עריכת הדף "מעשה רקח/שבת/ו" (פסקה)

== א ==

'''אסור לומר לגוי וכו'.''' ראיתי לעורר בזה אם הוא הדין בשאר איסורין דאסור לומר לגוי שיעשה דבר האסור לנו לעשותו או דילמא דוקא בשבת הוא דגזרו כן מהטעם שכתב רבינו שלא תהא קלה בעיניהם וכו'. הנה בפרק השוכר את הפועלים דף צ' איבעיא לן מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא תא שמע גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ודחינן בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי וכו' תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאין ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון ודחינן אמר רב פפא דילמא בני מערבא סבירא להו כרבי חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא עברי משום לפני עור לא תתן מכשול וכו' ופירש רש"י חסום פרתי ודוש בה דישה שלך ומגנחין יתהון ומסרסין אותם ואחר כך מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור דלאו נמי אסורה אמירה לגוי בני מערבא דשלחו ליה לאבוה דשמואל הכי וקעבר זה האומר לסרס משום לפני עור לא תתן מכשול אבל בדבר שאין הנכרי מוזהר עליו אימא לך שרי ע"כ.

'''שמעינן ''' מהא דבדבר איסור שהוא כאיסור סקילה כשבת פשיטא לן דאסור מדמבעיא ליה באיסור לאו דוקא ומדבעי בחסימה ולא מבעיא ליה בכולל לכל עבירות שבתורה שהם בלאו משמע דבאיסור לאו אחר לא קעבר משום דלא הוי דומיא דשבת דהוי איסור סקילה אלא משום דחסימה יליף לה משבת בגזרה שוה דשור שור כדאיתא לעיל דף פ"ט להכי בעי בחסימה דוקא מי נימא כיון דהוקשא לדין שבת גם בזה ניקיש לענין האיסור אף שאינם שוים בעונש וכדאמרינן ביבמות דף ע"ג או דילמא דוקא איסור סקילה בעינן ואם כן היינו יכולים להכריח מכאן נמי דבאיסור לאו בשאר איסורין חוץ מחסימה שרי לן אמירה לגוי דדומיא דשבת בעינן.

'''אלא ''' שהתוס' ז"ל נראה שאינם מפרשים כן שכתבו ד"ה אבל הכא דאיסור לאו שרי וז"ל אע"ג דבמסכת מו"ק אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לגוי התם משום דשבת ויו"ט חדא מלתא היא וגזרו אטו שבת ע"כ. ואם איתא מאי מקשו משבת ושביעית הרי הבעיין מודה ואזיל דפשיטא ליה בשאר איסורין דאי הוי דומיא דשבת בעונש אסיר ואי הוי בלאו בעלמא שרי ולא קמבעיא ליה בחסימה אלא משום דאקשייה רחמנא לשבת והוה ס"ד דהוא הדין לכל מאי דשייך לאקשיינהו אלא ודאי דהתוס' סבירא להו דכוונת הבעיין לכל האיסורין ואהא הרגישו דהו"ל למפשטא מההיא ברייתא דמו"ק לאסור והדין עמהם ז"ל דהא חזינן דפשטו לה מההיא דהלין תורי וכו' משמע להדיא דהבעיא היא בכולל לכל איסורי לאוין שבתורה. ובעיא זו נראה דלא איפשיטא וכיון דאיסורא דרבנן הוא אית לן למפשטא לקולא וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל אמנם הוא ז"ל חלק עליו וסבירא ליה דאיפשיטא דלא קי"ל כר' חדקא וכו' דהא אביי ורבא ורב אשי ומר זוטרא ומרימר והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל עיי"ש והרי"ף ז"ל נראה דס"ל הכי מדהביא הסוגיא כצורתה.

'''ובדברי ''' רש"י ז"ל איכא למידק טובא במ"ש שהדישה היא של גוי דמי הכריחו לזה ותו דאם היא של גוי אמאי אסור הא הוי דומיא דאומר לגוי אכול נבילה דפשיטא שאין כאן איסור וכמ"ש התוספות והרא"ש ז"ל ואין לומר דאה"נ דרש"י פליג עלייהו וס"ל דאסור ג"כ זה דאם כן לדידיה אמאי תני חסום פרתי לוקמה באמר ליה חסום פי פרה וכו' וי"ל דרש"י ס"ל כדעת הרב הנמוק"י שכתב וז"ל שהסכימו האחרונים ז"ל דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתראי כאביי ורבא וכו' נקטינן לחומרא דאמירה לגוי אפי' באיסור לאו אסורה וכו' ושמעינן מינה לענין סוגיין דהאומר לגוי חסום פרתי ודש בה דישה שלך או חסום פרתך ודש בה דישה שלי אסור משום אמירה לגוי שהרי עושה מלאכת איסור בדבר של ישראל ולא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל כלום וכו' עד כאן דבריו ז"ל והדבר ברור דהכריחו לפרש כן מלישנא דחסום פרתי דנקט ולא אמר חסום פי פרה כמבואר ומכלל דבריו ז"ל משמע דכשהגוי עושה האיסור בדבר של ישראל אסור עכ"פ לומר לו שיעשהו אבל אם אומר לו כן בדבר שאינו של ישראל אלא של גוי אף אם נהנה הישראל באותה עשיה שפיר דמי לומר לו שיעשהו וכמו שמוכיח מהמכילתא שהביא ז"ל.

'''אמנם ''' באור זרוע שהובא בהגהות אשר"י כתוב וז"ל אבל בדבר שאין הנכרי מוזהר עליו כמו על חסימה שרי למימר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בה תבואה שלו לא הילכך כל מצות שאין הנכרי מוזהר עליהם מותר לומר לנכרי לעשות וכו' מיהו נראה היכא דידעינן בבירור דעביד גוי מדעתיה אע"פ שלהנאת ישראל מכירו מתכוין מכל מקום כיון דישראל לא אמר לו כלל לא קנסינן ליה וכו' ע"כ. נראה דסבירא ליה דהכל תלוי בהנאת ישראל באותה מלאכה שעושה הגוי על ידי אמירתו ולא קפדינן אם אותה מלאכה יעשנה בדבר שהוא של ישראל כגון חסום פרתי ודוש בה בתבואה שלך ודלא כהנמוקי יוסף ז"ל. ומעתה לא קשיא עליה מהמכילתא דהוא יפרשה בדבר שאין לישראל בה תועלת וכן נראה דעת התוספות והרא"ש ז"ל עיין עליהם. אלא דקשה טובא דלפי זה מאי דאיבעיא לן בגמרא היינו על כרחך בתבואה של ישראל דבתבואה של גוי פשיטא לן דשרי ואם כן מאי איריא פרתי דנקט וכמבואר.

'''ורבינו ''' ז"ל בפי"ג מהלכות שכירות פסק וז"ל אמר לכותי חסום פרתי ודוש בה וכו' אסור ואינו לוקה וכתב הרב המגיד דליתא לדרש"י דס"ל דהתבואה היא של גוי דאם כן מותר גמור הוא אלא בתבואה של ישראל איירי ופסקינן לאיסור ושכן פסק הרמב"ן ז"ל דבכולהו מצות איכא שבות באמירה לגוי עיי"ש. ובפי"ז דאיסורי ביאה כתב בפשיטות דרבינו סבירא ליה דבכל המצות איכא שבות דאמירה לגוי וכו'. ועם שכתב בכל המצות צ"ל דלאו דוקא אלא ר"ל באותם שיש לישראל הנאה בעשייתם כההיא דדוש בפרתי בתבואה של ישראל דוקא שמונע הבהמה מלאכול תבואתו וכמבואר שם אלא דלפי זה קשה גם לדידיה דאמאי נקטו חסום פרתי לימא חסום פי פרה ודוש בה כיון דסוף כל סוף הרי נהנה ואין לומר דאם אין הפרה של ישראל ליכא איסורא כלל הא ודאי ליתא דאם הישראל יחסום פרה של גוי פשיטא דקעבר וכדתניא בברייתא ופסקוהו הפוסקים ז"ל וטעמא דמסתבר הוא דמי כתיב לא תחסום שורך בדישו לא תחסום שור כתיב סתם וכ"כ הראב"ד ז"ל להדיא וכן משמעות דברי הפוסקים שאסרו אם כן גבי אמירה לגוי אין לחלק כלל. אם לא שגומר בדוחק דארחא דמלתא נקט והוא הדין בפרה של גוי.

'''ולדברי ''' רבינו שאסר חסימת הפרה ע"י גוי בתבואה של ישראל דוקא קשיא לי טובא על הראב"ד ז"ל דלמה לא השיג עליו דס"ל דאין כאן איסור אפילו בתבואתו של ישראל כדאיתא בספר אסיפת זקנים וז"ל בשם הראב"ד גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ולאו שליחותיה עביד וכו' ע"כ. משמע דסבירא ליה דשרי להדיא דאין לומר דמדכתב אינו עובר משמע דאינו עובר הלאו אבל איסורא מיהא איכא וכדאיתא בגמ' זה אינו שהרי בדברי הראב"ד שהביא הרא"ש ז"ל לא משמע כן שכתב וז"ל כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא ע"כ. וכיון דאזיל לקולא ש"מ דשרי לגמרי דהא באיסור דרבנן הוא דאיבעיא לן דאמירה לגוי אינה אסורה אלא מדרבנן לכו"ע. ודוחק לומר דהראב"ד ז"ל היה גורס בדברי רבינו אומר לכותי חסום פרתי ודש בה שהיא גירסת התוס' שהביא הרב המגיד וס"ל דכיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא דאם כן תקשה עליה מאיסור אמירה לנכרי לסרס כמ"ש פט"ז דאיסורי ביאה והיא קושיית הרה"מ על אותה גירסא ורבינו בפ"ט מהלכות מלכים כשמנה שבעה מצות שנצטוו בני נח לא מנה סירוס משום דלא קי"ל כרבי חדקא. ואם איתא אמאי לא השיג עליו הראב"ד ז"ל שם דלמה אסר הסירוס והתיר החסימה ותו דבפרק א' דכלאי זרעים דין ו' פסק רבינו דאסור לישראל להניח לכותי שירכיב לו אילנו כלאים והיינו לומר לו כן כמ"ש הרב כ"מ שם ואמאי לא השיג עליו הראב"ד ז"ל. וממה שלא השיב עליו בההיא דמטיל מום בבכור ע"י גוי כמ"ש פ"ב דבכורות י"ל דהתם משום חומרא דקדשים הוא וכמ"ש הרא"ש ז"ל.

'''ותו ''' תמהתי הפלא ופלא דרבינו בריש הלכות כלאים כתב וז"ל ומותר לומר לכותי לזרוע לו כלאי זרעים. והראב"ד ז"ל שם השיג עליו וז"ל ועוד אמירה לכותי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא ע"כ. ואם כן איך כתב הרא"ש בשמו דפסק באותה בעיא לקולא דאין לומר דט"ס הוא מדהקשה על זה מדין בכור עיי"ש והביא דבריו גם כן הרב ב"י אה"ע סימן ה' וקשה דאיך לא נרגש ממה שכתב הוא גופיה בפ"ק דכלאים על דברי הראב"ד גופיה מלבד דקשה עוד דביו"ד סי' רצ"ז כתב דבעיין לא איפשיטא ולחומרא עיי"ש וגם הטור והרב ב"י הביאו דברי הרא"ש בחו"מ סי' של"ח. וכן קשה מלשונו שהובא בספר אסיפת זקנים דאין לדחות כמ"ש לעיל מדסיים דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ולא שליחותיה עביד משמע דאין כאן איסור כלל והוי מילי דמרפסן איגריה.

'''ולענין ''' דברי רבינו כבר עמד עליהם מרן ז"ל שם והעולה מדבריו דרבינו ס"ל באותה בעיא לחומרא וכמו שכתב גם כן שם בדין ו' שהזכרנו וכדברי הרב המגיד ז"ל. אלא דקשיא לי דכיון דאיסורא דרבנן היא אמאי נקטו לה לחומרא רבינו והראב"ד והרה"מ והרב כ"מ כמ"ש בב"י יו"ד סי' צ"ז וכן דעת הרב בעל המאור וכן כתב הר"ן פ' תולין. וצריך לומר דאף דלא נפשטא להדיא מכל מקום הא קחזינן לכולהו רבנן בתראי כאביי ורבא ורב אחא ורב אשי ומרימר ומר זוטרא דכולהו חשו לה ואסרו סירוס ע"י גוי ולהכי נקטינן לחומרא דאמירה לגוי אפי' באיסור לאו אסורה דאין לומר דהנך רבנן סברי לה כרבי חדקא דסבירא ליה דבן נח מצווה על הסירוס ולהכי אסרי משום לפני עור לא תתן מכשול דכבר כתב הנמוקי יוסף דהא ליתא דהא אנן לא קיימא לן הכי וסוגיין דעלמא כוותיה עיי"ש. ותו דבמו"ק הביאו הברייתא דאסרה אמירה לגוי בחוש"מ ושביעית ואף דהבעיין הוה ס"ל דשאני התם משום דשבת ויו"ט חדא מלתא היא וגזרו אטו שבת כמ"ש התוספות ז"ל מ"מ לדידן מיהא דאין לנו בירור זה נאה לנו לפסוק לחומרא ולעשות לנו סניף באותה ברייתא. ותמהתי על הרב בעל משנה למלך בפי"ג דהלכות שכירות שתמה על הסמ"ג ז"ל דס"ל דהך בעיא לא אפשיטא ולחומרא דאמאי פסק לחומרא כיון דהוי ספיקא במידי דרבנן וכו' עיי"ש וקשה דמי הוי הסמ"ג יחיד בסברא זו הא איכא כל הנהו שהזכרנו וק"ל.

'''אכן ''' מה שהקשה עוד שם על הסמ"ג שכתב ואינו לוקה דמהיכא תיסק אדעתין מלקות באיסור שבות דאפילו נפשטא הבעיא אינו אלא אסור דרבנן וצ"ע ע"כ. הא ודאי קשיא וכן קשיא לי בדברי הראב"ד שהביא הבעל אסיפת זקנים שכתב לשון דאינו עובר משום בל תחסום דקשה ומהיכא תיסק אדעתין שיעבור בלאו של תורה באיסור שבות. ומה שנראה לעניות דעתי בדברי הראב"ד דכיון דאשכחן בהדיא להראב"ד ז"ל שפוסק באותה בעיא לחומרא כההיא דפ"ק דכלאים מעתה מאי דקאמר אינו עובר היינו לומר אבל איסורא מיהא איכא ואגב דבעי לכתוב בתר הכי עובר בישראל שאמר ליה גוי וכו' נקט נמי ברישא אינו עובר וסירכא דלישנא דגמ' נקט ואפשר להעמיס כן גם בדברי הסמ"ג ז"ל אף שהוא לא הביא לשון זה עיי"ש אי נמי אפשר דכיון דחסימה חמירה משאר איסורין דאפי' בקול בעלמא לקי כמ"ש שם הוה ס"ד דכל עוד שעל ידי דבורו נעשה האיסור עובר אלאו זה וזה נראה יותר ודו"ק.

'''ובדברי ''' הסמ"ג גופיה קשיא לי תו דבעשין ק"כ כתב להדיא דקי"ל כרבי חידקא דבני נח מצווין על הסירוס ובעשין קכ"ב כשמנה שבעה מצוות בני נח לא מנה סירוס בהדייהו והוה ליה להביאו שם. ומרן ז"ל הכריח בפ"א דכלאים דרבינו ס"ל דלא הוזהרו בני נח על הרכבת האילן מפ"ט דהלכות מלכים ובודאי דכוונתו משום דלא מנאו שם וכן צ"ל בהך דסירוס דמה שהכריח להפוסקים לומר דרבינו ס"ל דלא הוזהרו היינו מדלא הזכירו בהלכות מלכים ואם כן קשיא על הסמ"ג וכן קשה נמי על הרב מטראני בספרו קרית ספר דסבירא ליה כדעת הסמ"ג דבני נח הוזהרו על הסירוס ובפ"ט דהלכות מלכים לא מנאה דמשמע מתוך ריסי עיני כבודו דסבירא ליה דרבינו גם כן פוסק כן. ומ"מ עיקר קושיין במקומה דאמאי לא הזכירוה בשבעה מצות בני נח. ובאמת דלשון הברייתא דקתני אף על הסירוס משמע דלא פליג אתנא קמא אלא אתא לאוסופי אף את זו וצ"ע אי סבירא ליה שעם זו הם שמונה או שהיא נכללת באחת מהם.

'''ומ"מ ''' מדברי כולם למדנו דאיסור אמירה לגוי נוהג בכל האיסורים אלא שחלוקים בדיניהם דלדעת הנמוקי יוסף ודעימיה בעינן שיהיה איזה דבר של הישראל משותף באותו ענין כגון שהשאיל לו פרתו וכיוצא ולדעת הגהות אשירי ודעימיה כל שנהנה הישראל באותה מלאכה אסור וכל זה באיסור תורה אבל בדבר שאינו אסור אלא מדרבנן נראה דכולי עלמא מודו דאין כאן איסור אמירה לגוי דדוקא גבי שבת החמירו וכן משמעות לשון רבינו וכן כתב הרב ב"י יו"ד סי' רצ"ז וכ"כ להדיא הטורי זהב ז"ל שם וכן משמעות הפוסקים דסתמו ז"ל וזה דוקא בדבר שאין הגוי מוזהר עליו כמבואר וכן נמי מאי דהחמירו בשבת אפילו לרמוז לגוי שיעשה דבר זה אי נמי לומר דבר שמשמעותו שיעשנו כגון כל המכבה אינו מפסיד דדוקא בדליקה התירו דאדם בהול על ממונו אבל בלאו הכי אסור נראה דדוקא בשבת החמירו כן אבל לא בשאר איסורין וכן מתבאר בפ"ז דכתובות דף ע' עיי"ש וכמ"ש רש"י ז"ל שם.

'''מקודם השבת וכו'.''' עיין למוהר"א ששון בתשובה סי' קנ"ו שדקדק דהיינו דוקא במלאכה דאורייתא אבל בדרבנן משמע דשרי עיין שם.