עריכת הדף "
באר יצחק/אורח חיים/ג
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
==א== {{מרכז|'''ענף א'''}} '''{{עוגן1|תשובה'''}} בעז"ה ויבואר כל הספיקות אחת לאחת. '''{{עוגן1|מתחלה}}''' נבאר בנידון מה שהבע"ב שכחו ברשימתם כמה מינים לכתוב וגם לא כתבו את חמצם בדרך כלל אלא בפרט שמות המינים החמוצים אלא הבעל כח שלהם נזכר וכתבם דכיון דלא נעשה שליח למכור אלא על המינים המבוארים הוי לכאורה דינו כחמץ שעבר עליו הפסח, אלא אם נזכרו הבע"ב את המינים ששכחו לכתוב ברשימתם מקודם מכירת הב"ד להנכרי יש להקל, דהא חזינן דעתם דמסכימים על המכירה דהא כיון שנזכרו רק סברו דשליחות שלוחם הוי ע"פ ד"ת גם על החמץ ששכחו לכתוב ברשימתם, או דסברו שרשמו כל מיני חמוצים בצעטיל שלהם, עכ"פ הא הי' בהסכם מהם על המכירה אחר שנזכרו ולא ביערו את החמץ דהא לאו ברשיעי עסקינן לעבור על בל יראה, והוי גילוי דעת מהם שמסכימים על המכירה, ודומה למה שכתב הרא"ש והמחבר באה"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/לה#ה|סי' ל"ה סעי' ה']]}}, דכה"ג הוי בגדר זכות זכין שלא בפניו, ולכן הוי כמו שהודיע להב"ד דמסכים למכירתם, ואף דהוי דברים שבלב עכ"ז הא היכא דהוי אומדנא דמוכחא הא מבואר בכמה פוסקים דמועיל דברים שבלב, וגם שלא בפני הב"ד יכול למנות אותן לשלוחין כמש"כ הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/גיטין/ז/כ|פרק ז' דגיטין סי' ך']]}} וכה"ג כתב הנתיבות {{ממ|ב[[נתיבות המשפט/חושן משפט/קפב#|סי' קפ"ב]] וב[[נתיבות המשפט/חושן משפט/רמד#|סימן רמ"ד]]}} גבי מכירה דנעשה באופן שאין השליחות מועיל ע"פ דין, אפ"ה מועיל המכירה שנעשה ע"פ שליח, משום דבזה לא בעינן תורת שליחות, אלא כיון שנתברר דהבעלים מסכימים על המכירה שפיר חל המכירה ולכן אף בעשה שליח על המכירה לחרש שוטה וקטן וא"י ג"כ חל המכירה כמש"כ האחרונים הנ"ל, ובחדושי לח"מ הארכתי בראיות להוכיח כדבריו ואציג כאן ראי' אחת, דהא איתא בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/סנהדרין/ז/י|פרק ז' דסנהדרין הלכה י']]}} וז"ל טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב, ר' יוחנן אמר פטור, ומבואר התם בסוגיא דפליגי בטביחה ע"י שליח דמאן דפוטר משום דאין שליח לדבר עבירה, ומאן דמחייב היינו כש"ס דילן בב"ק {{ממ|דף ע"א}} וכמש"כ הפני משה שם, אך בזה שאמרו לא מכר נדחק הפ"מ שם לפרש היינו דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר אלא בטביחה פליגי, אם מקשינן טביחה למכירה כמו בש"ס דילן דמה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ע"ש ופירושו תמוה מאוד דלמה להירושלמי לומר דלא מכר דהא נאמר בתורה ומכרו והא כל מכירה ע"י אחר היא, ולכן נראה לי לפרש כוונת הירושלמי הנ"ל דדוקא בטביחה ע"י שליח פליגי אם מועיל שליחות בזה או לא, אבל במכירה ע"י שליח כ"ע מודי דשעל. דאף היכא דלא חל השליחות כגון בדבר עבירה כדהתם, אפ"ה חל המכירה, דהא כיון דהבעלים הסכימו על המכירה לכן חייב ד' וה' וקרינן בי' ומכרו, אלא בטבח ע"י שלוחו פלוני וזהו ברור בכוונת הירושלמי, ואפשר דזהו כוונת הגמרא דמה מכירה ע"י אחר דכמו דמכירה ע"י שליח מועיל ה"ה בטביחה, ועיין ברש"י כתובת {{ממ|דף ל"ג}} בד"ה מכירה אי אפשר כו', א"כ ה"ה אף בשליח חרש שוטה וקטן ג"כ חל המכירה וכה"ג איתא במעילה {{ממ|דף י"א}}, ואכמ"ל וזהו ראי' ברורה לדברי הנתיבות הנ"ל. '''{{עוגן1|אבל}}''' באותו החמץ שלא נזכרו להבעלים מכ"ז עד אחר המכירה בב"ד א"כ לא הוי גילוי דעת מהם להסכי' על מכירת המיני אם ששכחו לכתוב, ע"כ לכאורה אין להקל בזה, אך למה שנתבאר לעיל {{ממ|בסימן א'}} לדון כה"ג דין זכות דזכין לאדם כו' דכש"כ דשייך גם בנ"ד להקל ע"פ הא דזכין כל אז נעשה שלוחו למכור החמץ וזהו עדיף מנידון המבואר לעיל. '''{{עוגן1|וזולת}}''' זה יש לדון ולהקל בזה ע"פ מש"כ הנו"ב במ"ת {{ממ|[[נודע ביהודה/תניינא/אורח חיים/סג|סימן ס"ג]]}} חלק א"ח, דאף דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו דזהו דוקא כ"ז דלא זכה אחר אבל בזכה נכרי אחר חצות קודם הלילה מותר, דה"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, וכבר הארכתי להוכיח כדבריו, א"כ לפ"ז יש להקל ע"פ מה דאיתא בב"ק {{ממ|ד' ס"ו}} בחמץ מכי מטא זמן איסורו וודאי מייאש מרייהו מיני' כו', וכמבואר בכריתות {{ממ|דף ך"ד}} בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם בהן זכה משום יאוש ואף בצווח ואמר לא נתייאשתי מבואר בב"ק בירושלמי {{ממ|פרק י' ה"ה}} דהוי יאוש כדס"ל לר' יוחנן שם, א"כ לפי שיטת הסוברים דחצר קונה מדין יד אף באינו עומד מצדו אם הוא חצר המשתמר, וכמבואר במחנה אפרים ה' קנין חצר {{ממ|סימן א'}} שיטתם בארוכה, א"כ בנ"ד דכיון דהמנהג למכור החדרים של החמוצים, ועל החדרים ציווה הבע"ב למכור ונמכר החדר להנכרי, ולכן ממילא זכה הנכרי בחמוצים שלא נזכרו להבע"ב בתורת יאוש בקנין חצר, ואין לומר דכ"ז אי נימא דא"י קונה במשיכה משא"כ לשיטת הסוברים דקנין א"י הוא ע"י כסף א"כ הא לא עדיף חצירו דא"י מן יד שלהם דאינו קונה במשיכה זה אינו דהא מבואר בנו"ב {{ממ|בסימן ס"ג}} הנ"ל דאף דנימא דנכרי אינו קונה במשיכה, דז"א רק במכירה ולא מן הפקר דנסתלקו כבר רשות בעלים ממנו, ואף דשיטת כמה אחרונים דיאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, א"כ הא לא נסתלקו רשות הבעלים ממנו מקודם דאתי לרשות א"י הזוכה, עכ"ז הא כבר העליתי בתשובה להוכיח דלא כהאחרוני' הנ"ל והוכחתי בעז"ה דגם ביאוש נסתלק רשות הבעלים ממנו אף מקודם דאתי לרשות זוכה, ולכן יכול הנכרי לזכות מן יאוש כמו מן הפקר במשיכה, וראיתי להנתיבות {{ממ|בסימן ק"ה ס"ק ב'}} שכתב שם באמצע הדיבור במאמר המוסגר דנכרי אינו זוכה אבידה ביאוש כיון דבקרא כתיב לכל אבידת אחיך ולכן אין נכרי קונה אבידה ביאוש עכ"ל, ולפע"ד אינו כן, וכדמוכח בגיטין {{ממ|דף ל"ח}} דנכרי קונה לעבד בחזקה, ופי' רש"י שם בד"ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בתורת יאוש כשנתייאש ממנו כו', וכ"כ שם בד"ה עמון ומואב כו', א"כ מוכח מהסוגיא הנ"ל דשייך דין זכי' מיאוש אף בא"י, ואין כאן מקומו להאריך. '''{{עוגן1|וכבר}}''' הוכיחו הפוסקים דגם לנכרי יש קנין חצר מהא דע"ז {{ממ|דף ע"א}} דקאמר ותקני לי' כליו וכן איתא ביו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/קלב#|סי' קל"ב]]}} א"כ בהגיע תחלת שש שעות דאז נאסר החמץ וזכה אז הנכרי ע"י חצירו, וכדין זוכה מיאוש ובכה"ג לא אוקמי' רחמנא ברשותו, וכיון דהחדר נמכר להנכרי ה"ל חצירו דנכרי לזכות בו מדין יאוש, ואין לומר דה"ל יאוש שלא מדעת דזה אינו דהא בזוטו של ים ושלוליתו של נהר דאבודה מכל אדם קיי"ל דהוי יאוש אף בלא מדעת, כדאיתא בב"מ {{ממ|דף כ"א}}, וחמץ כיון דאסור לכל הוי אבוד מכל אדם ולכן זכה הנכרי להחמץ בתורת קנין חצר כנ"ל, אף דנשכח זכרונם לגמרי מהבעלים. '''{{עוגן1|וכ"ז}}''' הוא לשיטת הטור והר"ן דס"ל חצר מדין יד איתרבאי וכמש"כ המחנה אפרים שם, אבל להרמב"ם והרי"ף דס"ל דחצר מדין שליחות אתרבאי, וכן לשיטת הרא"ש דהיכא דאינו עומד בצדו לא הוי רק מדין שליחות, א"כ כיון דאין שליחות לנכרי לכן לא קנה חצירו, וכמש"כ הקצה"ח {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/קצד#|סי' קצ"ד]]}} והמחצית השקל {{ממ|ב[[מחצית השל/אורח חיים/תמח|סימן תמ"ח]]}}, ועוד יש להחמיר כיון שהנכרי הי' סובר בעת המכירה שהי' מכירה כד"ת וקנה כבר את החמץ, ומכירת חמץ דשנה האידנא הי' ביום י"ג בערב שבת, א"כ אז הא לא נתכוין הנכרי לקנותו, והוי כעודר בנכסי הגר וסובר שהן שלו דלא קנה, בשלמא בכל מכירת חמץ שייך שפיר קנין חצירו מדין יד להסוברים כן משום דהא הוי חצר מדעתו אבל לא בנידון דידן, דאף דחצר שלא מדעתו קונה ג"כ, עכ"ז הא המחנה אפרים בהלכות קנין משיכה {{ממ|סימן ה}} והובא בנתיבות {{ממ|סי' ר' ס"ק ט"ו}} כתבו דחצר שלא מדעתו לא הוי רק בתורת שליחות, ולכן כיון דאין שליחות לנכרי לא מהני קנין חצר לנברי וגם לא שייך בזה קנין אג"ק דהא הקרקע קנה בעת המכירה בב"ד ומטלטלי קונה וזוכה בעת היאוש ולא הוי בבת אחת [ועיין בח"מ סי' ר"ן בסמ"ע ס' נ"ד בסופו]. '''{{עוגן1|ומ"מ}}''' יש להקל דהא במג"א {{ממ|סי' תל"ו ס"ק ט"ו}} כתב בישראל יוצא מבית נכרי ונכרי נכנס בו דאין צריך לבער כיון דנכרי נכנס בו דזוכה ג"כ החמץ שהרי הישראל מפקירו, ואף דעדיין יש לחוש דילמא לא יוודע להנכרי מיני החמוצים והוי חצר שלא מדעתו, ועוד דהא עד עת שיוודע לו קאי החמץ ברשות הישראל ומוכח דס"ל גם בחצר שלא מדעתו שייך קנין בנכרי משום דגם בלא מדעתו הוי דין יד על חצירו, אלמא דלא ס"ל להמג"א כסברת המחנה אפרים הנ"ל. '''{{עוגן1|ועוד}}''' יש לומר לפמש"כ הש"ך בח"מ [[ש"ך/חושן משפט/רמג#ה|סי' רמ"ג ס"ק ה']] בשם המ"ב דנכרי לנכרי נעשה שליח, וטעמו משום דדוקא ישראל לנכרי לא נעשה שליח משום מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ובעינן שליח דומיא דמשלח, אבל נכרי לנכרי נעשה שליח דכיון דהשליח דומיא דמשלח דהא שניהם אינן בני ברית, וכבר כתב הפני יהושע בב"מ {{ממ|דף י'}} ובגיטין {{ממ|דף כ"א}} דע"פ סברא לא שייך בחצר דין שליח, דהא לא הוי בן ברית רק גזה"כ דחצר נעשה שליח, א"כ ה"ה בנכרי דנעשה חצירו לשליח, דהא החצר והנכרי המשלחו אינן בני ברית ודומים זה לזה, וכיון דנכרי הוי בר עשיות שליח לכמותו לשיטת המ"ב הנ"ל, א"כ גם חצירו שלא מדעתו אף דנימא דמדין שליחות נגעו בה נעשה שליח לנכרי, וכן מצאתי במחצית השקל {{ממ|בסי' תמ"ח}} שכתב בפשיטות לשיטת המ"ב הנ"ל דחצר נעשה ג"כ שליח לנכרי אבל לשיטת המג"א {{ממ|בסי' תמ"ח}} שכתב בשם הירושלמי בפ"ו דדמאי דאיתא דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, וכן איתא בירושלמי פ"א דתרומות, אלמא דנכרי לאו בר עשיית שליח הוא כלל אף לכמותו, א"כ ה"ה בחצר לא נעשה שליח בנכרי ולכן העלה שם במחצית השקל דמכירת חמץ שלנו הוא מדין קנין אג"ק יעו"ש, א"כ ביאוש והפקר דלא שייך קנין אג"ק וכמש"כ הנו"ב {{ממ|בסי' ס"ג הנ"ל}} דבעינן דעת אחרת מקנה בקנין אג"ק ע"ש, א"כ ממילא יש לפקפק על קנין חצר בנכרי דכיון דהוי שלא מדעתו אז לא הוי רק בגדר שליחות לשיטת המחנה אפרים הנ"ל, ואין שליחות לנכרי. '''{{עוגן1|אך}}''' כבר כתבנו דמוכח מהמג"א גופא דס"ל דשייך קנין חצר מנכרי ואף בלא דעתו יש לו דין יד דמהני בנכרי ג"כ כנ"ל ואף דהמג"א גופא ס"ל דנכרי לא משוי שליח אף לנכרי כמותו, מ"מ הא כתב המג"א דשייך קנין חצר שלא מדעתו אף בנכרי ועוד בעיקר מש"כ המג"א דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, יש לעיין הרבה, ואף שכ"כ הב"ש {{ממ|ב[[בית שמואל/אבן העזר/ה#ט|סימן ה' ס"ק ט']]}} בשם התה"ד, אך כבר כתב הקצה"ח {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/קפח#א|סימן קפ"ח ס"ק א']]}} שאין ראי' מהתה"ד לסתור דברי הש"ך ומ"ב הנ"ל. '''{{עוגן1|ולכאורה}}''' יש להוכיח ממש"כ התוס' בכתובות {{ממ|ד' ז'}} בד"ה שנאמר ויקח בועז כו' דמסכת כלה מייתי קרא על ברכת חתנים מן ויברכו רבקה, והוכיחו מזה דאף אשה המתקדשת ע"י שליח ג"כ לברך, שהרי אליעזר שליח היה עכ"ל, ולמש"כ הפר"ד {{ממ|בדרוש א'}} דשיטת התוס' דקודם מתן תורה לא יצא מכלל בני נח, א"כ קשה איך הי' יכול אליעזר להיות שליח ליצחק, אע"כ מוכח דהם משוים שליח לכמותם, אך זה יש לדחות בכמה אנפי ולענ"ד נראה להוכיח מהא דקידושין {{ממ|דף מ"א ע"ב}} דיליף מן ושחטו אותו כל קהל ישראל כו' ששלוחו כמותו וקשה לשיטת הסוברים המובא בפר"ד {{ממ|דרוש א' וב' וג'}} דס"ל דקודם מ"ת לא היה להם דין ישראל, א"כ תקשה מקודם דמסיק התם דשאני התם דאית לי' שותפות בגווייהו איך הי' יוצאין מצות שחיטת הפסח בפסח מצרים דאז לא היה נוהג דין שליחות, אע"כ מוכח דכיון דהשליח דומה להמשלח נוהג בו דין שליחות, וה"ה נכרי לנכרי כנ"ל, וביותר מוכח כן ומבואר במדרש סדר נח פ' ל"ד דנוהג בב"נ דין שליח, וחייב ע"י שליח, אלמא דנוהג בב"נ דין שליחות. :['''הג"ה.''' ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש הפר"ד {{ממ|דרוש א'}} דנחלקו בו חכמי התלמוד אי יצא מקודם מ"ת מכלל בני נח אי לא, והוא כי בסנהדרין {{ממ|דף נ"ח}} איתא דגוי שהכה את ישראל כו' שנאמר ויפן כה וכה כו' ובמדרש שמות איתא טעם אחר על הריגת משה להמצרי, ופי' המהר"ש יפה משום דהמדרש ס"ל דהי' להם קודם מ"ת דין ב"נ ותלמוד דידן דילפי בסנהדרין זה ס"ל דהיה להם מקודם מ"ת דין ישראל עכ"ל, והובא בפר"ד שם, ולפ"ז י"ל דהמדרש דס"ל דנוהג דין שליחות בב"נ, אזיל לשיטתו דס"ל דקודם מ"ת היה להם דין ב"כנ ולכן היה קשה להו מפני מה הרג משה להמצרי והוכרח לתת טעם אחר, ומזה הוכיח בעל המדרש דנוהג בו שליחות, משום דאל"כ תקשה איך יצאו במצות שחיטת הפסק דהא לא היה נוהג אז דין שליחות, ובע"כ מוכח דגם לנכרי נוהג ג"כ דין שליחו', ולפ"ז עדיין יש לומר לשיטת תלמודא דהי' להם דין ישראל א"כ אינו תוכח כלל מהא דושחטו אותו כל קהל כו', משום די"ל דאז ג"כ הי' נוהג דין שליחות משום דהי' להם דין ישראל אף קודם מ"ת, משא"כ לב"נ י"ל עדיין דאף נכרי לנכרי לא נעשה שליח, והירושלמי דדמאי דהובא במג"א הנ"ל י"ל דס"ל ג"כ כשיטת הסוברים דקודם מ"ת הי' להם דין ישראל ולכן אין מוכח מושחטו אותו הנ"ל, אך זה ליתא דהא חזינן דהמ"ד במדרש דס"ל דב"נ נוהג בו דין שליחות הוא ר' חנינא ובעל המימרא בסנהדרין דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה הוא ג"כ ר' חנינא, וכבר הוכיח המהר"ש יפה הנ"ל דטאן דס"ל דגוי שהכה ישראל חייב מיתה, ס"ל דאף מקודם מ"ת הי' להם דין ישראל, ואפ"ה ס"ל לר' חנינא גופא דב"נ חייב ע"י שלוחו, אלמא דנוהג בו דין שליחות לכתותו, ובע"כ מוכח דלא תליא זה בזה, דאף דליכא הוכחה מושחטו אותו הנ"ל, מ"מ ס"ל מסברא דנוהג בו דין שליחות, א"כ עדיין אין לדחות להך שיטה דס"ל דנכרי לנכרי נעשה שליח, דיש להם סייעתא מן המדרש הנ"ל ומדרש הנ"ל הובא באו"ת סימן ל"ב יעו"ש, וכ"כ המחנה אפרים {{ממ|ה' שלוחין סי' י"ד}} דמתלמודא דילן מוכח דנכרי לנכרי נעשה שליח, דהא בע"ז {{ממ|דף י"ג}} איתא דכי עבדי ישראל העגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, וכי עשו שליחותייהו דישראל קעבדי עכ"ל, ויש להם יסוד ע"פ המדרש הנ"ל.] '''{{עוגן1|א"כ}}''' לפ"ז ברור דגם חצר שלא מדעתו אף דנימא דאינו רק מדין שליח דעכ"ז נוהג בנכרי, ואף דמירושלמי מוכח דס"ל דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, עכ"ז הא מהמדרש מוכח דנעשה שליח, וממילא קנה הנכרי להחמץ ע"י חצירו והוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח דהוכיח החק יעקב דמותר באכילה כמבואר בסי' תמ"ט, ובפרט שמוכח כנ"ל מהמג"א גופא דחצר שלא מדעתו ג"כ קונה בנכרי אף דלא שייך דין שליחות לנכרי אף מכמותו ולכן יש מקום להקל בנ"ד, וכבר כתבתי דאין שייך בזכי' מיאוש לדון דהא נכרי לא קנה במשיכה רק בכסף, וכמ"ש הנו"ב הנ"ל, ועוד דהא התוס' בע"ז {{ממ|דף ע"א}} בד"ה פרדישני כו' כתבו דבמציאה לכ"ע קונה במשיכה, ואף לשיטת הרמב"ן דהוכחתי כבר בתשובה דס"ל דמתנה לא קני במשיכה להסוברים דבעינן כסף דוקא, מ"מ במציאה והפקר דנסתלקו כבר רשות הבעלים כ"ע מודו דמשיכה קונה אף בנכרי וכנ"ל בשם הנו"ב, וכן מוכח בבכורות {{ממ|[[תוספות/בכורות/יג/א#מיד|דף י"ג ע"א]]}} בתוס' ד"ה מיד עמיתך כו' דכתבו בסה"ד דמשיכה קונה במציאה והפקר עכ"ל, ומשמע דס"ל דבמתנה אינו קונה במשיכה וכשיטת הרמב"ן הנ"ל מדלא נקטו מתנה אלא מציאה והפקר א"כ מוכח כסברת הנו"ב הנ"ל שכתב דמציאה לכ"ע מקני במשיכה:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף