עריכת הדף "
סדר משנה/שבת/ב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== א == '''דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות וכו'.''' עכ"ל. א) כתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל דחויה וכו' בפרק כיצד צולין (דף ע"ז ע"א) איפלגי תנאי טומאה אי דחויה בצבור או הותרה. ופירש"י דחויה אע"ג דאכשר רחמנא וכו' לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכו' ומשמע בגמ' דהלכה כמאן דאמר דחויה היא. (וע"ע שם דף ע"ט ע"א אמר רב חסדא ל"ש וכו' ושם דף פ' סוף ע"א וריש ע"ב) וכן פסק רבינו בפ' ד' מהל' ביאת מקדש ומשמע דכי היכי דאיפלגי בטומאה הכי נמי איפלגי בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי"ל כמ"ד דחויה וכ"כ הרשב"א והר"ן שהשבת דחייה היא אצל חולה וכו' עכ"ל מרן ז"ל. ''' והמורם ''' מן האמור זאת התרומה דמרן ז"ל מדמה ותולה הך דחיות שבת אצל חולה בהך דדחיות טומאה בציבור. וממילא מאן דסובר גבי טומאה דאמרינן הותרה בציבור ה"ה נמי גבי דחיות שבת אצל החולה דאמרינן הותרה שבת לגבי פיקוח נפש. וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא בתשובותיו דהך דדחיות שבת אצל פיק"נ היא תלויה ועומדת בהך דטומאה הותרה בציבור או אם היא דחויה בציבור. הביאו מרן ז"ל בספרו הארוך בב"י א"ח סי' שכ"ח. ואביא לשונו בריש אות שלאחר זה. ''' ולדידי ''' קשה לענ"ד טובא. חדא מהא דאמרינן ביומא דף ו' ע"ב וז"ל איתמר טומאת מת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור. ורב ששת אמר דחויה היא בציבור. היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כ"ע לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי. כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחריני ור"נ אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן. ורב ששת אמר דחויה היא בציבור ומהדרינן (ופירש"י ז"ל בד"ה דחויה היא בציבור וכו' וז"ל אעפ"י שהק"צ דוחה אותה. בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל כמה דמצינן להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה). איכא דאמרי אפי' היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר עבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל. ''' ואחרי ''' כי כן הנה קשה לענ"ד בין לפי הלישנא קמא ובין לפי האיכא דאמרי. דלפי האיכא דאמרי הנ"ל דסובר דאפי' איכא באותו בית אב גם טהורין דליכא טירחא בזה אם יעשה רק ע"י הטהורין לחוד אפי' הכי אף הטמאין נמי עובדים. דטומאה בציבור הוא היתר גמור א"כ ממילא לר"נ גבי שבת וכן בכל האיסורים שבתורה הדין כן הוא אצל חולה שיש בו סכנת נפשות. דשבת וכל האיסורים שבתורה הותרו לגמרי אצל פיקו"נ והם היתר גמור אצל חולה זה האמור. ואעפ"י דאפשר להצילו בנפשו להחולה ההוא בלא שום דחיות איסור. מ"מ הותר האיסור אצלו. ואין אנו אחראין להצילו בנפשו להחולה ההוא בלא שום דחיות איסור. מ"מ הותר האיסור אצלו. ואין אנו אחראין להצילו בנפשו ע"י ההיתר דוקא. כגון שאחזוהו בולמס. ויש לפנינו היתר להאכילו וגם יש לפנינו איסור להאכילו הרשות ביד החולה הזה אם ירצה לאכול את האיסור וכן הרשות ביד האחרים להאכילו האיסור ולהניח ההיתר שלפניו. וא"כ תקשה על ר"נ מה יענה ליום פקודה כי יפקד הך ברייתא דיומא דף פ"ג ע"א וע"ב. והוא. ''' דתניא ''' התם וז"ל ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל קל תחלה. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה וכו' טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל וכו' לימא תנאי היא דתניא מי שנשכו נחש וכו' ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי רבי. ר' אלעזר בר"ש אומר לא יאכל עד שיעשר וכו' עכ"ל הסוגיא בקיצור. והנה לר"נ דס"ל לפי דעת מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל דשבת הותרה אצל פיקו"נ. ומכ"ש שארי איסורים נבלה וטבל ותרומה דקילי טפי טובא משבת שהם היתר גמור אצל פיקו"נ דלא בעינן למיטרח כלל וכלל עבור ההיתר וכנ"ל א"כ לא מיבעיא כשיש לפנינו שני איסורים א' הוא איסור חמור וא' הוא איסור קל. שיהיה רשאי לאכול אף האיסור החמור ולהניח את האיסור הקל אם ירצה. אלא אפי' כשיש לפניו היתר ואיסור. ג"כ אם ירצה יהיה רשאי לאכול את האיסור ולהניח את ההיתר דהא לגבי פיקו"נ שניהם הם היתר גמור דא ודא אחת היא. וכמו שהוא כן התם גבי טומאה בציבור דהותר לגמרי אליבא דר"נ וכאמור לעיל וצ"ע לענ"ד. ''' וכמו ''' כן קשה לענ"ד לר"נ הנ"ל מהך ברייתא דאייתי הגמ' בשבת דף קכ"ה ע"ב דתניא התם וז"ל דת"ר אם היתה צריכה לנר וכו' צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד וכו' עכ"ל הבריי'. ופירש"י ז"ל שם בד"ה ביד וכו' וז"ל בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנינן עכ"ל רש"י ז"ל. וכן הוא להדי' בגמ' התם וז"ל רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשיער וכו' כמה דאפשר לשנויי משנינן וכו' יע"ש בגמ'. ולר"נ הנ"ל למה זה צריך כלל וכלל לשנות הא היתר ברור וגמור הוא כל האיסורין שבתורה נגד פיקו"נ. (ודוחק לומר דהחכמים הם שהחמירו מדעתם היפה להצריך השינוי כל היכא דאפשר אף שהוא היתר גמור בלי פקפוק). ולפי דעת רבינו ז"ל דמחלק בין סכנת יולדת לבין שאר חולה שיש בו סכנת נפשות. וכמבואר לקמן הל' י"א ובמגיד משנה שם בסוף ד"ה וכל שאפשר לשנות משנין וכו' היה אפשר ליישב בזה בס"ד קושיא האמורה מהך סוגיא דשבת הנאמר. אבל לא כן לפי דעת הרמב"ן ז"ל שהביא המגיד משנה שם בריש אותו הדיבור דאינו מחלק כלל בין סכנת יולדת לבין שאר חולה שיש בו סכנה אלא שקולים הם תורה אחת ומשפט אחד השוה לכולם א"כ תשב באיתן הקושיא הנ"ל על ר"נ ודוק וצ"ע. ''' ודע ''' דאף לפי מאי דמשני הגמ' ביומא דף זיי"ן ע"ב וז"ל דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו וכו' כהן גדול ביוה"כ וכו' הנח לכה"ג יע"ש הסוגיא היטב. וזאת תורת העולה היא העולה מהסוגיא ההיא דהוא פלוגתא דתנאי ר"י ור"ש דר"י סובר טומאה הותרה בציבור ור"ש סובר דטומאה דחויה היא בציבור. א"כ אפשר לומר דכל הנך ברייתות דאייתי הגמ' דיומא ודשבת הנ"ל. אתיין כר"ש דאיהו אמר טומאה דחויה היא בציבור וה"ה נמי דכל האיסורים שבתורה רק דחוים הם אצל פיקו"נ. ור"נ אמר לך אנא דאמרי כר"י דאמר טומאה הותרה בציבור. מ"מ קשה דרב ששת הוה לאתויי התם מהנך ברייתות ג"כ סייעתא דטומאה דחויה היא בציבור. וכמו דאייתי סייעתא התם ריש דף זיי"ן מהך בריי' דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת וכו' יע"ש בגמ' ומה נשתנו הנך ברייתות מהך ברייתא שהביא הוא. אדרבא על הך ברייתא שהביא הוא היה מקום לר"נ להשיב וכמו שאמרו בגמ' שם וז"ל אמר ר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכו' יע"ש בגמ' ופירש"י ז"ל שם בד"ה מודינא היכא דאיכא וכו' וז"ל דאע"ג דקרבן ציבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה וכו' ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שירים נאכלין עכ"ל רש"י ז"ל. והך שינויא דר"נ שייך שפיר התם על הך ברייתא שהביא רב ששת תלמודו בידו. מה שא"כ אם היה רב ששת מייתי ראייתו מהנך ברייתות הנ"ל. דלא היה פה להשיב לר"נ. וגם הדבר דחוק מאד לומר דר"נ יחלוק על כל הנך ברייתות ותנאי טובא מאד ויפסוק כיחידאי כר"י. דהך ברייתא דהביא הגמ' ביומא דף זיי"ן סוף ע"א וז"ל וכי איזה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה וכו' ר"י עצמו קתני לה להך ברייתא דהא הך ברייתא היא שנויה בתו"כ וסתם ספרא הוא ר"י וא"כ אין כאן תנא אחר המסייע לר"י ושפיר הוי ליה ר"י יחיד נגד כל הנך תנאי הנזכרים בהברייתות הנ"ל. ועוד דע"כ צ"ל דר"נ לא היה יודע כלל (לפחות באותו השעה שהיה מחולק עם רב ששת) מהך ברייתא של וכי איזה עון הוא נושא אם עון פיגול וכו' האמורה לעיל מזה דאם לא כן למה לא אמר ר"נ מנא אמינא לה דתניא ונשא אהרן וכו' וכי איזה עון הוא נושא וכו' וכמו שאמר רב ששת מנא אמינא לה מהברייתא דאייתי הוא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו'. אלא ודאי דר"נ לא ידע כלל מהך ברייתא. ועוד בה שלישיה דנראין הדברים דר"נ וגם רב ששת גם שניהם לא היו יודעים אפילו מהך בריי' דאייתי הגמ' ביומא דף זיי"ן ע"ב וז"ל הגמ' תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו וכו' הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה לו בציבור וכו' יע"ש בגמ'. מדלא קא מסתייע ר"נ לדינו מהך בריי' מר"י ורב ששת שאינו מסתייע לדינו מהך בריי' מר' שמעון גם אם היו יודעים ר"נ ורב ששת מהך בריי' האמורה דהוא פלוגתא דתנאי. א"כ היה להם לר"נ לומר רק הלכה כר"י ורב ששת רק לומר הל' כר"ש מה זה שכאו"א מהם ר"נ ורב ששת אמרו הדין ההוא משמיה דנפשיה כאילו כאו"א מהם חידש הדין הזה מדעת עצמו. וכמו שרגילין זימנין טובא בש"ס להקשות כן. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דר"נ ורב ששת לא ידעו כלל מהך בריי' דציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו וכו' הנ"ל וסתמא דהגמ' הוא דאייתי התם להך בריי' לאסוקי מילתיה דר"נ ורב ששת כתנאי. וכיון שכן דר"נ לא ידע דר"י כוותיה ס"ל הנה קמה גם נצבה קושיתינו האמורה לעיל דהאיך יחלוק ר"נ על כל הנך תנאי הנזכרים בהנך ברייתות דיומא דף פ"ג ע"א וע"ב ובשבת דף קכ"ח ע"ב שהבאתי לעיל ואין עוזר לו לר"נ שום תנא. ואטו נאמר דר"נ ורב ששת לא ידעו גם מהנך תרתי ברייתות האמורות ומכל הנך תנאים הנזכרים בהו. ודוק. ''' ועוד ''' קשה לענ"ד מהא דיומא דף פ"ג ע"ב דאמרינן התם וז"ל. לימא תנאי היא (ופירש"י ז"ל וז"ל לימא תנאי היא הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן). דתניא מי שנשכו נחש קוראין לו רופא וכו' ומקרעין לו את התרנגולת וכו' ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר. נימא ר' אלעזר ב"ר שמעון היא ולא רבי. (ופירש"י ז"ל וז"ל לימא הא דרבה ראב"ש הוא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת וכו' דאי רבי האמר אצ"ל לעשר) וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י ז"ל. ''' ולפי ''' דעת מרן ז"ל והרשב"א הנ"ל דלמ"ד טומאה בציבור ה"ה נמי דשבת הותרה אצל פיקו"נ ולא משגחינן אחר היתר כלל אפילו שניהם לפנינו האיסור וההיתר ואין צריכין לטרוח אחר ההיתר וכאמור לעיל. וא"כ האי מאי קושיא דאמר לך רבה אף רבי סבר דאי בעי לעשר דדחינן שבות דשבת של הפרשת תרומה בשבת מקמי איסור' טבל דרבנן. רק דהתם בברייתא קאמר רבי דאינו צריך לעשר דרבי הוא דסובר דאפי' בחול אם אירע כהאי גוונא דאינו צריך לעשר. דהוא ס"ל כר' יהודא דטומאה הותרה בציבור. וממילא נמי דהוא סובר דגם גבי פיקוח נפש. דכל האיסורים שבתורה הותרו לגבי המסוכן הזה לא רק דחויה וא"כ אף שהוא בימות החול וגם שאפשר בחולין מכל מקום אינו צריך לעשרו דהא האיסור וההיתר גם שניהם היתר הוא לגבי המסוכן הזה שנשכו נחש. אבל אם רבי היה סובר דטומאה דחויה היא בציבור ממילא נמי מכאן אתה דן לכל האיסורים שבתורה דגם כן אינן אלא רק דחויין לגבי פיקוח נפש. אבל לא שהותרו. וא"כ כל כמה דנוכל לטרוח ולעשות בהיתר אפילו גבי פיקוח נפש צריכין אנו לעשותו בהיתר ולא לעשותו באיסור ולפיכך רבה לשיטתיה מימר שפיר קאמר דאם אפשר בחולין צריך למיתקנינהו אף בשבת מטעם דדחינן הך שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי האיסור טבל דרבנן. (ודוחק לומר דמסתמא רבי כר"ש רבו ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור ועי' בגמ' דמנחות דף ע"ב קרוב לסוף ע"א. וממילא גם כל האיסורים שבתורה הם רק דחויין אצל פיקו"נ ואפי' הכי קאמר דא"צ לעשר. שמע מני' דס"ל דלא כרבה אלא דלא דחינן שבות דהפרשת תרומה מקמי טבל דרבנן. אבל בימות החול אף רבי מודה דצריך לעשר. דאין זה ראיה חזקה כל כך להקשות בכח מכח זה קושית לימא כתנאי וכו' על רבה. ולדחוק לחלק בין טבל ירק דרבנן לבין טבל עציץ שאינו נקוב דרבנן וכמש"כ רש"י ז"ל שם בד"ה עד כאן לא קאמר רבי וכו' דבזה שייך אתי לאחלופי ובזה לא שייך יע"ש. גם זה צ"ע). ''' ואף ''' גם זאת הנה מהתוס' דפסחים דף ע"ז ע"א בד"ה דלא אשכחן תנא וכו' נראה ג"כ שהם חולקים על הך סברת הרשב"א ומרן ז"ל בכ"מ הנ"ל. והוא שהם הקשו שם וז"ל וא"ת ומאי אולמא דר"ש טפי מדר"י אדרבא אשכחן וכו' דר"י ור"ש הלכה כר"י וכו' עכ"ל התוס'. והאי מאי קושיא הא איכא תנאי טובא דס"ל כר"ש ביומא דף פ"ג ע"א הת"ק דבן תימא ובן תימא. ושם ע"ב רבי ור' אלעזר בר"ש ד' מלכים גדולים דכולהו ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור כר"ש מדס"ל להנך תנאי דגם שאר כל האיסורים שבתורה אצל פיקו"נ אינו אלא דחויה לא הותרה ממה שהם אמרו והם אמרו דכל היכא דניתן להצילו בנפשו בהיתר או אפילו רק באיסור קל אין מצילין אותו באיסור ולא באיסור חמור. והרי לפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל מאן דסובר הכא גבי פיקו"נ דדחויה היא ה"ה נמי דסובר דטומאה דחויה היא בצבור וכדבר האמור לעיל. אלא ודאי צ"ל דהתוס' לא ס"ל סברת הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל דהם תלוים זה בזה. ודוק. ''' וראה ''' זה כי אף גם זאת לפי הלישנא קמא דיומא דף וא"ו ע"ב הנ"ל קשה ג"כ לענ"ד על הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל. דנהי דיציב פתגם דלפי הך לישנא קמא הך בריי' דיומא דף פ"ג ע"א וע"ב הנ"ל ניחא דמאכילין אותו הקל קל תחלה. וכמו כן הך ברייתא דמס' שבת גבי יולדת הנ"ל ג"כ ניחא דהא גם גבי טומאה אף לר"נ דס"ל טומאה הותרה היא בציבור מ"מ כל כמה דאפשר לאהדורי אטהורים לפחות באותו בית אב הא מהדרינן. וה"ה נמי הכא גבי פיקו"נ דאמרינן כן דכל כמה דאפשר להצילו מן הסכנה בהיתר עבדינן ליה בהיתר ואין אנו רשאים לעשותו באיסור. והרי הכא בהך ברייתא הנ"ל. האיסור וההיתר שניהם לפניו וא"צ לטרוח אחר ההיתר. ''' אבל ''' הא מיהא קשיא לענ"ד על הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל. דא"כ מאי פריך הגמ' התם דף פ"ג ריש ע"ב על רבה וז"ל. אפשר בחולין פשיטא וכו' דלמא רבה הכי קאמר היכא דאפשר בחולין וכו' היינו אפילו ע"י טירחא דהיינו שהוא צריך לטרוח להפריש ממקום אחר על טבל זה. אפילו הכי מטרחינן ליה וצריך לתקנו ולהפריש ממקום אחר תרומה. ודבר זה לא נשמע מן הברייתא דהתם ולא נודע לנו בפשיטות כל כך מכח הסברא גרידא. דאילו מן הברייתא לחוד הוי אמינא דדוקא היכא דטבל ונבלה שניהם לפניו ואין בנתינת זה יותר טירחא מבנתינת זה הוא דנותנין לו הקל קל תחלה. דהא אף אם נאמר דהותרו כל האיסורים שבתורה אצל פיקו"נ. מ"מ כל היכא דאפשר למיעבד בהיתר והוא בלא טירחא כלל אין אנו רשאים להאכילו איסור. כמו שהוא כן גבי טומאה בציבור דאם יש באותו בית אב טהורים וטמאים דטהורים עבדי וטמאים לא עבדי בטומאה וכאמור לעיל. אבל לא כן היכא דהוא צריך לטרוח כדי לתקן להטבל להפריש ממנו תרומה דהיינו היכא שאין לו פה עוד טבל אחר להפריש ממנו על הטבל הזה שלפניו אלא שהוא בריחוק מקום וצריך לטרוח אחריו. הרי זה דומה ממש כמו גבי טומאה בציבור. דלהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחריני. דלמ"ד טומאה הותרה בציבור א"צ לטרוח ולאתויי טהורים. ולמא"ד דחויה היא בציבור צריך לטרוח ולאתויי מבית אב אחריני כדי שהם יעשו קרבנות הציבור בטהרה וכמבואר בגמ' שם לפי הלישנא קמא. ''' ולפיכך ''' שפיר הוי אמינא דאנן פסקינן דהיתר הוא בציבור גבי טומאה (וכמו שבאמת הרשב"א ז"ל בתשובה לא ברירא ליה דהל' כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור וכמו שאביא לשונו לקמן סוף אות שלאחר זה ועי' מה שאכתוב עליו בס"ד שם). ודון מינה ואוקי באתרן דה"ה נמי דכל האיסורים שבתורה הם היתר גמור אצל פיקו"נ ואי"צ לטרוח ולאתקוני הנך טבלים לעשותן חולין גמורים. לזה קמשמע לן רבה דלא כן הוא. אלא דגבי טומאה אנן קי"ל כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור. וממילא נמי דאמרי' גבי פיקו"נ דלא הותרו כל האיסורים לגביה אלא דדחויה היא האיסור איזה שיהיה לגבי פיקו"נ. וכיון שאין האיסור אלא דחויה לבד ממילא נמי דכל היכא דאפשר להצילו בנפשו בהיתר בחולין אף שצריך לזה טירחא כדי לתקן את הטבל מטבלו ולעשותו חולין גמורים. מ"מ צריך לטרוח ולתקן הטבל ההוא מטבלו כדי להאכילו היתר גמור דהיינו להאכילו חולין גמורים. ואין אנו רשאים להאכילו איסור. וכל זה צ"ע טובא לענ"ד על שני גדולי הדור הרשב"א ומרן ז"ל (אמנם מה שנראה לענ"ד בס"ד בכוונת רבינו ז"ל מהיכן נפקא ליה דשבת וכל האיסורים שבתורה שהם רק דחוים אצל סכנות נפשות. המצא תמצא לקמן אות ה'). ''' ב) וצופה ''' הייתי לגדול אדונינו הרשב"א ז"ל בתשו' והביאה ג"כ מרן ז"ל בספרו הארוך ב"י א"ח בסי' שכ"ח בד"ה היה החולה צריך לבשר וכו' שכ' וז"ל. והרשב"א כ' בתשו' ששמע בשם מהר"ם שהורה לשחוט אפי' במקום שיש שם נבלה להאכילו וכו' ול"נ שהכל תלוי במחלוקת. אם נאמר שבת דחויה היא אצל חולה. או נאמר שבת הותרה אצל חולה וכו' שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל החולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך שאנו שוחטין לעצמינו ביו"ט וכו' וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור וכו' (כצ"ל וכמבואר להמעי' בגוף תשו' הרשב"א ז"ל בסי' תרפ"ט יע"ש). אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבלה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברים לשחוט לו וכו' ולא נדחה את השבת. וכדומה שההלכה היא כמ"ד דחויה היא ולא הותרה וכו' (ודע דבתשו' הרשב"א ז"ל שם הגיר' היא שהלכה כמ"ד שבת דחויה וכו' ולדעתי נראה בס"ד כי הלשון מתוקן ביותר כמו שהעתיק מרן הב"י ז"ל שהשמיט תיבת שבת וכנ"ל וקאי הלכה על טומאה בציבור וממילא נמשך גם לשבת לפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל וכנ"ל אות הקודם. כי הפלוגתא מפורשת גבי טומאה בציבור ושייך גביה יותר לומר הל' כמ"ד משא"כ בשבת שלא נזכר הפלוגתא בפירוש לא שייך גביה כל כך הלשון הל' כמ"ד וכו' וק"ל) עכ"ל הב"י בשם תשו' הרשב"א ז"ל. ''' ולכאורה ''' קשה לענ"ד על דברי הרשב"א ז"ל דהאיך כתב דאם שבת הותרה אצל החולה דשוחטין לצורך החולה בשבת כדרך שאנו שוחטין לצרכינו ביו"ט יע"ש בתשו' הרשב"א ז"ל. דהא לפי הלישנא קמא בסוגיא דיומא דף וא"ו ע"ב אמרי' דאף למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור מ"מ היכא דאיכא טהורים באותו בית אב. מהדרינן אטהורים דידהו ולא עבדי הנך כהנים טמאים שבאותו בית אב. והבאתיו לעיל ריש אות הקודם. וליכא למימר דהרשב"א ז"ל פוסק כלישנא בתרא דהתם. דהא לפי מה שהעיד הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל (בפ"ק דע"ז ועדותו נאמנה). דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמ' בדאורייתא הולכין אחר המחמיר יע"ש בהר"ן. וא"כ בהאי דקמן דלישנא קמא הוא לחומרא. והתרת עבודתן של הכהנים הטמאים בקרבנות הא איכא איסור דאוריי'. וא"כ היה לו להרשב"א ז"ל לפסוק לפי שיטתיה כהלישנא קמא דמהדרינן אטהורין שבאותו בית אב אף למאן דסובר דטומאה הותרה בציבור. מי ''' וממילא ''' נמי דה"ה הכא גבי פיקו"נ אף אם אמרינן דלגבי כל האיסורים שבתורה היתר הוא דהותרו אצל פיקו"נ דהא לפי שיטתו של הרשב"א ז"ל הא מדמה אהדדי טומאה בציבור ושארי האיסורים לענין פיקו"נ וכנ"ל. אבל מ"מ הדין דין אמת דאין מאכילין אותו אלא הקל קל תחלה ואף דצריך לזה קצת טורח. מכל שכן היכא דא"צ לטרחא כלל. והיינו שבת ונבלה מאכילין אותו נבלה דהוא איסור קל שאינו אלא לאו גרידא ואין מתירין לו לחלל שבת במלאכת השחיטה לשחוט לו בהמה. שהרי איסור מלאכת שבת הוא איסור סקילה. שהרי הרשב"א ז"ל ע"כ לא ס"ל סברת הר"ן ז"ל שהנבלה חמורה מאיסור שחיטה בשבת הואיל וגבי איסור נבלה עובר על כל כזית וכזית והביאו ג"כ מרן ז"ל בספרו הארוך ב"י א"ח בסי' הנ"ל ובש"ע שם סעי"ד (ועי' לקמן אות שלאחר זה מה שאכתוב בו בס"ד) וכדמוכח מדברי הרשב"א ז"ל עצמו הנ"ל וא"כ קשה למה זה כתב הרשב"א ז"ל דלמ"ד טומאה הותרה בציבור דה"ה דהותרה שבת אצל פיקו"נ דשוחטין לו בשבת ואין מאכי' אותו נבלה וכאמור לעיל. דאיפכא הוה ליה לשיטתיה למיפסק דמאכי' אותו נבלה ואין שוחטין לו בשבת אף אם אמרי' דשבת הותרה לגבי פיקו"נ ומכל שכן אם לא אמרי' אלא רק שבת דחויה היא אצל פיקו"נ. דבודאי ראוי לנו לומר דפסקינן דמאכילין אותו נבלה ואין מתירין לשחוט לצורך האכילה. וצ"ע לכאורה. ''' ועלתה ''' במחשבה לפני תחלה ליישב בס"ד קושיא זו, והוא דהא הרשב"א ז"ל גופא כ' דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמ' בדאוריי' אזלינן בתר החמור וכאמור לעיל אבל בשל סופרים הלך אחר המקיל וכמבואר שם משמו של הרשב"א ז"ל. והיא גם היא שיטתו של ר"ת ז"ל במס' ע"ז ד"נ ע"א בתוס' בד"ה בשל תורה הלך וכו' וה"ט דהרשב"א ור"ת דמחלקין בין דאוריי' לבין דרבנן הוא משום דסוברים דתרי לישנא הוי כמו ספיקא אנן היכא נעביד ולפיכך ספיקא דאוריי' הוא לחומרא וספיקא דרבנן הוא לקולא. וכן מטין ונראין ג"כ דברי התוס' דמס' ע"ז הנ"ל שהוא טעמו של דבר. ''' איברא ''' הא תינח בכל הדינים שבתורה. אבל לא כן בפיקו"נ דאנן קי"ל בכל ספק פיקו"נ שהוא לקולא. א"כ דין דבר שהוא נוגע לפיקו"נ. אף שהוא מדאורייתא האיסור ההוא מ"מ דינו כדין דבר שהוא רק מדברי סופרים דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמ' הולכין אחר המקיל. ולפיכך פסק הרשב"א ז"ל לענין פיקו"נ כהאיכא דאמרי ביומא התם דלמ"ד דטומאה הותרה בציבור דאפי' איכא טהורים באותו בית אב אפי' הכי טמאים נמי עובדים בטומאה. והיינו דאפי' היכא דליכא טירחא כלל נמי לא משגחינן באיסור טומאה כלל דהוא היתר גמור בציבור טומאת מת. וכדאמרי' בגמ' התם וז"ל דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא וכו'. ממילא נמי דהדין הוא כך ג"כ לענין פיקו"נ דהיתר גמור הוא אצלו וא"צ להשגיח כלל על איסור שבת אף דלית ביה טורח כלל. ודוק. ''' אבל ''' אחרי ישוב נחמתי דאנן לא קי"ל ספק נפשות להקל אלא דוקא בדבר שיש בו תועלת להחולה הזה המסוכן להצילו בנפשו אבל לא כן הכא דבין כך ובין כך הנה החולה המסוכן ההוא הוא ניצול מסכנתו ולא ימות לשחת. שהחולה הזה הוא צריך לרפואתו לאכול בשר כך וכך כזתים. ומה לו להחולה הזה בכך לענין רפואתו אם אנו מאכילין אותו בשר נבלה או שמאכילין אותו בשר שחוטה מקרה אחד לשניהם בענין הרפואה. רק שהנ"מ הוא לדידן. אנן היכא נעביד. אם אנחנו נעבור על איסור מלאכת שחיטה בשבת בשביל החולה המסוכן הזה. או אם החולה הזה יעבור על האיסור במה שהוא יאכל נבלה. אבל בין כך ובין כך רפאות תהי לבשרו ושקוי לעצמותיו. הנה בדבר זה בודאי ספיקו הוא להחמיר בדאוריי' כמו שהוא כן בכל ספיקא דאוריי' שהרי אין תועלת והפסד יוצא לענין הפיקו"נ ע"י החומרא והקולא. ''' אמנם ''' כן אף אם לכבודו של הרשב"א ז"ל כי רב הוא נכוף ראשינו תחת כפות רגליו ולסבול ממנו הדוחק העצום הזה והוא שנאמר דהואיל והוא לצורך פיקו"נ גם בזה האופן האמור הנה מ"מ ספיקו להקל (מה שהשכל ויושר הסברא ישתומם עליו וירתע לאחוריו וביותר לפי שלהרשב"א ז"ל דסובר דמה דספיקא דאוריי' לחומרא זה גופא הוא דאוריי'). אבל מה ראה על ככה הרשב"א ז"ל לפסוק שישחוט לו בשבת ולא יאכילנו נבלה לפום הסברא דשבת הותרה אצל פיקו"נ יע"ש בתשו' הרשב"א ז"ל לכל היותר היה לו לפסוק דאיזה שירצו יעשו אם ירצו ישחטו לצורכו בשבת. ואם ירצו יאכילוהו נבלה. דהא אם שבת הותרה אצל פיקו"נ גם איסור נבלה הותרה אצל פיקו"נ. והרי הנבלה הוא אצל המסוכן הזה הוא כמו בשר שחוטה. והרי היא כמו קדלי דחזירי שהיה היתר גמור אף שהיה מצוי לו היתר לפי דעת הרמב"ן ז"ל החולק על רבינו ז"ל. ואדרבא הא אכילת החולה הנבלה היא הרפואה עצמה. משא"כ שחיטה אף שהיא ג"כ היתר גמור אצל המסוכן הזה. אבל מיהא השחיטה אינה רפואת החולה רק היא הכשר והזמנה לצורך הרפואה. ולפחות היה לו לפסוק כמו שאמרנו דהברירה בידו לעשות כפי מה שירצה ויעשה מה שלבו חפץ אם לשחוט לצורך החולה ואם להאכילו נבלה וכנ"ל. וצ"ע לענ"ד. ''' ואפשר ''' לומר לענ"ד בס"ד על צד הדוחק. והוא דהרשב"א סבירא ליה ג"כ טעמו ונמוקו של מהר"ם רוטנבורג ז"ל שהביא הוא עצמו שם בתשובה הנ"ל. והוא דיש חשש שהחולה ימנע עצמו מלאכול בשר הנבלה ויבא ע"י זה לידי סכנה יע"ש בתשובת הרשב"א ז"ל. ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל כלל כ"ו סי' ה' ובפסקיו ביומא בפרק יום הכפורים סי' י"ד. ואני מוסיף בה דברים ונראה שדבריו בכלל דברי מהר"ם רוטנבורג ז"ל. והוא שאנו חוששין שאף אם יאכל מן בשר הנבלה כל השיעור שקצב לו הרופא לאכול מן הבשר. אבל אולי תקוץ נפש החולה בהאכילה ההיא להיותו נבלה. והדבר ידוע ברפואה ובטבעיות כי הדבר הנמאס והנגעל בעיני האדם. אם יאכלנו לא יבריאנו כ"כ כמו אלו לא הי' הדבר נמאס בעיניו. ומהר"ם רוטנבורג ז"ל אפשר דסבירא ליה דזה הוא שיכול לבא ע"י כך לידי סכנה רק דהרשב"א ז"ל בהא פליג על מהר"ם רוטנבורג ז"ל דמהר"ם ר"ב ז"ל סובר דאיכא למיחש ע"י זה שיבא לידי סכנה גמורה ולפיכך התיר הוא ז"ל לשחוט בשבת אפי' לדידן דאנן קיי"ל בשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש. אבל הרשב"א ז"ל סובר דהך חששא אינו חשש לענין שיבא ע"י זה לידי סכנה. אלא דאיכא למיחש שיתאחר קצת רפואתו שאף שיצא מכלל הסכנה ע"י האכילה אבל רפואת תעלה שיתרפא לגמרי מיד זה לא יהיה לו אלא יאוחר דבר רפואתו וא"כ בשביל זה סבירא ליה להרשב"א ז"ל לדידן דקיי"ל שבת רק דחויה היא אצל פיקוח נפש אין אנו רשאין לחלל עליו את השבת לשחוט לצורך החולה ההוא אלא מאכילין אותו נבלה ומוטב שיאכל בשר נבלה וסוף סוף ינצל מהסכנה ואם יאוחר דבר רפואתו מה לנו בכך בשביל זה אין אנו מחללין עליו את השבת ואין זה דומה למה שכתב המג"א בסי' תרי"ח סק"ב בשם הב"ח וסייעתו ז"ל דהתם איכא למיחש שיסתכן שיבא לידי סכנה ע"י שיכבד עליו חוליו. אבל הכא הא ליכא חשש סכנה ולא יכבד עליו חליו רק שיתאחר קצת רפואתו להיות נרפא לגמרי מחליו. אבל הרשב"א ז"ל סובר דהך סברא של מהר"ם רוטנבורג ז"ל הנ"ל מהני לענין זה אם נאמר דשבת הותרה אצל פיקו"נ. דאז איכא היתר גמור לשחוט לצורך החולה כמו שאנו שוחטין לצורך עצמינו ביו"ט. רק דאעפי"כ היכא דיכול להצילו מן הסכנה בלא עשיית מלאכה ולית ביה שום טורח היה אסור לעשות המלאכ' לפי הלישנא קמא דיומא הנ"ל דהיכא דאיכא באותו בית אב כהנים טהורים טהורים עבדי טמאים לא עבדי. רק דהיכא דאיכא טירחא להביא כהנים טהורים מבית אב אחר הוא דא"צ למ"ד טומאה הותרה בציבור וכנ"ל. וא"כ הך סברא הנ"ל שנפש החולה קץ באכילת הנבלה ויאוחר דבר רפואתו כי יתרפא לגמרי. הנה זה בודאי לא גרע מטירחא קלה כמות שהיא להביא כהנים טהורי' מבית אב אחר דלמ"ד הותרה טומאה דלדידיה גם שבת הותרה וכנ"ל א"צ לטרוח אחר כהנים טהורים וה"ה הכא דא"צ לטרוח להאכיל להחולה דבר שנפשו קצה בו ויגרום לו איחור רפואתו לגמרי וכאמור לעיל ולפיכך מימר שפיר קאמר הרשב"א ז"ל דלמאן דסובר דשבת הותרה אצל פיקו"נ דמותר לו לשחוט לצורך החולה ולא להאכילו נבלה דבר שנפש החולה קצה בו ומאחר את רפואתו וכנ"ל אבל למאן דסובר דחויה היא אין להתיר בשביל זה חילול שבת שהיא בסקילה אלא מאכילין אותו נבלה. ואם יקוץ נפש החולה ויאוחר רפואתו בשביל זה אין לנו לדחות את השבת כיון שלפחות יצא מידי סכנה ובזה בס"ד מסתלקים כל הקו' הנ"ל ודוק ועדיין צ"ע. ''' ואשוב ''' אתפלא ותמה תמה אקרא על מאור עינינו הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל וכן הביאה מרן ז"ל בספרו ב"י וכנ"ל ריש אות זה. כ' וז"ל וכמדומה לי שהל' היא כמ"ד דחויה היא ולא הותרה וכו' וכאמור לעיל ריש האות הזה. והמבואר מדבריו אלה שאין הל' זו ברורה בידו של הרשב"א ז"ל אם הלכה היא דטומאה דחויה היא בציבור או לא. דאפשר דקי"ל דהל' היא טומאה הותרה היא בציבור. רק שהדברים מטין ונראין להרשב"א ז"ל יותר דהל' כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור. שהרי כ' רק הלשון וכמדומה לי שהלכה היא כמ"ד דחויה וכו' ולמה כ' תיבת וכמדומה לי ולמה לא כ' בקיצור ובבירור והלכה כמ"ד דחויה היא וכו' אלא ודאי דאין הדבר ברור בעיניו. ''' ואנכי ''' נוראות נפלאתי הפלא ופלא על הרשב"א ז"ל דודאי הדבר וברור דהל' היא כמ"ד דחויה הוא בציבור וליכא שום ספק בזה. אם אמת נכון הדבר כי דבר זה הוא תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש. דר"ש הוא דסובר דחויה היא בציבור ור"י הוא דסובר הותרה היא בציבור עי' ביומא ד"ז ע"ב וא"כ היה מסתפק הרשב"א ז"ל הואיל דבכל מקום הל' כר"י נגד ר"ש (אלא דבזה יש להפליא ג"כ דא"כ היאך קאמר וכמדומה לי שהל' כמ"ד דחויה היא וכו' וכנ"ל דהיאך מדומה לו דבר זה דאדרבא היה לו לפסוק בבירור כמ"ד הותרה היא בציבור כר"י דהלכתא כוותיה נגד ר"ש וכאמור. אבל עוד אוסיף להפליא והוא). דאם זהו היתה ספיקו של הרשב"א ז"ל מה ספק יש כאן דהא ר' יוסי ס"ל להדיא ביומא ד"ח ע"א ובפסחים דף ע"ח ע"א דטומאה דחויה היא בציבור יע"ש בגמ'. (ועיין מש"כ התוס' בפסחים דף ע"ז ע"א בד"ה דלא אשכחן תנא וכו'). וא"כ מלבד דהוי לי' ר"י יחיד נגד רבים נגד ר' יוסי ור"ש ואין כר"י נגד ר"ש אלא כשר"ש הוא ג"כ יחיד בדבר לא כשתנא אחר מסייע ליה לר"ש נגד ר"י לבדו. אף זו דהא ר"י ור' יוסי הל' כר' יוסי אף שר' יוסי הוא לבדו ואין תנא אחר מסייע ליה מכל שכן היכא דמסייע ליה ר"ש. ''' ושניות ''' לדברי סופרים דהא פליגי בזה ביומא ד"ז ע"ב ר"נ ורב ששת דר"נ סובר טומאה הותרה בציבור ורב ששת ס"ל דדחויה היא בציבור יע"ש בגמ' והרי זה כלל גדול דהלכתא כר"נ בדיני וכרב ששת באיסורי. ודוחק לומר דהרשב"א ז"ל ס"ל כמוהר"י קולון ז"ל בתשובותיו סוף שורש קס"ה שכ' דכל כללי פסקי ההלכות אינן אלא בדברים הנוהגים בזה"ז אבל לא בדברים שאינן נוהגין בזה"ז יע"ש בתשו' מהר"י קולון ז"ל ועי' במג"א סי' רי"ח ס"ק ג' דזה אינו חדא דמבואר בכמה מקומות מתשו' הרשב"א ז"ל וביתר חבוריו דהוא לא ס"ל להך כללא של מהר"י קולון ז"ל הנ"ל וגם הרשב"א ז"ל הוא נמשך ברוב המקומות אחר מאירי עינינו רש"י ורבותינו בעלי התוס' ז"ל ואינהו לא ס"ל להך כללא של מהר"י קולון ז"ל כדמוכח מהתוס' דזבחים ד"ו ריש ע"א בד"ה אחד מימר ואין שנים וכו'. ומרש"י במנחות דף נ"ב ריש ע"א בד"ה הי מנייהו אחריתי וכו'. ומדברי התוס' דשבת בדף ע' ע"ב בד"ה נודע לו על הקצירה וכו' ליכא להביא ראי' לדעת מהר"י קולון ז"ל הנ"ל: דז"א דהתוס' שם לא כתבו אלא דרבא ביבמות בפ' החולץ לא מיירי אלא בדברים הנוהגים בזה"ז אבל מדברים שאינם נוהגים בזה"ז לא מיירי רבא התם. אבל לא סתרו בזה כללי פסקי ההלכות שבש"ס בדברים שאינם נוהגים בזה"ז כמו שעשה כן מהר"י קולון ז"ל וכמבואר כן מלשון התוס' דשבת התם. וגם דאל"כ יסתרו דבריהם שבשבת שם לדבריהם שבזבחים הנ"ל. ודוחק לומר דהרשב"א ז"ל מסתפק הואיל ור"נ אתיא כר"י ורב ששת אתיא כר"ש ראוי יותר לפסוק כר"נ (דמלבד מש"כ בס"ד לעיל דאף ר' יוסי סובר כר"ש ממילא רב ששת אתיא כר' יוסי דעדיף לענין פסק הל' מר"ש. אף זו קשה) דזהו דוחק גדול כיון דיש כח ביד האמורא לפסוק כחד תנא ממילא הדרינן לקיבעא קמא דהלכה כרב ששת נגד ר"נ. ועוד דהא איכא אמוראי טובא דס"ל כרב ששת דטומאה דחויה היא בציבור. דרב חסדא ור' יצחק גם שניהם ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור וכדאמרי' בפסחים דף ע"ט ע"א וז"ל א"ר חסדא ל"ש אלא שנטמאת הסכין וכו' קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא וכו' וכן א"ר יצחק וכו'. וכן רב הונא ורב אדא בר אהבה ס"ל דטומא' דחויה היא בציבור וכדאמרי' בפסחים ד"פ סוף ע"א וז"ל איתמר היו רוב טמאי מתים ומיעוטן זבין רב הונא אמר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה רב אדא בר אהבה אמר יש תשלומין לפסח וכו' דכ"ע טומאה דחויה היא בציבור וכו' יע"ש בגמ' וגם זה צ"ע לענ"ד. ''' ושלישית ''' דהא אביי ורבא פסקו בזבחים ד' ל"ג ריש ע"א דתרווייהו ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור וע"ש בגמ' וכיון דאביי ורבא פסקו כר"ש גם אנו צריכים לפסוק כך דהם אמוראי בתראי. ואעפ"י דאביי ורבא הוו תלמידי דר"נ ואין הלכה כתלמיד במקום הרב אבל הא הרשב"א ז"ל בעצמו ובכבודו כתב והביאו הר"ן בשבת קרוב לסוף פ' תולין דהלכה כרבא נגד ר"נ היכא שלא היה יושב לפניו. ואנח ביה סימנא יע"ש בר"ן. וכ"כ עוד הר"ן ז"ל הכלל הזה בשם הגאונים ז"ל בריש מס' סוכה בד"ה ולר' זירא דאמר וכו' וכ"כ הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א ז"ל לקמן הל' ט"ז בסוף ד"ה נתכוון להעלות דגים וכו' והכא הרי לא היה רבא יושב לפני ר"נ כשאמר הך שמעתתא דזבחים הנ"ל ושפיר נוכל לפסוק כרבא נגד ר"נ שהיה רבו של רבא. ''' ואפשר ''' דהואיל ור"נ שמע סברתו של רבא מפי רב ששת ואפי' הכי חלק עליו הרי נחשב הך מימרא דרבא בזבחים כאילו היה יושב בפני ר"נ ואמרה להאי שמעתא דלית הלכתא כתלמיד נגד הרב כך אפשר לומר בס"ד דסובר הרשב"א ז"ל. אבל מ"מ קשה כיון דהך שמעתא דזבחים הנ"ל אמרו תרווייהו אביי ורבא. וא"כ הוו להו אביי ורבא לחוד (ומכ"ש בהדי רב ששת) רבים נגד ר"נ רבם. והלכה כתלמידים הרבים אפילו נגד רבם אם הוא יחיד נגדם. וכדמוכח בהגהות הראשונות של המרדכי בב"מ בפרק המפקיד בסי' תכ"ט מש"כ שם בשם הראבי"ה ז"ל. וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בנדרים סי' ח' שהוא מסתפק לומר דאפי' רבא לחוד ג"כ הלכה כמותו נגד רבה בר נחמני רבו יע"ש בהרא"ש. אלא שלפי מש"כ התוס' ביומא ד"ו ע"ב בד"ה א"ר תחליפא וכו' לחלק בין פסח לבין שאר קרבנות ציבור ואביא דבריהם לקמן אות ה' הנה אפשר ליישב קצת קושיא זו. ''' ורביעי ''' בקודש קשה לענ"ד עוד על הרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל. מהא דאמרי' בפסחים דף ע"ז ע"א וז"ל דליכא תנא דשמעית ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר"י וכו' עכ"ל הגמ'. וזה קאמרו התם סתמא דהגמ'. הרי מבואר מזה דסתם גמ' קאמר ושפתותיהם ברור מללו דר"י הוא יחיד בדבר זה במה דהוא סובר דטומאה הותרה בציבור וחוץ ממנו ליכא שום תנא בכל חכמי ישראל שיהיה סובר כר"י אלא כולהו ס"ל כר"ש דטומאה דחויה היא בציבור. וכיון דר' יוסי וכל חכמי ישראל כוותיה דר"ש ס"ל הנה בודאי הל' כר"ש. ובהגיע תור הלכה למעשה אנו צריכים להמשך אחר סתמא דהגמ' ומפיה אנו חיים. כי סתמא דהגמ' היו רבים מאד וגם היו בתראי טפי טובא. וא"כ הדבר שהלכה כר"ש וככל חכמי ישראל דס"ל דטומאה דחויה היא בציבור ואין הלכה כר"י דאמר טומאה הותרה בציבור. וממילא נמי דהוא כן לענין חולה שיש בו סכנה לענין שבת ושארי כל האיסורים שבתורה. דרק דחוים הם שבת ושארי כל האיסורים שבתורה אצל פיקו"נ לא שהותרו לפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל שהבאתי לעיל ריש אות זה וריש אות הקודם הם המורים והם המלמדים כי טומאה בציבור ושבת ושאר איסורים אצל פיקו"נ תורה אחת להם. וכנ"ל סוף דבר מודה אני כי בעוונותי שרבו לא זכיתי לעמוד על תשו' הרשב"א ז"ל הלזו כי היא כולה מוקשה אצלי. ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ ויישב דברי תשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל ושכר הרבה יטול מן השמים. ודוק היטב בכל זה. ''' ג) ומדי ''' דברי בו ראיתי לעורר על מה שראיתי למרן ז"ל בספרו ב"י א"ח בסי' שכ"ח בד"ה היה החולה צריך לבשר וכו' שהביא בשם הר"ן ז"ל דנבלה מיקרי איסור חמור לגבי איסור שחיטה בשבת דאף שהשחיטה בשבת זדונו בסקילה ואכילת נבלה בזדון ליכא אלא מלקות. אבל בנבלה הרי הוא עובר בכל כזית וכזית שאוכל. משא"כ באיסור שחיטה בשבת שאינו עושה את האיסור אלא רק פעם אחת. וא"כ מאכילין אותו הקל קל דהיינו ששוחטין בשבת לצורך החולה ואין נותנין לו להחולה נבלה לאכול שהוא חמור וכאמור יע"ש בר"ן ובב"י. וכן פסק שם בש"ע בסי' הנ"ל סעי' י"ד בפשיטות בלי שום הבאת דעת מי ומי שיחלק על זה. ''' וטרם ''' שאעורר על דברי הר"ן ז"ל ועל דברי מרן ז"ל בש"ע הנ"ל. ראיתי לעורר בס"ד על דברי המג"א שם סק"ט שהביא ג"כ לדברי הר"ן ז"ל הנ"ל וז"ל שוחטים לו דשבת הותרה אצל פיקו"נ וכו' אבל הר"ן ז"ל כתב הטעם דבנבלה עובר על כל כזית ממנה וכו' עכ"ל המג"א. ודבריו תמוהים לענ"ד דהאיך אפשר לומר דשבת הותר אצל פיקו"נ וכנ"ל דהא רבינו ז"ל פסק פה בהל' זו להדי' דשבת דחויה היא אצל פיקו"נ לא שהותרה והראב"ד ז"ל לא השיגו בזה ש"מ דאדויי אודי ליה וכן גבי טומאה בציבור פסק רבינו ז"ל כן לקמן בהל' ביאת מקדש פ"ד הל' י"ד וט"ו דרק דחויה היא בציבור לא שהותרה וגם שם הודה לו הראב"ד ז"ל. ולומר דכוונת המג"א הוא דהרא"ש ז"ל ורבו מהר"ם רוטנבורג ז"ל חולקים וס"ל דהל' כמ"ד טומאה הותרה בציבור דא"כ תקשה על הרא"ש ומהר"ם ר"ב ז"ל קושיות טובא כל הנהו ראיות ברורות שכתבתי בס"ד באות הקודם המה יתנו עדיהן דהל' כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור. ועי' בכ"מ לקמן בהל' ביאת מקדש פרק והל' הנ"ל שכתב מקצת מהראיות האמורות. ומה יענו שפתי דעת הרא"ש ומהר"ם ר"ב ז"ל להנך ראיות האמורות. ''' וליכא ''' למימר דהמג"א סובר דהרא"ש ומהר"ם ר"ב ז"ל בהא מודים לרבינו ז"ל במה שפסק גבי טומאה בציבור דטומאה דחויה היא. אכן בהא פליגי על רבינו ז"ל דהוא ז"ל מדמה דחיות פיקו"נ דשבת ודכל האיסורים לדחיות טומאה בציבור דכשם דטומאה בציבור לא הותרה אלא רק דחויה היא כך נמי לא הותרה שבת וכל האיסורים אצל פיקו"נ רק שדחוים. והרא"ש ומהר"ם ר"ב רבו ז"ל ס"ל דאין מדמין פיקו"נ לטומאה בציבור דאף דטומאה בציבור אינה אלא דחויה. אבל שבת וכל האיסורים הותרו לגמרי אצל פיקו"נ. ובזה היתה מסתלקת קושיתינו הנ"ל מכח הנך ראיות שכתבתי בס"ד באות הקודם. ''' אבל ''' אי קשיא לי הא קשיא לענ"ד דאם נאמר דשבת הותרה אצל פיקו"נ כ"ש שאר עבירות שהותרו אצל פיקו"נ. וא"כ הרי החולה הזה יכול לאכול גם הנבלה ואינו עושה בו שום איסור כלל וכלל. הרי גם הנבלה הזאת היא בכלל מה שהותר לו לגמרי להחולה הזה המסוכן. ואף שכתב הרא"ש ז"ל בפ' יוה"כ סי' י"ד לחלק בין שבת לבין נבלה וז"ל בקיצור ושחוטה המאכל מותר אבל הנבלה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל בשם מהר"ם ר"ב ז"ל. דכיון דהוא היתר גמור. אין כאן לא אריה רביע עליה ואין המאכל עצמו איסור אצל החולה המסוכן ומה שהוא אסור לאחרים מה לו להחולה המסוכן הזה בכך אברי בשר נחירה במדבר היה היתר גמור ויותר דומה לזה תרומה ביד כהן דלדידיה הוא היתר ולישראל הוא איסור. וה"ה להחולה המסוכן הזה. ''' ברם ''' לענ"ד נר' בס"ד כוונת הרא"ש בשם מהר"ם ז"ל כך (ואפשר שכוון המג"א ג"כ לכך אלא שקיצר ביותר שהיה לו לבאר). וראשון תחלה אעתיק לשון הרא"ש ז"ל שם בקיצור וז"ל. ורבי' מאיר השיב בתשו' ע"ז והביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו"ט וכו' אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול. וה"נ כיון שהתירה התורה פיקו"נ. הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל החולה שיש בו סכנה כאילו
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף