עריכת הדף "
בינה לעתים/יום טוב/ב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== י == '''גוי שהביא תשורה לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיות ועופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשה.''' עיין ברש"י שכתב דביומו אסורין הם משום מוקצה אף לר' שמעון ולערב אסורין בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט ועיין בר"ן שנתקשה בזה, דא"כ מהאי טעמא לחוד ליתסר ביו"ט, ולמה לי הטעם כלל משום מוקצה, ותירץ הר"ן דנפק"מ הוא היכא דתלש הנכרי לעצמו וכו' עיין שם, והוא דוחק דהו"ל לרש"י לפרש כן במקום אחר ולא בנכרי שהביא דורון לישראל, דהא בהאי אין צורך כלל לאיסור מוקצה. ''' והיה''' מקום לומר דקשה ליה דלמה במינו מחובר אסור לערב בכדי שיעשה, ואמאי הא אינו אלא ספק ובספק כזאת יש להתיר כאותה ששנינו בשבת בנכרי שהביא חלילין מותר לערב מיד דחוששין שמא חוץ לחומה לנו ופירש"י חוששין לקולא וא"צ כלל בכדי שיעשה וכן פסק הסמ"ג דבספק מחובר או צידה א"צ כלל כדי שיעשה, ואף אם נאמר דבדבר שיש לו מתירין ספיקא להחמיר רק בתחומין הוא דהקילו, וא"כ אינו דומה להאי דנכרי שהביא חלילין דשם איירי בתחומין ולכך חוששין להקל, כמו שפירש"י, מ"מ זה אינו רק לר' אשי דס"ל דדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא אסורה כמו וודאי משא"כ לרב פפא דאוקמה להאי דתני לעיל בברייתא ספיקא אסורה דלא איירי בספק יו"ט ספק חול רק בספק טריפה והאי תנא דליטרא קציעות הוא, וא"כ מוכח דלא ס"ל כלל סברת ר' אשי שם, ומעתה לר"פ דס"ל דביצה אף דהוי דשיל"מ מ"מ בהיותו רק ספק דרבנן אזלינן להקל אף דהוי דשיל"מ כהנ"ל, א"כ אף במינו מחובר נמי יש להתיר בספק, וא"כ איך פוסק ר"פ הילכתא בנכרי שהביא דורון וכו' שאסור, ולזאת פי' רש"י הטעם דאסורו הוא משום מוקצה ומוקצה הוא כעין של תורה וס"ל לרש"י כמ"ש התוס' ישנים לעיל דף ג' ע"ב שהקשו שם על הגמרא דפריך מברייתא דספיקא אסורה דוקא למ"ד ביצה משום משקין שזבו ופירות הנושרים ולא פריך ג"כ לר"נ דאוסר ביצה משום מוקצה אמאי ספיקא אסורה ותירצו דיש לומר דמוקצה חמירא כעין תורה וכו' עיי"ש ואף ר"פ מודה לזה וא"כ אתי שפיר דלכך ספיקא אסורה ביו"ט משום מוקצה, וא"כ לכך אף בכדי שיעשה נמי מחמירין מן הספק, הואיל דביו"ט אסורה, וכ"כ הר"ן לאסור אותו בכדי שיעשה אף למי שלא הובא בשבילו, הואיל וביו"ט אסורה לכו"ע מחמת חששא דמוקצה לכך לא חלקוהו לענין בכדי שיעשה ועיי"ש דבריו ואתי שפיר ודוק. ''' אמנם''' היותר נכון בכוונת רש"י דס"ל לרש"י דמשום שלא יהנה לחוד לא החליטו חז"ל כלל לאסור אותו ביו"ט, דהא איסור צידה ותלישה ביו"ט אינו רק דרבנן וכמ"ש רש"י להדיא פרק אין צדין והוא דדעת רש"י כרמב"ם והראב"ד {{ממ|בפ"א הלכה ה'}} וא"כ הגע בעצמך דמי שאין לו פירות אחרים לאכול אלא הני דגים או פירות, מותר הוא לומר לנכרי להביאו, דשבות הוא, ולומר לנכרי הוא ג"כ רק שבות, ובמקום מצוה לא גזרו כלל, כמבואר בהרמב"ם הל' שבת {{ממ|פ' ו' הלכה ט'}} ובשו"ע סימן רע"ו ועיי"ש בהג"ה דיש מתירין אמירה לנכרי אף במלאכה גמורה לצורך מצוה ומכ"ש בשבות גרידא ואמירה לנכרי במקום מצוה כו"ע מודים שהוא מותר, אלא דהמגיד משנה כתב דיש לדייק בזה דלאו כל השבותים שווין בזה, ולכך כתב רש"י ז"ל דביו"ט אסורה בלא"ה משום מוקצה, וא"כ כל מלאכת הנכרי בשביל חשש שעשה לצורך ישראל, זה ודאי אסורה היותו נהנה ממלאכת יו"ט ולכך אסורים בכדי שיעשו ודברי רש"י עולים היטב ודוק היטב. ''' והנה''' הסמ"ג כתב בשם ר"ת וב"ה בשם ס' התרומה בהל' שבת, פירות שליקט נכרי והצד דגים אם בשביל ישראל אסור בכדי שיעשה וכו' ואם הפירות דהיום נתלשו אינם ידועים אם נתלשו בשביל ישראל, או ידועים דנתלשו בשביל ישראל אך אינם ידועים אם נתלשו בחול או ביו"ט הוי ספק מוכן ואסור, אבל למוצאי יו"ט קי"ל כשמואל דחוששין שמא חוץ לחומה לנו להקל ומותר, ונתקשו בו כל הפוסקים דהא אנן קי"ל כרב פפא דאמר במינו מחובר אסורים למוצאי יו"ט בכדי שיעשה אף דלא ידעינן דנתלשו ביו"ט, ועי' בים של שלמה מה שתירץ וכבר כתב המג"א באו"ח סי' תקט"ו סקי"ב שתירוצו דחוק למאוד, והמג"א תי' דהביא דורון או למכור מכווין להביא מן המשובח, והא דסמ"ג איירי דנכרי אמר לו מערב יו"ט ליתן לו פירות והלך ישראל לביתו וכו' עיי"ש ודבריו דחוקים הם בסמ"ג וס' התרומה אף גם לא ידעתי אנה נזכר סברא זאת דמתכוין להביא מן המשובח כיון דאין בה הכרת פנים אם הם מהיום בני יומא או לא א"כ מאי הכרת שבח שייך כאן, ועוד דמה יעשה הנכרי בפירות ודגים מאתמול וכי לא ימכור כלל ועל כרחך דמביאים בשוק למוכרם, והאיך מכירין אותן שנתלשו היום, וגם תירוצו [ניחא] אהאי ספיקא אם נתלשו בשביל ישראל דאיירי דאמר לו מערב יו"ט וכו' אבל אהאי דידוע בשביל ישראל אבל אינו ידוע אימת נתלשו לא תי' כלום, כיון דמוכרם או נתנן לו ביו"ט הוי משל יו"ט. ''' לכן''' נ"ל פשוט דלפי מ"ש הר"ן בשם רבינו יונה ז"ל דרוב אינם לוקטין פירות שיש במינו מחובר מבערב, אלא ביומו ומוכרם מיד, ומעתה נכרי שהביא דורון או למכור אמרינן ביה כל דפריש מרובא קפריש, ורוב פירות נלקטין ביומן ורובא הוא מן התורה וא"כ לא שייך כלל שם ספיקא, משא"כ לבוא לתוך ביתו של נכרי כיון דעכ"פ יש לו קצת פירות מתמול שלשום א"כ אף דרובם הם של היום מ"מ הא הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר וא"כ הרי יש כאן ספק ומותרין מבלי להצריך כלל כדי שיעשה, כיון דהוי ספיקא, ודברי הסמ"ג מורין ממש באצבע דבא ישראל לביתו של נכרי ולא בנכרי המביא דורון כלל, דראש דבריו הם, אם אינם ידועים אם בשביל ישראל וכו' ואם לא איירי בבא לביתו של נכרי, א"כ ודאי אמרינן דמן הסתם לקטן לצורך ישראל, אלא ודאי דאיירי דבא לביתו של נכרי גופא, וכמ"ש המג"א בעצמו, וכן האי ספק אם אינם ידועים אימת נלקטים איירי ג"כ היכא דישראל בא לביתו של נכרי א"כ הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר, ואתי שפיר דברי הסמ"ג הנ"ל ודו"ק. ''' אמנם''' ראיית הסמ"ג מהא דשמואל דחוששין שמא ממקום קרוב לנו להקל יש לדחות, והוא דודאי הא ליכא למימר כלל לחלק בין תחומין לאיסור מלאכה דא"כ איך הביא הש"ס {{ממ|שבת קנ"א}} תניא כוותיה דרב ממרחץ הא התם הוי מלאכה גמורה, אבל יש לחלק בין במינו במחובר, ובאינו רק איסור תחומין, דבמינו מחובר דהוא דבר שיש לו מתירין לכך ספיקא אסורה משא"כ בתחומין לא אמרינן ביה כלל דשיל"מ כמ"ש התוס' {{ממ|בעירובין מ"ה}} והמרדכי שם דבתחומין לא שייך כלל דשיל"מ, והש"ס דשבת דהביא ראיה ממרחץ לתחומין כיון דבמרחץ לא שייך ג"כ דשיל"מ דמה יש לומר להמתין בכדי שיעשה בין כך יצטנן המרחץ ובדבר שנתקלקל לגמרי לא אמרינן דשיל"מ אסור וא"כ מרחץ ותחומין חד דינא אית להו. ''' והנה''' רבוותא נחלקו בזאת בשני ימים טובים של גליות ונלקטו בשביל ישראל ביו"ט ראשון אם הוא מותר בשני, ודעת רש"י להתיר ביו"ט שני בכדי שיעשה, ולא הבנתי דבריו כיון דרש"י נתן טעם לכך בעי כדי שיעשה היינו משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט, וא"כ ביו"ט שני אף דנאמר דראשון הוא קודש ושני חול, מ"מ הרי עכ"פ בשני אסרוהו חכמים אותו דוקא לאחר כדי שיעשה, ואסרו חכמים לעשות דבר, וא"כ לולי דלקטו נכרי ביו"ט אי אפשר לו להביא ביו"ט שני, דחז"ל אסרוהו וידיו אסורות, וא"כ הרי הוא נהנה ממלאכת יו"ט, ולא דמי כלל לביצה דיו"ט אחד קודש ושני חול, וא"כ אין כאן איסור מוקצה כלל אבל כאן הרי מ"מ נהנה ממלאכת יו"ט, וא"כ אף דשני הוא באמת חול מ"מ הא אי אפשר לו ללקוט כי אם בערב יו"ט דהיינו עד שבא הנכרי ולקטם בראשון, וא"כ הרי הוא נהנה עכ"פ ממלאכת יו"ט, ודוחק לומר דלא מקרי כלל נהנה ממלאכת יו"ט אלא מה דאי אפשר לו לעשות ביו"ט שני מקוצר הזמן לכך בעי זמן כדי שיעשה, אבל מה דאי אפשר לו מחמת איסור דרבע עלה, אין זה מקרי כלל נהנה ממלאכת יו"ט, וזהו דאסרו חז"ל להיותו בכלל קדושת יו"ט, אבל שיהיה שביתת המלאכה גורם שיהיה נקרא נהנה ממלאכת יו"ט, זה לא אסרו כלל וצ"ע. ''' אמנם''' דעת הר"ת, הוא משום שלא יאמר לנכרי לעשות, ולכך אף ביו"ט שני אסור, דאל"כ יאמר הוא לנכרי ביו"ט ראשון כדי שיהיה מסתפק ממנו ביו"ט שני, עיי"ש, וזה מוסכם מכל הפוסקים, דהא בהא תליא, אי משום כדי שלא יאמר הוא לנכרי ביו"ט לעשות, אף ביו"ט שני אסור, והנה הרמב"ם בהל' שבת {{ממ|פרק ו' הלכה ח'}} כתב להדיא באומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת דאסורה בכדי שיעשה כדי שלא יאמר לנכרי לעשות, וכתב דבכל מקום דאסרו חכמים לעשות, הוא מן הטעם הלזה, ומעתה לטעם הלזה אתי שפיר אם אף ביו"ט שני אסור, ולפ"ז צ"ל הא דכתב רבינו הרמב"ם בהל' יו"ט פ"א הל' כ"ד דחיות ועופות הנצודים בראשון וכן מחובר הנתלש בראשון יאכל בשני על כרחך דאיירי דהיו נצודים מאליו, או היה לצורך נכרי וכמ"ש כל הפוסקים {{ממ|עיי"ש בלח"מ}} בש"ס דעירובין בהאי בר טביא, ורבינו הרמב"ם סתם דבריו כדרכו, דהוא תופס לישנא דהש"ס בקצרה, ולזאת נתכוין הגהת מיימוני {{ממ|בהל' שבת הלכה הנ"ל}} במה שכתב דדעת הרמב"ם הוא לאסור אף ביו"ט שני, אמנם המגיד משנה כתב {{ממ|בהל' יו"ט פ"א הלכה כ"ד}} דדעת הרמב"ם כרש"י, וכ"כ הב"י ומהרש"ל עד שהב"י תמה על הגהת מיימוני וכתב דלא חש לקמחא עיי"ש, ולא ידעתי למה, דהא יש לו ראיה מוכרחת מהל' שבת כנ"ל ודו"ק. ''' גם''' לא ידעתי למצוא טעם וקיום לדברי המ"מ וב"י הנ"ל, כי לא מצאתי זאת בכל הפוסקים דעה שלישית שסובר כדעת ר"ת שלא יאמר לנכרי לעשותו, ומ"מ הוא סובר שיהיה מותר ביו"ט שני בכדי שיעשה כרש"י. ''' ונ"ל''' שדעתם בדעת רבינו הרמב"ם ז"ל, דדוקא בשבת דחמירא הוא דחששו שמא יאמר הוא לנכרי לעשותו, ולכך הביא זה הטעם בשבת אף דס"ל כמ"ש רש"י דהיינו משום שלא יהנה וכו' מ"מ כתב זה הטעם דהוא לחומרא דבעינן זמן יותר מן כדי שיעשה, עד דיתלשו ויביא, כמ"ש כל הפוסקים דלשיטת ר"ת בעינן יותר זמן מלשיטת רש"י, אמנם ביו"ט דקיל דישראל גופא הצד או התולש אינו איסור תורה כלל רק איסור דבריהם, לא חששו לשמא יאמר לנכרי לעשותה רק לאסור בכדי שיעשה דהא עכ"פ נהנה ממלאכת יו"ט מה דנכרי עושה ולכך ביו"ט שני מותר בכדי שיעשה וכמ"ש רש"י וצ"ע. ''' והנה''' בדעת התוס' גופיה מחולקים הרא"ש ויתר פוסקים אי אסרינן לישראל אחר ג"כ בכדי שיעשה או לא, ודעת הרא"ש הוא להתיר דאין אדם חוטא ולא לו, והקשה הב"י דברי הרא"ש אהדדי דהלא הרא"ש גופיה פסק בשבת פ' כל כתבי בנכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל, שאסור ג"כ מטעם שמא יאמר לנכרי להדליקו ואעפ"כ הכריע הרא"ש גופיה דאסור לכו"ע אף למי שלא הודלק בשבילו והוא קושיא עצומה ולא ידע לפותרה. ''' אם''' לא דנאמר דודאי יש כאן חששא דיאמר הוא לנכרי לעשותה בשני אופנים, או דחיישינן אם יהיה מותר להשתמש לאורו ויהנה ממלאכת הנכרי יטעה ויאמר ויחשוב דהוא מותר לומר לנכרי לעשותו ולכך חז"ל אסרוהו ואין כאן טעות כלל, או דנאמר דודאי ידע דאסור לומר לנכרי לעשותו רק דמ"מ אולי בשאט נפש יעבור ויאמר לנכרי לעשותו, אמנם כיון דמלאכת הנכרי אסורה להנות ממנו, א"כ ממילא אין כאן חששא, כי מה אהני ליה, והנה זה ודאי אם נאמר דיטעה, היינו כשיכול להנות ממנו בשבת או ביו"ט בזאת שייך לומר דיטעה ויחשוב אף דאמירה לנכרי שבות, מ"מ זהו שצורך שבת, מותר, משא"כ אי לא יוכל להנות ממנו בשבת ויו"ט עד ערב וודאי ליכא למימר דיטעה, דמהיכי תיתי וכי לא ידע דאמירה לנכרי שבות הוא בשבת ויו"ט לחול, וכי יהיה בעיניהם העלם דבר דכל שיש אמירה לנכרי שבות אפילו לעצמו אסורה אמירה לנכרי שיהיה עושה מלאכה זו בפנות היום, ומכ"ש לאמר לנכרי בשבת לעשות מלאכה זאת לצורך חול, ואין כאן חששא רק דיעשה בשאט נפש לומר לנכרי לעשות מלאכה לפנות היום ולכך אסרוהו כנ"ל. ''' ומעתה''' דברי הרא"ש מובנים, שם בשבת דמיירי מנכרי המדליק את הנר וכו' באומר מותר תשמישי בשבת, בזאת שפיר י"ל דיטעה ויאמר מותר וא"כ אסורה אף לישראל אחר ואין לומר כמ"ש הרא"ש בביצה דאין אדם חוטא ולא לו, זה אינו דהוא אומר דאינו פושע, דיחשוב דמותר הדבר, ולמה לא ניחוש ג"כ דיטעה ויעשה דבר לצורך חבירו, משא"כ בנכרי המביא ממינו במחובר, דביו"ט אסור משום מוקצה ואסור בערב בכדי שיעשה כדי שלא יאמר לנכרי לעשותו וא"כ על כרחך חושש שלא יעשה בשאט נפש, דביו"ט אין לו לצורך ובזאת לא יטעה ויאמר לנכרי לעשותו לצורך חול, וא"כ שפיר מתירין אותו לישראל אחר, כיון דיעשה אותו על כרחך בזדון יעשה ואין אדם חוטא ולא לו ואתי שפיר דברי הרא"ש. ''' ובסברא''' זאת יש ליישב מ"ש רש"י בתחומין דמותר לישראל אחר, דהטעם הוא שמא יאמר לנכרי להביאן, ומהרש"ל שלח יד להגיה דהא במינו מחובר ס"ל לרש"י הטעם משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט, ומהרש"א מקיים הנוסחאות להיותו כן בספרים מדויקים, וכתב דכאן בתחומין להיותו איסור קל לא חשש רש"י לטעמא שלא יהנה ומותר לאחרים עיי"ש, והנה עדיין קשה למה לא פירש"י במינו מחובר ג"כ הטעם שמא יאמר לנכרי להביא ויהיה א"כ אף ביו"ט שני אסור, וכמ"ש התוס' ובזה לא תי' הרב מהרש"א כלום, אמנם לפי מש"כ ניחא דבמינו מחובר בלא"ה אסור ביומו משום מוקצה, א"כ כל החשש הוא דיאמר לנכרי בזדון להביא לו לצורך חול, ובזאת לא חשש רש"י שיעשה עבירה בזדון כמ"ש המג"א, וא"כ ליכא למיחש כלל לשמא יאמר, דאמירה לנכרי כה"ג אסורה, משא"כ לקמן בהבאת חוץ לתחום, דהוא מותר ביומו, בזאת שפיר י"ל דיאמר הוא לנכרי להביא ולא בזדון, רק דיטעה דיחשוב דמותר הוא, היותו לצורך יו"ט, וליתא באמירה חששא דאסורא כלל, ודברי רש"י הם נכונים וברורים ואתי שפיר ודו"ק. ''' והנה''' הרא"ש כתב הא דלא אמר רב פפא גם במינו מחובר ומותר לישראל אחר לערב מיד, כדקאמר גבי חוץ לתחום דכיון דבו ביום אסור לכל ישראל בשביל זמן מועט כדי שיעשה, לא חש להאריך, ונתקשו בו הרב הב"י ומהרש"א בחידושיו דהא בהך שיטה כל יו"ט שני אסור לו ולחבירו מותר, וא"כ הרי כאן זמן ארוך טובא, עיי"ש דלא תי' כלום, ובאמת המעיין שם בהרא"ש יראה דהעתיק כל הראיות של רש"י והאי ראייה של רש"י דהו"ל לר"פ לפרש דאסור ביו"ט שני עד ערב השמיטו הרא"ש, וצ"ל דס"ל דאין זה ראייה כלל, דר"פ קבע למימרא דיליה אמשנה דנאמר שם ספק מוכן אסור, ואיירי בא"י שאין עושין יו"ט רק יום אחד ולזאת קאמר ולערב בכדי שיעשה, וא"כ לא שייך למיתני ביו"ט שני עד ערב כיון דאיירי בא"י, ואין בא"י רק יום אחד. ''' אמנם''' יש להבין הא דקאמר ר"פ למילתא לבני ארץ ישראל ולא הודיענו יותר חידוש לבני חוצה לארץ דאף ביו"ט שני אסור וכקושית רש"י הנ"ל, ונראה דלפי מה שפסק השו"ע סימן תצ"ז והוא דברי הר"ש מלוני"ל וגם הר"ן דספק מוכן ביו"ט שני מותר מכח ספק ספיקא עיי"ש, ולפי דבריו יש להקשות אשיטת ר"ת דפסק כשיש במינו מחובר דאסורה גם ביו"ט שני, כדי שלא יאמר לנכרי ביו"ט ראשון להביא לו כדי לאכול ממנו בשני קשה דהא במינו מחובר יוכל לומר לנכרי ביו"ט, להביא לו ביו"ט שני, ואז הוא מותר מכח ספק ספיקא, ולמה יאמר לנכרי ביו"ט ראשון כמ"ש התוס' להדיא דמה דמותר אח"כ אינו אומר ביו"ט לנכרי לעשותו. ''' וצ"ל''' או דר"ת לית ליה האי דינא דר"ש מלוני"ל, משום דס"ל כמ"ש המרדכי בפרק כל הצלמים בשמו בשם רבינו שמחה והבאתיו לעיל בפרק א' הלכה כ' בשמו, דספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין אסור וא"כ לא מהני כלל ספק ספיקא, או די"ל במינו מחובר דאיכא חזקה דהיום נתלשו, בזאת לא אמר הר"ש הנ"ל כלל דיהיה מותר ביו"ט שני דחזקה מגרע הספק ספיקא. ''' ובהכי''' ניחא מה דהקשה המג"א בסימן תצ"ז על הר"ש הנ"ל, מהאי דמינו מחובר, וכן מגוי דמוכר ביצים ביו"ט שני דצריך להיות מסיח לפי תומו דלא נולדו ביומו, ומשמע דלולי כן היה אסור אף ביו"ט שני וכו' עיי"ש, ולפי הנ"ל לק"מ, כיון דיש [במינו] במחובר וביצה חזקה דהיום נתלשו והיום נולדה כמ"ש לעיל {{ממ|בהלכה ו'}} בשם המרדכי לשיטת הרשב"א, בזה לא אמר הר"ש הנ"ל כלל רק דמיירי מן ספק מוקצה דעלמא דליכא ביה חזקה כלל וקושית המג"א על השו"ע מתורצת. ''' אמנם''' כל זהו למאי דקיימ"ל כתירוץ רב אשי {{ממ|לעיל דף ד'}} דפי' הא דקתני וספיקא אסורה היינו ספק יו"ט ספק חול ודבר שיש לו מתירין אף בדרבנן לא בטיל וגם ספיקא אסורה י"ל שפיר כנ"ל משא"כ לתירוץ רב פפא דס"ל הא דספיקא אסורה איירי בספק טריפה והאי תנא תנא דליטרא קציעות דס"ל דבר שבמנין לא בטילי, כדאיתא לעיל פ"ק ש"מ דס"ל דספק יו"ט ספק חול מותר, דהוי ספק דרבנן, ואף דאיכא חזקה דהיום נולדה, ולא קחשיב ליה לדשיל"מ, דיהיה ספיקא אסורה, ומעתה לדבריו צ"ל דאף דספק מחובר או צידה אסורה, היינו מטעם שכתב הרשב"א, דיבא ליגע בשל תורה וכמ"ש לעיל מ"מ בספק ספיקא כהאי דהר"ש מלוני"ל וודאי דהוא מותר דהא לא ס"ל כלל האי סברת ר' אשי דיהיה דשיל"מ אף בדרבנן ספיקא אסורה, וגם לית ליה האי חזקה דהיום נולדה ונתלשו דהא מתיר בביצה בספיקא כנ"ל, ואם הוא מתיר ביצה ביו"ט בחדא ספיקא, איך ס"ד דבמחובר לא יתיר בספק ספיקא, ולפ"ז ר"פ לשיטתו ס"ל בגוי שהביא במינו מחובר ביו"ט ראשון לכו"ע מותר בשני דליכא למיחש דיאמר לנכרי להביאם לצורך יו"ט שני, דלמה זאת הלוא יוכל לומר לו ביו"ט שני ויהיה ספק ספיקא, ולכך לא קבע ר"פ למילתא רק ביום ראשון לבד ולא אמר דאסור לבני הגולה אף ליום שני דלשיטתו באמת מותר, ולזאת יפה כתב הרא"ש דמשום הכי לא אמר ר"פ ומותר לאחרים מיד כיון דהוא זמן קצר כדי שיעשה לא חש להאריך, אמנם לדידן דקיימ"ל כר' אשי, דהוי דשיל"מ א"כ אף ביו"ט שני אסור ולא הוי ספק ספיקא כנ"ל, ולפ"ז שפיר אמרינן ביו"ט שני שמא יאמר לנכרי ביו"ט ראשון להביא לו ביו"ט שני ואסור, דלא מהני ספק ספיקא בנדון זה. ''' ודברי''' הר"ת וסיעתו לאסור ביו"ט שני הוא הכל לדידן דקיי"ל כר' אשי אמנם לא במילתא דר"פ, ואתי שפיר דלכך לא הביא הרא"ש הך ראייה של רש"י מר"פ דלמה לא אמר ר"פ דאסור ביו"ט שני, דלר"פ מודה הר"ת דמותר ביו"ט שני, וכל דבריו אינו אלא לדידן דקיימ"ל כר' אשי. ''' ועוד''' י"ל דהוכחת הרא"ש להתיר לחבירו בכדי שיעשה, משום דקשיא ליה איך אמר ר"פ סתם אולי יש לטעות משום {{ממ|שמא}} [שלא] יהנה כפירש"י, ועל כרחך צ"ל כיון דבתחומין על כרחך הטעם כמ"ש הר"י גופיה משום שמא יאמר וכו' ה"ה במינו מחובר, רק דקשה הא לא דמיא דזה לחבירו מותר וזה לכו"ע אסור, ומזה הוכיח הרא"ש דאף במינו מחובר אינו אסור בכדי שיעשה לכו"ע רק למי שהובא בשבילו, אמנם עדיין קשה איך קאמר סתם בכדי שיעשה הא וודאי דנימא שמא יאמר כדחזינן בתחומין רק דעדיין הו"ל למימר האי משום דנהנה ממלאכת יו"ט חששו, א"כ ביו"ט אין כאן חשש טעות כלל דהא שמא יאמר הוא יותר חומרא מהאי דנהנה וכו' כמ"ש התוספות, רק דקשה דבזאת יש חומרא, בהאי שעה מועטת אם הטעם משום דנהנה וכו' אוסר בכדי שיעשה משא"כ משום דשמא יאמר לנכרי מותר מיד, ולזאת תירץ הרא"ש דמשום האי חששא מועטת לא חש לומר כן ודו"ק. ''' ואיכא''' לאקשויי לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל כשיטת רש"י להתיר ביו"ט שני והא בערב אסור בכדי שיעשה, וא"כ מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואין זה דומה למה דאמרינן בביצה נולדה בזה מותרת בזה ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' דמוקצה בין השמשות מחמת יום שעבר לא אמרינן כמ"ש התוס' ביצה דף ד', זה אינו דהתם בין השמשות אינו אסור רק מספק יום שעבר, אבל מוודאי יום הבא מותר, וא"כ מעולם לא איתקצאי לכולי יומא אפילו רגע אחת מיום שבא, מחמת איסור ודאי, רק מחמת ספק, דאולי עדיין לא פנה היום שעבר, משא"כ הכא ודאי איתקצאי מיום הבא שעה אחת, וכבר עמד בזה הרז"ה, ולא תי' כלום לשיטת רש"י, ובאמת לשיטת רש"י דס"ל במוקצה אף ביו"ט כר' שמעון לק"מ אך לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו ביו"ט כר' יהודה קשה, וצ"ל דאזלי לשיטתם דס"ל במסוכנת, אף לר' יהודה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו', והטעם הואיל וברי ליה שתמות אף דמקצה ממנו בין השמשות מ"מ לא מקצה מדעתו כל היום, וכן הדבר בזה, כיון דידע דאח"כ יהיה מותר ומכ"ש לאומרים דמהני ליה תנאי, והוי זה כמתנה כיון דידע דלסוף שעה אחת או שתים יהיה מותר א"כ הוי כמו גמרו בידי אדם [ועיין בהרז"ה והר"ן בסוגיא בהמה שמתה וכו' ובפרק ד' אין נוטלין עצים]. ''' והנה''' המג"א באו"ח סימן תקט"ו ס"ק ג' כתב, מדכתבו כל הפוסקים נכרי שהביא דורון וכו' דאם אין מביא בחנם, רק דישראל קצץ לו מעות מערב יו"ט, והנכרי משהה ומביאו ביו"ט, מותרין לערב מיד וכו' עיי"ש שהאריך, ולא ידעתי מנ"ל לחלק כלל בין בחנם לשכר, רק דעיקר החילוק הוא, אם אמר לו להביאן בערב יו"ט והוא עכב והביאו ביו"ט בזאת יש להתיר תיכף, וזאת הלוא הוא מבואר בתשובת הרשב"א הביאו ב"י {{ממ|בהל' שבת}} על יהודי שאמר לנכרי לחתוך ערבה בע"ש, לצורך מוצאי שבת, והנכרי חתכו בשבת דמותר, דנכרי במלאכתו עוסק, והרי הדברים כדברים במחובר שעשה לצורך ישראל דמותר במוצאי שבת מיד, הואיל וישראל אמר לו לעשות בע"ש, וזה מסכים לראיית מג"א וכדעת המרדכי, ויש לסמוך עליו במקום הצורך וק"ל. ''' והנה''' הרא"ש כתב הא דאמר אם יש במינו מחובר אסור לאו באכילה לחוד אלא אף בטלטול נמי אסורה, כיון דלא חזיא לאכילה כמוקצה דמי עיי"ש והם דברי הרי"ף, ותמה הים של שלמה בביצה דלאיזו צורך העתיקו הרא"ש דהא הוא גופא פסק לעיל דמינו במחובר הוא מוקצה אף לר' שמעון כגרוגרות וצמוקין, וכן בחולין פרק קמא סימן ל"א תמה בזה על הרי"ף עיי"ש שתירץ דנפק"מ דאסור בטלטול אף לערב של יו"ט שני בכדי שיעשה, דבאותו שעה כיון דאסור באכילה אסור אף בטלטול, ומלבד שהוא דוחק גדול בדעת הרא"ש, דהוא ס"ל כר"ת, וא"כ לאחרים מותר מיד, וא"כ אין זה מוקצה כלל, אף גם לשיטת רש"י ז"ל לא ידעתי מה דיהיה חוזר להיתירו בשעה אחת שחל עליו איסור טלטול באותו שעה. ''' ולפענ"ד''' נראה דהא דמינו במחובר אסור אף דהוא ספק אולי לא נתלשו היום היינו משום דספק מוכן אסור, וכמ"ש התוס' ישנים ומהרש"א בפרק קמא דספק מוקצה הוא חומרא כעין של תורה וספיקא להחמיר, א"כ זהו דוקא לענין אכילה דיש לו סמך מקרא דהכינו את אשר יביאו וכמבואר בש"ס דפסחים דף מ"ז ע"ב, אבל בטלטול ודאי אינו אסור רק מטעם גזירה בעלמא מדרבנן, ולכך אמרינן בש"ס דשבת פרק מפנין דמוקצה לאכול ס"ל כר' יהודה ומוקצה לטלטל ס"ל כר"ש והיינו משום דמוקצה לטלטל הוא קיל ואלו היה אף בטלטול לכו"ע דאורייתא היה לנו להחמיר בטלטול כמו באכילה, ומעתה בטלטול דהוי ספק דרבנן הו"ל להתיר מספק, וכן מה דחידש ר' אשי דלכך ספיקא אסורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין, נראה דבטלטול לא שייך כלל זה, דהא אמר רב מתנה {{ממ|דף ד'}} עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן ופרכינן והא קמהפך באיסורא, ומשני כיון דרובא וכו' בהתירא קמהפך, ופירש"י והר"ן דבטלים ברובא ועל כל חדא דמהפך אמרינן שזהו מן ההיתר, ופריך הש"ס הא דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, ומשני הש"ס דמקלי קלי איסורא, וקשה איך יהיה מותר בטלטול הא אז איתא לאיסורא בעיניה, אלא ודאי בטלטול לא החמירו חז"ל בדשיל"מ, רק היכא דתשמיש אסורה, ממילא אף בטלטול אסורה, משא"כ כאן דתשמיש יהיה לבסוף מותר והיינו משום דמקלי קלי איסורא, לכן הטלטול מוקצה מותר ולא שייך כלל דשיל"מ ולכך מותר בטלטול וזה ברור בפשט הלכה שם ודו"ק, ומעתה הואיל ובטלטול לא שייך כלל דשיל"מ א"כ קשה להוי ספק מינו במחובר מותר בטלטול דהוי ספק דרבנן ולזאת תירץ הרא"ש דהואיל ואסורה באכילה ממילא אף בטלטול נמי אסורה וא"כ הוי מוקצה, והטלטול אסור ביה עכ"פ כיון דלא חזיא למידי כלל ולק"מ קושית מהרש"ל ודו"ק. [ועיין להלן בהלכה י"א]. ''' ועוד''' י"ל דהא התוס' בפ"ק כתבו דלכך אמרינן בפירות הנושרים שמא יעלה ויתלוש, דבפירות האילן לא שייך מוקצה כיון שרגילין להשיר מעצמן עומד ומצפה, רק שמא יעלה ויתלוש שייך לגביה וא"כ לזאת כתב הרא"ש לומר הטעם הוא משום דאסורים באכילה אסורים בטלטול ואתי שפיר. ''' אך''' מהרש"ל ביש"ש השיג בזאת על הרי"ף ודעתו אף דהוא אסור באכילה מ"מ מותרין המה בטלטול, וראייתו הוא מהאי דרבן גמליאל שהביא לו הנכרי דגים ביו"ט ואמר מותרים המה וכו' ואסקינן דלא שרי רבן גמליאל אלא לקבל דהיינו בטלטול אבל באכילה מודה דאסור א"כ מוכח דאף דאסור באכילה מ"מ מותר בטלטול וכו' עיי"ש, והמג"א כתב עליו בריש סימן תקט"ו דהוא סותר דברי עצמו למ"ש בסעיף ה', דכתב שם הא דמתיר ר"ג ספק מוכן בטלטול, היינו משום דבדין אף באכילה היה שרי אלא שהחמירו בספק ולא החמירו כולי האי בטלטול עיי"ש, ואמת כן הוא נמצא ביש"ש הנ"ל [הגה"ה מכ"י], איברא דעדיין יש לפקפק דוודאי לענין גוף הדבר דמוקצה דמחובר אסור באכילה ובטלטול, ובזאת יש לומר שפיר דלענין אכילה החמירו ולא לטלטל, אבל לדעת הרי"ף דמאי דלא חזיא באכילה אף בטלטול אסורה כיון דלא חזיא למידי, א"צ לחומרא דטלטול דכיון דלא חזיא לאכילה ממילא אף בטלטול נמי אסורה ודו"ק. ''' ובאמת''' במה דנחלקו המהרש"ל ביש"ש ומג"א כבר כתבתי לעיל פרק א' דר"ת ותוס' מחולקים בזאת, הובא בהרא"ש סוף ביצה דדעת הר"ת דאף למ"ד ביצה שנולדה ביו"ט הוא אסור משום משקין שזבו מ"מ אסורה בטלטול, והביא ראיה מאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה, דאמרינן שם אף לר' יוחנן דס"ל משום משקין שזבו ביצה אסורה בטלטול וזהו כדעת הרי"ף ומג"א, והנה התוס' בשבת פרק כירה דף מ"ה ע"ב ד"ה דאית ביה ביצה וכו' כתבו להדיא דמשום משקין שזבו אינו אסור כלל לר"ש בטלטול, והוא כדעת מהרש"ל הנ"ל, ולדידהו קשה מלבד האי עובדא דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה אף גם מן הברייתא דף ג' אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט דאסורה לטלטל, מוכח דאף למ"ד משום משקין שזבו אסורה בטלטול, ואין לתרץ דהאי ברייתא איירי מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, וא"כ איכא איסור מוקצה עכ"פ, דא"כ מאי פריך הש"ס לרב יוסף ור' יצחק דאמרו ביצה אסורה משום משקין שזבו ופירות הנושרים למה ספיקה אסורה, הא ספק דרבנן לקולא דספק משקין שזבו וכו' אינו אלא מדרבנן, דהא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, הוא אסור משום מוקצה, ועל כרחך צ"ל דס"ל להש"ס דלמ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרים, דברייתא קתני לה אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט וכו' משמע דכל ביצים האסורים באכילה הם אסורים בטלטול וספיקה אסורה, א"כ אף בעומדת לאכילה, ועלה קאי הברייתא דאל"כ הו"ל לפלוגי ולחלק בעומדת לאכילה רק וודאי הוא דאסור ובעומדת לגדל ביצים אף ספיקא אסורה וזה ברור, וא"כ הדרא לכללא קמייתא והדרא קושיא לדוכתיה לדעת התוס' בשבת דלמ"ד משום משקין שזבו ליכא איסור טלטול. ''' לכן''' נ"ל הא דהחליט הרי"ף דמאי דאסור באכילה אף בטלטול אסורה הוא לר' יהודה דאית ליה מוקצה מדעת, ואף זה הוא מוקצה מדעת, דלאדם לא חזיא, ולכלבים לא היה דעתו למיתבי להו, אבל לר"ש דלית ליה מוקצה כלל מדעת, וודאי ליתא להאי סברא דמאי שנא דלא חזיא לאדם הא מ"מ לא דמיא לאבן, וחזיא לכלבים ואף דאין דעתו ליתן לכלבים, מ"מ הא ר"ש לית ליה מוקצה מדעת כלל, וסברא זאת כתב מהרש"ל גופא פ"ק דחולין סימן כ"ט ולהלן עיי"ש. [ועי' בתוס' שבת קנ"ו ע"ב ד"ה והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה]. ''' ומעתה''' לא קשה כלל דשם בשבת דכתבו התוס' למ"ד משום משקין שזבו ביצה מותר בטלטול, היינו לשיטת ר' שמעון וכמ"ש התוס' שם להדיא דאין לאסור לר"ש בטלטול דהא בשבת קיי"ל כר"ש, אמנם דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה דהיה ביו"ט, וביו"ט קיי"ל כר"י, וא"כ בהא כיון דאסורים באכילה א"כ ממילא אסורים בטלטול, ועיין במ"ש לעיל פרק א' {{ממ|הלכה י"ז}} דאף ר' יוחנן ס"ל כשיטת ר' נחמן דביו"ט קיימ"ל כר"י, ולא קשיא כלל משלהי דשבת דר' יוחנן ראה תרי סתמא דמשניות דסתרי אהדדי ולכך פסק בשבת כר"ש וביו"ט כר"י עיי"ש, וא"כ אף מהאי ברייתא הנ"ל נמי לק"מ דס"ל דהאי ברייתא ר' יהודה היא, ומעתה אף דבברייתא סתמא קתני ואיירי אף בתרנגולת העומדת לאכילה, מ"מ כיון דאסורה באכילה משום משקין שזבו לכך אסורה ממילא אף בטלטול, ודברי הרי"ף נכונים דהא הוא פוסק במוקצה ביו"ט כר"י, ולכך פוסק נמי כיון דאסורה באכילה אסור אף בטלטול ולק"מ קושית מהרש"ל מהא דר' גמליאל דאמר אסורים המה באכילה ומותרים בטלטול, דהא ר"ג ס"ל כר"ש דלית ליה כלל מוקצה מדעת, ולר"ש ליתא כלל האי סברא דמאי דאסורה באכילה אסורה אף בטלטול כנ"ל ואתי שפיר ודו"ק. ''' ומעתה''' מהרש"ל דהוא תפס דינו של הרי"ף בשבת קושיתו בחולין הנ"ל ג"כ לא קשיא מידי דהרי"ף לא כתב זאת רק ביו"ט דקיימ"ל כר"י אבל לר"ש ליתא, ובהכי ניחא ג"כ הא דאמרינן בשבת פרק מפנין דמוקצה לאכול ס"ל כר"י ובטלטול ס"ל כר"ש, ולא קשיא הא כיון דלאכילה לא חזיא אף בטלטול נמי לא משתרי כהרי"ף זה אינו כיון דסתם בטלטול כר"ש ולר"ש ליתא להאי סברא כנ"ל. ''' אך''' זהו אינו מספיק ליישב הרא"ש כיון דס"ל בסוף ביצה ושבת דאף ביו"ט קיי"ל כר"ש וא"כ לא הו"ל להביא האי דהרי"ף דמאי דאסורה באכילה אסור אף בטלטול. ''' ונ"ל''' דהנה למאי דאסקינן לעיל דף ד' דאסורא דרבנן מותר לערבו לכתחילה ולבטלו, ודעת הרבה פוסקים ומכללן הר"ן דאף בלא נתערב מתחילה רק חדא בחדא, מותר נמי להרבות עליו לכתחילה כדי לבטלו [ועיין ביו"ד סימן צ"ט], והנה הר"ת פסק דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות הוי ספק ספיקא ומותר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש לעיל, ומעתה בספק מוכן לא יהיה אסורה בטלטול, דעכ"פ חזיא לכתחילה כדי לערבו [לכתחילה] ולבטל אותו ברוב, ויהיה אז מותר מכח ספק ספיקא וא"כ הרי חזי ליה ולמה יהיה אסורה בטלטול, אמנם במינו מחובר כבר כתבתי לעיל דאפילו ביו"ט שני אסור לשיטת הפוסקים ולא הוי ספיקא אפילו לשיטת הר"ש מלוני"ל והמחבר שפסקו בספק מוכן ביו"ט שני הוי ספק ספיקא ומותר, מ"מ בספק מוכן דמחובר אסורה דהוא קרוב לוודאי דאמרינן היום נתלשו, ולכך אף בטלטול אסורה דאי אפשר לערבו אך זהו לדידן דקיימ"ל כרב פפא דאוסר במינו מחובר אבל לר' גמליאל דס"ל דספק מינו במחובר או מצידה הוא מותר מדינא כמ"ש רש"י עיי"ש דס"ל דלא אמרינן וודאי הוא דניצוד או נתלשו היום, וא"כ כיון דהיא חומרא בעלמא, פשיטא דהוא נכנס לבית הספק, וא"כ בנתערב הוי ספק ספיקא ומותר וא"כ אין כאן איסור טלטול, דהא חזיא לערבו בידים ואז יהיה מותר מכח ספק ספיקא ולכך התיר ר"ג בטלטול, אבל לדידן דספק מחובר הוא קרוב לוודאי ולא נכנס בגדר הספק כלל, יפה כתב הרי"ף דאסורה לטלטל דהא אי אפשר לערבו בידים דמה בכך מ"מ יהיה אסורה, דאין כאן ספק ספיקא כלל, ונראה דאף הרא"ש דס"ל לעיל דלא אמרינן כלל דמבטלין איסור לכתחילה, רק בעצים שאני הואיל ומקלי קלי לאיסורא משא"כ בשאר איסורים אפילו איסורא דרבנן אין מבטלין לכתחילה, מ"מ מודה לשיטת ר"ג דס"ל ספק מוכן מותר, רק כאן הוא רק חומרא בעלמא פשיטא ליה דמבטלין, כיון דהוא רק חומרא בעלמא והרי זאת הוא יותר היתר ברור מהאי דמקלי קלי איסורא ולכך ס"ל לר"ג דמבטלין וא"כ מותר בטלטול ולק"מ ודו"ק. ''' ובזה''' נראה ליישב דברי הרבינו שמחה הובא במרדכי סוף פרק כל הצלמים דהקשה לר"ת מהאי דספיקא אסורה ונתערבה באלף כולן אסורות, דהא ספק ספיקא הוא, ותירץ דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסורה, והקשה הפרי חדש {{ממ|ביו"ד סימן ק"י}} דהא לר"ת הא דקתני ואם נתערבה באלף על כרחך אוודאי קאי ולא אספק, דאם לא כן קשה להך אוקימתא דמיירי בספק טריפה למה נתערבה באלף כולן אסורות, וא"כ על כרחך צ"ל דנתערבה אוודאי קאי ולא אספק, או דספק אחד בגופה וספק אחד בתערובות לא מקרי ספק ספיקא {{ממ|לאסורא}} [להיתירא], ועיין מה שכתבתי לעיל בפרק א' {{ממ|הלכה כ'}} בישובו, ולפי מש"כ פה ניחא, דהא בברייתא קתני אחד ביצה שנולדה בשבת ויו"ט אסורה בטלטול וספיקא אסורה, וא"כ על כרחך דאסורה איירי מטלטול דהא מאכילה לא נזכר כלל בברייתא, וא"כ יקשה למ"ד ביצה אסורה משום משקין שזבו, והא דספיקא אסורה הוא מטעם היותו דשיל"מ ואף בדרבנן נמי אמרינן ספיקא לחומרא למה לא יהיה ספיקא מותר בטלטול ועל כרחך צ"ל כמ"ש לעיל לשיטת הרי"ף ז"ל דס"ל הואיל ואסור באכילה ממילא אף בטלטול נמי אסורה ולזאת שפיר הקשה הר"ש הנ"ל דיהיה הך ספיקא בתערובות מותר ואין לומר דאין הכי נמי דספיקא בתערובות מותר א"כ כיון דקיימ"ל דמרבה לבטל איסור דרבנן לכתחילה [עיין להלן הלכה י"א מ"ש בשם הגהת א"ז וכאן הוא ספק דרבנן], וא"כ הרי הוא יכול לערבן ולבטלן ואז יהיה מותר מכח ספק ספיקא וכיון דיהיה מותר מכח ספק ספיקא א"כ הרי חזיא ואמאי ספיקא אסורה בטלטול כלל וכנ"ל, והברייתא קתני דספיקא אסורה משמע בטלטול וכהנ"ל, דלא נזכר כלל מאכילה רק מטלטול תניא הברייתא, ולזאת תירץ הר"ש שפיר משום דהוי דשיל"מ, ולכך אסרינן ספיקא ואסרינן ג"כ תערובות, וא"כ לא חזיא למידי, ולכך ספיקא אסור בטלטול ג"כ ולק"מ. ''' ועיין''' במג"א ריש סימן תקט"ו דדייק מן מהרש"ל ביש"ש הנ"ל שהוסיף בדברי הרמב"ם והרא"ש מאי דאסור באכילה משום איסור היום וכו' ודעתו שכוונתו בזה למעט נבילה, ולזאת כתב המג"א דמן הנבילה ליכא ראייה דהא חזיא לכלבים עיי"ש ובאמת בחנם תפס עליו וזה דעתו, דמה דאיסורו איסור עולם ממ"נ אי חזיא לכלבים א"כ הרי הוא מוכן לכלבים ואין כאן מוקצה, ואי לא חזיא כלל דאסור בהנאה פשיטא דהוי מוקצה, וכאותה ששנינו בבהמת קדשים שמתה או חלה שנטמאת לא יזיזם ממקומם רק דכל הענין דבר שאסורו ביומו לבד, א"כ לא מוקצה לכלבים כלל דהא למחר חזיא ליה וכשיטת הרי"ף מ"מ מוקצה הוא, ובזאת נחלק עליו היש"ש א"כ יפה דייק בלשונו ואין תפיסה כלל כי אף הוא מודה בנבילה דאינה מוקצה דהא חזיא לכלבים כמ"ש היש"ש בחולין עיי"ש ודו"ק. ''' והבא''' ''' בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר.''' בב"י הובא בשם תשובת הרשב"א הא דאמרינן הבא מחוץ לתחום מותר לישראל שלא הובא בשבילו היינו בפירות של נכרי דבשל נכרי לית ביה הכן אבל בשל ישראל הם אסורים דמוקצה המה, דכל שהם מחוץ לתחום הקצו הבעלים מדעתם עכ"ל ובסוף סימן תקט"ו הביא בשם הרשב"א הובא שם בשו"ע ס"ט ישראל ששיגר דורון לחבירו ע"י נכרי מערב יו"ט ונתעכב הנכרי בדרך והביא ביו"ט מותר אפילו למי שהובא בשבילו, והקשה הרמ"א שם דדבריו סותרים זה את זה, ותירץ דהכא איירי שהיה דעתו עלה מאתמול וכו' ועיין בהג"ה סימן הנ"ל, והמג"א {{ממ|ס"ק כ"ז}} תמה עליו דלא יגרע כלל מחפיצי הפקר דמותר לאוכלן אף שלא היה דעתו עליו ובאו מחוץ לתחום עיי"ש שהאריך. ''' לכן''' נ"ל ברור דהחילוק שיש בהרשב"א הוא, דהיכא דאחר שולח לו דורון א"כ לא אקצי דעתו מיניה והוי כמו חפיצי הפקר א"כ אף שבא לישראל ביו"ט לא הוי כלל מוקצה דמי אקצי ממנו, הבעלים הפקירו והוא דעתו אכל מה שיביאו לו, א"כ הרי הוא כמו שאר חפיצי הפקר, משא"כ ישראל שיש לו פירות של עצמו חוץ לתחום, והנכרי הביאם ביו"ט זהו ודאי הוי מוקצה לישראל, דהא ישראל אקצי דעתו שלו כיון דהמה חוץ לתחום, ודבר שהוא שלו הרי יכול להקצות דעתו ממנו, וא"כ דמי ממש למדבריות ובייתות שלנו חוץ לתחום דהוא מסיח דעתו ממנו, ועי' מש"כ לעיל {{ממ|הלכה ט'}} בפירות מוקצה ושביעית, דהוא דבר שאין לו בעלים לא שייך כלל מוקצה וזהו לפענ"ד ברור ונכון ולק"מ קושית המ"א על הרשב"א ודו"ק. ''' הט"ז''' סוף סימן תקי"ח תמה בזה על הרשב"א, כיון דאנן קיי"ל דבית שנפחת הפירות מותרין והיינו מטעם שכתב שם הרמב"ן דאין כאן איסור כלל בפירות עצמם רק אריה הוא דרביע עלה בפחיתות הכותל המפסיק בין הפירות, וא"כ כ"ש חוץ לתחום דהוא רק איסורא דרבנן, וישראל השוכן חוץ לתחום יכול לאכלם ופשיטא דלא הוי מוקצה, עיי"ש ויפה הקשה, אלא שכתב שיש תימא רבתא על הרשב"א ובאמת על הרשב"א לק"מ דהא הרשב"א לא ס"ל כלל האי תירוצא של הרמב"ן הנ"ל, ומוקי הא דתני בית שנפחת וכו' איירי בבית רעוע וכמ"ש המ"מ בשמו שחולק על ההלכות, אבל בכותל גמור ס"ל לרשב"א דמוקצה המה וא"כ ה"ה חוץ לתחום, איברא על הרמ"א דסותם ולא הגיה בשו"ע והעתיקו סתמא ולא חילק בין כותל רעוע לכותל ברי, משמע דס"ל כדעת הרמב"ן הנ"ל א"כ יש להקשות דלא הו"ל כלל {{ממ|להביא}} האי דהרשב"א הנ"ל דאזיל לשיטתו דהוא חולק על דעת הרמב"ן בזאת וכנ"ל אבל לשיטת הרמב"ן יש להקל באמת וק"ל.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף