מראי מקומות/פסחים/כא/א

מראי מקומות פסחים כא א

יפה מראה

במשנה כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות

להאכיל איסוה"נ לכלבי הפקר

ופירש"י דלדוקייא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל, ובפשוטו האיסור להאכיל הוא במאכיל את בהמותיו דנמצא נהנה מהחמץ, אמנם בירושלמי כאן [והובא בהגהות אשר"י סי' ג' ובטור סו"ס תמ"ח] איתא דאסור להאכיל ג"כ כלבי הפקר, ובירושלמי שו"ט בדין זה ובעי למפשט ממתני' דמטיל לים והרי יש שם דגים, אלמא דמותר להאכיל לדגים, וכן ממפרר וזורה לרוח ולמה לא יניחנו ויאכלו הבהמות אלמא דאסור להאכיל ומ"מ אם פיררו אע"פ שיאכלוהו הבהמות אין בכך כלום מאחר שכבר נתבטל [ויש בזה חידוש דהרי החמץ בעצמותו לא בטל] ויעוי"ש במפרשים. [ועיין במשנ"ב סי' תמ"ה ס"ק ה' מש"כ במפרר ומטיל לים ויאכלוהו בהמות]. ויעויין במהר"ם שיק ובשפ"א שפירשו דזהו שכתב רש"י דלדיוקא איצטריך, ולא שמעינן לה מסיפא דעבר זמנו אסור בהנאתו דקמ"ל שיש איסור ליתן לבהמה.

ומכל השו"ט נראה דהאיסור אין זה מפאת שנהנה מהחמץ אלא דזהו איסור עצמי שלא להאכיל לבהמה. והמשנ"ב בס' תמ"ח ס"ק כ"ח פי' בשם המ"א והלבוש הטעם משום הנאה שנהנה במה שממלא רצונו להשביע לבהמה, ובזה ביאר שם דברי הב"י דחמץ של אחרים ג"כ אסור להשליך לכלבים משום דאסור ליהנות, ובשעה"צ שם הביא נידון הפוסקים האם כ"ז דוקא בחמץ או אף בשאר איסוה"נ, אלא די"א דהאיסור הוא מדרבנן ומשום חומרא דחמץ, ובחת"ס בתשו' קי"ב (ד"ה כבוד) כתב דהאיסור מה"ת ונראה מדבריו דהוא בכל איסוה"נ ואע"פ שלא נהנה עיש"ה, ובשע"ת לר"י שער ג' אות פ"ג אסר ליתן איסוה"נ לכלבים שמזונותיו עליו, משמע דבשל הפקר שרי. ובתשב"ץ ח"ג ס' רצ"ג אסר בכל איסוה"נ, וכ"ה בט"ז יו"ד ס' צ"ד ס"ק ד', ובאו"ג על המשניות הובאו דברי אב"ה ושם האריך דבירושלמי מבואר דהטעם משום דדרשינן לא יֵאכל שלא יאכיל לאחרים והוא איסור חדש וכמשנ"ת, וכן כתב שם שאין הטעם משום דצריך להשביתו ולקוברו דא"כ זה לא שייך בחמץ של אחרים והרי הב"י אוסר אף בחמץ של אחרים, ודן שם עוד דמה"ט יאסר להשליך קודם זמן איסורו במקום שבהמות מצויות ויאכלוהו לאחר זמן איסורו וזהו טעמו של השו"ע סו"ס תמ"ה שאוסר ובאחרונים נחלקו ע"ז, ויעוין בשפ"א בגמ' בסמוך בחי' דמצנעא דג"כ ס"ל לאסור בזה, [ויל"ד דאף אם האיסור משום ההנאה מ"מ אסור לעשות פעולה בערב פסח שיהנה מהחמץ בפסח כמבואר בחק יעקב סי' תמ"ה ס"ק ד' בשם תשו' הב"ח ויעוי"ש בפמ"ג בא"א ס"ק ד', וכן מבואר במשנ"ב סי' תמ"ח ס"ק ל"א דאסור [ועמש"כ בזה לק' לא: מד' המשנ"ב סי' תמ"א ס"ק ו' דמבואר דאין לאסור במעשה קודם פסח] וכבר דנו בכל אוכל חמץ בערב פסח שנהנה בפסח מחמץ שבמעיו] וע"ע בצמח דוד על הרע"א תשו' י"ט שנקט ג"כ דהאיסור אע"פ שלא נהנה ויעוין בכ"ז באמרי בינה דיני פסח סי' י"ט ובאו"ש פ"ד ממאכ"א הכ"ב ובבית הלוי ח"א סי' כ' ובשיעורי הגרש"ר כאן, [ונפ"מ בכ"ז במוכר דיר בהמותיו עם החמץ שבתוכו לגוי די"ל דמ"מ מיתסר משום שהישראל הניח שם חמץ קודם הפסח, ויעוין עוד בתבואות שור בפרקין הובא בפמ"ג סו"ס תמ"ח טעם נוסף שלא מועיל מכירת הבהמה]. עוד העירוני בענין זה בד' המשנ"ב סי' ת"נ ס"ק י"ח בקטן שצריך לאכול חמץ דהאריך המשנ"ב כיצד להאכילו ומדוע לא אסר שם משום דהישראל נהנה במה שהקטן אוכל חמץ והו"ל כמאכיל כלבי הפקר דהביא המשנ"ב די"א דהוא איסור תורה וכנ"ל.

במשנה ולא יסיק בו תנור וכירים

בשעה"מ ריש הל' יסוה"ת האריך האם יש איסור ליהנות מאיסוה"נ שלא כדרך הנאתו והביא להמל"מ שנקט בשיטת תוס' דשרי, [ובעזה"י יתבאר בזה לק' כט: בתוד"ה אין] וכתב בד"ה ולע"ד וז"ל ולע"ד ק"ל טובא והיא נעלמה לפי שיטתם ממתני' דר"פ כל שעה דקתני התם עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים הרי בהדיא דשלא כדרך הנאתו אסור לפחות מדרבנן דהא פשיטא דחמץ אין דרך הנאתו להסיק בו תנור וכירים ואין להכחיש המוחש וכו' עכ"ד, וכן הקשו הפנ"י בדף כו: ד"ה פיסקא והרע"א לעיל דף ה. בתוד"ה ואומר [והק' שם עוד בד' תוס' דמבואר דאסור מה"ת] וילה"ע עוד דבגמ' פריך פשיטא [וכדפירש"י] ומדוע לא קאמר דקמ"ל דאסור אף שלא כדרך הנאה, [ועמש"כ לק' ע"ב בחרכו בדין חמץ שלא כדה"נ].

ביד אברהם בג' השו"ע יו"ד סי' פ"ז סעי' א' כתב די"ל דכיון דחמץ אינו ראוי לאכילה ממילא הו"ל כדרך הנאתו בשריפה וכתב דסב' זו איתא בצל"ח, והעירו דכל איסוה"נ ליתסרו שלא כדרך הנאתן כיון דאין להם תשמיש כדרך הנאתן. ובשיעורי מו"ר הגר"ד זצ"ל דן די"ל דלאחר שהתחיל לישרף כבר אינו עומד לאכילה, ועתה עומד לשריפה אלא דזה תליא בפלוגתא דלק' כד: האם אזלינן בתר דרך הנאתו דהשתא או כפי מה שהי' עומד בתחילה. שו"ר כן באמרי בינה בסוף ח"ב (לו: מדה"ס) ועי"ש, ויל"ד דעשי' דידי' הי' בשלא כדרך, ואח"כ נשתנה ונעשה כדרך, וא"כ יל"ד דתליא בהנ"ל דמעשה דידי' הי' בהיתר וצ"ע בזה.

במשנה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח

ובפ"ק אמרינן דמה"ת בביטול בעלמא סגי ודנו הראשונים דמקיים בזה תשביתו וי"ל דמ"מ שירי' התנא מאחר שחכמים אמרו שלא לסמוך על ביטול, א"נ דמשנתינו מיירי לאח"ז איסורו וא"א לבטל [ועיין לעיל יב: תוד"ה אימתי].

שם, בגירסתינו אף מפרר מבואר דמודו חכמים דאפשר בשריפה, והרי"ף והרא"ש לא גרסי אף, ובמ"א סי' תמ"ה ס"ק א' ביאר בטעמם משום דתנן בסוף תמורה שכל הנקברים לא ישרפו דגזרי' שמא יבואו ליהנות באפרן, ותמה על הר"מ דפסק אפרו אסור ואעפ"כ פסק שמותר לשרוף, ויעוי"ש בחק יעקב מש"כ ליישב דחמץ שאני דמפני חומרתו שלא יעבור בב"י הותר לשורפו א"נ דכיון דכו"ע מבערין קודם זמנו ואז אפרו מותר [וכדלק' ע"ב] ממילא לא גזרו במבער לאח"ז, ובהגר"א שם הביא מקור דמודו חכמים דשרי לשרוף דאל"כ כל המשניות בפ"ק יסברו כר"י דחמץ בשריפה וע"כ דמודו חכמים דבשריפה דעיקרו בשריפה [וכפה"נ כוונתו דאע"ג דאפרו אסור מ"מ כיון דעיקרו בשריפה מותר לשרוף] וע"ע מנחת ברוך סי' ס"ז ובקה"י סי' י"ג משכ"ב, ובעזה"י יתבאר לק' ע"ב עוד בדין אפרן.

בתוד"ה כל שעה

ואסור למכור. בעזה"י יבואר לק' בע"ב באיסור זה והאם הוא מה"ת [וע"ע מש"כ כו: באיסור נגרם].

בא"ד ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס את דמיו כדתנן בפ"ב דקדושין. ויעוי"ש בר"ן בשם הירושלמי דטעם ההיתר דמאחר דהוא אסור בהנאה ואינו שוה ממון הדמים גזל ביד מוכר, וכתב המנ"ח במצוה רמ"ו [טז] דבערלת חו"ל שמי שאינו יודע מותר לו ממילא יש לו דמים, ונתפסים הדמים ואסורים בהנאה מה"ת, וכיו"ב כ' החזו"א בבכורות סי' י"ז לדף י"א ס"ק ז' בפט"ח עי"ש. [וצ"ע דשם הוא דמי ההיתר] ויעויין בשו"ת ר' אהרן סי' ל"ח מש"כ עפ"ז בד' הריטב"א בנדרים בעושה קונם על עצמו דכיון דמותר לכל העולם יש לו דמים אם מכרוהו וממילא אם מכר הדמים אסורים מה"ת. [וצ"ע דבשאר ראשונים שם ס"ל דשרי] ועיין באב"ע פ"ה מנדרים הט"ז, וכיו"ב שמעתי להעיר דגוי שמכר איסוה"נ ונתגייר ייאסרו דמיו דהרי בגוי המקח חל באיסוה"נ, ובגמ' ע"ז סד. מבואר דמותר וצ"ע. ושמעתי דבחי' הגר"מ זעמבא עמד בזה, וכ' דהר"ן בע"ז נ"ט ס"ל דע"ז מיתסר בהנאה לגוי ועי"ש עוד.

וכיו"ב ראיתי להעיר בחמץ דרבנן דמבואר ברש"י לעיל ז. ד"ה אפילו דמה"ת יש לו דמים אלא דמ"מ לענין קידושין לא מהני משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וא"כ במכר הרי יש לו דמים וייאסרו הדמים וי"ל דמדרבנן אין לו דמים ואינו נמכר, ויש לפלפל בזה.

בגמ' דאי ר"י האיכא חמש וכו'

מקשים ע"ד מרן רי"ז הלוי שביאר בדעת הר"מ דמה דאר"י תולין הכוונה שאין שורפין תרומה וקדשים עד שש אע"ג דהוא אסור באכילה, ולא מיירי לענין היתר הנאה א"כ מנלן דמותר בהנאה ויש ליישב.

בגמ' כל שעה שמותר לאכול כהן בתרומה ישראל מאכיל

יעויין במהרש"א במש"כ דהדבר פשוט דאם מותר לכהן לאכול ע"כ שרי לישראל בהנאה וצ"ע טעמו דההיתר לאכול תרומה הוא משום הפסד התרומה ועי' צל"ח ד"ה ועיין מש"כ שעפ"ד מסולקת קו' המהרש"א, והעירוני דלכאו' יש להעמיס דבריו בדברי המהרש"א [יל"ע אי מעשר שני ג"כ שרי דהרי יש בו דין משמרת וכמש"כ רש"י בסוכה לה: שו"ר ירושלמי פ"א ה"ה דמספק"ל בלחמי תודה ובר"מ פסק דנאכלין וקצ"ב מד' רש"י שפי' דההיתר הוא בתרי גברי והא משכח"ל היתר לכל ישראל בתודה].

בגמ' ואי תנא חיה משום דאי משיירא מיהת מצנעא

והיינו דמה"ט נאסור ליתן לבהמה לאחר שבדק, אבל אם יבדוק אח"כ בודאי שרי דאל"כ כל השנה נמי, אכן ביום י"ד אסור להכניס עצמו לחובת בדיקה דצריך בדיקה לאור הנר בליל י"ד, וצ"ע במהר"ם חלאוה שכתב בסוגיין שיבדוק אח"כ דא"כ איך שרי, ועוד צ"ע בדבריו דהק' קו' רשב"א מהמשנה בדף ט' וקשה דלשיטתו הרי בודק אח"כ וי"ל דהכא אינו בודק בחורים ובסדקים דזה צריך לאור הנר עיין היטב בדבריו.

בגמ' למ"ל למיתנא בהמה וכו'

מקשים דבסופ"ק דפאה קתני מאכיל לבהמה חי' ועוף, ועי' מנחת יצחק ח"ט סי' ע"ו.

בגמ' דאי משיירא מיהת מצנעא

חמץ שאינו ידוע

ופירש"י ולא עבר בבל יראה ובמהרש"ל הוסיף נהי דעבר בבל ימצא בבל יראה לא עבר וכן פי' הפר"ח בסי' תמ"ג בגירסא דידן, [וצ"ב דמ"מ כיון שעובר בבל ימצא מדוע לא נגזור ועיין אור חדש משכ"ב], ומבואר בד' רש"י דחמץ שאינו יודע היכן הוא אינו עובר בבל יראה, ובכס"מ פ"א מחו"מ ה"ג כתב בשיטת הר"מ דכל חמץ שאינו רואהו אינו עובר בבל יראה, [ובמנ"ח במצוה כ' הוסיף דסומא י"ל דאינו עובר בב"י, ויש שפקפקו דדוקא כשעומד החמץ במקום שאינו נראה וע"ע להלן] ובזה ביאר ד' הר"מ דמנה בל יראה ובל ימצא לשני לאוין מאחר שאינם בענין אחד [ודנו עוד בזה לענין לאו הניתק לעשה דלא אתי עשה ומנתק ב' לאוין ועיין באב"ע פ"ג מחו"מ הי"א]. והתוס' כתבו דמשום בל ימצא ג"כ אינו עובר מאחר שאין ידוע היכן הוא.

ובדין חמץ שאינו ידוע מצאנו ד' שיטות א. דעת הר"ן בריש מכלתין דכל שבדק במקומות שמכניסין בהן חמץ ולא מצא אע"פ שמצא אח"כ לא עבר מה"ת אבל בלא בדק ומצא חמץ עובר, ב. דעת הרא"ש בפ"ק סי' ט' דאין בדיקה מועלת מה"ת ואע"פ שבדק אם יש לו חמץ ה"ה עובר בב"י [כן הוא בפשוטו ברא"ש וכן פי' הק"נ שם אולם הביא מהב"ח וכ"ה בהגהות הב"ח שם שפי' ד' הרא"ש באופ"א ולדבריו עולה דס"ל כהר"ן] ג. שיטת תוס' דידן דאע"פ שלא בדק ג"כ אינו עובר מה"ת כיון שאינו יודע היכן הוא. [כן פי' הפר"ח סי' תל"א ד"ה ומאחר בשיטתם, אמנם הפנ"י פי' דשאני הכא משום שבדק וספק אם החי' הצניעה אח"כ, ויעויין בחי' הר"ן כאן בדרך זה] ומ"מ כתב המהרש"ל דכ"ז בספק חמץ אבל בודאי חמץ אלא שאינו יודע היכן הוא בודאי עובר, והחזו"א ס' קכ"ד לדף כז: (ד"ה ואפשר) דבהטלה לים כיון שא"א למצוא החמץ אינו עובר לדברי תוס' דידן, והתם הוא בודאי חמץ. ד. ובדעת רש"י כ' המהרש"ל לחלק בין בל יראה דאינו עובר, אבל בל ימצא עובר.

ויסוד הדברים הוא דאיסור בל יראה ובל ימצא אינו שלא יהא חמץ בביתו, אלא שלא יחזיק חמץ בביתו, וכל שאינו ידוע לא חשיב שמחזיק חמץ, אלא דנחלקו בגדר הדברים אימתי חשיב שאינו מחזיק החמץ, די"ל דכל שבודאי יש לו חמץ, או דלא בדק ומסתמא יש לו חמץ חשיב החזקת חמץ, ומה"ט בסומא בודאי יעבור ועמש"כ לעיל מהמנ"ח.- ובעיקר יסוד זה כבר דנו בדברי המקו"ח בפתיחה לסי' תל"א והרע"א בתשו' ח' במתעסק בבל יראה.

והתוס' הוכיחו כשיטתם מגמ' לעיל ו: דקאמר הבודק צריך שיבטל ומקשי דכי משכח לה ליבטלה ואי נימא דעובר באיסור אע"פ שאינו רואה א"כ מה יועיל שיבטל כשימצא. [ויקשה כן גם לשיטת רש"י וכס"מ דאינו ידוע אינו עובר בבל יראה, אבל בבל ימצא בפשוטו עובר אף באינו ידוע ואינו מוכרח, והעירוני די"ל דבבדק מודה רש"י דאינו עובר בלא ימצא דאינו מצוי ושמעתין בלא בדק, ועי' היטב במהרש"ל לעיל דף ו' וצ"ע דהכא ג"כ הוא כבדק, דהרי אין חיוב בדיקה] אמנם אין מזה ראי' אלא לאחר בדיקה אבל אם לא בדק י"ל דעובר וכשיטת הר"ן, ולד' הרא"ש דס"ל דעובר יעוין בק"נ שם מה שפירש דמיירי קודם זמן איסורו.

ומסוגיין דקאמר דחי' מצנעא, אלמא דבמצנעא ליכא איסורא וזהו הוכחת רש"י ותוס', ופי' הק"נ שם ובפרקין דמצנעא באופן שאינו ראוי לראות ובכה"ג מודה הרא"ש שאינו עובר. [ולהס"ד דמצנעא הוא טעם לאסור פי' בחי' הר"ן דס"ד דכיון דדרכה להצניע הוה כמטמין קמ"ל דלא דדלמא לא משיירא ולא מצנעא]. והנה בשלמא הא דאינו עובר משום בל יראה ובל ימצא ניחא דבל יראה ליכא דאינו נראה ובל ימצא ליכא דאינו מצוי, אבל קשה מדוע אינו מצווה בתשביתו, ובפשוטו י"ל דילפינן מב"י וכדאשכחן כמה דינים דילפינן זמ"ז וכמש"כ השאג"א סו"ס ע"ח ובנובי"ק סי' כ', ובאמת דיש בזה עוד קו' גדולה דבגמ' לעיל ד: קאמר דמדאו' בביטול בעלמא סגי, ולד' תוס' הרי ביטול ג"כ א"צ מאחר שאינו יודע היכן החמץ, ובמקו"ח בפתיחה לסי' תל"א ביאר דמן הדין הי' עובר בתשביתו אע"פ שאינו יודע היכן הוא [וכמשנ"ת] אלא דמאחר דתשביתו הוא בביטול וכפי שביאר הר"ן בריש מכילתין שענינו שמבטלו שלא יעבור בב"י ולמדנו מזה דתשביתו הוא מצוה שלא לעבור בב"י ממילא בחמץ שאינו ידוע שאינו עובר בב"י ליכא תשביתו וממילא א"צ בדיקה כלל מה"ת, וערע"א תשו' י"ט סוד"ה ואף שכ' וז"ל או דכמו דליכא לאו דב"י על בלוע דכלי כיון דאינו נראה ומצוי, ה"נ ליכא עלה עשה דתשביתו עכ"ד מד' הרע"א שם נראה דלא פשיטא לי' סב' זו ויתכן שאין ב"י שאינו מצוי ומ"מ יש תשביתו, ויעויין אמרי בינה דיני פסח סי' א' מה שתמה ע"ד המקו"ח ומש"כ האב"ע פ"ב מחו"מ הי"ז בסו"ד בזה, וע"ע בחי' הגרש"ר סי' א' אות י'.

והנה העירוני אי בחמץ שלא בדק ג"כ אינו עובר בבל יראה א"כ מי שלא בדק חמצו לא ייאסר לאחר הפסח דקי"ל דכל שלא עבר בב"י אינו נאסר לאחר הפסח כדאיתא בסו"ס תמ"ז. ויש ליישב לפמש"כ המשנ"ב סי' תמ"ח ס"ק כ"ה דעת כמה אחרונים ומכללם הפר"ח דאף לאחר בדיקה אם נשאר חמץ נאסר לאחר הפסח, א"כ י"ל דה"ה לד' תוס' שחמץ שאינו ידוע אינו עובר מ"מ לא פלוג.

בא"ד הק' רשב"א היכי שרי להאכיל לחי' שדרכה להטמין וכו'. הא דלא העמידו תוס' הקו' על עיקר המשנה דקתני מאכיל די"ל דמיירי בחמץ שאינו שלו ואינו מצווה על השבתתו, אבל בגמ' דקאמר דעובר בב"י שפיר הקשו תוס'.

בא"ד ויש לחלק בין חי' לחולדה וכו'. ופי' הפר"ח בסו"ס תמ"ג דחי' אוכלת ואינה מצנעת, ובמהר"ם חלאוה נראה התי' באופ"א עי"ש, ועיקר החשש בחולדה פי' הפנ"י דהוא שמא יבא לאוכלו. והחשש בחולדה פי' הפנ"י דהוא שמא יבא לאוכלו. דדוצ"ל דמיירי הכא באופן שאין חשש שחולדה תקחנו, אמנם רש"י פי' דשמעתין מיירי אף בחולדה, ויעויין ברא"ש עוד תי', ובחי' הר"ן כתב דכשאדם מאכילן לא מצנעי ורק כשנוטלין שלא מדעתן.

בשו"ע סי' תמ"ג סעי' א' הובא דין המשנה דמאכיל לבהמה חי' ועוף, [ויעוי"ש בפר"ח בביאור השיטות בזה] והר"מ השמיט זאת ועמד בזה השפ"א.

בגמ' דתניא בש"א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם פסח

חיוב השבתה ל' יום

ופירש"י דקסברי מצוה עליו לבערו מן העולם ולא שיהא קיים עכ"ד, מבואר מד' רש"י דהוא מדין תשביתו, ובראש יוסף דן דהוא מן התורה, וזה יתכן לשיטת רש"י לעיל יב: דתשביתו הוא קודם זמנו, והנה כו"ע מודו דחל חיובא ל' יום קודם וכדלעיל ו. בחיוב בדיקה ולק' כז: ברד"ה שאם, והכא טעמייהו דב"ה דמאחר שמכרו ואין החמץ שלו נמצא שאין לו חיוב השבתה, וב"ש סברי דמאחר שעכשיו שהחמץ שלו הרי הוא מחוייב בהשבתתו, וצ"ב אי מה"ת הוא מהו שיעור ל' יום הא כל שיודע שלא יוכל לבער, מוטל עליו חובת ביעור מתחילת השנה, ומזה נראה דהוא מדרבנן, שו"ר בראש יוסף שדן דלב"ש הוא מה"ת, ובאמת אין שיעור ל' יום, ובקוב"ש אות ק"צ ובביצה אות כ"ה הקשה מדוע שרי כשיודע שיכלה קודם פסח והרי אינו מקיים תשביתו ע"י נכרי ויעוי"ש משכ"ב, וכמו"כ הקשה הרש"ש לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי אינו מקיים השבתה בשריפה ויעוי"ש מה שחידש בזה, וכ"ש שיקשה דאכילה אין בזה קיום השבתה לדעת רוב הראשונים מלבד שיטת בעה"מ, ועוד העירוני דבודאי באכילת הנכרי אין קיום תשביתו שאין החמץ של ישראל, ואין חובה להשבית חמץ שאינו שלו, וצ"ע ע"ד הקו"ש שלא עמד בזה, שו"ר בשאג"א סי' פ"ג שהאריך שחמץ שחל עליו תשביתו אף אם הפקירו] לא פקע חיוב המצוה, וא"כ ה"ה במכרו לגוי, ועי' חי' הגרש"ר סי' ב' אות ב' שוב הראוני פרי יצחק סי' י"ט (ד"ה אכן) דבמכר לנכרי לאחר זמן איסורו דחל המכירה, מ"מ אם לא קיים בזה תשביתו צריך ליקח מן הנכרי ולבערו [ויל"ע אם יוכל לבערו כשהוא ברשות הנכרי] אכן כ"ד הוא לאחר שהגיע פסח וחל חובת תשביתו, אבל הכא קודם הפסח לא יתכן דחל חובת תשביתו בחפצא, דהרי דרשינן בריש מכילתין דחובת תשביתו הוא רק בערב פסח.

והפשוט בזה דב"ש סברי דשלשים יום קודם מוטל עליו לדאוג להשבית את החמץ שישאר בפסח אבל חמץ שייאכל קודם פסח אין בו חובת השבתה, וסב' זו בהכרח צ"ל לשיטת רש"י בפ"ק דתשביתו הוא קודם זמנו א"כ כיצד מבערים לר"י בכ"ד, והרי מצותה בשריפה, ודוח"ל דהוא מצוה קיומית, דאם מבער בשריפה יש לו קיום ביעור, וכבר נתחבט טובא החזו"א בספרו בדף כז: ובמכתב שנדפס בדף יב: בזה, וכ' דדברי רש"י אין להם פתרון, ובהכרח צ"ל כמשנ"ת דדין תשביתו נאמר בחמץ שיישאר לפסח אם לא ישביתנו, ובא להשביתו, ע"ז נאמר שמצותו שישבית בשריפה, משא"כ חמץ שמתבער דרך תשמישו אין בו דין שריפה, וע"ע לק' כח. שיתבאר בעזה"י סב' זו, שו"ר בכתבי קה"י החדשים סי' ס"ח במכתב שביאר כן, ואכתי צריך לבאר דמ"מ הרי מאחר שמכרו לנכרי ואין החמץ ברשותו בשעת הביעור מדוע מוטל עליו לבערו מקודם ומשמע דסברי ב"ש דחובת תשביתו חל ל' יום קודם, וכאמור דכל חמץ שישאר לפסח חל בו חובת תשביתו מהשתא, ואסור לו להפקיע מעליו את המצוה, [ומה"ט לא מסתבר שיהא איסור תורה בזה, דכל הגורם להפקיע מעליו המצוה אינו איסור תורה, ואכמ"ל] וע"י שמוכר לגוי אין זה קיום תשביתו [ואפשר דכ"ז לר"י דמצותו בשריפה, ויבואר בעזה"י בסמוך בתוד"ה עבר] וב"ה סברי דאין בזה איסור והטעם י"ל דלא חל מהשתא דין תשביתו בחפצא דחמץ וכיון שאין החמץ שלו בפסח ממילא אינו מחוייב להשביתו, אבל אה"נ דמודו ב"ה דמוטל עליו לדאוג ל"י קודם לקיים מצות תשביתו בזמנו, אבל בחמץ זה אין מצות תשביתו א"נ דב"ה סברי דמקיים תשביתו ע"י מכירה לנכרי דתשביתו הוא חובה שלא יהי' לו חמץ וכ"מ במאירי וז"ל שלא לחוש לדברי האומר לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח כדי להשביתו לגמרי שלא נצטוינו אלא להשביתו שלא יהא שלנו עכ"ד. ומתבאר בסוגיין דלב"ש חובת תשביתו אין זה דין שלא יהא לו חמץ אלא דין מעשה השבתה, ומבואר מזה דחובת תשביתו הוא חובה המוטלת בחפצא דחמץ להשביתו, ואפשר דב"ש סברי כר"י דביעורו בשריפה וכמש"כ הפנ"י והרש"ש ולדידי' בודאי הוא חלות בחפצא וכמשי"ת בהמשך. ויעויין בקוב"ש אות ק"צ מש"כ בכ"ז, ויעויין עוד באות קכ"ב. וע"ע מש"כ לק' כז:.

אמנם שאר ראשונים כתבו דטעמא דב"ש אין זה מחיוב השבתה אלא גזירה דרבנן, וברמב"ן לעיל ד: כתב בתו"ד וז"ל וכל אלו לדברי תורה אבל מדברי סופרים וכו' וכדברי ב"ש אף במכירת הגוי החמירו מדבריהם אא"כ ידוע שיכלה קודם הפסח דחשו להערמה, שאילו מן הדין אין בין חמץ שהיה לישראל ומכרו לא"י קודם זמנו בין חמצו של א"י מתחילת ברייתו שום הפרש וחילוק עכ"ד ויעוין עוד בדף ו. שהוכיח מב"ש ומריב"ב דחמץ של ישראל ברשות גוי חייב בביעור וכתב דמדבריהם נשמע לב"ה במפקיד, ומתבאר היטב ע"פ דרכו דטעמי' דב"ש וריב"ב הוא משום הערמה והו"ל כמפקיד.

ונתעוררתי לדון האם שרי לב"ש לבטל חמץ די"ל דזה תליא דלרש"י בדף ד: דבביטול מקיים תשביתו א"כ יכול לבטל [אם לא דסברי כר"י דמצותו בשריפה] אבל לתוס' דביטול כהפקר א"כ כשם דאסרי מכירה ה"ה דאסרי ביטול, אלא די"ל דתוס' יסברו כדעת הראשונים דאיסורא דהכא אין זה משום ביטול השבתה אלא משום הערמה וא"כ י"ל דלא גזרו בביטול, אלא דבלא"ה גזרו חז"ל שלא לסמוך על ביטול, וכבר נתבאר דלתוס' דאין תשביתו קודם זמנו בודאי אין טעמייהו דב"ש משום חובת תשביתו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף