עריכת הדף "אלשיך/בראשית/כג" (פסקה)

== א ==

'''ויהיו חיי שרה וגו'. ''' ראוי לשים לב אל אומרו ויהיו. ולא אמר ותחי שרה. וגם אומרו שנה בכל פרט ופרט ולמה חזר וכלל שני חיי שרה. וכן אומרו בקרית ארבע היא חברון למה הזכיר שני שמותיה. וגם אומרו בארץ כנען כי ידוע היא וגם אומרו לשרה היא מיותר והל"ל לסופדה ולבכותה. וגה למה הקדים ההספד לבכי ועוד שהיל"ל ולקוברה אך הנה ידענו מחכמי האמת כי אברהם ושרה באו לתקן את את אשר עותו אדם וחוה. וכן נראה מרז"ל באומרם בב"ר למה לא נברא אברהם תחלה מפני שמה שקלקל אדם בא אברהם ותיקן. ואם היה נברא הוא תחלה מי יתקן אחריו הנה כי לתקן בא אברהם. והוא כי אדם וחוה הביאו מיתה לעולם ואברהם ושרה הביאו חיים לעולם אלו גרמו קללה ואלו ונברכו בך וגו'. אדם סילק שכינה אל הרקיע ואברהם ושרה הורידוה מרקיע שביעי. כמאמרם ז"ל בב"ר {{ממ|פ' י"ט}} אלו קלקלו הנפש ואלו עשו הנפש שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. אלו אכלו והאכילו מה שמביא מיתה לעולם. ואלו אכלו והאכילו מה שמביא חיים לעולם. כיי ע"י מה שהיה מאכיל וגומל חסד נתקיים העולם כמשז"ל בשמות רבה. כי מג' דברים שהעולם עומד עליהם בתחלה היה עומד על עמוד אחד. הוא גמילות חסדים של אברהם וכו'. וכן חוה הטיל בה נחש זוהמא ושרה נלקחה ב' פעמים ונשמרה לבל יוטל בה זוהמא. ובזה מצאנו ראינו טעם אל הביא הוא ית' את שרה בנסיון ההוא. כי צרה גדולה היתה לה. אך הוא לתקן קלקולי חוה וגם רבקה הוצרכה לתקן במקומה. כי עדין לא נגמר התיקון והוא כי כל ג' האבות יש להם שייכות עם אדם כנודע ליודעים חן. וגם ג' דברים שקלקלה חוה שע"כ נצטוו הנשים בנדה וחלה והדלקת הנר נתקן ע"י שרה שע"כ אמרו ז"ל {{ממ|ב"ר פ"ב}} שהיתה עיסת שרה מתברכת שהוא בלי ספק על דבר החלה. ונר דלוק מערב שבה לערב שבת על דבר הנר וענן קשור על פתח האהל על פתחי נדה שהיתה טהורה מהן ונכנסה במקומה רבקה בברכות אלה כמפורש בענין אומרו ויביאה יצחק האהלה וגו'. ונבא אל הענין. והוא כי תחת שלש היה ראוי להתאבל אברהם על שרה. {{ממ|א}} על הנוגע אל תיקון העולם שהיתה מתקנ' לקיימו כמדובר. {{ממ|ב}} על צרת עצמה ומה גם לרז"ל {{ממ|ר"ה דף ט"ז}} שעל שמסרה דין על אברהם חסרו מחייה ל"ג שנה. {{ממ|ג}} על הנוגע אל אברהם כי אשר מתה אשתו ראשונה כאלו נחרב בהמ"ק בימיו. ע"כ על הא' סמך הכתוב זה אל אומרו למעלה ויוגד לאברהם וכו' ובתואל ילד את רבקה שכבר נולדה ממלאה מקומה. והוא משז"ל {{ממ|ב"ר פ' נ"ח}} עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה. וכמו שכתבנו על ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הנה כי מבחינה זו אין להתאבל וגם לא על השנים כי הנה ויהיו וכו'. לומר כי גם שנשתנית הויית חייה כי חסרו מהן אין לה פגם מזה לומר כי לא עשתה מצות בשנים הנותרות ויחסר משלמותיה. כי הלא לא היתה צריכה אל כל תשלום שנותיה לשלמות הראוי לה כמ"ש ז"ל במדרש חזית יש זוכה בשנים מועטות כבמרובות. וזה יאמר מאה שנה ועשרים שנה וגו' ולא אמר שנה בסוף מאה ועשרים ושבע שנים. כ"ח שנה בכל פרט. לומר כל פרט הוא כאלו נשלמו חייה. כי כשהשלימה מאה נשלם שלמותה. וזה ויהיו חיי שרה מאה שנה שהוא כאלו כל הויות חיי שרה היו ק' שנה. כי בם קנתה הווית חייה בעולם וכן בעשרים שאחרי כן הי' די במה שעשת' בהן לשלמותיה. וכן בשבע שנים שאחר הכל ככל פרט נמצא כאלו חייתה כל שני חיי שרה אשר היו ראויים אלו לא מסרה דין על אברהם כאלו לא חסרו דבר. ועל הג' אמר ותמת שרה בקרית ארבע כלומר שלא עשתה מיתתה רושם כ"א לעירה ולא לבעלה. אך מצד כשרותה ראוי להספידה כי הלא קרית ארבע זו היא חברון כו' והוא כי הקרא חברון. יתכן הוא על החרוברות של מערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו. כי היא כניסה לג"ע הארץ. ובזה יאמר כי לכשרותה ושלמותה לא שהתה בין מות אל ההתרברות אל ג"ע שלמעלה. כי מיד נתחברה למעלה. וע"כ הזכיר השם הזה לו' כי בחינתה נתקיימה בה. וז"א בארץ כנען הוא מקום המיוחד לזה. הנה כי על ב' בחינות אלה אין לבכותה. לא על העדר תיקון העולם ולא על העדר תיקון לעצמה. וגם לא על פגם הבא לאברהם שיהי' כאלו נחרב בית המקדש בימיו. כ"א שמה שויבא אברהם לא על הנוגע אליו כ"א לספוד לשרה. כי האבות הן הן המרכבה ואין להם צורך בהמ"ק. כענין יהי ה' אלהינו עמנו שיהא מרכבה עלינו. כאשר היה עם אבותינו שהם האבות. וגם לא להתאבל על העדר שלמותה רק לשרה למה שהיא שרה מפאת עצמה. כאשר חוב' להתאבל על כל צדיק שנפטר: או יאמר לספוד לשרה שאם היה אומר לסופד' ולבכותה. הי' נראה שעל היותה אשתו נתחייב בזה. ולא כן הוא כי אין האיש חייב לסופדה בעצמו ולא לבכותה רק להשכיר לה שני חלילין ומקוננית. לז"א לשרה לומר שלא על בחינת אשתו עשה. רק למה שהיא שרה מפאת עצמה שחייב אדם להספיד ולהוריד דמעות על אדם כשר. וז"א לספוד לשרה. אך במה שהוא חייב שהוא לקוברה אם מתה. על זה אמר ויקם אברהם מעל פני מתו שהוא להיותה מתו. ואו' הבכי אחר ההספד והוא קודם. הוא בשום לב אל וי"ו של ולבכותה שהוא כי מתחלה אדם בוכה. וכשנלאה מספידין. וההספד גורם בכי אחרי כן. וז"א לספוד לשרה ולשוב לבכות' שנית. או יאמר ויהיו חיי שרה וכו'. כמאמרם ז"ל {{ממ|פ' ויחי דף רי"ז}} בס' הזוהר על ויקרבו ימי דוד כי הימים שהצדיק חי ועושה מצות בהם גם כי למהותם אין ממש. קונים הויה וקיום רוחני קדוש ומתקרבים בעת למות להעיד על כל זכות הנעשה בהן. וזה יאמר ויהיו חיי שרה לומר כי קנו הויה וקיום חיי שרה בין כללות המאה שנה בין העשרים שנים בין השבע שנים. וש"ת הלא זה יצדק בשנים שעשתה בהן מצות. אך לא ימי הקטנות. לז"א שני חיי שרה. לומר כי מה שאמרתי שכל הפרטים הנזכרי' קנו הויה שכולל גם של קטנות הוא על כי כללות הכל משפיע קדושה. הרוב אל המיעוט של קטנות שבכללם. באופן שישוו כל שני חיי שרה. ולהיות הימי' באים ומתקרבים סמוך למיתה. ע"כ קודם הזכיר מיתתה אמר ענין הויית קיום שנותיה לומר כי כל אלה חברו קרבו ויאתיון באופן שאשה אשר אלה לה ראויה לכבוד והספד אלא שותמת במקום בלתי ראויים לכבדה כי ותמת שרה בקרית ארבע. ע"כ ויבא אברהם כי אין זולתו: 

'''עוד ''' יתכן דרך כלל נמשך בכל ענין לקח טוב אחר קנה אברהם את השדה והמערה. והוא בשום שכל והבין מה טעם לב' שמות יקרא ולעיר ההיא. קייית ארבע היא חברון וגם או' בארן כנען. ועוד אומרו ויבא אברהם לספוד כו' ולמה זה לא אמר ולקוברה שהוא העיקר ומה גם כי לקוברה היא מוטל עליו. משא"כ לבכות' שאין האיש חייב לבכות את אשתו וגם לא לסופדה בעצמו. אך הוא כי אברהם עשה בחכמה להתנכל להביא כוונתו אל הפועל וה' עזרו ויטה את לבם לעשות רצון אברהם. והענין כי לא מתה שרה בארץ אחרת ולא בעיר קבורתה ממש ויראה עפרון יביאוה מעיר אל עיר לקובר' במערה ההיא. הלא או יחרץ לו' מה זה. המבלי אין קברים בעיר שמתה בה הובאת פה הלא דבר הוא כי יקרה היא המער' ההיא ונגלה סודה אל אברהם בחיר ה' ויקחנה לעצמו. או לא יתן כ"א בהון רב מאוד. אך מה' יצא תמות במקום מיוחד לקבורתה. וזהו ותמת שרה בקרית ארבע כלו' מתה במקום קבורתה וזהו קרית ארבע שהוא קרית ד' זוגות המעותדי' ליקבר שם אשר היא מהם באופן לא יצטרכו ללכת אל עיר אחרת לקוברה. ועדין הי' מקום לעפרון לומר אולי אברהם מבקש אחוזת קבר שם היות מושב העיר ההיא טוב מאד כי חברון נבנתה ז' שנים לפני צען מצרים אמרו רבינו ז"ל {{ממ|במדבר פ' ט"ז}} וכי אדם בונה עיר לכנען בנו הקטן שבע שנים קודם למצרים שהוא בנו הגדול אלא שעם היות מצרים שהוא יפה משאר העולם כי כגן ה' כארץ מצרים עם כל זה צוען שהיא מיטב כל כללות מצרים כי ע"כ היו בצוען שריו חברון היתה מבונה ביופי ז' פעמים יותר מצוען וע"ה היה אפשר יוקיר עפרון מפז אחוזת קבר בעיר ההוא החמודה לז"א היא חברון בארץ כנען. והוא כי הנה ארז"ל {{ממ|שם}} בפ' עלו זה בנגב כו' כדרך התגרים שמראים הפסולת תחלה. כי עם היות חברון ז' פעמים טובה מצוען שהות מיטב ארץ מצרים אשר היא טובה משאר העולם עכ"ז היא פסולת ארץ ישראל שע"כ הקצוה לבית הקברות שכולה טרשים. ובזה יאמר כי גם שהיא טובה מצוען לא ישית לב עפרון כי ע"כ בחר אברהם במקום ההוא כי הלא אם היא משובחת היא בערך שאר ארצות אבל לא בערך ארץ כנען כי אדרבה היא פסולת של ארץ כנען שכולה טרשים כמאמרם ז"ל {{ממ|שם}} שעל כן הקצוה לבית הקברות באופן כי גם שבערך שאר ארצות יקרה היא. הלא בערך ארץ כנען לפסולת תחשב. וכן לא יחשבוהו לחומד אותה. באופן שמה' יצא בל יוקר הדבר בעיני עפרון. ועם כל זה לא בטח אברהם. עד התנכל עוד להראות כי לא היו עיניו ולבו במערה ההיא כ"א כלאחר יד. והוא כי מלבד אשר לא בקש לקנותה מאז נכנס בן הבקר שמה וירא מה שבתוכה פן יאמר עפרון הלא דבר הוא. וע"כ אחר עד עתה. שמתו מוטל לפניו כבלתי חפץ רק לסלקו מלפרו באשר ימצא. עוד שנית עשה. כי בבואו חברונה לא הורה שעיקר ביאתו היתה לקנות לה שם קבר. או כעושה עיקר ממקום מיוחד. רק באלו לא בא רק לספוד לשרה ולבכותה וזהו שלא אמר ולקוברה ולא עוד אלא שהטפל בהספד אשר הוא המשך יותר מבכי ולא שת לבו מיד בבואו על עסקי קבורה רק לספוד כו'. ואח"כ ויקם אברהם מעל פני מתו. כלומר לא כמבקש קבורה חשובה לאשה יקרה כמוה רק כמי שיש מת לפניו ומבקש להעבירו. וזהו מעל פני מתי ולא מעל פני שרה כאו' לספוד לשרה ולא אמר לסופדה. וגם התחכם לדבר אל בני חת תחלה. והוא בהעיר. {{ממ|א}} מה ענין אומר לאמר. אם הוא שיאמרו הדברים לעפרון. הרי בפי' הוא אומר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר. {{ממ|ב}} כי פה לא סיים מקום ובמה שצוה ידברו לעפרון היה על המערה בפי'. {{ממ|ג}} למה הגדיל הדבר לבקש סרסורים. וידבר נא דבר מיד באזני עפרון ויתן לו את מערת קצה שדהו בכסף מלא לא ימנעהו ממנו. {{ממ|ד}} מה צורך להסתיר דבר אל בני חת לדבר סתם לבקש אחוזת קבר ולבלתי הזכיר מיד המערה {{ממ|ה}} מה צורך הזכירו היותו גר ותושב וגם אומרו מלפני היא תיבה מיותרת. {{ממ|ו}} אומרו ויענו בני חת וגו' שאומרו את אברהם לאמר לי הוא לבלי צורך. ויאמר ויענו בני חת שמענו אדוני וגו' וידוע שהיה לאברהם ושהוא לאמר לו. {{ממ|ז}} אומרו שמענו אדני שהיא תיבה א' בל' רבים והב' ל' יחיד וענין יחס או' נשיא אלהים וגו'. {{ממ|ח}} כפל ענין באו' במבחר קברנו וגו' איש ממנו את קברו וגו'. {{ממ|ט}} אומרו וישתחו לעם הארץ וגו' עם הארץ מאן דכר שמייהו. {{ממ|י}} אומרו וידבר אתם לאמר כי הלא מלת לאמר מיותרת אחרי שעתיד לומר שמעוני ופגעו בי וגו'. {{ממ|יא}} אומרו לקבור את מתי מה מרבה מלת את. ולא אמר כמ"ש לממלה קבור מתך ולא אמר את מתך. {{ממ|יב}} אומרו בתוככם שהיא מלה מיותרת. {{ממ|יג}} אומרו לכל באי שער עירו לאמר מי הכניסם בזה ולא אליהם היה משיב. {{ממ|יד}} אומרו לאמר אין לו שחר. {{ממ|טו}} אומרו לא אדוני כי איך יתחיל מאמר בל' שלילה ויאמר לא אדני שמענו וגם שדה מאן דכר שמיה. {{ממ|טז}} שמחלקן והל"ל השדה והמערה נתתי לך וגו'. ומה ענין אומרו לעיני בני עמי. {{ממ|יז}} מה ענין השתחויה זו שנאמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ ועדיין לא נגמר דבר. {{ממ|יח}} או' וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר. למה יניח בני חת וידבר באזני עם הארץ. {{ממ|יט}} מלת לאמר אין לה טעם ולא ג"כ מלת אך אם אתה לו שמעני מה ממעט האך ומלת אתה גם היא מיותרת. {{ממ|כ}} למה יזכור השדה ולא המערה ואומרו נתתי כסף השדה קח ממני. {{ממ|כא}} ענין אומרו את מתי שמה ולא אמר ואקברה מתי כמאמר עפרון קבור מתך וכן עפרון חזר ושנה לשונו למטה באומרו ארבע מאות שקל ואת מתך קבור. שאמר פה מלת את. {{ממ|כב}} באומרו ויען עפרון את אברהם וגו' כי או' לאמר לו הוא מיותר ועוד באומרו וישקול וגו' את הכסף אשר דבר באזני בני חת. כי הלא גם באזני עם הארץ היה. {{ממ|כג}} באומרו לאברהם למקנה וגו'. מה ענין או' בכל באי שער עירו. {{ממ|כד}} באו' ואחרי כן קבר וגו' ויאמר ויקבור אברהם וגו' שידוע הוא שאחרי כן היה. {{ממ|כה}} או' ויקם השדה וגו' הרי נאמר למעלה. {{ממ|כו}} או' בני חת. ואיננו רק מאת עפרון: 

'''אמנם ''' לבא אל הביאור נזכיר מאמר הרמב"ן ז"ל והוא כי חק היה להם בימים ההם שלא לתת מקום מיוחד לאחוזה לאיש לקבור כל מתיו בו אם גר הוא במקום ההוא כ"א לתושב בלבד. ובזה נבא אל דרך הכתובים על נכון בס"ד והוא כי הנה אברהם לא לשרה לבדה הוא חפץ המקום כ"א לכל הד' זוגות לכן היה צריך אחוזת קבר כתושב. ואלו שם פניו לבקש מאת עפרון ימכור לו המערה הלא לא ימכרנה לו אחוזת קבר כי גר היה וגם כי יתרצה בכך לא כל הימנו כי הלא גדולי העיר יעכבו בידו לקיים לבלתי תת אחוזה לגר ומה גם כי גם עפרון יתאנה ויאמר כי אין לאל ידו כי אילי הארץ יעכבו בידו ע"כ מה עשה התנכל וילך לו תחלה אל גדולי הארץ. וישאל מאתם יהי נא חסדם להחשיבו כתושב שינתן לו אחוזת קבר בעיר ההיא למען תהיה הודאתם הכנה לדבר אל עפרון. ולא עוד אלא שהיכולין לעכב. הן הם יהיו סרסורים לבל ישאר לעפרון עוד פתחון פה לעכב. וזהו וידבר אל בני חת לאמר. כלו' מה שדבר אל בני חת ולא הם בעלי המערה הוא כדי לאמר אח"כ לעפרון למכור המערה לאחוזת קבר ולא יהיה לו פתחון פה. או יאמר לאמר שדבר אליהם כדי לאמר הם תשובה אם יודו באחוזה אם לאו לדעת אשר יעשה אם יקנה ואם יחדל. ופתח דבריו אליהם אמר גר ותושב וגו' לו' לפי האמת גר אני אך ותושב אנכי עמכם כלומר עמכם כפי טוב מדתכם שלתושב תחשבוני ובזה יבחן טוב לבבכם שלתושב תחשבוני בשאלתי זאת. והוא תנו לי אחוזת קבר ואין שאלתי זאת אלא מפני הכבוד שלא אתייחס לגר. שתושבי הארץ קוברים מתו מלפניו בתורת צדקה כ"א ואקברה מתי מלפני: