עריכת הדף "מראי מקומות/פסחים/כא/א" (פסקה)

=== בגמ' דאי משיירא מיהת מצנעא ===
;חמץ שאינו ידוע
ופירש"י ולא עבר בבל יראה ובמהרש"ל הוסיף נהי דעבר בבל ימצא בבל יראה לא עבר וכן פי' הפר"ח בסי' תמ"ג בגירסא דידן, [וצ"ב דמ"מ כיון שעובר בבל ימצא מדוע לא נגזור ועיין אור חדש משכ"ב], ומבואר בד' רש"י דחמץ שאינו יודע היכן הוא אינו עובר בבל יראה, ובכס"מ פ"א מחו"מ ה"ג כתב בשיטת הר"מ דכל חמץ שאינו רואהו אינו עובר בבל יראה, [ובמנ"ח במצוה כ' הוסיף דסומא י"ל דאינו עובר בב"י, ויש שפקפקו דדוקא כשעומד החמץ במקום שאינו נראה וע"ע להלן] ובזה ביאר ד' הר"מ דמנה בל יראה ובל ימצא לשני לאוין מאחר שאינם בענין אחד [ודנו עוד בזה לענין לאו הניתק לעשה דלא אתי עשה ומנתק ב' לאוין ועיין באב"ע פ"ג מחו"מ הי"א]. והתוס' כתבו דמשום בל ימצא ג"כ אינו עובר מאחר שאין ידוע היכן הוא.

ובדין חמץ שאינו ידוע מצאנו ד' שיטות א. דעת הר"ן בריש מכלתין דכל שבדק במקומות שמכניסין בהן חמץ ולא מצא אע"פ שמצא אח"כ לא עבר מה"ת אבל בלא בדק ומצא חמץ עובר, ב. דעת הרא"ש בפ"ק סי' ט' דאין בדיקה מועלת מה"ת ואע"פ שבדק אם יש לו חמץ ה"ה עובר בב"י [כן הוא בפשוטו ברא"ש וכן פי' הק"נ שם אולם הביא מהב"ח וכ"ה בהגהות הב"ח שם שפי' ד' הרא"ש באופ"א ולדבריו עולה דס"ל כהר"ן] ג. שיטת תוס' דידן דאע"פ שלא בדק ג"כ אינו עובר מה"ת כיון שאינו יודע היכן הוא. [כן פי' הפר"ח סי' תל"א ד"ה ומאחר בשיטתם, אמנם הפנ"י פי' דשאני הכא משום שבדק וספק אם החי' הצניעה אח"כ, ויעויין בחי' הר"ן כאן בדרך זה] ומ"מ כתב המהרש"ל דכ"ז בספק חמץ אבל בודאי חמץ אלא שאינו יודע היכן הוא בודאי עובר, והחזו"א ס' קכ"ד לדף כז: (ד"ה ואפשר) דבהטלה לים כיון שא"א למצוא החמץ אינו עובר לדברי תוס' דידן, והתם הוא בודאי חמץ. ד. ובדעת רש"י כ' המהרש"ל לחלק בין בל יראה דאינו עובר, אבל בל ימצא עובר.

ויסוד הדברים הוא דאיסור בל יראה ובל ימצא אינו שלא יהא חמץ בביתו, אלא שלא יחזיק חמץ בביתו, וכל שאינו ידוע לא חשיב שמחזיק חמץ, אלא דנחלקו בגדר הדברים אימתי חשיב שאינו מחזיק החמץ, די"ל דכל שבודאי יש לו חמץ, או דלא בדק ומסתמא יש לו חמץ חשיב החזקת חמץ, ומה"ט בסומא בודאי יעבור ועמש"כ לעיל מהמנ"ח.- ובעיקר יסוד זה כבר דנו בדברי המקו"ח בפתיחה לסי' תל"א והרע"א בתשו' ח' במתעסק בבל יראה.

והתוס' הוכיחו כשיטתם מגמ' לעיל ו: דקאמר הבודק צריך שיבטל ומקשי דכי משכח לה ליבטלה ואי נימא דעובר באיסור אע"פ שאינו רואה א"כ מה יועיל שיבטל כשימצא. [ויקשה כן גם לשיטת רש"י וכס"מ דאינו ידוע אינו עובר בבל יראה, אבל בבל ימצא בפשוטו עובר אף באינו ידוע ואינו מוכרח, והעירוני די"ל דבבדק מודה רש"י דאינו עובר בלא ימצא דאינו מצוי ושמעתין בלא בדק, ועי' היטב במהרש"ל לעיל דף ו' וצ"ע דהכא ג"כ הוא כבדק, דהרי אין חיוב בדיקה] אמנם אין מזה ראי' אלא לאחר בדיקה אבל אם לא בדק י"ל דעובר וכשיטת הר"ן, ולד' הרא"ש דס"ל דעובר יעוין בק"נ שם מה שפירש דמיירי קודם זמן איסורו.

ומסוגיין דקאמר דחי' מצנעא, אלמא דבמצנעא ליכא איסורא וזהו הוכחת רש"י ותוס', ופי' הק"נ שם ובפרקין דמצנעא באופן שאינו ראוי לראות ובכה"ג מודה הרא"ש שאינו עובר. [ולהס"ד דמצנעא הוא טעם לאסור פי' בחי' הר"ן דס"ד דכיון דדרכה להצניע הוה כמטמין קמ"ל דלא דדלמא לא משיירא ולא מצנעא].
והנה בשלמא הא דאינו עובר משום בל יראה ובל ימצא ניחא דבל יראה ליכא דאינו נראה ובל ימצא ליכא דאינו מצוי, אבל קשה מדוע אינו מצווה בתשביתו, ובפשוטו י"ל דילפינן מב"י וכדאשכחן כמה דינים דילפינן זמ"ז וכמש"כ השאג"א סו"ס ע"ח ובנובי"ק סי' כ', ובאמת דיש בזה עוד קו' גדולה דבגמ' לעיל ד: קאמר דמדאו' בביטול בעלמא סגי, ולד' תוס' הרי ביטול ג"כ א"צ מאחר שאינו יודע היכן החמץ, ובמקו"ח בפתיחה לסי' תל"א ביאר דמן הדין הי' עובר בתשביתו אע"פ שאינו יודע היכן הוא [וכמשנ"ת] אלא דמאחר דתשביתו הוא בביטול וכפי שביאר הר"ן בריש מכילתין שענינו שמבטלו שלא יעבור בב"י ולמדנו מזה דתשביתו הוא מצוה שלא לעבור בב"י ממילא בחמץ שאינו ידוע שאינו עובר בב"י ליכא תשביתו וממילא א"צ בדיקה כלל מה"ת, וערע"א תשו' י"ט סוד"ה ואף שכ' וז"ל או דכמו דליכא לאו דב"י על בלוע דכלי כיון דאינו נראה ומצוי, ה"נ ליכא עלה עשה דתשביתו עכ"ד מד' הרע"א שם נראה דלא פשיטא לי' סב' זו ויתכן שאין ב"י שאינו מצוי ומ"מ יש תשביתו, ויעויין אמרי בינה דיני פסח סי' א' מה שתמה ע"ד המקו"ח ומש"כ האב"ע פ"ב מחו"מ הי"ז בסו"ד בזה, וע"ע בחי' הגרש"ר סי' א' אות י'.

והנה העירוני אי בחמץ שלא בדק ג"כ אינו עובר בבל יראה א"כ מי שלא בדק חמצו לא ייאסר לאחר הפסח דקי"ל דכל שלא עבר בב"י אינו נאסר לאחר הפסח כדאיתא בסו"ס תמ"ז. ויש ליישב לפמש"כ המשנ"ב סי' תמ"ח ס"ק כ"ה דעת כמה אחרונים ומכללם הפר"ח דאף לאחר בדיקה אם נשאר חמץ נאסר לאחר הפסח, א"כ י"ל דה"ה לד' תוס' שחמץ שאינו ידוע אינו עובר מ"מ לא פלוג.


'''בא"ד הק' רשב"א היכי שרי להאכיל לחי' שדרכה להטמין וכו'.''' הא דלא העמידו תוס' הקו' על עיקר המשנה דקתני מאכיל די"ל דמיירי בחמץ שאינו שלו ואינו מצווה על השבתתו, אבל בגמ' דקאמר דעובר בב"י שפיר הקשו תוס'.


'''בא"ד ויש לחלק בין חי' לחולדה וכו'.''' ופי' הפר"ח בסו"ס תמ"ג דחי' אוכלת ואינה מצנעת, ובמהר"ם חלאוה נראה התי' באופ"א עי"ש, ועיקר החשש בחולדה פי' הפנ"י דהוא שמא יבא לאוכלו. והחשש בחולדה פי' הפנ"י דהוא שמא יבא לאוכלו. דדוצ"ל דמיירי הכא באופן שאין חשש שחולדה תקחנו, אמנם רש"י פי' דשמעתין מיירי אף בחולדה, ויעויין ברא"ש עוד תי', ובחי' הר"ן כתב דכשאדם מאכילן לא מצנעי ורק כשנוטלין שלא מדעתן.

בשו"ע סי' תמ"ג סעי' א' הובא דין המשנה דמאכיל לבהמה חי' ועוף, [ויעוי"ש בפר"ח בביאור השיטות בזה] והר"מ השמיט זאת ועמד בזה השפ"א.