עריכת הדף "מעשי למלך/מעשה הקרבנות/יב" (פסקה)

== טז ==

'''הניח ''' 

''' שאור וכו'.'''  שם בש"ס הניח שאור על העיסה ונתחמצה מאלי' דחייב עלי' כמעשה שבת וקשה הא לא דמי כלל למניח בישרא אגומרא דחייב אף דלא הו' אלא גרם שיצלה ע"י האש משום דנעשית מחשבתו ומלאכת מחשבת אסרה תורה וזה שייך באיסור שבת אבל באיסור חימוץ במנחות דכתיב בהן עשי' מנ"ל דגרמא אסור וראיתי כעת בשו"ת ריב"א סי' ז' שרצה ליישב דאי אמרת דלא עבר א"כ לא משכחת מחמץ המנחה שיהא חייב דבא החימוץ ממילא ודחה זאת דיש לומר באמת דאי לאו דמצינו בבישרא אגומרא דעובר על ל"ת כל מלאכה ל"ה חייב גם הא דכתיב לא תעשה חמץ אין אזהרה על המחמץ רק על העושה איזה מלאכה הנעשית במנחות כגון לישה עריכה ואפי' כשהוא בחימוצה אבל המחמץ א"ע דהוא לא חימצה דממילא נעשה חמץ א"כ הדרא קו' לדוכתי' דלא דמי לבישרא אגומרא אך בסי' ו' תי' באופן אחר דכתיב לא יעשה משמע אפי' בגרמא כמש"כ הב"י סי' רמ"ד דלא יעשה בצירי משמע ע"י אחרים עיי"ש:<br>'''  ואמרינן '''  שם בגמרא הניח בשר ע"ג גחלים היפך בה חייב לא היפך פטור היכי דמי אי לימא דאי לא היפך לא בשיל פשיטא אלא דאי לא היפך בו נמי הו' בשיל אמאי לא מחייב ומשני דאי לא היפך הו' בשיל מצד אחד וקשה לי בירושלמי פ"ב דשבת איתא באברים שהעלן ע"ג מזבח דחייב נמי משום מבשל דכיון דרוצה בעיכולן חייב משום מבשל והכונה הפשוטה אף דאברים ופדרים הולכין ומתעכלין כל הלילה אבל בענין שהוא רוצה בכך חייב משום מבשל אף שלא נתעכלו עדיין וא"כ לפי"ז קשה מאי פריך דילמא הכי קאמר רי"ו הניח בשר ע"ג גחלים כיון דהיפך בו אף דמתעכלין בלילה חייב מיד משום מבשל אבל אם לא היפך בו פטור כיון דלא מתעכלין עד הלילה:<br>'''  אך '''  לכאו' גם אי לאו דברי הירושלמי ג"כ קשה דבשבועות דף י"ז איתא דזר שהיפך בצינורא ומקרב בישול בשעה אחת וא"כ מצי נמי לתרוצי הכי אי היפך בהן מתעכל במהרה קודם הלילה ואי לא מהפך לא הו' נגמר בישולו ופטור וא"כ אדרבא מכאן ראי' לירושלמי ואף אי לא מתעכל עד הלילה ג"כ חייב והא דלא משני באמת כירושלמי דהא נמי פשיטא לי' כיון דנגמר בלילה דחייב כמו כל מבשל שחייב בהעמדת הקדירה על האש אף שנגמר בישולו בלילה:<br>'''  והנה '''  בפט"ו מה' תרומות כ' רבינו תפוח שרסקו וכו' הרי זה אסור כדתנן בתרומות ותימא דבירושלמי שבת פ"ב מוקי פלוגתא במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו ד"ה מותר ורבינו השמיט זה ולכאו' י"ל כיון דבשמעתין דף נ"ד פריך מהאי אמתניתין דכמאן אזלא לימא דלא כרבנן ומאי פריך דילמא גם כרבנן אתיא ורבנן לא אמרו התם אין מחמיצין בתפוחין של תרומה רק במחמץ במי התפוחין אלא ודאי דמתני' ג"כ אפי' במי תפוחין אסרו רבנן אבל ז"א די"ל דגמרא פריך משום דס"ל בהא לא הו' פליג ר"ח ונראה דמפרש דהא דאמר דמוקי פלוגתא במי תפוחין לא מסברא אלא משום דקתני תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה דמלת ונתנו הוא אך למותר דהכי הו' לי' למיתני תפוח שריסקו לתוך העיסה א"ו דבא להורות ונתנו היינו שנתנו לגופו של תפוח ורבינו העתיק מלות ונתנו ושוב לא צריך לפרש וכ"כ בשלום ירושלים:

''' הניח ''' 

''' שאור על גבי עיסה וכו'.'''  הנה בשאגת ארי' החדש הקשה מכאן אתוס' יבמות דף צ' דבכלאים חייב אשהי' יען דהעיטוף גופי' באיסור והא הכא הנחה ע"ג שאור ליכא איסור אפ"ה חייב משום מחמץ משום דהתחלה הי' ע"י מעשה ונראה ליישב דהנה לכאו' קשה לי בגמרא איתא הטעם דומי' דשבת וקשה הא בב"ק דף ס' איתא דלכן בשבת חייב אף אי לא עשה מעשה המלאכה גופי' יען דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה כגון זורה ורוח מסייעו ול"ה אלא גרמא חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמשכן וזורה כך הוא מלאכתו ע"י שהרוח מסייע נעשה המלאכה א"כ לא דמי למלאכת שבת כגון אפי' ובישול שנעשה ממילא ואפי' התחיל מע"ש ונגמר בשבת חייב יען דכך מלאכתו שהבישול ואפי' נעשה מעצמו משא"כ בהנחת שאור ל"ש זה א"כ אמאי יהא חייב כיון דהוא לא עביד מידי ונראה ליישב דבאפי' ובישול באמת מצד הדין חייב לא משום דהו' מלאכת מחשבת וכך הי' המלאכה גם במשכן אלא דהא באמת נעשה המלאכה דהא ע"י בישול נעשה ראוי לאכילה ונעשה הפעולה בשבת וכן באפי' הא הפעולה מתהוה בשבת ולא דמי לזורה דהפעולה הסרת המוץ נעשה ממילא ולכן רק חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה [וכהא"ג כתב הרשב"א בשבת דף ק"ל דבישול ואפי' הו' שבות ויש בו מעשה חדש פעולה חדשה ע"י הבישול עיי"ש] א"כ ה"נ במניח שאור דע"י הנחתו נעשה ומתהוה פעולה חדשה שמתחמץ העיסה שפיר מחייב כמו במלאכת שבת דמתחייב משום דנעשה ונתהוה פעולה חדשה בשבת ונתיישב גם קו' ש"א דבכלאים נחשב למעשה יען דאיסור כלאים הוא החימום והרי בכל שעה מתהוה חימום חדש דאיסורא אולם קשה לי לפי"ז מחולין דף קט"ו דפריך מעשה שבת ליתסרי ומשני היא קודש ואין מעשי' קודש ופריך חורש בשור וחמור ליתסר חוסם פי פרה ודש ליתסר ומשני קו"ח משבת דחמירא ומיעטה התורה הוא קודש וקשה לי מאי פריך דילמא רק בב"ח ושבת דע"י בישול מתהוה פעולה חדשה באיסורא שייך תועבה אבל בהני לא מתהוה פעולה חדשה ל"ש כלל משום תועבה וביותר תמוה מה שהקשו רש"י ותוס' אליבא דאמת מ"ש בב"ח מהני אימורין ולהנ"ל הרי שאני בב"ח דמתהוה פעולה חדשה באיסור.<br>'''  והנה '''  נראה לי בטעמא דמילתא דחייב בהנחה לפי מה דאיתא בירושלמי פ"ב דשבת דאם התחיל לשרוף התרומה ביום ודולק בלילה אסור משום אין שורפין קדשים ביו"ט אע"ג דלענין מלאכת שבת כהא"ג א"ע משום שריפת קדשים עובר חזינן דלענין הבערת קדשים ל"א בתר התחלה ה"ה לענין להחמיץ המנחה אף דלא מידי עביד עדיין חייב על שם סופו דיודע שבודאי יתחמץ אך מירושלמי פסחים פ"ג כיצד יעשה משייר אחת בתנור לחלה ונשרפת א"ל ר"י לא נמצאת כשורף קדשים ביו"ט שהרי הוא נשרפת בתנור א"ל ר"א מאיליהן הן נשרפין ואיהו לאו מידי עביד ואמנם ר"י הא פליג ואנן קיי"לן כר"י ול"א דמאיליהן נשרפין ה"ה דלא אמרינן דמאיליהן נחמצין.<br>'''  אולם '''  דבזה דבשבת כהא"ג פטור דנחשב כאשר נעשה מע"ש בעודו היתר וכדאיתא בירושלמי הנ"ל צריך תלמוד הנה כן מצינו מעשה בראשית דכ"כ בספרי בה' בהב"ח דבירושלמי איתא מה הקב"ה שבת מאמירה כך צריך להיות שובת באמירה והוא פלא הא אמירה רק שבות אך להנ"ל ניחא דיש אמירה דמתהוה המלאכה מעצמו דמע"ש שרי אף שנגמר בשבת ובשבת גופי' אף דנגמר ממילא אסור דכן הי' בהקב"ה גופי' דנגמר מעשה בריאה בשבת מדכתיב ויכל אלקים ביום השביעי ופירש"י בבשר ודם צריך להוסיף מחול על הקודש אבל קב"ה יודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה א"כ גם האדם דחייב בשביתה היינו משמתחיל בשבת אבל האמירה בע"ש ונגמר עי"ז מלאכה בשבת שרי דשביתה שחייבין רק כשביתת הקב"ה.<br>'''  והנה '''  בבבלי בשבת אמר ג"כ מניין שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ד' שמים נעשה ופלא אטו אנן מהקב"ה נגמר לדידן שיהא הדיבור כמעשה ובשל"ה כ' לפרש דהכונה לשמירת שבת מדיבור של חול מניין ולזה אמר שנאמר בדבר ד' שמים נעשה וא"כ שביתתו משבת הי' רק מדיבור ואנחנו בשמירתנו הכונה להעיד על חידוש העולם בששה ושביתתו בשביעי וזה צריכין להדמותו אליו ולשבות שביתתינו דהיינו מדיבור אתד"ק אולם זה לענין שבות מדרבנן בדרך אסמכתא אמנם לפי פירושו בירושלמי הו' שביתה מדיבור כה"ג שנעשה ע"י דיבורו גם לדידן באמת אסור מדאו' וכמו שבארתי בירושלמי אלא דגם לירושלמי יקשה הא קודש ג"כ נעשה בדיבור וכן מפריש תרומה דבדיבורא נעשה מעשה אפ"ה קייל"ן דמקדיש ומפריש תרומה ל"ה אלא שבות והדבר צריך תלמוד וראיתי בספר נועמ"ג שכתב לפרש הקרא דבחריש ובקציר תשבות בחריש היינו מלשון אם החרש תחרישי מדבר דבר ובקציר שיקצר בדיבור של חול וכ' דבזה נדחה מה דבהוריות דף ו' קבעו לומר דאין שבות בשביעית דלישנא דקרא הכי משמע להו דוהל"ל מקציר ומחריש תשבות אבל לפי האמת דיש שבות בשביעית יקשה לישנא דקרא דכ' בחריש ובקציר אך לפי דברי ניחא דצריך לשבות גם מדיבור שיחרוש מדיבור ופלא איך מתיישב בזה לישנא דקרא דהא דיבור רק מדרבנן אסור א"כ הך דהוריות דאדאורייתא איך מתיישב לפי"ז אבל לפימש"כ ניחא דהאי אדיבור שנעשה בו מעשה דבאמת מדאורייתא דיבור אסור שפיר קאמר קרא בחריש ובקציר תשבות.