עריכת הדף "שדי חמד - פאת השדה/כללים/ד/ט" (פסקה)

==י==

יו"ד) אם דין יש לו מתירין דלא בטיל הוא דוקא בגוף האיסור שנתערב ולא במה שאין בו אלא טעם הנה כתבתי בנדפס ריש אות ל"ז שכתב הרב שלחן גבוה סי' תמ"ז ס"ק ל"ד מחודש יו"ד בשם הרב דבר משה ח"א סי' כ"ט דאפילו להרי"ף והרמב"ם דיבש ביבש לא בטיל בפסח דהוי יש לו מתירין אין זה אלא בגוף האיסור ולא בטעם ורשמתי דעות הפוסקים עי"ש ועתה ראיתי בספר כרם חמד לידידי הגאבד"ק ליאדי יצ"ו בחלק ג' דף ו' ע"ג (בהגהה) שכתב בשם הרב מנחת יעקב כלל ע"ד אות ח' דהרי"ף סובר שגם בטעם איתא לחומרת יש לו מתירין כדמוכח ממה שכתב בפרק גיד הנשה גבי פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח משום דהוי כדבר שיש לו מתירין והרי התם ליכא גוף האיסור וקאסר משום לתא דיש לו מתירין אלמא דגם באין גוף האיסור סובר דיש לו מתירין לא בטיל וצריך לעיין בגוף ספר דבר משה (ואין מצוי אצלי הח"א והח"ב לראות אם הזכיר דברי הרי"ף הללו שנראה שסותרים סברתו):

'''ובלאו''' הכי יש לומר דאף אי נימא דבשאר איסורין יש לחלק בין גוף האיסור לטעם בעלמא מכל מקום לגבי חמץ יש לומר דגם בטעם בעלמא לא בטיל כמו שכתב הרב ערוך השלחן בא"ח סי' תמ"ז אות ב' (ד"ה ומה שהקשה) דאחר שכתב דהרב בית חדש ביו"ד סי' ק"ב פסק דאף בטעם בעלמא לא בטיל ושהרב שפתי כהן האריך להוכיח כן ושהרב שיורי כנסת הגדולה א"ח סי' תמ"ז כתב דהרא"ם ומוהרי"ל סברי דכלי איסור הוי יש לו מתירין בהוצאה מועטת להגעילו אלמא דגם בטעם הוי יש לו מתירין הנה אחר כל זה כתב דיש לומר דבחמץ החמירו אף לענין טעמו כמו שהחמירו בחמץ לאסור אף שלא במינו אף דדבר שיש לו מתירין בעלמא אינו אלא במינו כמו שכתבתי למעלה וכן כתב מוהרימ"ט א"ח סי' א' ועיין מנחת יעקב כלל ע"ד סעיף ח' עכ"ל הרב ערוך השלחן ובספר דברי מנחם סי' תמ"ז ריש הגהת בית יוסף ציין לעיין בספר מלכי בקדש ד' ה' ע"ד ובספר שרשי הים ח"א ד' קי"א ע"א שכתב בשם הרב שער המלך בדף קמ"ד ע"ד שהכריח מדברי הראב"ד בשביעי מהלכות שמיטה דין ג' דאף בשאר איסורין אין חילוק בין איסור ממש לטעמו בלבד כל דאיכא מתירין ושלא כדעת מור"ם עכ"ל כנראה שגם הרב שער המלך נחית לחלק בין שאר איסורין לחמץ אלא דלדינא סובר שגם בשאר איסורין אסור:

'''והשגתי''' ספר יקר בית אהרן על הלכות גטין להרה"ג אבד"ק קארטשין ובקונטריס שמחה ויום טוב שבסוף הספר בכלל י"ז ראיתי פלפול עצום בעיקר דין זה ועל מה שהקשה הגאון שפתי כהן בסי' ק"ב סק"ט (שרשמתי בנדפס שם) דגם בטעם שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולמה לא יהיה בו דין יש לו מתירין כתב בשם הגאון מנחת עקב כלל ע"ד סק"ח דטעם בעלמא הוי כמיקלא קלי איסורא דבטל בדבר שיש לו מתירין וכתב שכונתו פשוטה דלא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור אלא כשיש כאן איסור אבל אם האיסור כמאן דליתא לא שייך עד שתאכלנו באיסור דהלא אין כאן איסור כלל והאריך לפלפל בזה לשיטת רש"י במנחות דף כ"ג ע"ב גבי שירים וטיבלא אי אמרינן בנתבטל דהוי כמאן דליתא כלל וכו' עי"ש פלפול חריף ובשו"ת בן יהודה להגאון מוהר"א ראזרבהיים בסוף סי' ט"ן כתב להסביר טעמא של הרמ"א באופן אחר והוא דנוכל לומר דהיינו טעמא דאסרו חז"ל דבר שיש לו מתירין משום דידוע דבהוכר האיסור לא שייך ביטול שהרי יכול להסירו משם והנה אם נתערב ביצה טרפה עם ביצה כשרה והיום לא ניכר האיסור אך ידעינן שלמחר יבואו אנשים שיכירו האיסור ויסירו אותו משם הכי יעלה על דעת אדם לומר שכיון שהיום לא ניכר האיסור הוא בטל מן התורה זה אין הדעת סובלו שהרי למחר יסירו האיסור משם בודאי משום הכי אסרו דבר שיש לו מתירין שאם נתיר לו עבור שהיום אין לו היתר אם כן גם כן נתיר בניכר האיסור למחר ונאמר כיון שהיום לא ניכר בטל והא תינח בדבר שנוכל להכיר האיסור אך בטעם בעלמא דלא שייך לומר עליו הוכר האיסור שפיר לא הוי דבר שיש לו מתירין:

'''והגאון''' חתם סופר בדרשותיו (תורת משה) בפרשת וישב דף ל"ה (ד"ה הרמ"א) הביא מה שהשפתי כהן הרבה להקשות על מה שכתב הרמ"א בסי' ק"ב דאין אוסרים דבר שיש לו מתירין בטעם בעלמא והעיקר דבנדרים מבואר בראשונים דוקא באינו מינו בטל טעמא ולא במינו וכתב על זה ולפענ"ד גם רמ"א לא אמרו אלא בשאחד מהם אינו מינו כי ביצה שנולדה ביום טוב שנבלע טעמא בחתיכת בשר ונתבשל הבשר עם ביצים אחרים והפליט טעמו בהן אף שגם טעם הביצה נפלט לתוך הבצים מכל מקום בטל כיון שהבשר שהוא אינו מינו דבצים מפסיק ביניהם וכל שאין כאן מין במינו מכל צד לא אמרינן ביה דבר שיש לו מתירין לא בטיל אבל אין הכי נמי לטעם ביצה שנולדה ביום טוב שנבלע בהדיא לתוך בצים אחרים שאוסר לעולם עכ"ל ועיין בזה להגאון פתחי תשובה באות ח' ובמשמרת שלום דף זק"ן ע"ג סעיף יו"ד ובכרם חמד שם כתב בשם רבינו עקיב"א במערכה ו' שמפני קושיתו על מרן המגן אברהם בסי' תס"ז ס"ק י"ב דהא הוי דבר שיש לו מתירין הוצרך לייחס אליו דבטעם ליתא לחומרת יש לו מתירין וראיתי בספר יקר מגדים חדשים לידידי הגאבד"ק טעלפין יצ"ו שהעמיק בעיקר דינו של הרמ"א (בסי' ק"ב אות ו') והביא דעות הפוסקים מיימינים ומשמאילים ופלפל בדב"ק וכתב בדף ט"ן סוף ע"א וז"ל סוף דבר הכל נשמע דהיכי דסלקא גוף האיסור ולא נשאר רק טעם ודאי דלא הוי דבר שיש לו מתירין ויש לנו לסמוך דהרבה אחרונים סוברים כן ובראשם רבינו הרמ"א וכבר יישבתי דבריו היטב הדק אכן כשנימוח גוף האיסור יש גם כן מקום לומר דאין לו דין יש לו מתירין כמו שכתבתי למעלה אלא דעל כרחין רבינו הרמ"א אינו סובר כן וכן משמע מדברי אחרונים דלא סברי כן ולכן קשה להקל בזה ובלח בלח מחמיר גם כן החוות דעת דמקרי יש לו מתירין וכן משמע גם כן מדברי הרמ"א גבי איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב כמו שכתבתי למעלה וכן משמע גם כן קצת בכריתי ופליתי לכן יש להחמיר בזה עכ"ל:

'''ובעיקר''' דינו של הרמ"א הנ"ל נחלקו שני צנתרות הזהב בשו"ת בן יהודה סי' ט"ן אם מה שכתב לחלק בין גוף האיסור לטעם בעלמא הוא רק לפי טעמו של רש"י בחומרת יש לו מתירין שהוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר או גם לפי טעם הר"ן שהוא משום לתא דמין במינו שהרב השואל מוהר"ר אהרן כתב שלפי מה שסובר השפתי כהן בדעת הרמ"א שאפילו נתערב איסור ממש רק שנימוח ואפילו יין ביין מקרי טעם בעלמא ואין בו חומרת יש לו מתירין אם כן זהו דוקא לטעם רש"י אבל לטעם הר"ן דהוא משום מין במינו אין לומר כדעת הרמ"א דהא עיקר דינו של מין במינו נפקא לן מדם הפר ודם השעיר ושם הרי נתערב לח בלח והוי ממש כיין ביין ואדרבה איפכא מצינו דהראשונים פליגי אי אמרינן לר' יהודה מין במינו לא בטיל אפילו יבש ביבש משום דלא הוי דומיא דדם הפר ודם השעיר הרי ראינו דטפי מסתבר לאסור מין במינו לר' יהודה בלח בלח ומדר' יהודה נשמע לרבנן דסבירא להו דבהיתר בהיתר תליא מילתא אם כן טפי מסתבר לאסור בלח בלח ומזה הכריח דהרמ"א לית ליה שיטת הר"ן והגאון המחבר כתב דבהשקפה ראשונה נראין דברי הרב השואל נכונים מאד אך ניחזי אנן הנה השפתי כהן שם בסק"ט השיג על הרמ"א והביא שם ראיה נגדו מהר"ן נדרים דף ח"ן ויותר מזה קשה דהנה הט"ז שם סק"ט סובר גם כן כהשפתי כהן אליבא דהרמ"א דאף אם גוף האיסור נימוח מקרי גם כן טעם שכתב שם שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם וכו' והוא לאו דוקא כדכתב הפרי מגדים שם דאפילו נימוח האיסור סובר הט"ז דמקרי ג"כ רק טעם וכו' כיעויין שם רק שסותר עצמו עם מה שכתב בס"ק שאחר זה ובהיות כן קשה טובא דהט"ז בסק"ה הקשה על התורת חטאת וז"ל ותמיהני למה לא כתב דברי הר"ן בזה עכ"ל ואנכי לא ראיתי כאן שום תמיהה הרי התורת חטאת על כרחין חולק על דברי הר"ן ואיך יוכל להביא טעמו של הר"ן מכל זה נראה לי לומר דהנה בט"ז סק"א כתב טעמו של רש"י ושהוא חומרא מדרבנן וכתב הפרי מגדים שגם לטעם הר"ן הוא מדרבנן ודבריו מוכרחים וכו' ובהיות כן נאמר לדעת הר"ן דודאי בהיתר והיתר ממש כדם הפר ושעיר פשיטא שיותר מקרי מין במינו בנתערב לח בלח שהוא דומה ממש לדם הפר והשעיר אכן כאן בדבר שיש לו מתירין הרי באמת הוא איסור רק עבור שלמחר או לאחר זמן יקרא עליו שם היתר ויהיה מו במינו בזה צריך דוקא שהאיסור יהיה בעין שיוכל לקרוא עליו שם היתר אכן אם אינו בעין רק שנימוח הרי לעולם לא יקרא עליו שם היתר לכן לא מקרי מין במינו לרבנן כן נראה בכונת הרמ"א ודברי הר"ן הללו אינם סותרים דבריו וגם לדעת רש"י נוכל לפרש כן בדעת הרמ"א דטעמא הוי כאינו מינו דלא נקרא עליו שם ההיתר כמו שכתב השפתי כהן בסק"ד:

'''ודע''' שראיתי עתה בספר דלתי תשובה ח"ב לידידי הגאב"ד פיקעלין יצ"ו בדף ע"ה ע"א שכתב דין חדש בשם הגאון ערוגת הבשם דאף לדעת הסוברים שגם בטעם איתא לחומרת יש לו מתירין מכל מקום היכא דהוי נותן טעם בר נותן טעם לכולי עלמא בטיל ובזה מיישב קושית רבינו עקיב"א על השפתי כהן דהא קיימא לן דבנותן טעם לפגם בעינן גם כן רוב אלא דבמבשל בכלי שאינו בן יומו סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן דלא ידעינן כמה נפיק מניה ונמצא דההיתר דאינו בן יומו גם כן משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א דנקיט הטעם שצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא בלאו הכי גם אם יגעיל הרי יחזור ויבלע מן המים וכו' עי"ש: