נגד מדבק, וכמו שביאר הרש"פ ששרש שף הונח על תנועת השפשוף (רוטשען) שהוא התנועע דבר על דבר מבלי שיגביה א"ע אל האויר אבל ישאר תמיד על נושאו ונוגע בו, כעין תנועת הנחש על הארץ וכגרירת מטה כסא וספסל שאין מגביהין אותן מעל הקרקע, ולזה נקרא מין חיה שפן (את הארנבת ואת השפן) ע"ש שגורר תמיד את רגליו אחר ידיו וכל תנועתו הוא עושה בידיו לבד והם גוררים את הרגלים אחריהם, וכן נקרא מין נחש שפיפון (עלי ארח) ע"ש אופן הליכתו, כי כל הנחשים בכלל הם זוחלים על הארץ והשפיפון הוא שופף ביותר שאינו מרים א"ע כלל מן הארץ, ומזאת ההוראה וילך שפי פי' שהיה הולך ומשפשף ברגליו משונה מדרך כל הארץ לעקור רגל ולהניח רגל אבל היה גורר רגליו בהשערה תמיד על הארץ שהוא ג"כ תנועה מתנועות המבהילות בכשפים בשנוי תנועת ההלוך משאר כל האדם, ומשום כך נקרא זה המין מן המכשפים ההולכים בשפשוף הרגלים אשפים, ומלת שפי תואר השם ע"מ מרי (רוטשענד) ע"ש עוד ברש"פ, וקרובים לזה דברי רש"י מ"ש על מלת שפי יחידי לשון שופי ושקט שאין שם אלא שתיקה, עכ"פ דעת רבותינו מבוארת להבין במלת שפם ענין דבקות השפתים: 

'''או בשתי או בערב. ''' בשתי הוא החוט ההולך לאורך הבגד, בערב הוא החוט העובר בו לרוחב, ולאו דוקא השתי או הערב שישנו עדיין מתוח בכלי האריגה, אבל גם כשהבגד כבר נגמר, יש בגד שהנגע בו בשתי לבד ויש בערב לבד, דבסתם בגדים הערב נראה, ובכרים וכסתות השתי נראה, כי הכל לפי מלאכת האומניות, רק בפשתים אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר (עי' נגעים פ"א מ"ד בר"ש ובר"ע ברטנורה), ובזה מתיישב גם מקרא נ"ב ונ"ח שלפנינו, ולחנם התיגעו החדשים שמקרוב באו להעמיס כוונה אחרת בלשון שתי וערב ולפרש שתי (גראדפאֶדיג) וערב (געקעפערט) הפך המקובל המאומת: