עריכת הדף "העמק שאלה/מז" (פסקה)

== א ==

{{העמקש|א}} '''דאסיר לדב"י למיכל כו'.''' דכתיב והכינו וכו'. קסבר רבינו כשיטת רש"י ביצה שם רבה לטעמי' דאמר בפסחים ד' מ"ז דמוקצה דאורייתא. והתו' עיר בין ד' ל"ח ד"ה א"ר כתבו ע"ז ולא נהירא. ועוד משמע התם דהדר בי'. וכ"כ בה"ג שלהי ה' יו"ט לענין תרי לישני דביתות ומדברות אנן השתא כהאי לישנא עבדינן איסורא דמוקצה דאורייתא וכיון דאיכא חד לישנא לחומרא וחד לישנא לקולא עבדינן לחומרא או דינמא איסור מוקצה דרבנן הוא וכיון דקאמר חד לישנא כו' עבדינן כהאי לישנא לקולא. ת"ש דאמר רבא בעי מיני' מר"ח שה הבא מאפר כו' וכל הסוגי' דפסחים ומסיק אלא ש"מ דרבנן וכיון דאיסור מוקצה מדרבנן כו' והביאו ביש"ש פ' משילין סי' מ"ז והביא דעת בעל העיטור שכ' בזה"ל דאף לר"ש אסירי כיון דבחד לישנא קאמר בגמ' דר"ש מודה בהו דכגרוגרו' וצימוקין דמי אזלינן לחומרא עכ"ל נראה דבשיטת רבינו ורש"י קאי. וע' להלן אות ה' שכ' שנראה דעת הרי"ף ג"כ הכי איברא עלינו לדחות הוכחת בה"ג ותו' וע' בשיטה מקובצת שיישב בדוחק. ולי נראה לברר דעת רבותינו ז"ל בלי שום דוחק. דודאי יש נ"מ בין מוקצה לאכילה למוקצה דטלטול כדמוכח שבת ד' קכ"ח וביצה ד' כ"ח שהחמירו במוקצה דלאכילה יותר. ש"מ דלאכילה יש עיקר מה"ת משא"כ לטלטול. ועיקר איסור דטלטול משום הוצאה כמבואר שבת ד' כ"ג ב' וע' רש"י ותו' ביצה ד' י"ב ד"ה א"ה לפלגי באבנים כו' שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה כו' ואפי' ביצה שנולדה בשבת שאחר יו"ט דלכ"ע אסורה מה"ת. אינו אלא לאכילה וחז"ל גזרו על טלטול. כמו שגזרו על עצים ואבנים דלא חזי למידי דצורך יו"ט. ובזה יובן סוגי' דביצה ד' ד' א' רב אשי א' לעולם ס' יו"ט וספק חול. הוי דבר שי"ל מתירין. וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ותמוה דאטו בבטול אצטריך לן. והרי זה פשיט בכל הסוגי' וע' פרש"י שכ' וכי היכי דבביטולה מחמרינן מהאי טעמא ה"נ מחמרינן בספיקא. ועדיין אינו מובן. שהרי חזינן דהש"ס לא מדמה להו. ואי ר"א פליג ומדמי הוי לי' לפרש עיקר החידוש שדומה ספק לתערובת. ועוד שם בסוגי' דעצים שנשרו מן הדקל אי' ולר"א דאמר כ"ד שיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב מא"ל. ומה הוסיף בזה ר"א. אבל הענין דטעם דבר שיל"מ לא בטיל פרש"י משום דכיון שיל"מ למחר אדנאכל באיסור נאכלנו בהיתר. והוי כמבטל איסור לכתחילה והר"ן נדרים ד' נ"ח כ' הטעם משום דבכה"ג כ"ע מודו דמין במינו ל"ב ע"ש שהאריך בהסבר. וסוגי' דעלמא כפרש"י וכ"כ התוס' מנחות ד' כ' ובכ"מ דר"י לית לי' במין במינו דלא בטל אלא בדבר המתערב. והרי דבר שיל"מ מפורש דאפי' ביצה ל"ב. ולא כהט"ז יו"ד סי' ק"ב סק"ה שתמה אמאי לא הביאו טעם הר"ן. ועוד ק' לשיטת הר"ן מהא דמדמי ר"א ספקא לתערובות וכבר הניח בצ"ע בפ"י ביצה. איברא י"ל דבזה פליגי סוגית הש"ס עם ר"א. דהא ודאי אע"ג דר"י סובר מב"מ ל"ב אפי' באיסור דרבנן כמבואר ביבמות ד' פ"ב רישא בטומאה דרבנן. ור"י סבר לא תעלה משום מב"מ. מכ"מ בעיקרו דרבנן מודה ר"י דבטיל. כדאי' חולין ד' צ"ט א' שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. וכ"כ התו' נדה ד' ע"א ב' ד"ה ר"י לטעמי' [אלא שדברי התוס' משובשים בדפוס כמבואר לכל מבין עם תלמוד בסוגי' דיבמות. וצ"ל וקאמר התם בזבחי' דבטיל בטומאה דרבנן כו' אבל בסוגי' דיבמות ע"כ גרסי כדאי' התם בחי' רשב"א. ע"ש. מש"ה לא הביאו לענין דרבנן משם] וא"כ לרבנן בדבר שיל"מ לשיטת הר"ן בטיל. והשתא מבואר יפה כל הסוגי'. דסוגי' הש"ס ס"ל כהר"ן ודוקא באיסור אכילה דאפי' למ"ד דגזרו משום פירות הנושרים. מכ"מ מוקצה לאכילה עיקרו דאורייתא. ויתפרש הא דתני' ואם נתערבה באלף כולן אסורות על איסור אכילה לחוד. דטלטול דביצה לא שייך לאיסור אכילה כמו בשאר דברי מאכל דלא חזי אלא לאכילה. וע' מש"כ סי' קכ"ח אות ז' בס"ד וא"כ ספק מותר אפי' לאכילה דמאי דמיון יש לספק עם תערובות. עד שבא ר"א וא' דדבר שיל"מ בדרבנן ל"ב פי' אפי' עיקרו דרבנן וכן פי' התו' שם ד"ה אין מבטלין דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו עיקרו דרבנן ע"ש. וה"נ פי' אפי' בטלטול אסורים. וע"כ הטעם משים דדמי למבטל איסור לכתחילה. וא"כ ה"נ ספיקא אסור. דכמ"כ אסור לעשות ספק לכתחילה. והשתא שפיר מקשה בדרב מתנא בסוגי' דעצים. דהוא מוקצה דטלטול שעיקרו דרבנן ומש"ה ס"ד דשרי לבטל לכתחילה כמש"כ התו'. ולר"א דס"ל דבר שיל"מ אפי' עיקרו דרבנן ל"ב. והיינו ע"כ משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה. והדרא קושיא ראשונה ממש. דהרי מוכח דאסור לבטל איסור לכתחילה אפי' בעיקרו דרבנן. ומשני דש"ה דמיקלי איסורא ובזה יבואר פסק הרא"ש שאין מבטלין איסור לכתחילה בעיקרו דרבנן. אלא היכא דמיקלי איסורא. ולכאורה ק' דהא לא הגיע הש"ס לסברא זו אלא משום קו' אחרת. וע' בר"ן שנדחק ליישב זה הפסק. ולמש"כ היינו קו' הש"ס ופירוקה. ונבא עוד לסוגי' דדף ל"ח וליביטול מים ומלח לגבי עיסה. והוי בה טובא ומסיק ר"א משום דהוי דבר שיל"מ כו' והקשו התו' ד"ה וליבטל והא הוי דבר שיל"מ ויישבו משום דהוי בשאינו מינו. ובהא דמשני ר"א משום דהוי דבר שיל"מ הקשו הא הוי שאינו מינו. ויישבו דכיון דעיסה אינה נילושת אלא ע"י שניהם הוי כמין במינו. וקשה א"כ במאי פליגי סתמא דגמרא ואביי ורבא עם ר"א [וע' מש"כ בסי' ע"ט שלהי אות ב' שיטת הרי"ף ורש"י ז"ל בזה. אמנם אין דעת הפוסקים ז"ל אזלי כמותם בזה] ואומר אני דיש לחקור לטעם רש"י ותו' בדשיל"מ מ"ש מב"מ משלב"מ דדבר שיל"מ בטיל. ובאמת הרי"ף פ' גה"נ כ' לענין ריחא מילתא דבדשיל"מ ריחא מילתא משום דהוי משהו. ונתחבטו נושאי כליו ז"ל בדבריו מכמה משניות מפורשות בשביעית וחלה ונדרים ובירו' שם. דרק במינו לא מיבטל דשיל"מ. וחלילה לרבינו הרי"ף למיטעי בד"מ. אבל שפתיו ברור מללו דודאי בכל תערובת קיל משהו בשא"מ ממשהו דמינו מצד הסברא. דבשא"מ כיון דנשתנה טעמו של מה שנתערב. ה"ה כמו שאינו בעולם והיינו דבש שנעשה מבשר נבילה דשרי כמש"כ הרא"ש פ' כיצד מברכין סי' ל"ה בשם ר"י והוא מסוגי' דע"ג ד' ל"ט ב' דבש למאי ניחוש אי משום אערובי מיסרי סרי. וה"נ כבר נתהפך טעמו וריחו של האיסו' ונעשה נבילה סרוחה. ובלא שום קרא שרי דעפרא בעלמא הוא. ומש"ה אפי' דשיל"מ שרי. כיון שאין כאן שום אסור בעולם וכדאי' בירו' ריש ביצה למ"ד ספק מוכן מותר דדוקא כשהאיסור מוכיח אסור ע"ש. ואפי' לדידן דספק מוכן אסור. מכ"מ הכא אפי' ספק ליכא. משא"כ מב"מ שהאיסור ישנו בעולם אלא שהתורה גזרה אחרי רבים להטות ומש"ה בדבר שיל"מ החמירו שהרי האיסו' מוכיח במקומו אפי' כשהוא בלוע מכ"מ ישנו בעולם. כ"ז בתערובות בעלמא. אבל בריחא שהאיסור משהו לא הוי כעפרא. שהרי יש בו ריח אלא דלאו מילתא הוא ודמי למשהו. ומש"ה לכתחילה אסור לעשות ריח. וא"כ בדבר שיל"מ מה לי במינו או שלא במינו. מיהו כ"ז לדעת ר"א אבל לסתמא דגמרא דהטעם משום דרבנן דר"י מודי בהאי מין במינו. א"כ מאי מהני סברא דעיסה אינה נילושת אלא במים ואביי ורבא כסתמא דגמרא ס"ל והיינו מה שהקשו התו' פסחים ד' כ"ז ב' בד"ה הקדש על הא דאמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף ל"ב. והקשו דמה חומר יש בהקדש הא כ"ד שיל"מ ל"ב. ור"ל דהקדש דבמשהו כדתני' בנדרים ד' נ"ח היינו משום דהוי דשיל"מ. ואין לומר דרבא גופא ה"ק דהקדש חמיר משום דהוי דשיל"מ. זה אינו דהרי עצים בפת הוי מבשא"מ ומנ"ל דבמשהו. זהו תמיהת התו' והגר"א או"ח סי' תמ"ה סק"ט פי' דברי התו' דבהסיקו מקלי קלי איסורא ובטיל כדאי' ביצה ד' ב'. ובעניי י"ל דוקא בדרבנן מהני מקלי איסורא ומנ"ל להתו' להקשות בפשיטות כ"כ ויותר נראה כמש"כ] מיהו למש"כ הרמב"ן במלחמת ה' פ' שואל. דע"כ רבא ג"כ כרב אשי דספקא דתחומין אסור. מהא דעירובין ד' מ דאמר רבא מאי אמרת מחוץ לתחום קאתי כו' משמע שלא ידע בברור דאתי מחוץ לתחום ומכ"מ חש לה וכן מהא דאי' שם ד' מ"ז הנהו דיכרי דאתו למברכתא ע"ש א"כ רבא ג"כ ס"ל כר"א והא דפליג לענין האשה ששאלה כו' היינו משום ישוב השני של התו' ד"ה וליבטיל. דבתחומין לא שייך איסור דבר שיל"מ. אלא במי ששם בעלים עלה. ור"א ס"ל דגם באיסור תחומין לא בטל משום דבר שיל"מ. אמנם בעיקר הדין מודה רבא לר"א ואתי שפיר הא דרבא בפסחים דעצים בפת הוי ג"כ משהו. ומאותו סוגי' ג"כ ראי' לשיטת הרי"ף ז"ל. וע' בירו' ביצה פ"ה דתמן אמרין בשם ר"ח דאפי' עצים. פי' האשה ששאלה עצים לעיסתה ה"ז כרגלי שתיהם. ולטעם ר"א ע"כ שייך בעצים טעם דבר שיל"מ דלא בטיל. וכמש"כ. ואחר שביררנו בס"ד דיש הפרש בין מוקצה דאכילה למוקצה דטלטול. נבא למה שהתחלנו ליישב סוגי' דפסחים לרבינו ורש"י ז"ל דרבה ס"ד דמוקצה לעצים והיינו לטלטול ג"כ מה"ת. והיינו דקאמר ואזהרתו מל"ת כל מלאכה. ודחה לי' אביי והודה לו רבה. דע"כ מוקצה דטלטול מיקרו דרבנן. מדשרי בנסכים שאינו נאכל. אלא קאי באיסור טלטול אבל אכילה ודאי אסור מה"ת. וממילא לאו משום אזהרה דל"ת כל מלאכה קאתינן עלה. דאי הוי מלאכה אפי' טלטול אסור אלא אכילה אסור מה"ת מקרא דהכינו ואין לוקין עלה. וכ"ת אי איתא דלאכילה אסור מה"ת. היאך כשר לנסכים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל באכילה. איברא כבר נתקשו התו' בד"ה שה ולא הבכור. דהכא משמע דכל הדרשות אסמכתות נינהו והרי במנחות מבואר מהאי קרא דטריפה אסור לגבוה מה"ת. ולא יישבו. והנה הרמב"ם ה' א"מ פ"ה ה"ט כ' דהא דאסור טבל וכדומה בנסכים הוא משום מצוה הבאה בעבירה. ולכאורה תמוה והא בפסחי' אי' דמדכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכ"א אין מביאין נסכים מן הטבל. ותו בשלמא בטבל שייך מצוה הבב"ע. דגזל כהן הוא. ומבטל מ"ע דהפרשת תו"מ. או בשאר איסורי הנאה משום שנהנה בהבאתם. כמ"ש המשנה למלך שם. אבל טריפה אין שום עבירה להקריבו עולה לולי שאסרה תורה ממשקה ישראל. וע"כ דממשקה ישראל בעצמו מועיל לאסור דבר אסור להקרבה וא"כ למה לי' להרמב"ם טעמא דמהבב"ע אבל הענין דודאי עיקר האי דרשה מה"ת הוא דבעינן שיהא מותר לישראל. אבל לא ממעטינן אלא שאין בו היתר לעולם כערלה וכלה"כ וכדאי' במנחות ד' ו' א' לענין היתה לה שעת הכושר ה"נ בעינן דוקא שלא יהי' לו שעה"כ. משא"כ טבל וכדומה שיש לה היתר אינו אסור אלא מאסמכתא ועיקר האיסור הוא משום מצוה הבב"ע. וא"כ מוקצה אי נימא בטלטול אסור מה"ת שפיר הוי לן לאסור בנסכים משום מצוה הבב"ע. אבל לפי האמת דמוקצה דטלטול אינו אלא מדרבנן ואיסור אכילה לא איכפת לן בנדרים כל שיש לה היתר למחר ולא הוי באה בעבירה. וראי' ברורה לזה מהא דאי' במנחות ד' ס"ח ב' יתיב ר"ט וקשיא לי' מה בין קודם לעומר לקודם לשה"ל כו'. ותמהו התוס' נימא בפשיטות דקודם לעומר איכא משום משקה ישראל מן המותר לישראל. ובאמת מבואר הכי גבי חדש שם בד' ה' א' מקרב היכי קרבי ממשקה ישראל כו'. אבל למש"כ ודאי מה"ת לא שייך בזה משום מן המותר לישראל כיון דסופו להיות ניתר לישראל. ועיקר איסור חדש משום מצוה הבאה בעבירה. דכשם דאסור לקצור ולהאכיל לבהמתו אם לא ע"י קיטוף כפרש"י ותו' פסחים ד' כ"ג א'. ה"נ אסור לקצור ולהקריב וה"ה קודם לשתי הלחם הוי מצוה הבב"ע משום דכתיב וביום הביכורים ושפיר הקשה ר"ט מ"ש זה האיסור מזה האיסור ומשני דקודם לעומר הוי עבירה דלא הותר מכללו בהדיוט פי' דאסור כמ"כ להאכיל לבהמתו וכדומה. ועפ"י זה יתיישב שפיר קושית התו' בד' ה' ב' ד"ה האיר. ובד' ס"ח א' ד"ה ע"ד. דמאי משני בד' ה' דטעמא דר"ל דקסבר האיר מזרת מתיר. הא מכ"מ הוי עשה ואינו מן המותר לישראל. אבל למש"כ ניחא דכיון דלפני הבאת העומר אינו דומה בלאו לענין אכילה כמו לפני ששה עשר. ה"נ לא נאסר קצירה ולהאכיל לבהמה ולהקריב אלא לפני ששה עשר. ולא לפני הבאת העומר. וא"כ אינו מצוה הבאה בעבירה והא דאסור באכילה עדיין לא איכפת לן משום ממשקה ישראל כמש"כ. הרי ביררנו שיטת רבינו ורש"י ז"ל והכי פשטא דשמעתא ריש מ' ביצה ד' ג' בשלמא לרבה כו' אלא לר"י ולר"י כו' ולא מקשה לר"נ וע"ש בתו' וברשב"א אבל למש"כ ודאי איסור מוקצה דאכילה הוא מה"ת. הן אמת דמוקצה דר"נ שהוא תרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאי דרבנן. שהרי מחלק בין שבת ליו"ט דודאי לא למדנו מהאי קרא אלא עיקר דין מוקצה דיש דבר שחסר הכנה ואסור לאוכלו אבל דבר זה ניתן לחכמים מהו מוקצה דאורייתא ומהו דרבנן. ולא כמש"כ הלח"מ ה' יו"ט פ"א הי"ז דהרמב"ם שפסק לחלק במוקצה בין יו"ט לשבת ע"כ חולק על רש"י דס"ל מוקצה מה"ת. וליתא. דגרוגרות וצימוקים אפשר דאסור מה"ת. אבל תרנגולת העומדת לג"ב ודאי ר"ל מדרבנן. ורש"י עצמו כתב בחולין ד' י"ד א' דבהמה דלגדל ולדות היתה עומדת אסורה משום מוקצה ומדרבנן. מכ"מ שפיר קרוב הוא לאיסור תורה כמש"כ רש"י יבמות ד' פ"א א' ד"ה שאני שונה כו' ואע"ג דתרומות תאנים מדרבנן כו'. ועוד י"ל דלהאי תנא דס"ל א' ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט אסור ס"ל שהוא מוקצה דאורייתא ומש"ה ספיקא לחומרא. אבל אנן דקיי"ל כר"ש ורק ביו"ט החמירו ודאי הוי מדרבנן האי מוקצה. *[אח"ז מצאתי בשיטה מקובצת ריש ביצה על הא דמאן דאית לי' מוקצה אית לי' נולד. שכתב בשם רש"י בהג"ה דדוקא מוקצה לאכילה הוי דאורייתא ושכן כ' רש"י עוד שם ד' ד' ע"ב גבי עצים שנשרו מן הדקל דהוי דרבנן משום דלאו בר אכילה הוא. וביאר שם כמ"ש וגם ברש"י שלפנינו מרומז בלשונו שם שכתב כגון מוקצה דהכא. פי' דטלטול היא משא"כ מוקצה דלאכילה וכמש"כ מהר"ח]*: