עריכת הדף "מראי מקומות/ברכות/נג/ב" (פסקה)

== אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא ==
כתב החיד"א בספרו פתח עינים: אפשר לתת טעם לרבה בר בר חנה דלא הוציא שקר מפיו ח"ו אלא קושטא קאמר והענין כי השכינה היא האם המיסרת ובדרך האדם מתלוה עם השכינה והיא מדת הדין דינא דמלכותא דינא ואפשר שזהו טעם מה שאמרו כל הדרכים בחזקת סכנה מסיבה שאנו מתחברים ומתלוים בשכינה והיא מדת הדין וצריך לדקדק מאד בדרך. וכמעט יותר צריך ליזהר בדרך בדקדוקי מצות ולישמר מחטא ולהרהר ולעסוק בתורה יותר מזמן שהוא בביתו. ומכאן תוכחת מגולה לעוברי דרך אשר נראה בעיניהם כי הליכתם בדרך פוטרתם מכל המצות. לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו שאתם במקום סכנה וכך היא המד"ה מדת הדין ואין להאריך כאן בזה וה' הטוב יכפר בעד כי"ר. וידוע דברכת המזון הוא להמשיך ברכות בחשבון לשכינת עוזנו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל וא"כ בדרך צריך לדקדק ביותר בברכת המזון לפי האמור. הוא אשר דיבר רבה בב"ח בחכמה יסד אר"ש אנשאי יונה דדהבא יונה שהוא כינוי לשכינה דדהבא שהיא מדת הדין אשר שם הזהב שכחתי. כלומר שכחתי להשפיע לשכינה על ידי ברכת המזון ושפיר קאמר אנשאי יונה דדהבא. עכ"ל.

עוד יש לדון בדברי הגמ' לפמש"כ בספר חסידים (צוואת ריה"ח אות לח) "לא ילך אדם מביתו לדרך ויחזור לביתו אם שכח איזה דבר, רק יעמוד לפני הבית לשאול מה שצריך", והובא בכה"ח (סי' קי אות כא). וא"כ יש לדון לפי"ז היאך אמר רבב"ח ששכח יונה של זהב וחזר בשביל כך הא אין לו לאדם לחזור אם שכח איזה דבר.

ובהגהות מקור חסד שם כתב לבאר לפי"ז שלדבר מצוה שרי לחזור למקומו, ודוקא בדבר הרשות אין לו לאדם לחזור. ובאמת שכ"כ לבאר אף בס' סגולות ישראל (מערכת ד' אות לח).

עוד כתבו ליישב דשאני הכא שהיה באמצע הדרך ושכח דאז אין קפידא, והקפידא הוא רק אם שכח מביתו, כ"כ בהגהות מילי דחסידותא על הס"ח מהגאון בעל האשל אברהם מבוטשאטש דשמע שכל הקפידא הוא רק בהולך מביתו, אך אם כבר יצא לדרך והלך מבית מלונו אין חשש בזה ויכול לחזור לבית ההוא ביומו. וכ"כ הבני יששכר בס' אגרא דפרקא (אות י) דשמא החשש הוא רק בהולך מביתו, אבל מי שהוא כבר בדרך והולך מבית מלונו אין חשש, (אך סיים שם דאעפ"כ אין לסמוך ע"ז, כי אולי יש עוד טעם אחר). וכן כתב הגאון בעל השואל ומשיב בהסכמתו לספר שמירת הנפש והוכיח כן מסוגייתינו מזה שרבב"ח א"ל דאינשתי יונה דדהבא וחזר, הרי דבשכח באמצע הדרך מותר לחזור. ואמנם בהגהות השמירה מעליא שם דחה ראייתו דשאני הך דררב"ח שחזר לדבר מצוה, ואכתי אין ראיה להיתר לדבר הרשות. ועכ"פ בסוגייתינו ניחא בזה משום שרבב"ח היה באמצע הדרך ואף חזר לדבר מצוה. וע"ע בס' ליקוטי מהרי"ח (סדר תפילת הדרך) שכתב להוכיח דשרי לחזור באמצע הדרך ממה שיעקב חזר אחר הפכים קטנים ששכח. עי"ש. והאריכו בכל זה בס' אהלך באמיתך (פרק ד). ובס' שמירת הגוף והנפש (סי' צט) עי"ש.