עריכת הדף "אלשיך/ויקרא/ט" (פסקה)

== א ==

'''ויהי ביום השמיני קרא משה וכו'''' . (א) ראוי לשית לב אל מלת ויהי שהיא הוראת צער ביום שנטל עשר עטרות. והנה ארז"ל (במגילה יו"ד) שהוא על מיתת שני בני אהרן. וקשה יקדים הוי בתחלת עבודת היום טרם בא הרעה. (ב) או' השמיני. כי אחר שימי המילואים אינה ביותר משבעה. איך יצדק לומר סכום שמיני ביום שאחריהם. ומה גם בהיותו ר"ח ניסן ראשון לעשרה דברים איך יעשנו נגרר אחר המילואים. שלא היו רק לחנך את אהרן טפלים על עבודת יום ראש חודש שהוא חנוכת המזבח: 

'''והן ''' אמת שלקושי זו אפשר לומר כי חששה תורה על כבוד משה. שלא שרתה שכינה בשבעת הימים ששימש הוא. ומה גם שאמרו ז"ל (סוטה ל"ח) שהיו ישראל אומרים לו לריק יגענו. שאין שכינה ואש מן השמים באה בשבעת ימי המלואים וע"כ אפשר שיתף וצירף הוא ית' יום חנוכת המזבח ששרתה בו שכינה וירדה אש מן השמים אל ימי המילואים וקראו שמיני כאלו הוא מהם להפיס דעת משה. לומר כי הכנתו בשבעת הימים נתחברת אל עבודת ראש חדש לזכות את השראת שכינה. וז"א שמיני כאלו נכלל במנין הראשונים. ועוד נשיב על זה לפי דרכנו בס"ד. (ג) למה קרא לזקני ישראל כי לא ידבר אליה' דבר. שאם כפרש"י למה לא הקהיל את כל ישראל. וגם כי לפרש"י עדיין החששה במקומה. (ד) מה נשתנה קרבן אהרן מקרבן העם בנושא אחד. זה עגל לחטאת וזה עגל לעולה. (ה) או' ואל בני ישראל תדבר לאמר כי אינו לאמר לאחרים. (ו) או' נראה אליכם. למה לא אמר אלינו ולא אליכם שיראה כמוציא עצמו מן הכלל. (ז) או' ויקחו את אשר צוה משה מי לא ידע כי משה היה המצוה. (ח) או' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם וכו'. הרי כל זה נא' למעלה קחו וכו' כי היום ה' נראה אליכם. (ט) אומרו קרב אל המזבח. שהוא מיותר כי בכלל אומרו עש' את חטאתך וכו' הוא שיקרב אל המזבח. (י) כי אומרו ועש' וכו'. נאמר בכלל הקודש. 

'''והנה ''' על הקושי הראשון אפשר לומר ע"ד רז"ל (ויקרא רבה פ' י"ח) שנא' לשון ויי על מיתת בני אהרן. במה שידענו מרז"ל כי מיום מתן תורה נתחייבו מיתה על שויחזו את האלהים. אלא שאמר הקב"ה איני מערבב שמחת בתי. אך ביום שמחתי באהל מועד אמיתם שהוא ביום השמיני. וזה יאמר ויהי וכו' לומר הוי. המחוייב מאז. היה ביום השמיני הזה ולא בששי של מתן תורה: 

'''או ''' יאמר ע"ד זה במ"ש ז"ל (בת"כ) על בקרובי אקדש שאמר משה עתיד היה המשכן ליחנך בגדול. וחשבתי יהיה בי או בך וכו'. הנה כי חינוך הבית היתה מיתתן. ע"כ קודם כל דבר. רומז הוי הזה. כי הוא חינוך הבית יותר עיקרי מהקרבנות: 

'''או ''' יאמר במ"ש ז"ל (ויקרא רבה ת"כ). כי מתתן מכפרת על ישראל ביום הכפורים. כי ע"כ נזכרה מיתתן ביום הכפורים. ע"כ אפשר שקודם ציווי כל הקרבנות לכפר על ישראל להיות ראוים להשראת שכינה. הקדים כפרה גדולה מהכל שעתידה ליעשות ביום ההוא לזכות על ידה. אמר ויהי כו' לומר הנה אחר מעשה העגל. במה יזכו ישראל אל חינוך משכן ה' והשראת שכינה. ע"כ הקדים ואמר הנה להם ביום הזה שני קרבנות. כפרה לזכות על ידן שנתייחדו ליום זה. וז"א ויהי ביום השמיני. לומר כי ביום השמיני הזה היה הוי. שבו הוא הכנה אל כל החינוך הבא להשראת שכינה. שהיא מיתת בני אהרן שהיא כפרה על ישראל לזכות על ידה: 

'''ובמה ''' שכתבנו מרז"ל (שם פ' י"ב) כי היה משה מסתפק אם תתקדש הבית בו או באהרן. אך ידע בודאי שלא יבצר מלמות אחד משניהם. כאשר נאמר לו ונקדש בכבודי. אפשר להשיב על החילו בלשון ויהי. וגם על מה שהקשינו באומרו נראה אליכם ולא אמר לנו. והוא כי אמרה תורה. הנה ודאי עתיד וי להיות ביום השמיני. על כן להיות משה חושש על עצמו ועל אחיו. אמר אל אהרן קח לך וכפר על עצמך. ואל בני ישראל תדבר וכו' יכפרו על עצמם. פן ילקה רשום שבכם. ושור ואיל לשלמים כי שלום ביניכם לבין אלהיכם. אך אני שלא נצטויתי להביא כפרה עלי אני חושש. ואומר כי היום ה' נראה אליכם. כלומר אליכם נראה בודאי ולא לי. כי חוששני פן יהי' הענין עלי. ולהיותו חושש גם על אהרן. ומה גם על דבר העגל. על כן גם שצוהו להביא כפרתו דבר שנית את ישראל לבדם. ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם. לומר ע"י כפרה זו תיראו. אך לאהרן לא אמר עשה את חטאתך כו' וירא כבוד ה'. כ"א ועשה וכו' כאשר צוה ה' וכו' כלומר לא אומר לך שעל ידי כן ירא אליך ה' כי ספק הי' בדבר. רק עשה כאשר צוה ה' יהי' מה שיהיה: 

'''עוד ''' יתכן דרך כולל להשיב על כל מה שהערנו. והוא בהקדים ראשונה מאמרם ז"ל (ש"ר פ"ג) האומרים. הוא ית' פרע למשה מדה כנגד מדה. כי שבעת ימים הי' מבקש הוא ית' ממנו שילך מצרימה להוציא את בני ישראל ממצרים ולא רצה. כמפורש על פסוק גם מתמול גם משלשום וכו' עד שאח"כ שלח את אהרן והלך לו לפה אל פרעה: 

'''עוד ''' ארז"ל (ש"ר פ' ה') כשהלך אחרי כן אל פרעה פעם אחת. לקחו משה ואהרן עמהם את זקני ישראל ונשמטו בדרך אחד א'. עד שבהגיעם בית פרעה לא נשארו רק משה ואהרן. כמש"ה ואחר באו משה ואהרן: 

'''ונבא ''' אל הענין. והוא כי באה תורתנו ללמדנו דעת עבוד אלהים. ודרך תשובה במוסר השכל. בהיישרות והדרכות המביאות את האדם לחיי העה"ב. והן שבעה. והנה הנס הא' כי יהיה כל ישע וכל חפץ האיש. כי שיח וכי שיג לו וכי שכל לו לתקן את אשר עותו בין רב למעט. וזה בשיחו שומו על לבו. כל אשר יקרה לו מכל הדברים המתרגשים. ובאים עליו אשר לא כחפצו ורצונו שיהיה מחשב וזוכר הנהיה כדבר ההוא בינו לקונו שעשה נגד ית'. מעין המאורע שלא כרצונו כי זה כלל גדול לאיש הישראלי באשר הוא יהודי. כי עיני ה' המה משוטטות בכל פרטי בני איש לשלם לאיש כמעשהו. וטרם יפקוד עליו. רומז לו בקל הקל תחלה להביא עליו דוגמת אשר חטא לו. למען יפקח עיניו וישקיף וירא כי למעלה ממנו עין רואה ולא ילך בקרי. פן ילך גם הוא ית' עמו בחמת קרי כ"א קל מהרה. טרם יקצוף אלהים להכותו על אלה מכה רבה. מאז יראה הרמז הרומז יוכיחנו אלוה. עין אשר לא טוב עשה. יתמרמר בלב חמרמר. כי יכיל בלהות צלמות ויסכים ויאמר עונותי הטו אלה. וינחם על העבר ויתן לב לשוב וישוב אל ה' וירחמהו כי ירחץ יטהר מכל חלאת טומאתו בו: (ב) לתקן את אשר עותה על פי מדת עוותו ומתייחס אליו. (ג) שאחר החרטה והתיקון שקושט עצמו תחלה. שיקשט אח"כ את אחרים. אך לא מקודם. שלא יאמר טול קיסם מבין שיניך. למי שיוכל להשיב לו טול קורה מבין עיניך. (ד) שאם אחר ששלש אלה יעשה לו ויראה טובה בעיר. אל יחזיק טובה לעצמו. לדבר ולומר הנה בירך ה' אתכם לרגלי. כי אם יתלה בזכות אחרים. ונהפוך כי תהי' רעה בעיר. כי אם ידבר ויאמר בשלי הצער הזה עליכם: 

'''והנה ''' טרם נזכיר יתר הישרות שייעדנו. נערוך ערך לחם ארבעת אלה על שולחן מקראי קדש אשר לפנינו קו לקו. ונשובה אליהן בס"ד. והוא כי הנה כסידרן והלכתן חיברן היוצר בכתובים אחת לאחת. ובראשון היחל באומרו ויהי ביום השמיני וכו'. והוא כי משה ראה מעשה ה'. כי בשבעת ימי המילואים לא שרתה שכינה ולא באה אש מן השמים עד בא יום השמיני. ונזכר כי זה לעומת הפצרו בשליחות מצרים עשה האלהים מדה כנגד מדה. כי שבעת ימים בקש הוא יתברך יבא אתו מצרימה באומרו כי אהיה עמך. ולא רצה לבא עד יום השמיני שהלך אהרן לדבר אל פרעה כן עתה שבעת ימים בקש משה ממנו יתברך. יבא אליו וישרה שכינתו בעבודתו במשכן ועד יום השמיני לא בא רק על ידי אהרן. ועל זה נצטער משה ואמר וי. כמצטער ושב משגגתו. ועל פי דרכו שת לבו גם אל מעשה זקני ישראל אשר שבו ונשמטו בדרך בלכתם אל בית פרעה. וע"כ רצה בי כאשר בוש הוא ממעשהו על ידי ראותו. כי ע"י אהרן שלא הפציר בשליחותו של פרעה. משרה הוא יתברך שכינתו. מה שאין כן על ידו. כן יבושו גם המה. על מה שנזורו אחור. בלכתם אז בשליחותו ית'. וזה ויהי. וי היה ביום השמיני. כי לא שרתה שכינה בשבעה ששימש משה רק בשמיני. מקביל אל יום שמיני של שליחותו יתב' אל פרעה. וז"א שמיני ולא ראשון עם היות שלא יצדק אומרו שמיני על מספר המילואים שלא היו רק שבעה. לרמוז אל היותו מקביל אל שמיני של השליחות. והי' כנכוה על הדבר. לכן על מה שנצטער הוא ושב. קרא את אהרן ובניו גם אל זקני ישראל. למען יבושו גם המה. וישובו מאשר עשו גם הם. כי נשמטו אחד אחד ואחר באו משה ואהרן לבדם. כי זה סדר יתברך בפרוע פרעות תוכחות על עון מדה כנגד מדה פורע. למען החי יתן אל לבו כי תבואהו שואה. אל אשר לא טוב עשה דוגמתה וישוב ממנה. כדבר שנאמר (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שהוא מדה כנגד מדה. שע"י כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש מעין המאורע. ושב ורפא לו: 

'''ועל ''' השנית והיא שתשובת ותקון כל דבר הוא מעין עוותו. אמר קח לך עגל וכו' ואל בני ישראל וכו'. והוא כי מה שנעשה ע"י אהרן בעגל הי' שוגג כי השליכו באש ויצא העגל ההוא שלא במתכוין. ע"כ קח לך לעומת העגל ההוא עגל בן בקר לחטאת כי החטאת בא על השוגג. אך בני ישראל אשר חטאו במעשה עוד אינם כי ספו תמו. אשר בעדים והתראה הרגו בני לוי. ואשר בעדים ולא התראה בדקם משה כסוטות ונבקעו. ואשר בלא עדים והתראה נגפם ה' ולא נשארו רק אשר הרהרו בצד מה. והעולה באה על הרהור הלב. על כן ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו כו' עגל לעולה לעומת הרהור בעגל. וגם שהרהור כמעשה בע"ג. שאני התם שנדונו כפנויה ולא כאשת איש ע"י שיבור הלוחות כנודע מרז"ל (ש"ר פ' מ"ג): 

'''והלימוד ''' השלישי והוא כי יקשט את עצמו ואח"כ את אחרים. למדנו יתב' באו' ואל בני ישראל תדבר לאמר והוא במה שהערנו. כי אינו לאמר ישראל לזולת. אך הוא מה שכתבנו לבלתי הוכיח את זולתו במה שהוא בלתי טהור ממנו. כי חרפה הוא לו. כי אנה יוליך את חרפתו באמור לאיש טול קיסם מבין שניך. וישב חרפתו לו טול קורה מבין עיניך. כי הלא ישבע בחרפה וקיא קלון על כבודו. והוא מאמרנו על פסוק (משלי ט׳:ז׳) יוסר לץ כו' לומר כי בנים המה המוכיחים בשער שלוקחים לעצמן קלון. (א) המוכיח את הלץ. כי הלא יתפקר אז יותר. וילעיג על דבריו בפניו ויקל בכבודו. (ב) מי שמוכיח את חבירו במום שהוא נכשל בו. כי הלא באמור אליו למה תעשה הדבר הרע הזה. כי הלא יענה אחריו ואת שדוד מה תעשה. כי גם אתה חולית כמוני. וזהו יוסר לץ ליקח לו קלון. וכן לוקח לו קלון המוכיח לרשע מומו של מוכיח. שמום שבו אומר לחבירו שישמע חרפתו בפניו. באמור אליו מה הוכחת בזאת רעתך. כי מר וקיא קלון על כבודו. ובגלל הדבר הזה מוטל על המוכיח בשער. טרם יענה להוכיח את העם. יקשט את עצמו תחלה בכל תוכחות על עון. ואחר כך יקשט את אחרים. וכמעשה שהיה לרבי פלוני שבאו לדין לפניו. על ההוא דהוה ליה אילנא דהוה מזיק את הרבים. וכשמוע הדיין. והוא גם הוא היה לו אילן כיוצא בו מזיק את הרבים. אמר אם אומר לו יקוץ אותו אהי' לבז כי אני לא קצצתי את שלי. ע"כ עיכב עצמו מלהשיב להם עד אחר שעה ומיד שלח תלמידו שימהר לקוץ אותו. ואחר שבא ואמר לו כי כבר קצץ אותו אז קרא לבעלי הדין וגזר לקוץ האילן. ואז אמר לו הבעל דין ומר למה לא קצץ את שלו. אמר לו אם שלי אינו קצוץ גם אתה לא תקוץ את שלך. הנה כי קשט את עצמו תחלה ואח"כ את אחרים. ופן יהי' לבוז וישבע בחרפה. זולת החילול ה' חלילה. 

'''וזה ''' הענין קרה לאהרן. והוא כי הנה צוה משה יקח תחלה עגל וכו' ויגישם לפני ה'. וזהו קח וכו'. ואח"כ ואל בני ישראל תדבר וכו'. שיביאו גם הם קרבנות. והיה מקום יאמר אהרן. למה אקח את קרבני ואציגו תחלה לפני ה'. ואח"כ אל בני ישראל אדבר יקריבו גם הם קרבניהם. וטוב טוב הוא שטרם אקח את קרבני אדבר אליהם יקריבו קרבנם. ולבית אלהים נהלך ברגש. אני בקרבנותי והם בקרבנותם. ונדדם עד בית אלהינו כאחד. לז"א לאמר. כלומר מה שאני מצוך קח לך עגל וכו' והקרב לפני ה' ושאח"כ אל בני ישראל תדבר. ולא טרם תביאנו אתה את שלך. הלא הוא לאמר וכו' שהוא על שאתה בא לאמר להם. קחו שעיר וכו' ועגל וכו' שיקריבו עגל על עון העגל. ואלו טרם יראו שאתה מקריב עגל לחטאת תחלה תאמר להם יקריבו עגל. יאמרו הנה אתה עשיתו ואנו נצטרך כפרה עליו. וטול קורה אתה תחלה. לכן קח לך עגל כו'. וקשט עצמך תחלה לעיניהם שיראו עגל לחטאת והקרב לפני ה'. ואחר כך קשט את אחרים. ויראו ויסכר פיה' וכמעשה דההוא דיינא כמדובר. וז"א לאמר: 

'''והלימוד ''' הרביעי הורה באומר כי היום ה' נרא' אליכם. לו' מה שבשבעת ימי המילואים לא נרא' ה'. ויחסתי אלי כי בשלי הצער ההוא. כמדובר על כי הפצרתי בשליחות מצרים. אך הטובה אשר היום ה' נראה לא אייחס לזכותי לומר נראה אלינו. כי אם ה' נראה אליכם כלומר בזכותכם: 

'''הנה ''' נא ביארנו הארבע' לימודי ה' הנלמדים מהכתובים הנאמרים באמת. עוד לנו ממקראי קדש הללו למוד ה'. הלא הוא בל יאמר איש. אחרי שובו מכל אשר חטא הנפש וקישט את עצמו ואח"כ את אחרים. בל יעלה על רוחו לאמר מהיום הזה ומעלה ראוי הוא אקבל פרס שמושי ועבודתי. כי ראוי הוא אלי כי אנכי תקנתי את עצמי ואת זולתי ועודנו עובד את ה' בכל כחי. ע"כ למדנו הוא יתברך בל נהיה כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס כ"א נעשה את שלנו. ונאמן הוא בעל מלאכתנו הוא יתברך יעשה את שלו: 

'''עוד ''' למוד ו' והיא ענין מעלת הבטחון. שאם יראה לו שהוא ית' מאחר מעשות את שלו או הבטחתו. בל ירפו ידיו בעבודה אשר יעבוד. פן מנסה ה' אותו אם חזק באמונתו ואמיץ לבו במעלת הבטחון. ומאחר הוא ית' עד יצטער ויתחזק באמונתו יתברך. כאשר קרה לנו עם בני ישראל בקריעת ים סוף. שלא קרע הים עד באו ישראל במים עד חוטמם. כמפורש אצלינו על פסוק דבר אל בני ישראל ויסעו: 

'''עוד ''' למוד ז' והוא בל נעשה הדבר מצות אנשים מלומדה. אך למען שמוע אל דברי מלכנו מנהיגנו המלמדנו תורה ומצות. רק למה שהיא מצות ה' אלהינו. ונשמח ונעלוז בעבודתו. ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרוב רחמיו לקבל שירות מידנו. כי מה האדם שיבא אחרי המלך ושיקבל עבודה מידו. והנה על הלימוד ה' הזה. אמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא כו'. לו' הלא אמרתי אליכם תקריבו את קרבנכם. ועי"כ היום ה' נראה אליכם. לא תעשו העבודה על מנת לקבל השראת שכינה. שלא תהיו כמנסים את ה' ועושים על מנת לקבל פרס. רק זה הדבר למה שצוה ה' תעשו לקיים מצותו לבד. ואז הוא ית' כרוב חסדיו יעשה את שלו וירא אליכם כבוד ה'. ולא שתכונו לרך. וכמאמר התנא (אבות פ' א') אל תהיו כעבדים וכו'. והוא כענין יחזקאל בלכת אליו חנניה וחבריו. ידרוש מאתו יתברך אם יצילם מאתון נורא והשיב להם על כי ה' חי אני אם אדרוש להם והי' לבל יעשו כדי שיצילם. כי אם הם יעשו את שלהם לקדש את ה' בין יציל בין לא יציל. ואז הוא ית' עשה את שלו והצילם. וגם הלימוד ו' הוא במקרא הזה. והיא מעלת הבטחון. בל ירפו ידי עובדי את ה' אם אומר מלהביא את הטובה מהרה. כי מנסה ה' אם חזקים באמונתו יתברך המה. כאשר כתבנו שעשה בקריעת ים סוף. שלא קרעו טרם נכנסו ישראל תוך המים עד חוטמם כמדובר. וכאשר עשה לדוד (שמואל ב ה׳:כ״ד) שאמר לו יתברך. בל ישא ידו על אויביו עד שמוע קול צעדה בראשי הבכאים. ואז"ל שהיו מתקרבים האויבים והיו שיני גבוריו קהות להלחם. והיה דוד מעכב עד שמוע קול צעדה בבכאים. עד שהיתה חרב אויביו כמעט נטויה על ראשי ישראל. ואז שמע קול הצעדה בבכאים. וישא ידו להם ויתנם ה' בידו. ולמה עשה כן היא יתברך לאחר תנועת הקול ההוא עד יבואו מים עד נפש. ולא עודם מרחוק. אם לא לנסות את דוד אם יחזיק באמונתו למען אותו הזכות תעזרנו וכאשר עשה אליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח:ז׳) ששחט ונתח ויתן על המזבח. ולא בקש תרד אש מן השמים קודם ישחט את הפר כ"א אחרי כן. ולא עוד אלא ששנה ושלש להריק כדי מים ואחרי כן התפלל על האש. ואין זה רק להורות גודל הבטחון כאמור. וכענין הזה הוא מאמר הכתוב. ומה שחזר משה לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. זולת מה שכתבנו: 

'''והוא ''' בשום לב אל אומרו ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. מה ענין קריבתן והעמדתן לפני ה'. אך המה חשבו. כי בהביאם קרבנותם לפני ה' טרם יזבחום. יראה ה' ותרד אש מן השמים. שיהיה מוכן לאכול את העולה את החלבים. ולא תעשה העבודה בספק. על כן ויקרבו ויעמדו לפני ה' מייחלים ירידת האש בהראות כבוד ה'. אז ויאמר משה. העולה על רוחכם שתקדים האש. היו לא תהי' אלא אדרבא אתם תכינו תחלה לעבודה. עד שום העולה והחלבים על המזבח. ובטחו בה' שיעשה את שלו. וזהו זה הדבר אשר צוה ה' לזבוח ולזרוק הדם ושום על המזבח. תעשה. ואח"כ וירא אליכם כבוד ה' וכן היה. כי אחר כל זה ותצא אשו כו' ותאכל על המזבח את העולה וכו' והוא כענין אליהו כמדובר: 

'''עוד ''' כיון ענין ז' והיא האמנה בנבואת משה כאלו ראוהו בדבר ה' אליו. והוא כי הנה ישראל חששו כי עדן לא שב אף ה' על עון העגל ולא יראה עוד אליהם. ועם שאמר להם משה קחו וכו' כי היום ה' נראה אליכם. לא עשו אלא למה שצוה משה. כי ראו כי נאמן הוא בכל אשר דבר עד כה. אך היו כמסתפקי. וז"א ויקחו את אשר צוה משה וכו'. בראות משה כך. שהיו נרפים ובלתי עושים רק למה שצוה משה. ע"כ בא ויאמר אם כה תעשו לא יראה אליכם כבוד ה'. אך לא תעשו כ"א על מה שצוה ה' כאלו ראיתם בעיניכם. ובשכר האמנה זו וירא וכו' וזהו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, שהוא למה בצוהו ה' ועי"כ וירא כל העם וכו': 

'''הן ''' אלה שבעה למודי ה'. אשר בהם חיי רוח בני האדם העולה היא למעלה. ולא בלבד אשר יזכה לכולם. כי אם גם אשרי שיאחז בא' וגם בא' בו שמן חלקו בעה"ב. כי הלא ע"כ הרבה לנו ית' תורה ומצות. כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל. יש יאחז בזה ויש בזה. וכל אחד מהנה הלא הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה מן העולם ועד העולם הבא: 

'''והוא ''' מאמר התנא (סנהדרין צ) אשר אמר כל ישראל יש להם חלק לעה"ב שנא' ועמך כלם צדיקים וכו'. והוא בשום לב (א) אל או' לעה"ב ולא אמר בעה"ב. (ב) מה ענין החלק הזה ויותר היה צודק יאמר זוכים לעולם הבא: (ג) הראייה שמביא באומרו ועמך כולם צדיקים וכו'. שאדרבא ענין הכתוב יראה כי כשהם כלם צדיקים ירשו הארץ. אך לא שיחייב שיהי' כולם צדיקים שאם כן בטלה הבחירה. (ד) יקשה בין לאשר אמר כל ישראל יש להם חלק לע"ה. בין על הפסוק עצמו שאומר ועמך כולם צדיקים. שהרי כמה רשעים יש בכל דור. (ה) אומר נצר מטעי. מה הוא הנצר ומה הם מטעיו ית'. (ו) שאפי' יראה בלתי מקושר אל האמור. (ז) אומרו מעשה ידי להתפאר. כ"א הוא על הנצר הנז' למה תחלה קראו נצר הבלתי נעשה בידים ואח"כ קראו מעשה ידיו. ואם הוא דבר אחר מה עניינו פה. (ח) מה הוא ההתפארת הזה. ואימתי הוא שבה יתפאר: 

'''אך''' הדבר הראשון שיפול לב אדם עליו הוא לומר אל יתייאש איש מלזכות לע"ה. כי הלא דע כי כל ישראל יש להם בעצמם חלק לזכות בו לע"ה היא הנפש הרוחניות כי היא חלק אלוה ממעל שהיא תתקנהו עד יזכה לע"ה. ושעור הענין כל ישראל יש להם בעצמם חלק. הוא חלק אלוה ממעל לבא לע"ה. זולת המשחית נפשו מהיותה מתייחסת אל היות חלקו ית' כענין האפיקורסים וכו': 

'''או ''' יהי'. במה שיראה הרואה בחינות מחולפות לאישי ישראל. יש חשקה נפשו בתורה ויש בצדקה ויש בג"ח. וההיקש ביתר מצות. וגם בתופשי התורה יהיה חילוף. זה חושק בתורה ויש במשנה וזה בתלמוד וזה באגדה. ויש במעשה מרכבה. ומה נשתנו זה מזה: 

'''אך ''' הנה ידענו מרז"ל. כי כל הנפשות אשר התעתדו לבא בעולם עד סוף כל הדורות. שם במעמד הר סיני היו ושם נמצאו וכל נפש ונפש מישראל יש להם אחיזה בתורה. זה בבחינת חלק מצוה זו וזה בזולתה. וההיקש בכל השאר. וכל אחת מהנה בחלק שאחזה בו הוא תקונה ואושרה לקנות בו חיי הע"ה. וכמאמרם ז"ל על פסוק (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל. כי התורה הנקראת נות בית חילקה חלק לכל הנפשות כמבואר אצלנו במקומו: 

'''וכונת ''' התנא לומר אל יקשה לאיש השגת הע"ה. כי הנה ידמה לעיר שסביבותי' דרכים רבים אין מספר. ובכל אחד ילך איש עדיה. כן בכל דבר שיאחז צדיק הוא דרכו ללכת לע"ה. כל אחד בבחינת חלק נפשו. ומאליו חושק בעה"ז בצריך אל המתייחס אליה. כי הוא חלקו לבא אל העה"ב. וז"א כל ישראל יש להם חלק לע"ה. שהוא לבא בחלק ההוא לע"ה. וע"כ לא אמר בע"ה והביא ראייה שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. שהיא ארץ העליונה שירושת' עולמית. וש"ת איך יתכן יהיו כל ישראל צדיקים והלא כמה וכמה רשעים בעולם. לז"א נצר מטעי וכו'. לומר אל תתמה. כ"א יש בלתי צדיקים כעת. הלא לא יבצר מהיות צדיק כל איש ואיש מישראל. כ"א הם עכורים וטמאים חלאת עון עתה הנפש להיותם מנצר מטעיו ית' העליונות. אשר האציל ונטע כנודע מחכמי האמת על פסוק (תהלים ק"ג) ישבעו עצי ה' וכו' וגם חומרו מוכן ליתקן. אחר שמראשיתו כשצבר עפרו וברא את האדם שמשם כולנו. להיותו מעשה ידיו ג"כ. מעותד להתפאר הנפש והחומר הנזכר מחלאתם. יש עודנו בחיים ויש ע"י גלגולים עד אשר יטהר ויהיה צדיק. נמצא שהטיב אשר דבר באומרו כלם צדיקים. כי כן הוא בהמשך הזמן שכולם מתקדשים ומטהרים עד יהיו צדיקים. לבלתי ידח ממנו נדח ויובטחו ליתקן ולהתפאר ע"י מה. שלכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמדובר: 

'''או ''' יאמר נצר מטעי כו'. במז"ל למה צדיקים דומים בעה"ז. לאילן שהוא נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. נקצץ נופו נמצא כלו במקום טהרה. שהוא כי הנפש שבאדם שורשה בחיים נטועה בקדושה הגדולה. והנוף הוא הגוף שהוא נוטה במקום טומאת הוא העה"ז. נקצץ ומת הגוף מוצא כל הנפש במקום טהרה. כי החלק אשר נתפשט אל תוך הגוף נתפשט וחזר אחר הכל: 

'''ונבא ''' אל הענין. אמר הלא אמרתי כי עמך כולם צדיקים. שהוא כמדובר שלא ישקוט הוא ית' עד שכל אישי ישראל יהיו צדיקים. כי חושב הוא יתברך מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא בלבד יתקן את החומר כ"א גם את הנפש. כי נצר מטעי שהוא הנוף של המטעות הם של נפש רוח ונשמה. שהן שלוש מטעות אשר נטע ה' שורשם למעלה. כאשר נשא המשל אל אילן שנטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. כי המטעות הן שלשת חלקי הנפש. והנצר שלהן הוא הנוף שהוא הגוף. עם היות שהוא נשאר ונקצץ במקום טומאה. עם כל זה למה שהוא מעשה ידיו יתברך כד"א (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם. שגבלו בידיו יתברך. ע"כ גם שיראה שהוא נקצץ ומת ובלה בעפר אל יאבד. כ"א מוכן הוא להתפאר. כי על ידי המות יותך בארץ כזהב תוך כור. עד תום חלאת זוהמת נחש ויצא אח"כ זך ובהיר להתפאר בו הוא יתברך. שגם מה שברא מן העפר נזדכך עד היותו כרוחני ממש וזהו נצר מטעי מעשי ידי להתפאר: 

'''עוד ''' יתכן באומרו כי ה' נראה אליכם. להורות לישראל כי לא יעלה על רוחם. כי שווי הערך הם עם אהרן. כי כמוהו כהם צריכים הקרבנות הנז' לשיראה ה' אליכם. כי לא כן הוא. כי בלעדי זה אהרן ראוי ליראות ה' אליו. כי נביא הוא וחשוב לפניו ית'. ע"כ צוה לאהרן לאמר אליהם. קחו שעיר וכו' ושור ואיל וכו'. וכל זה אתם צריכים למה כי היום ה' נראה אליכם. כלומר כי ליראות אל אהרן אין צריך הכנת קרבנות. כלומר כי קרבנות אהרן הם לעלות במעלה יתירה מזו. ליחנך בקדושת כהונה גדולה. כי כל אחד מקבל שפע לפי הכנתו. עם היות פעולת ההשגה שוה בכל. כזהב הניתן בתוך כור. שכל הזהב עולה ומזדכך לפי הכנת ערכו: 

'''וזה ''' ענין משנה ראשונה שבמסכת אבות. והיא משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. והוא בהעיר. ראשונה כי ע"ד כל סדר הקבלה שבמשנה. שמזכיר המלמד באומרו ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. היה ראוי גם בהתחלה יאמר. הקב"ה נתן תורה למשה ומשה ליהושע. (ב) אומרו מסיני ולא אמר מהקב"ה כי לא מההר קבל. (ג) שמתחיל בקבלה ומסיים במסירה. וחוזר במשנה שאחריה אל לשון קבלה. (ד) למה לא אמר ויהושע מסרה לזקנים. ואם הוא כי סמך על המסירה הנזכר ממשה ליהושע ועל כן לא נזכרה מיהושע והלאה. אם כן יקשה על אומרו ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. שגם פה היה לו לקצר ולומר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. (ה) לדקדק מלת הם אמרו. שהיה די יאמר ואמרו שלשה דברים. (ו) מניינא למה לי. (ז) כי מה שמביא דברים אלו בקיצור ובייחוד. לא יאמן כי לא אמרו זולתם. ואם כן לא נאמרו רק להיות להם איזה ייחס עם האמור. ואיננו לפי הנראה: 

'''אמנם ''' הנה על הקושיא השנית. יש אמרו שכוון לומר שמה שזכה משה לקבל התורה. היה מהבחינה שזכה סיני שתנתן בו. שהות על היותו נמוך ושפל. כמ"ש ז"ל על פסוק (תהילים ס״ח:י״ז) למה תרצדון וכו'. מאותה הבחינה זכה משה לקבלה שהוא להיות עניו מאד. ואפשר לנו לומר במה שכתבנו על פסוק (שמות י״ט:ב׳-ג׳) ויחן שם ישראל נגד ההר. ועל מאמר המגיד אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. כי הלא כמו זר נחשב המאמר הלז כי מה בצע בהתקרב לפני הר סיני אם לא לתת לנו את התורה. אך הוא כי על ידי שבת ישראל ששת ימים נגד ההר אשר שם האלהים. שעל ידי כן פסקה זוהמתן שהיתה מתמרקת חלאתה יום יום עד תומה. ביום הששי קבל משה את התורה לישראל. שאם לא כן לא היה מקבלה. כי הלא גם לכל א' מישראל היתה הנתינה. ועל כן הוצרכה הכנתה לשיקבלנה משה. וזהו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה. כי בלעדי התורה דבר גדול קנו שם. שהוא פיסוק הזוהמא. וזה מאמרם ז"ל (שבת קמ"ו) באומרם ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. כי יראה כי הר סיני היתה סיבת הפיסוק. כי היה ה' נגד פניהם בהר וזהו ויחן שם ישראל נגד ההר: 

'''או ''' יאמר במה שידענו מרז"ל (שם פ"ח). כי לא היו ישראל מקבלים את התורה עד שכפה עליהם הוא יתברך את ההר כגיגית. ואמר להם אם תקבלו וכו'. והלא כמו זר נחשב כי אשר הקדימו עשיה לשמיעה ימאנו לקבל את התורה. עד שומו עליהם ית' את ההר כגיגית: 

'''אך ''' פירשו ז"ל בתנחומא פרשת נח. כי לא מיאנו לקבל ישראל אלא תורה שבעל פה. ולא בשנאה הדפוה כי אם להיות רבים דקדוקיה אולי לא יוכלו לקיים את כלם כי רבים המה. ויקצוף האלהים על קולם. וכפה עליהם ההר לקוברם בו אם לא ישמעו. הנה כי תורה שבעל פה היא אשר קבלו על יד הר סיני שכפה עליה הוא יתב' את ההר. והנה הקבלה הזאת אשר במשנה זו מדבר על שבעל פה. וזה יאמר פה משה קבל תורה. באיזו אמרתי: הלא הוא מפאת סיני. כי תורה שבעל פה. וז"א מסיני. 

'''עוד ''' יתכן. והוא הנרצה אל ענין הפרשה ובו יותרו כל הספקות שהזכרנו, והוא בהעיר עוד קושיא אחרת. והיא כי הלא משנה זו מקומה הי' בתחלת סדר זרעים. כי אומרו קבל תורה על כל שיתא סדרי משנה ידבר: 

'''אמנם ''' הנה ארז"ל בגמרא. האי מאי דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות. והנה היה מקום יאמר נא ישראל. מי יעצור בא לקיים את כל אלה כי רבים המה. ע"כ היחל ואמר אל תחושו. כי הנני שם את כלם לפניכם. וכל אחד יקבל לפי הכנתו אם מעט ואם הרבה. כי הנה מהקבלה של תורה שבעל פה תראו ותלמדו לעשות כן. כי הלא משה קבל תורה וכו'. לומר איני אומר הקב"ה נתן תורה למשה כי הלא היה נראה כי לו לבדו ניתנה. ולא כן הוא רק לכל א' וא' מישראל. אלא שאם שכלם שמעו בסיני כל דבור ודבור. וכל תורה שבע"פ התלויה בכל דבור עם כל שאר התורה. כי כלה כלולה בעשרת הדברות כנודע. עם כל זה משה היה לבדו אשר קבל. מש"כ כל שאר ישראל כי לא עצרו כח לקבל. והוא מאמר רז"ל (ש"ר פ' כ"ז) שאמרו כי כל מה שתלמיד ותיק היה עתיד לחדש בתורה בכל דור נאמרה בסיני. אלא שישראל לא עצרו כח לקבלה כ"א משה לבדו. אך ישראל היו שומעים ושוכחים מיד כמ"ש ז"ל. או לאומרים (שבת פ"ח) שפרחה נשמתם ולא נשאר בידם דבר. וזהו קבל תורה. והוא כי גם שהוא ית' את הכל שם לפני משה וישראל. עם כל זה כל אחד מקבל לפי הכנתו. וגם במשה אינו אומר למשה נמסרה התורה מאת הקב"ה. כי הלא אין צריך לומר. שלא תצדק לשון מסירה מאתו יתברך אל משה. למה שהוא בשר ודם כאשר נבאר. כי מסירה היא כאשר הוא ביד המוסר כן נמסר. והוא דבר בלתי אפשר יקבל משה התורה לגמרי כאשר היא בחכמתו ית'. אך קבלה תצדק גם בבלתי מקבל כמות שהיא ביד המוסר אותה כ"א עוד אני אומר כי גם במשה לא יצדק בעצם לומר קבל תורה מהקב"ה שהוא כתלמיד השומע מפי רבו. כ"א קבל תורה מסיני. 

'''והענין ''' הוא מאמר רש"י ז"ל בפירוש החומש. על פסוק וישמע את הקול מדבר אליו. שהוקש' לו ז"ל אומרו מדבר בחירק המ"ם ואמר כי אינו כבוד כלפי מעלה לומר שהיה מדבר הוא ית' עם ב"ו כאשר ידבר רב עם תלמידיו כ"א שהיו הקול יצא מפיו יתברך כאלו אינו מדבר עם משה: ואחרי כן הקול בעצמו הי' כמתדבר מאליו עם משה: 

'''והוא ''' מאמרנו על פסוק (בראשית ג׳:ח׳) וישמע את קול ה' אלהים מתהלך בגן. והוא כי אחר ששלטה זוהמת נחש באדם ובאשתו לא עצרה כח לשמוע קול ה' ממנו יתברך אליהם. כי אם שהי' הקול יוצא מאתו יתברך וכמתהלך בגן. ואח"כ היה מתפשט כמאליו אליהם. וזהו קול ה' מתהלך בגן. וע"ד זה יאמר פה משה קבל תורה. ומה שאינו אומר לשון מסירה. הלא הוא כי גדול כבוד ה'. כי אפי' אינו מייחס הקבל' ממנו יתברך כ"א מסיני. כי הי' הקול יוצא כמתהלך בסיני ומתדבק עם משה. על דרך וישמע את הקול מדבר אליו כפרש"י ז"ל כמדובר. וא"כ אם אפי' שמיעת הקול הי' כלאחר יד למה שהוא ב"ו. ומה גם עתה לימסר התורה ממנו יתב' אליהם לגמרי כאשר היא אצל ית' שהות תואר מסיר'. הנה כי שלש הדרגות היו. א' מדרגת משה. שעם שלא תתייחס קבלתו בעצם מהקב"ה. כ"א מסיני. לפחות גדלה השגתו לפי הכנתו שקבל התורה כלה. מש"כ כל יתר ישראל. כי רבה היא גדולת משה על כל המון ישראל. אך יהושע לגודל הכנתו כי הי' נער לא ימיש מתוך האוהל. עצר כח לשתמסר לו תורה לגמרי ממשה. וע"כ נא' ומסרה ליהושע. וע"ד זה הי' ממנו והלאה עד אנשי כנסת הגדולה. כי עד הדור ההוא עצרו כח לגמרי ללמוד זה מזה. אך מהם והלאה הי' הפרש הדורות הרב' בירידה מדור לדור כי כשמתו חגי זכריה ומלאכי שהיו מאנשי כנסת הגודלה פסקה זכוכית לבנ'. ע"כ מהם והלא' לא נאמר לשון מסירה כי לא עצרו כח לקבל זה מזה לגמרי. ע"כ מאז והלאה נאמר קבלו מהם. כי לשון קבלה יצדק גם בבלתי מקבל בלי מגרעת כמדובר. וע"כ גם לא נאמר וזקנים מסרוה לנביאים כי לא הזכירו המסיר' כי סמך אל המסירה הנזכר. עם כל זה חזרו לו' לשון מסירה מנביאים לאנשי כנסת הגדול'. ואמרו מסרוה לאנשי כנסת הגדול' לומר עד כן הגיעה מדרגת מסיר' כי לא רבה מדרגת ידיעת ירידת דור א' לשאחריו כ"א שלא תצדק בהם מסירה. מה שאין כן מהם והלאה. הנה כי בשעת מתן תורה ומאז והלאה בכל דור ודור. תמיד הי' הפרש בין המקבלים. כי כלא' מקבל לפי הכנת השגתו. ע"כ בגלל הדבר הזה סידר רבינו הקדוש סדר הקבלה בתחלת מסכת זו. למען ממנו נקח אל כל מילי דאבות. כי כאשר בקבלת תורה שבע"פ כל א' קבל לפי הכנתו. ולא יאשם על מה שלא עצר כח לקבל. כן במילי דאבות אל יאמר איש מי יוכל לקיים את כלם כי רבים המה. כי הלא לא יחוייב כל איש לקבל את כלם כ"א איש ואיש לפי הכנתו: 

'''והנה ''' בראות אנשי כנסת הגדולת כי מהם ולהלאה היו לבבות הדורות מתמעטים. כי מחגי זכריה ומלאכי בטלה זכוכית לבנה. ולא הי' עוד מי שיעצר כח שתמשך ותמסר כל הקבלה בידו. לומר מסריה לפלוני רק לשון קיבל ע"כ אמרו הנה יש שני עכובים לקיים התור' ומשפט שני למודים. וא' אל כל העם אשר לומדים. כי למיעוט הלבבות תעדר אמית' ההורא'. לא' משתי סבו'. או מחמת שכחה שישכחו תלמודם. או שלא יעצרו כח לקבל הכל כי רב הוא. שלישית אל ההמון בכל כללות התורה. שיוכרח שלא יבצר מעדת ישראל שישגו להעדר מהם כל פרטי הדת. כי אין מספר לגדודה וישגו במעשה המצות. ע"כ על הא' אמר הוו מתונים בדין. ועל ''' הב'''' אמר והעמידו תלמידים הרבה. שמה שלא יעצור כח לקבל א' יקבל חבירו ובין רבים ימצא הכל. ועל הג' אמר ועשו סיג לתורה. ולהיות כי בדורות שלפניהם לא נצטערו. כי ראו כי גם שאחריהם יהיו מקבלים גדולים שתצדק בהם מסירה. אך אנשי כה"ג כי המה ראו כי מהם והלאה תפוג תורה. על העדר ראויים לימסר תורה בידם כראוי. ע"כ נגע על לבם ובקשו לתקן. וז"א הם אמרו. כלומר הם בייחוד שראו צורך שעה ע"כ הם אמרו וכו'. כי הם אשר הרגישו הצער: 

'''ובמה ''' שכתבנו יתורץ מה שהערנו מניינא למה לי. שהוא שהי' נראה אם לא הי' אומר מנין. שהית' הכונה או זה או זה. לז"א שאמרו ג' דברים לומר כי שלשתן כא' צריך. כי כל א' משמש על צורך ענין א' כמדובר. ואמר והעמידו תלמידים ולא אמר למדו תלמידים הרבה. לרמוז מאמרם ז"ל על פסוק יזל מים מדליו הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה. וזה יאמר פה אל תעשו עיקר התלמידים מבעלי ממון. כ"א העמידו את משוללי העמדה להקימם לעסוק בתורה כי הם העיקר: