עריכת הדף "אלשיך/בראשית/יז" (פסקה)

== א ==

'''ויהי אברם בן תשעים כו'. ''' הנה ראוי לשום לב מה ענין התייחס שמו ית' זה פה אצל הצווי הלזה. וכן או' התהלך לפני במצוה זו מבזולתה. וכן או' והיה תמים במצוה זו מבזולתה וגם ענין נתינת הברית בינו ית' ובינו שיראה משולל הבנה. וכן מה צורך הזכירו מה שייטיב לו ע"י המצוה שנראה שהוא על מנת לקבל פרס: 

'''והנה ''' טרם נבא אל ענין הכתובים. נעלה זכרון חקירות אשר שמו לב אליהן השואלים ודורשים בענין המילה. {{ממ|א}} באמרם איך יתכן יוצר הכל אשר לו נתכנו עלילות משוללות שום דופי חלילה רק מעשה ידיו להתפאר וכמאמרם ז"ל במדרש רבה ראה והביטה מה טובו מעשה האלהים. כי הלא אם יעשה לו אדם בית ויתן ביב בפתחו הלא יגונה והקב"ה יצר את האדם וישם החוטם שהוא ביב שופכים על הפתח הוא הפה והוא הודו הוא הדרו. והנה ממוצא דבר הלא יתחמץ לבב אנוש באמת באמור כי הן האדם היה מעשה ידיו והיתכן עשאו במום שיצא אחריו אנוש רמה וימלא חסרון מתפארת אדם אשר ברא אלהים בהחסור בשר מבשרו אשר בראו בו. {{ממ|ב}} שאול ישאלו מה היה לאברהם אשר לא עזב מלקיים מכל תורה שבכתב ושבעל פה אפי' ערובי תבשילין. ואנה עזב את המצוה הגדולה הזאת. אשר הפליא בה הוא ית' הפלא ופלא כי על כל התורה לא כרת רק ג' בריתות. ועל ברית מילה שלש עשרה. הלא תהיה ערובי תבשילין בפניה כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא: 

'''והנה ''' על ענין הראשון הסתעפו ממנו אל דרושים לכל חפציהם בענין תועלות המילה. אם לתקן המדות או דבר זולתו והן אמת כי פי חכמת האמת הקושיא איננה. כי הלא כאשר עשה אלהים אדם שלם משולל ערלה בראו כפי דרכנו אך אחרי כן ע"י קלקול הצנורות וערבוב הנשמות. גרם בל יבא דבר משולל זוהמא וגם הנפש לא תמלא לבא. מבלי אחיזה מה בחצוניות על כן לא יבצר מציאת הוראת דבקות החצוניות עד יתקן האדם בעצמו. זולתי אשר נקבו בשמות שנלדו מהולים. שלא עבר כח החצוניות לשלוט בהם לפי בחינתם כנודע ליודעים חן. ועל כן לא שתו לב לרז"ל אל קושיא זו כי ידעו האמת ולא נמצאת קושיא זו כ"א בפי חכמי הטבע כענין מאמר טורנוסרופוס לר' עקיבא איזהו מעשים נאים מעשה הקב"ה או של בני אדם כו'. וכן כללות האומות לאברהם כי באומרו ית' לאברהם שימול. השיב לו עד שלא מלתי היו כל האומות באים אצלי תאמר משמלתי כו'. שהוא כמפורש אצלנו לפנים שלהיות הדבר זה בעיניהם להחסיר מאשר ברא אלהים לעשות את האדם שלם. ואם לא כן היה מום באדם. ע"כ ירחקו מאברם כי זר מעשהו בעיניהם וכן היתה שאלת המין לר' הושעיא אם חביבא היא המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון שהוא הענין בעצמו. לומר כי למה שאין הגוים מקבלים באמור להם כי אדם נולד מהול. כי לא יעלה על לבם שגם בנבראים היה שינוי ע"כ שאל אם חביבה היא המילה שעל כן תוכל להשיב איזו תשובה שרצה ה' לעשות אחר כן. למה לא ניתנה לאדם הראשון אלא ודאי כי מעולם לא היה ומצוה זו אין לה שחר. והנה הרמב"ם בקש טוב טעם לפי הפשט. ואמר כי לא מום בבריאה יחשב חלילה. שיחשב המל למעביר מום כ"א לעושה תיקון להתכשר במדות ע"י התיש כח המביא לכל המותרות והכנו' רעות ודוחה דעת האומר שהוא מום נמצאו ג' דעות בדבר: 

'''הא' ''' אשר כתבנו על דרך הסוד מה שאין דרך לפרסם הדרך ההיא. {{ממ|ב}} לפי הפשט דעת הרמב"ם. {{ממ|ג}} הדעת אשר דחה ההוא היות מום קבוע באדם והנה שלש אלה שם נמצאו ושם היו במאמרם ז"ל בב"ר {{ממ|פ' י"א}} וז"א פלוסופוס אחד שאל לר' הושעיא אם חביבה היא המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון. אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו. אמר לו מפני שגדל עמו בשטות אמר ליה א"כ יקטע את ידיו. וישבר את רגליו ויקטע את ראשו שגדלו עמו בשטות. אמר לו ולאלין מלייא אתינא אתמהא א"ל להוציאך חלק אי אפשר. אלא החרדל צריך למתוק התורמוסין צריכין למתוק החטים צריכין ליטחן אפילו אדם צריך תיקון ע"כ. והנה זה המאמר כלו מקשה לכן אחשוב כי היה דעתו שהמחסר קצת מבריאה שברא ה'. מורה שמעשה ה' פגום חלילה ואדם מתקן פגימתו והלא כמו זר נחשב. ולהכריח דעתו זאת אמר אם חביבה הי המילה לפניו ית' ואינה הוראה פגימה במה שברא למה החסיר זה מאדם מעשה ידיו לבדו והניחו פגום כי אמור לו שנולד מהול לא יאמין. והנה רצה ר' הושעיא לומר לו כדעת הרמב"ם ז"ל. כי אין המילה הוראות היות מתחלה בריאה פגומה לכן שאל לו דבר שישוב. מה שהוא יהיה ג"כ טעם אל שאלתו. והוא או' מפני מה כו' לומר מדבריך נראה כי המחסיר מאשר ברא ה' מורא שנברא מאתו ית' פגום. וא"כ הוא למה יגלח ראשו אשר שער הראש נברא בו משא"כ הזקן יהיה זה כשיאמר לו זה הוא תקון בעלמא ולא היה השער פגימה בבריאה. ואם כה יאמר. ישיב לו ר' הושעיא ויאמר מילה ג"כ הוא תיקון אך הוא לבל ישיב לו כך אמר לו מפני שגדלו עמו בשטות שהוא כי שער הראש גדל בזמן שאין לאדם דעת משא"כ בזקן שגדל כשיש לו דעת. ור' הושעיא דחה אותו שא"כ גם את ידיו ואת רגליו כו'. ובראות הע"ג שיצא מן הענין אמר ולאילן מלייא אתינן שהוא חוץ מן הענין שבאנו אליו. אז גלה דעתו מה שהי' רוצה לומר אליו באומרו החרדל כו'. והיחל ואמר להוציאך חוק אי אפשר לומר הנה יש סוד בדבר שהוא הענין הראשון שכתבנו. אלא שאינך ראוי לקבלו. אך מה שתוכל לקבל שלא להוציאה חלק הוא הדרך הב' שהוא החרדל כו'. והיא כי שלשת המה הדברים הממשיכים את האדם לעשות שלא כרצון קונו. {{ממ|א}} המשכו אחר חריפות שכלו בחקירות לקנות דעות נפסדות. {{ממ|ב}} המשכו אחר רוע טבעו וחומרו בתאוות גופניות. {{ממ|ג}} המשכו אחר גאה וגאון ודרך רע. וג' אלה הן במשנת עקביא בן מהללאל ולכן צריך תיקון והכל נתקן ע"י הסרת הערלה שמתיש ראש הגויה. ונכנע החומר מהתגאות ומתמעטת התאוה גופניות וע"י כן לא יפנה חקירות שכלו. כי ההכנעה מבטלת המחשיב עצמו למשיג הכל לפי שכלו. נמצא כי אין זה רק תיקון והוא מאמר הרמב"ם ז"ל בדעתו שאין המילה הסרת פגם ומום שבאדם רק לתקון. נמצא כי דעת הפלוסוף הוא מה שדחה הרמב"ם שהוא מום ודעתו כר' הושעיא. ותקון שלשת הדברים האלה כיון במשליו על החריפות. במשל החרדל שאין בו רוע טבע רק חריפות וממתקין אותו. ועל השניה הוא משל התורמוסין שטבעם מר כטבע האדם אל התאות. ועל הג' משל הריטים שע"י טחינה והכנעה נתקן ליאכל כן האדם צריך תיקין. ולהיות צורך ענין שלשתן באדם הוצרך הסרת בשר מבשרו. נמצאו שלשת הדעות שהזכרנו נזכרים במאמר ההוא הדרך הנסתר באו' להוציאך חלק חי אפשר. והשנית בשלשת משליו באמרו החרדל כו' והוא דעת הרמב"ם. והג' אשר דחה הרמב"ם היא דעת הפלסוף. והנה אפשר שגם דעת הרמב"ם יתפרש בכתוב באומרו אני אל שדי כו'. לומר אל יקשה בעיניך לומר הלא טוב טוב הי' לבלתי הניח את הערלה להתפשט ולצאת באדם. מלהניחה ולצוות עליה להעבירה בל יראה כי היה מום במעשהו ית' כי הלא אני אל שדי שאמרתי לעולמי די. כמשז"ל שעדיין היו שמים נמתחים והולכים עד שאמרתי להם די כלומר שג"כ הייתי יכול לו' בבריאת האדם די. ולבלתי הניח לערלה שתתפשט ותצא לעולם אך רציתי לזכותך תעשה תקון וזכות על ידך כי תהיה אתה מתהלך ע"י מעשיו לפני. ולא לפני כח טומאת הערלה כאשר קודם המילה. משא"כ מאליך היית משולל ערלה וגם יהיה תמים בכל רמ"ח איבריך. ומה גם בראש הגויה כי שם היה הפגם כי רצוני תתקן ע"י עצמך. והטעם כי במה שתתהלך לפני ע"י עצמך תזכה ואתנה בריתי ביני ובינך. כי את מלאך הנעשה על יד מצות המילה אתן למתווך ביני ובינך. משא"כ אם מאלך היית משולל ערלה כי לא היית זוכה לכך כי לא עושה מצוה ובורא מלאך. וגם ע"י מה שתהיה תמים ע"י מעשה אשר תעשה. לקדש ראש הגויה מטומאה לטהרה תזכה כי וארבה אותך כו': 

'''והנה ''' בכלל מאמרני דברנו דופי על הסברה הג' לומר. כי הערלה היא מום באדם. והלא נגד עינינו מאמרם ז"ל בב"ר {{ממ|פ' מ"ו}} א"ר יודן א"ל הקב"ה לאברהם. מה תאנה זו אין בה פסולת אלא עוקצה כך אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותה ובטל המום. ע"כ הנה לא היה לרז"ל לזרה. לקרא את שם הערלה מום: 

'''אמנם ''' לבא אל תוכן כוונתם. נשית לב אל נושאם משל הערלה אל עוקץ התאנה ומה גם כי מבלי משל היה יכול לומר כונתו. לומר אין בך מום אלא הערלה העבר וכו'. אמנם אין ספק כי לא עלה על לב רבי יודן כי יתייחס מום בבריאתו ית'. אך דעתו הוא כדעת הרמב"ם ז"ל שהיה לתקון המדות אלא שהוקשה לו כי הלא מי לנו גדול מאברהם שלם ומתוקן בכל מדה טובה. ומה גם לרז"ל האומרים כי כשנמול כבר ביטלה יצרו. ובוטלה תאותו ונצרר דמו ונקשר דמו. אלא כדי שיצא יצחק מטפת קדושה קנמון אני מעמיד בעולם. וא"כ איפה מה צורך לו לימול לתקן מדותיו באופן שבצוותו ית' אותו לימול. יורה כי לא שלם הוא עדין וצריך למתק מרורות יצרו וטבעו שע"כ א"ר יודן שאמר לו הקב"ה התאנה הזאת כו'. לומר כי הנה יש פירות שתוכן לאכל והקליפה קשה ונזרקת. ויש פרי שברה נאכל והגרעינן קשה בתוכו ואינו נאכל משא"כ התאנ' שתוכה וברה נאכל ואין בה פסול' אלא עוקצה בלבד כך אמר לו הקב"ה לאברהם. הנה אין בך רוע מדות לא בפנים כרוע סברות ודומיהן ולא בחוץ כהרגל מדות רעות. עם שהלב טוב כ"א כולך יפה רעיתי מבית ומבחוץ ואינך צריך להתיש אברך לתקן מדותיך. כי אין בך אלא מותר הבשר בלבד. כמום בעלמא כעוקץ התאנה כי הערלה לא שדיא תוכלא בכולך. נמצא כי לא לרבות על תיקון המדות בא כי אם למעט ולומר כי גם גדר זה לא היה באברהם כ"א פחות המינו כמעביר עוקץ תאנה בעלמא. ועל בחינה זו בלבד קראה מום. וע"פ הדברים האלה כי לא היה לאברהם צורך במצוה זו לתקן עצמו רק לקבל שכר. אפשר לפרש הכתוב בדרך שני. הוא כי הלא יתחמץ לבב אברהם בשמעו את דברי המצוה הזאת באמת באמור מריה דאברהם. לא ימנע או אני בלתי טהור וצריך לתקן. או אינו רק העברת עור בעלמא עם היותו בלתי צריך ליתקן. כ"א לקבל שכר בעלמא אם אמרתי כי עדיין איני מתוקן לא כן אנכי עמך. אך אין הענין רק לקבל שכר מה לו' שאמר ונעשה רצונו. ולמה לא תדחה מצוה זו מלפני עמוד המקיים עולם הוא גמילות חסדים שלא יבאו עוד כל עמים אצלי. ואתבטל מג"ח שהוא עמוד יחידי שהיה אז מקיים העולם כמו שיבא בס"ד בסמוך מאמרם ז"ל {{ממ|שם}}. שע"כ הי' מסרב מלמול. ע"כ לבעבור ישב לבבו בא האלהים בפתח דבריו ואמר אני אל שדי כו' והוא כמאמרם ז"ל. שהוא אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה לשלם שכר טוב לכל. וע"כ הזהר ואל תהי מהצריכים סעד לתומכם. כ"א התהלך לפני והיה תמים מלהרהר כלל. ולא עוד כ"א שהלא יהיו לך שני שלמיות שאין כמותן בעולם. האחד כי תחת היות מסך טומאת הערלה מפסקת ביני וביניך. עתה מצות הברות הוא מלאך הנעשה בה הנקרא ברית על שמה על דרך מה שאז"ל במדבר רבה {{ממ|פ' י"ח}} שמלאך נזירות שמשון נקרא פליא. על שם כי יפליא לנדור נדר נזיר תהי' ביני וביניך. שנית שיה' זרעך קדוש מאד. שאינו דומה זרע היוצא מתוך הערלה ליוצא מהמילה וזהו וארבה אותך במאד מאד. והוא כי בבריאה נאמר והנה טוב מאד. ושם ביארנו במקומו שהכוונה לומר כי גם שיש בנבראים. טוב ורע. והיה קשה אף אל קיום העולם פן יטו אל צד הרע. אין לחוש כי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי הטוב הוא מאד אך לא הרע. כי החלק הטוב הוא הרוב כי הוא מאד. ובזה ע"י מצוה זו תזכה שארבה אותך במאד הידוע. שהוא והנה טוב מאד כי בבחינת המאד יהי' עוד מאד. שהוא הכל מבחינת הקדושה היא עם בני ישראל. ועל החקירה הב' אשר יחקרן מלין לדבר ולו' מה זה הי' אברהם אשר קיים אפי' ערובי תבשילין מבלי יצוה ית'. ואת ברית אלהיו שכח חלילה עד צוהו ית' והיא בן ק' שנה: 

'''והנה ''' אפשר להשיב כי אף לזאת פקחו עיניהם רז"ל במאמרם בב"ר סוף פ' מ"ו וז"ל אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים אצלו אמר לו הקב"ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אצלך. עכשו אני בא בכבודי ונגלה עליך הה"ד וירא אליו ה' באלוני ממרי ע"כ. והלא כמו זר נחשב יסרב על מצות קונו ית'. ומה גם בטענת ערלים העוברים ושבים נגד מצותו ית' ועוד מה הטיב הוא ית' שיגלה עליו. וכי האם בלעדי זה לא יתקיים מצותו ית': 

'''אמנם ''' הנה כוונת אברהם. שאחר שגמילות חסדים מקיים העולם כמו שאמרו בשמות רבה. כי על שלשה עמודים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. עד שלא ניתנה תורה הי' מתקיים בעמוד אחד הוא גמילות חסדים. משניתנה תורה הי' עומד על שנים והי' העולם רותת. עד שהוקם המשכן והיתה עבודה ע"כ: 

'''ובזה ''' יאמר הנה. ע"י עשותו מצוה זו ימנעו עוברים ושבים מלבא אצלי. והוא כי לזר יחשבו מצוה זו. כי מי יסיר מאשר ברא אלהים באדם. ולא לשלמות יחשבוהו כ"א לחסרון. ובהמנעם מלבא יתבטל גמילות מסדים. ואיך יתקיים העולם ודעתו שימול זרעו ולא הוא. ע"כ אמר לו הוא יתברך הנה אינו דומה קיימך העולם על ידי ערלים עודך ערל כאשר על ידי מילה. והוא כי באחד מב' דרכים יתקיים העולם. או על יד שפע מאתו ית' הנשפע מלמעלה למטה. ב' על יד השראת שכינה בארץ. ולמעלה מזה בהיות צדיק בארץ. כדאי להיות מרכבה אל השכינה כי אז אין קצה לקדוש' ושפע טובה הבא לעולם. וזה מאמרו ית' הנה מה שאתה בזכותך מקיים העולם ע"י גמילות חסדים לערלים. אינו בשלמות כי שכינה למעלה. אך ע"י שתמול אין צריך לומר שתשר' שכינה פה כ"א שאני בא בכבודי. הוא במלאכי מרכבתי. ומניחם מלהיות מרכבה אלי ונגלה עליך ממש שממך אעשה מרכבה ולא עליהם. והוא מה שכתוב אצלינו על וירא אליו ה' והנה שלשה אנשים שהם מלאכי המרכבה נצבים עליו לפניו לאכול לחם. אז וישא עיניו וירא כי השכינה על עצמו ולא עליהם. ואז אמר אל נא תעבור מהיות על עבדך ממש וזה כוונו באמור נגלה עליך. עוד רמז באו' בכבודי מעין הקודם כי בהעדר המילה גורע זכותו התפשטות שפע מאתו ית' לארץ. אך עתה הוא בואו ית' בכבודו ממש להגלות עליו. הנה ע"פ מאמרם ז"ל הלזה כל איש יבין לאשורו. כי לו יונח ידע אברהם מצות ברית מילה וחין ערכה לא משך ידו הימנה מפני תקון העולם. בל ימנעו לבא אליו כל רבים עמים ויתבטל ממנו מצות גמילות חסדים ותתבטל העולם: 

'''אמנם ''' הנה בלעדי זה ברור מללו רז"ל בב"ר {{ממ|פ' מ"ד}} על פסוק לכל זמן כו' כי זמן הי' לו לאברהם שניתנה לו מילה כו' והאריכו בדבר לומר שלא הי' לו אפשר לימול קודם לידת ישמעאל. כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. שהוא כמפורש אצלנו במקומו כי הלא ידוע שעד עמוד ישראל על הר סיני לא פסק זוהמת הנחש. וכתוב אצלנו כי ע"כ להתחיל התכתם. הוצרך אברהם לקחת את הגר להטיל בה עיקר בחינת הזוהמא. ובזה הוסיפו רז"ל {{ממ|שם}} לומר. כי גם מטעם זה לא נמול אברהם קודם לידת ישמעאל. והוא כי רצה הקב"ה יטיל אברהם בחינת הזוהמא בהגר ע"כ הוכרח יהי' אז ערל. כי הערלה תמשך לו בחינת הזוהמא כדי שכשיבא להוליד את יצחק יהי' מטפה קדושה כדי שקדושת המילה תמשוך אליה בחינת הקדוש. וגם לימול אחר לידת ישמעאל לא נצטוה כאשר סיימו שם באומרם אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם עד שבוטל יצרו וכו'. והנה דעת רז"ל למען הוציא את יצחק קדוש מן הבטן. עיכבו ית' המילה ולידת יצחק אל זמן ביטול יצרו שיצא כמעט בלי הולדה מכח יצה"ר. וכן יראה עוד מאמרם ז"ל בב"ר {{ממ|פ' מ"ט}} וז"ל כתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. איזהו סוד ה' זו מילה. שלא גלה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו. שנא' ואתנה בריתי ביני ובינך אמר לו הקב"ה אם תמול תטול סוד ה' מה סוד ה'. ס' ששים ו' ששה ד' ארבעה הרי שבעים. שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ומעמיד אני מהם שבעים זקנים. שנא' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומעמיד אני מהם משה שהיא הוגה בתורה בע' לשון שנא' הואיל משה באר כו'. בזכות מי בזכות המילה שנא' סוד ה' ליריאיו א"ל הקב"ה לאברהם דיו לעבד שיהיה כרבו. אמר לפניו ומי ימול אותי אמר אתה בעצמך מיד נטל אברהם סכין כו' עכ"ל: 

'''וראוי ''' לשים לב מי הגיד לו שאומר סוד ה' הוא מילה. שאדרבה מאומרו ובריתו להודיעם נראה כי או' סוד ה' הוא דבר אחר ולא הברית. ועוד או' איזהו סוד וכו' שלא גלה וכו' נראה כי ע"כ קורא אותה סוד על שלא גלה אותה עשרים דור. ואח"כ אומר מה סוד ה' וכו' שנראה שלא קראה סוד רק על רמזו מספר שבעים. וגם איך נלמד זה מואתנה בריתי כו'. ועוד אומר אם תמול תטול סוד ה' נראה שסוד קורא אל השכר ובתחלה אמר שהוא המיל' בעצמה. ועוד או' שלשת מספרי ע' אלה מה ייחס להם אצל המילה. ואם כל מספר שבעים יצדק בה יכלול גם ע' סנהדרין וזולת עניינים שמספרים ע'. ועוד למה חוזר ואומר בזכות מי בזכות המיל' והוא האמור וגם איך למד זה מפ' סוד ה' כו'. ועוד אומרו א"ל הקב"ה לאברהם כו' הנה עד פה הי' ית' המדבר. ולמה חזר ואמר אמר לו הקב"ה וגם אומרו לאברהם הוא מיותר כי מי לא ידע כי לאברהם אמר. ועוד או' דיו לעבד כו' הוא משולל הבנה כי במה ידמה לרבו. וגם האם יותר מרבו היה מבקש אברהם שיאמר לו דיו כו'. ועוד מה זו שאלה ומי ימול אותי היחסר לו מוהל והנה אתו ענר אשכול וממרא ודומיה'. ועוד למה א"ל הוא ית' אתה בעצמך. ולמה יחוייב יהי' הוא ולא אחר: 

'''אמנם ''' הנה מאמר זה הובא בב"ר {{ממ|שם}} על פ' כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' ושמרו דרך ה' כו' ויהי' שהוקשה להם אחר שברית מילה שקולה ככל התורה כלה וגדולה יותר. שעל התורה נכרתו עליה שלש' בריתות ועל המילה י"ג בריתות. ולמה כאשר הוזכר פה דרך ה' שהוא גמילית חסדים כמו שאז"ל שהוא צדקה ומשפט למה לא הזכרה המיל' שבה תלוי כל היהדו'. ובכלל הדבר הוא הקושי הגדול שהזכרנו כי אחר שאברהם קיים אפי' ערובי תבשילין מעצמו. למה לא קיים ברית מילה עד שלא נצטווה אחר צ"ט שנה. ע"כ הביא פ' סוד ה' וכו'. והוא כי הוקשה להם בפ' כי יותר היה צודק יאמר ברית ה' ליריאיו וסודו להודיעם. כי בסוד תצדק הודע' ובברית נתינה. ועוד הוקשה לן הקושיא הנזכר. למה לא קיים מצוה מילה כל ימיו יהיו כיתר מצות עד צ"ט שנה. ע"כ פי' כי אומרו סוד ה' הוא מציאות המילה כי לא גלה אותה מאדם וכו'. כי אדם וחנוך ומתושלח ונח ושם. לא נתגלה להם מצוה זו בפרט עד שעמד אברהם. ולא מאז הכיר את בוראו אל עד עת שנתנה לו. וזהו סוד ה' היה שמור ליראיו הוא אברהם שנא' בו כי ירא אלהים אתה. ולא מיד אלא עד עת בא זמנו להודיעם. שהוא בן צ"ט שנה שאז הודיעם ולא מקודם. והוא מ"ש רז"ל בב"ר {{ממ|פ' מ"ו}} שם למעלה מאמר זה. כי לא היה זמן הנתן מילה לאברהם עד שהי' ראוי להוליד את יצחק. שהוא משנקשר דמו משנצרר דמו משבוטל יצר משבוטלה תאותו. ואז ימול כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. והוא לומר שאם היה מגלה לו מתחלה. היה נמול מעצמו כאשר קיים כל המצות. ולא היה יוצא יצחק מטפה קדוש' קנמון בעולם כמפורש היטב במאמר ההוא. כי ע"כ לא נמול טרם יוליד את ישמעאל שהוא מה שכתבנו שם. כדי שע"י הערלה יטיל בהגר טיפה מבחינת עיקר זוהמת נחש. וההפך ביצחק שטיפתו תבא בסמוך למילה אחר בטול יצרו של אביו שהוא עד שנת צ"ט. והביא ראיה מפ' ואתנה בריתי שיורה שעד כה לא ניתנה לו כלל. ועתה הוקשה לו אומרו ובריתו. שמורה שהוא דבר אחר ולא העוד האמור. שא"ש היל"ל והסוד להודיעם. או בבאו להודיעם. ולא יאמרו בריתי שהוא שם אחר שיורה על דבר זולת הסוד. ועוד למה אפקה למילה בל' סוד. ע"כ אמר שא"ל הקב"ה אם תטול תטול כו' באופן שבאומר סוד ה' כולל ב' דברים {{ממ|א}} המילה עצמה שלא גלה אותה וכו'. {{ממ|ב}} מדאפקיה בל' סוד רמז השכר. אך אומרו ובריתו הוא על מציאות המילה בלבד. וע"כ נשתנה תוארה. וענין שלש' רמזו השבעים האלה היא כי הלא תחת שלש יתחמץ לבב אברהם במצוה זו על התורה ועל הנבואה ועל הפריה ורביה. שנאמר לו ככוכבי השמים לרוב. והוא כי עיקר ישראל הם על התורה והנבואה כי בהן נפלינו מכל גויי הארץ. כי בהם לבדם הוא הדבקות עמו ית' ולשתיהן זכו כא' במתן תורה. וגם רבוי הזרע הוא הדבר הראשון שנתברך אברהם ואעשך לגוי גדול וגם אחרי כן הבט נא השמימה וכו'. והנה שלש אלה מתמעטים על יד תישות כח. כי התורה מתשת כחו של אדם והנבואה אחת מתנאי' היא הגבורה כי קדושת השראת' מתשת החומר וגם הפריה ורביה ג"כ צריכה חיזוק. והלא ע"י הברית מילה מתישין כח ראש הגויה. ואיככה יוכל קבל מאהב' מצוה המבטלת רבוי שלשה דברים כאלה. ע"כ רמז הוא ית' נהפך הוא. כי אדרב' בזכות' יתרבו. כי הנה על רבוי הזרע בשבעים נפש ירדו כו'. וע"כ לא הביא מן התורה כל הנפש הבאה מצרימה שבעים. כי אם מפסוק זה שאומר ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב. כי היו אותם השבעים. כמביעים לפרות ולרבות שיותר. ועל הנבואה הביא מאספה לי שבעים איש. שעם היותם זקנים ומדוכאים ממצרים לא נמנע הנבואה מהם. ועל התורה הביא ממשה. שהוגה בשבעים ל' ולא הותש כחו. ולמד מאומר. הואיל משה כו' הוא בג"ש. נאמר כאן באר ונאמר להלן באר היטב. מה להלן שבעים ל' אף כאן שבעים ל'. ולהלן נלמד מאומר היטב. שהוא במספר מרובע ה"א ה' ה"א ויו"ד עם החמשה הרי עשרים. ה"א ויו"ד וטי"ת עם העשרים מ"ד וכל התיבה עם המ"ד הרי שבעים. ועדיין צריך טעם מי יאמר לי ששלשת הדברים האלה הם בזכות המילה. ושיכלול באומרו סוד ה' שלש אלה לא פחות ולא יותר ממספרי שבעים. לז"א ושלשתן בזכות מי. בזכות המילה שנאמר סוד ה' ליראיו. והוא בג"ש כי בריבוי עם ונבואה ותורה נאמר בהם סוד. כי ברבוי עם כד"א בסוד ישרים ועדה. וגם בס' רבוא ישראל אומרים ברוך חכם הרזים. ובנבואה נאמר כ"א גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ותורה כד"א ואת ישרים סודו. והנה על כל הטעמי' האלה הי' מקום יאמר לו אברהם הנה כל הדברים האלה הם לזרעי. וא"כ ימולו בני ולא אני. ומה גם למ"ש ז"ל בב"ר {{ממ|שם}} שאמר לו אברהם להקב"ה עד שלא מלתי היו בני אדם באים אצלי. תאמר משמלתי שיבאו אצלי. שהי' מחזר לבלתי עשות הוא מצוה זו הוא בעצמו כאשר ביארנו דעתו במאמר ההוא בס"ד. וא"כ אומרו יתברך אם תמול תטול כו' איננו שוה לו. לז"א אמר לו הקב"ה לאברהם דיו כו'. לומר גם שמה שאמר לו אם תמול תטול סוד ה' הוא בזרעו. הנה ג"כ אמר לו הקב"ה לאברהם כלו' דבר הנוגע לאברהם עצמו. ומה אמר לו דיו לעבד שיהיה כרבו. והוא כי הנה שם שדי רמוז במהול. כי טרם ימול יש לו שי' ודל"ת. ובהמולו מגלה היו"ד ונשלם השם הקדוש. ובזה ידמה לו יתב' על מלאכתו ששמו בקרבו. על שעולה שם מטטרון כמנין שם שדי. וכ"ש שבנמול שנרשם השם בבשרו. שיאמר עליו שדומה לרבו כלומר גם בלא היה לך כ"א זה די. לבלתי תדחה הדבר לזרעך. וז"א לאברהם ולא אמר כמ"ש למעל' אמר לו הקב"ה אם תמול כו' ולא נאמר לאברהם. אך הוא כי פה כיון על הנוגע אל אברהם עצמו כמדובר. וכשמוע אברהם כך אמר א"כ עי"כ אדמה לך ויהי' כרושם בי וכותב שם של קדושה. מי ימול אותי שיהי' ראוי לכך. ע"כ אמר לו אתה בעצמך. כי אין בדורך ראוי לכך זולתך. ועל פי הדברים האלה יתכן לבאר הכתוב. שאמר לו יתברך תדמה אלי בשני שמותי אלה. כי אני אל שדי עושה חסד כי חסד אל. ובזה אתה דומה לי גומל חסדים תמיד. וגם אני שדי. ובזה אינך דומה לי כי מסויימים בך שי"ן ודל"ת ולא יו"ד. שאדרבה הוא הפך קדושת שדי. ע"כ התהלך לפני במצוה זו והיה תמי' ושלם בשני שמותי אלה. שם אל כי אתה גומל חסדים טובים. וע"י מצוה זו שיש לך שי"ן ודל"ת. ותעשה יו"ד להשלים השם. נמצאת תמים כמה שאני אל שדי. ובזה ואתנה בריתי כו'. והוא כי תואר אל חפץ חסד להרבות אותך. אך שם שדי מעכב על חסרון זה השם ממך כי פגמו הוא בברית שממנו הזרע יוצא. אך בהמולך כי תעשה בך שם שדי. אז אצ"ל שלא יעכב שם שדי משם אל לעשות חסד רבוי זרעך. כ"א אדרבה ואתנה בריתי ביני ובינך והברית עצמו יעזור שארבה אותך במאד מאד. או יאמר הנה אני אל שדי שהוצרכתי לומר לעולמי די. למה שלפי גדולתי שאני בלתי בעל תכלית. כן מעשי יאות יהי' כן. בלתי בעלי תכלית. ועכ"ז שאין כל העולם כלו כדאי לאלוהתי כמות שהוא בעל גבול. עכ"ז למעשה ידי אכסוף להשרות שכינתי בך. כי עד כה אין לך נחת רוח בהשרות שכינתי עליך. כי מיד אתה נופל. אך רצוני שאצ"ל שלא תפול. אלא שתהי' מתהלך עוד לפני שאני שורה עליך שאז אתה לפני משא"כ בהיותך ערל. כי טרם ימול לא היה יכול להתנועע עודנו לפניו יתברך בהשרות שכינתו עליו בהנבאו כי היה נופל. אך אחר נמולו אצ"ל שלא הי' נופל. כ"א גם הי' מתהלך אנה ואנה והשכינ' על ראשו. כאשר נכתוב בס"ד שהוצרך לבקש מלפניו יתב' בהתהלכו לבקש סעוד' המלאכים ולהכין אותה שלא יעבור מעליו באו' אדנ"י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. ולא עוד אלא שאברהם הולך עמם לשלחם סדומה. וה' לא סר מעליו עודנו הולך. כאומרו ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והוא תיקון סופרים כאלו יאמר וה' עודנו כו'. ואין זה לו רק ע"י המילה. וזה יאמר לו הוא יתב' מה שאני מבקש הוא הגיעך לגדר תהי' לפני מתהלך. כי עודך לפני שאני שורה עליך תהי' מתהלך ולא נופל. כי כוסף אני תהי' מרכבה אלי. כי עודך לפני תהי מתהלך. כאשר הי' לו כמדובר: 

'''והנה ''' זה הוא על הנוגע אלי. כי לנחת רוח לפני תהי' מתהלך לפני. וגם על הנוגע אל עצמך. בל יהי' פגם באבריך כ"א והיה תמים. וגם לא בלבד ישולל אותו אבר ממום. פ"א גם קדושתו ע"י המצוה תהויך ביני וביניך. ולא בלבד כסוי קדושה יהי' עליך. כ"א יבורכו היוצאים ממך. וזהו וארבה אותך כו':