אלשיך/בראשית/יז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
ויהי אברם בן תשעים כו'. הנה ראוי לשום לב מה ענין התייחס שמו ית' זה פה אצל הצווי הלזה. וכן או' התהלך לפני במצוה זו מבזולתה. וכן או' והיה תמים במצוה זו מבזולתה וגם ענין נתינת הברית בינו ית' ובינו שיראה משולל הבנה. וכן מה צורך הזכירו מה שייטיב לו ע"י המצוה שנראה שהוא על מנת לקבל פרס:
והנה טרם נבא אל ענין הכתובים. נעלה זכרון חקירות אשר שמו לב אליהן השואלים ודורשים בענין המילה. (א) באמרם איך יתכן יוצר הכל אשר לו נתכנו עלילות משוללות שום דופי חלילה רק מעשה ידיו להתפאר וכמאמרם ז"ל במדרש רבה ראה והביטה מה טובו מעשה האלהים. כי הלא אם יעשה לו אדם בית ויתן ביב בפתחו הלא יגונה והקב"ה יצר את האדם וישם החוטם שהוא ביב שופכים על הפתח הוא הפה והוא הודו הוא הדרו. והנה ממוצא דבר הלא יתחמץ לבב אנוש באמת באמור כי הן האדם היה מעשה ידיו והיתכן עשאו במום שיצא אחריו אנוש רמה וימלא חסרון מתפארת אדם אשר ברא אלהים בהחסור בשר מבשרו אשר בראו בו. (ב) שאול ישאלו מה היה לאברהם אשר לא עזב מלקיים מכל תורה שבכתב ושבעל פה אפי' ערובי תבשילין. ואנה עזב את המצוה הגדולה הזאת. אשר הפליא בה הוא ית' הפלא ופלא כי על כל התורה לא כרת רק ג' בריתות. ועל ברית מילה שלש עשרה. הלא תהיה ערובי תבשילין בפניה כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:
והנה על ענין הראשון הסתעפו ממנו אל דרושים לכל חפציהם בענין תועלות המילה. אם לתקן המדות או דבר זולתו והן אמת כי פי חכמת האמת הקושיא איננה. כי הלא כאשר עשה אלהים אדם שלם משולל ערלה בראו כפי דרכנו אך אחרי כן ע"י קלקול הצנורות וערבוב הנשמות. גרם בל יבא דבר משולל זוהמא וגם הנפש לא תמלא לבא. מבלי אחיזה מה בחצוניות על כן לא יבצר מציאת הוראת דבקות החצוניות עד יתקן האדם בעצמו. זולתי אשר נקבו בשמות שנלדו מהולים. שלא עבר כח החצוניות לשלוט בהם לפי בחינתם כנודע ליודעים חן. ועל כן לא שתו לב לרז"ל אל קושיא זו כי ידעו האמת ולא נמצאת קושיא זו כ"א בפי חכמי הטבע כענין מאמר טורנוסרופוס לר' עקיבא איזהו מעשים נאים מעשה הקב"ה או של בני אדם כו'. וכן כללות האומות לאברהם כי באומרו ית' לאברהם שימול. השיב לו עד שלא מלתי היו כל האומות באים אצלי תאמר משמלתי כו'. שהוא כמפורש אצלנו לפנים שלהיות הדבר זה בעיניהם להחסיר מאשר ברא אלהים לעשות את האדם שלם. ואם לא כן היה מום באדם. ע"כ ירחקו מאברם כי זר מעשהו בעיניהם וכן היתה שאלת המין לר' הושעיא אם חביבא היא המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון שהוא הענין בעצמו. לומר כי למה שאין הגוים מקבלים באמור להם כי אדם נולד מהול. כי לא יעלה על לבם שגם בנבראים היה שינוי ע"כ שאל אם חביבה היא המילה שעל כן תוכל להשיב איזו תשובה שרצה ה' לעשות אחר כן. למה לא ניתנה לאדם הראשון אלא ודאי כי מעולם לא היה ומצוה זו אין לה שחר. והנה הרמב"ם בקש טוב טעם לפי הפשט. ואמר כי לא מום בבריאה יחשב חלילה. שיחשב המל למעביר מום כ"א לעושה תיקון להתכשר במדות ע"י התיש כח המביא לכל המותרות והכנו' רעות ודוחה דעת האומר שהוא מום נמצאו ג' דעות בדבר:
הא' אשר כתבנו על דרך הסוד מה שאין דרך לפרסם הדרך ההיא. (ב) לפי הפשט דעת הרמב"ם. (ג) הדעת אשר דחה ההוא היות מום קבוע באדם והנה שלש אלה שם נמצאו ושם היו במאמרם ז"ל בב"ר (פ' י"א) וז"א פלוסופוס אחד שאל לר' הושעיא אם חביבה היא המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון. אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו. אמר לו מפני שגדל עמו בשטות אמר ליה א"כ יקטע את ידיו. וישבר את רגליו ויקטע את ראשו שגדלו עמו בשטות. אמר לו ולאלין מלייא אתינא אתמהא א"ל להוציאך חלק אי אפשר. אלא החרדל צריך למתוק התורמוסין צריכין למתוק החטים צריכין ליטחן אפילו אדם צריך תיקון ע"כ. והנה זה המאמר כלו מקשה לכן אחשוב כי היה דעתו שהמחסר קצת מבריאה שברא ה'. מורה שמעשה ה' פגום חלילה ואדם מתקן פגימתו והלא כמו זר נחשב. ולהכריח דעתו זאת אמר אם חביבה הי המילה לפניו ית' ואינה הוראה פגימה במה שברא למה החסיר זה מאדם מעשה ידיו לבדו והניחו פגום כי אמור לו שנולד מהול לא יאמין. והנה רצה ר' הושעיא לומר לו כדעת הרמב"ם ז"ל. כי אין המילה הוראות היות מתחלה בריאה פגומה לכן שאל לו דבר שישוב. מה שהוא יהיה ג"כ טעם אל שאלתו. והוא או' מפני מה כו' לומר מדבריך נראה כי המחסיר מאשר ברא ה' מורא שנברא מאתו ית' פגום. וא"כ הוא למה יגלח ראשו אשר שער הראש נברא בו משא"כ הזקן יהיה זה כשיאמר לו זה הוא תקון בעלמא ולא היה השער פגימה בבריאה. ואם כה יאמר. ישיב לו ר' הושעיא ויאמר מילה ג"כ הוא תיקון אך הוא לבל ישיב לו כך אמר לו מפני שגדלו עמו בשטות שהוא כי שער הראש גדל בזמן שאין לאדם דעת משא"כ בזקן שגדל כשיש לו דעת. ור' הושעיא דחה אותו שא"כ גם את ידיו ואת רגליו כו'. ובראות הע"ג שיצא מן הענין אמר ולאילן מלייא אתינן שהוא חוץ מן הענין שבאנו אליו. אז גלה דעתו מה שהי' רוצה לומר אליו באומרו החרדל כו'. והיחל ואמר להוציאך חוק אי אפשר לומר הנה יש סוד בדבר שהוא הענין הראשון שכתבנו. אלא שאינך ראוי לקבלו. אך מה שתוכל לקבל שלא להוציאה חלק הוא הדרך הב' שהוא החרדל כו'. והיא כי שלשת המה הדברים הממשיכים את האדם לעשות שלא כרצון קונו. (א) המשכו אחר חריפות שכלו בחקירות לקנות דעות נפסדות. (ב) המשכו אחר רוע טבעו וחומרו בתאוות גופניות. (ג) המשכו אחר גאה וגאון ודרך רע. וג' אלה הן במשנת עקביא בן מהללאל ולכן צריך תיקון והכל נתקן ע"י הסרת הערלה שמתיש ראש הגויה. ונכנע החומר מהתגאות ומתמעטת התאוה גופניות וע"י כן לא יפנה חקירות שכלו. כי ההכנעה מבטלת המחשיב עצמו למשיג הכל לפי שכלו. נמצא כי אין זה רק תיקון והוא מאמר הרמב"ם ז"ל בדעתו שאין המילה הסרת פגם ומום שבאדם רק לתקון. נמצא כי דעת הפלוסוף הוא מה שדחה הרמב"ם שהוא מום ודעתו כר' הושעיא. ותקון שלשת הדברים האלה כיון במשליו על החריפות. במשל החרדל שאין בו רוע טבע רק חריפות וממתקין אותו. ועל השניה הוא משל התורמוסין שטבעם מר כטבע האדם אל התאות. ועל הג' משל הריטים שע"י טחינה והכנעה נתקן ליאכל כן האדם צריך תיקין. ולהיות צורך ענין שלשתן באדם הוצרך הסרת בשר מבשרו. נמצאו שלשת הדעות שהזכרנו נזכרים במאמר ההוא הדרך הנסתר באו' להוציאך חלק חי אפשר. והשנית בשלשת משליו באמרו החרדל כו' והוא דעת הרמב"ם. והג' אשר דחה הרמב"ם היא דעת הפלסוף. והנה אפשר שגם דעת הרמב"ם יתפרש בכתוב באומרו אני אל שדי כו'. לומר אל יקשה בעיניך לומר הלא טוב טוב הי' לבלתי הניח את הערלה להתפשט ולצאת באדם. מלהניחה ולצוות עליה להעבירה בל יראה כי היה מום במעשהו ית' כי הלא אני אל שדי שאמרתי לעולמי די. כמשז"ל שעדיין היו שמים נמתחים והולכים עד שאמרתי להם די כלומר שג"כ הייתי יכול לו' בבריאת האדם די. ולבלתי הניח לערלה שתתפשט ותצא לעולם אך רציתי לזכותך תעשה תקון וזכות על ידך כי תהיה אתה מתהלך ע"י מעשיו לפני. ולא לפני כח טומאת הערלה כאשר קודם המילה. משא"כ מאליך היית משולל ערלה וגם יהיה תמים בכל רמ"ח איבריך. ומה גם בראש הגויה כי שם היה הפגם כי רצוני תתקן ע"י עצמך. והטעם כי במה שתתהלך לפני ע"י עצמך תזכה ואתנה בריתי ביני ובינך. כי את מלאך הנעשה על יד מצות המילה אתן למתווך ביני ובינך. משא"כ אם מאלך היית משולל ערלה כי לא היית זוכה לכך כי לא עושה מצוה ובורא מלאך. וגם ע"י מה שתהיה תמים ע"י מעשה אשר תעשה. לקדש ראש הגויה מטומאה לטהרה תזכה כי וארבה אותך כו':
והנה בכלל מאמרני דברנו דופי על הסברה הג' לומר. כי הערלה היא מום באדם. והלא נגד עינינו מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ו) א"ר יודן א"ל הקב"ה לאברהם. מה תאנה זו אין בה פסולת אלא עוקצה כך אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותה ובטל המום. ע"כ הנה לא היה לרז"ל לזרה. לקרא את שם הערלה מום:
אמנם לבא אל תוכן כוונתם. נשית לב אל נושאם משל הערלה אל עוקץ התאנה ומה גם כי מבלי משל היה יכול לומר כונתו. לומר אין בך מום אלא הערלה העבר וכו'. אמנם אין ספק כי לא עלה על לב רבי יודן כי יתייחס מום בבריאתו ית'. אך דעתו הוא כדעת הרמב"ם ז"ל שהיה לתקון המדות אלא שהוקשה לו כי הלא מי לנו גדול מאברהם שלם ומתוקן בכל מדה טובה. ומה גם לרז"ל האומרים כי כשנמול כבר ביטלה יצרו. ובוטלה תאותו ונצרר דמו ונקשר דמו. אלא כדי שיצא יצחק מטפת קדושה קנמון אני מעמיד בעולם. וא"כ איפה מה צורך לו לימול לתקן מדותיו באופן שבצוותו ית' אותו לימול. יורה כי לא שלם הוא עדין וצריך למתק מרורות יצרו וטבעו שע"כ א"ר יודן שאמר לו הקב"ה התאנה הזאת כו'. לומר כי הנה יש פירות שתוכן לאכל והקליפה קשה ונזרקת. ויש פרי שברה נאכל והגרעינן קשה בתוכו ואינו נאכל משא"כ התאנ' שתוכה וברה נאכל ואין בה פסול' אלא עוקצה בלבד כך אמר לו הקב"ה לאברהם. הנה אין בך רוע מדות לא בפנים כרוע סברות ודומיהן ולא בחוץ כהרגל מדות רעות. עם שהלב טוב כ"א כולך יפה רעיתי מבית ומבחוץ ואינך צריך להתיש אברך לתקן מדותיך. כי אין בך אלא מותר הבשר בלבד. כמום בעלמא כעוקץ התאנה כי הערלה לא שדיא תוכלא בכולך. נמצא כי לא לרבות על תיקון המדות בא כי אם למעט ולומר כי גם גדר זה לא היה באברהם כ"א פחות המינו כמעביר עוקץ תאנה בעלמא. ועל בחינה זו בלבד קראה מום. וע"פ הדברים האלה כי לא היה לאברהם צורך במצוה זו לתקן עצמו רק לקבל שכר. אפשר לפרש הכתוב בדרך שני. הוא כי הלא יתחמץ לבב אברהם בשמעו את דברי המצוה הזאת באמת באמור מריה דאברהם. לא ימנע או אני בלתי טהור וצריך לתקן. או אינו רק העברת עור בעלמא עם היותו בלתי צריך ליתקן. כ"א לקבל שכר בעלמא אם אמרתי כי עדיין איני מתוקן לא כן אנכי עמך. אך אין הענין רק לקבל שכר מה לו' שאמר ונעשה רצונו. ולמה לא תדחה מצוה זו מלפני עמוד המקיים עולם הוא גמילות חסדים שלא יבאו עוד כל עמים אצלי. ואתבטל מג"ח שהוא עמוד יחידי שהיה אז מקיים העולם כמו שיבא בס"ד בסמוך מאמרם ז"ל (שם). שע"כ הי' מסרב מלמול. ע"כ לבעבור ישב לבבו בא האלהים בפתח דבריו ואמר אני אל שדי כו' והוא כמאמרם ז"ל. שהוא אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה לשלם שכר טוב לכל. וע"כ הזהר ואל תהי מהצריכים סעד לתומכם. כ"א התהלך לפני והיה תמים מלהרהר כלל. ולא עוד כ"א שהלא יהיו לך שני שלמיות שאין כמותן בעולם. האחד כי תחת היות מסך טומאת הערלה מפסקת ביני וביניך. עתה מצות הברות הוא מלאך הנעשה בה הנקרא ברית על שמה על דרך מה שאז"ל במדבר רבה (פ' י"ח) שמלאך נזירות שמשון נקרא פליא. על שם כי יפליא לנדור נדר נזיר תהי' ביני וביניך. שנית שיה' זרעך קדוש מאד. שאינו דומה זרע היוצא מתוך הערלה ליוצא מהמילה וזהו וארבה אותך במאד מאד. והוא כי בבריאה נאמר והנה טוב מאד. ושם ביארנו במקומו שהכוונה לומר כי גם שיש בנבראים. טוב ורע. והיה קשה אף אל קיום העולם פן יטו אל צד הרע. אין לחוש כי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי הטוב הוא מאד אך לא הרע. כי החלק הטוב הוא הרוב כי הוא מאד. ובזה ע"י מצוה זו תזכה שארבה אותך במאד הידוע. שהוא והנה טוב מאד כי בבחינת המאד יהי' עוד מאד. שהוא הכל מבחינת הקדושה היא עם בני ישראל. ועל החקירה הב' אשר יחקרן מלין לדבר ולו' מה זה הי' אברהם אשר קיים אפי' ערובי תבשילין מבלי יצוה ית'. ואת ברית אלהיו שכח חלילה עד צוהו ית' והיא בן ק' שנה:
והנה אפשר להשיב כי אף לזאת פקחו עיניהם רז"ל במאמרם בב"ר סוף פ' מ"ו וז"ל אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים אצלו אמר לו הקב"ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אצלך. עכשו אני בא בכבודי ונגלה עליך הה"ד וירא אליו ה' באלוני ממרי ע"כ. והלא כמו זר נחשב יסרב על מצות קונו ית'. ומה גם בטענת ערלים העוברים ושבים נגד מצותו ית' ועוד מה הטיב הוא ית' שיגלה עליו. וכי האם בלעדי זה לא יתקיים מצותו ית':
אמנם הנה כוונת אברהם. שאחר שגמילות חסדים מקיים העולם כמו שאמרו בשמות רבה. כי על שלשה עמודים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. עד שלא ניתנה תורה הי' מתקיים בעמוד אחד הוא גמילות חסדים. משניתנה תורה הי' עומד על שנים והי' העולם רותת. עד שהוקם המשכן והיתה עבודה ע"כ:
ובזה יאמר הנה. ע"י עשותו מצוה זו ימנעו עוברים ושבים מלבא אצלי. והוא כי לזר יחשבו מצוה זו. כי מי יסיר מאשר ברא אלהים באדם. ולא לשלמות יחשבוהו כ"א לחסרון. ובהמנעם מלבא יתבטל גמילות מסדים. ואיך יתקיים העולם ודעתו שימול זרעו ולא הוא. ע"כ אמר לו הוא יתברך הנה אינו דומה קיימך העולם על ידי ערלים עודך ערל כאשר על ידי מילה. והוא כי באחד מב' דרכים יתקיים העולם. או על יד שפע מאתו ית' הנשפע מלמעלה למטה. ב' על יד השראת שכינה בארץ. ולמעלה מזה בהיות צדיק בארץ. כדאי להיות מרכבה אל השכינה כי אז אין קצה לקדוש' ושפע טובה הבא לעולם. וזה מאמרו ית' הנה מה שאתה בזכותך מקיים העולם ע"י גמילות חסדים לערלים. אינו בשלמות כי שכינה למעלה. אך ע"י שתמול אין צריך לומר שתשר' שכינה פה כ"א שאני בא בכבודי. הוא במלאכי מרכבתי. ומניחם מלהיות מרכבה אלי ונגלה עליך ממש שממך אעשה מרכבה ולא עליהם. והוא מה שכתוב אצלינו על וירא אליו ה' והנה שלשה אנשים שהם מלאכי המרכבה נצבים עליו לפניו לאכול לחם. אז וישא עיניו וירא כי השכינה על עצמו ולא עליהם. ואז אמר אל נא תעבור מהיות על עבדך ממש וזה כוונו באמור נגלה עליך. עוד רמז באו' בכבודי מעין הקודם כי בהעדר המילה גורע זכותו התפשטות שפע מאתו ית' לארץ. אך עתה הוא בואו ית' בכבודו ממש להגלות עליו. הנה ע"פ מאמרם ז"ל הלזה כל איש יבין לאשורו. כי לו יונח ידע אברהם מצות ברית מילה וחין ערכה לא משך ידו הימנה מפני תקון העולם. בל ימנעו לבא אליו כל רבים עמים ויתבטל ממנו מצות גמילות חסדים ותתבטל העולם:
אמנם הנה בלעדי זה ברור מללו רז"ל בב"ר (פ' מ"ד) על פסוק לכל זמן כו' כי זמן הי' לו לאברהם שניתנה לו מילה כו' והאריכו בדבר לומר שלא הי' לו אפשר לימול קודם לידת ישמעאל. כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. שהוא כמפורש אצלנו במקומו כי הלא ידוע שעד עמוד ישראל על הר סיני לא פסק זוהמת הנחש. וכתוב אצלנו כי ע"כ להתחיל התכתם. הוצרך אברהם לקחת את הגר להטיל בה עיקר בחינת הזוהמא. ובזה הוסיפו רז"ל (שם) לומר. כי גם מטעם זה לא נמול אברהם קודם לידת ישמעאל. והוא כי רצה הקב"ה יטיל אברהם בחינת הזוהמא בהגר ע"כ הוכרח יהי' אז ערל. כי הערלה תמשך לו בחינת הזוהמא כדי שכשיבא להוליד את יצחק יהי' מטפה קדושה כדי שקדושת המילה תמשוך אליה בחינת הקדוש. וגם לימול אחר לידת ישמעאל לא נצטוה כאשר סיימו שם באומרם אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם עד שבוטל יצרו וכו'. והנה דעת רז"ל למען הוציא את יצחק קדוש מן הבטן. עיכבו ית' המילה ולידת יצחק אל זמן ביטול יצרו שיצא כמעט בלי הולדה מכח יצה"ר. וכן יראה עוד מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ט) וז"ל כתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. איזהו סוד ה' זו מילה. שלא גלה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו. שנא' ואתנה בריתי ביני ובינך אמר לו הקב"ה אם תמול תטול סוד ה' מה סוד ה'. ס' ששים ו' ששה ד' ארבעה הרי שבעים. שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ומעמיד אני מהם שבעים זקנים. שנא' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומעמיד אני מהם משה שהיא הוגה בתורה בע' לשון שנא' הואיל משה באר כו'. בזכות מי בזכות המילה שנא' סוד ה' ליריאיו א"ל הקב"ה לאברהם דיו לעבד שיהיה כרבו. אמר לפניו ומי ימול אותי אמר אתה בעצמך מיד נטל אברהם סכין כו' עכ"ל:
וראוי לשים לב מי הגיד לו שאומר סוד ה' הוא מילה. שאדרבה מאומרו ובריתו להודיעם נראה כי או' סוד ה' הוא דבר אחר ולא הברית. ועוד או' איזהו סוד וכו' שלא גלה וכו' נראה כי ע"כ קורא אותה סוד על שלא גלה אותה עשרים דור. ואח"כ אומר מה סוד ה' וכו' שנראה שלא קראה סוד רק על רמזו מספר שבעים. וגם איך נלמד זה מואתנה בריתי כו'. ועוד אומר אם תמול תטול סוד ה' נראה שסוד קורא אל השכר ובתחלה אמר שהוא המיל' בעצמה. ועוד או' שלשת מספרי ע' אלה מה ייחס להם אצל המילה. ואם כל מספר שבעים יצדק בה יכלול גם ע' סנהדרין וזולת עניינים שמספרים ע'. ועוד למה חוזר ואומר בזכות מי בזכות המיל' והוא האמור וגם איך למד זה מפ' סוד ה' כו'. ועוד אומרו א"ל הקב"ה לאברהם כו' הנה עד פה הי' ית' המדבר. ולמה חזר ואמר אמר לו הקב"ה וגם אומרו לאברהם הוא מיותר כי מי לא ידע כי לאברהם אמר. ועוד או' דיו לעבד כו' הוא משולל הבנה כי במה ידמה לרבו. וגם האם יותר מרבו היה מבקש אברהם שיאמר לו דיו כו'. ועוד מה זו שאלה ומי ימול אותי היחסר לו מוהל והנה אתו ענר אשכול וממרא ודומיה'. ועוד למה א"ל הוא ית' אתה בעצמך. ולמה יחוייב יהי' הוא ולא אחר:
אמנם הנה מאמר זה הובא בב"ר (שם) על פ' כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' ושמרו דרך ה' כו' ויהי' שהוקשה להם אחר שברית מילה שקולה ככל התורה כלה וגדולה יותר. שעל התורה נכרתו עליה שלש' בריתות ועל המילה י"ג בריתות. ולמה כאשר הוזכר פה דרך ה' שהוא גמילית חסדים כמו שאז"ל שהוא צדקה ומשפט למה לא הזכרה המיל' שבה תלוי כל היהדו'. ובכלל הדבר הוא הקושי הגדול שהזכרנו כי אחר שאברהם קיים אפי' ערובי תבשילין מעצמו. למה לא קיים ברית מילה עד שלא נצטווה אחר צ"ט שנה. ע"כ הביא פ' סוד ה' וכו'. והוא כי הוקשה להם בפ' כי יותר היה צודק יאמר ברית ה' ליריאיו וסודו להודיעם. כי בסוד תצדק הודע' ובברית נתינה. ועוד הוקשה לן הקושיא הנזכר. למה לא קיים מצוה מילה כל ימיו יהיו כיתר מצות עד צ"ט שנה. ע"כ פי' כי אומרו סוד ה' הוא מציאות המילה כי לא גלה אותה מאדם וכו'. כי אדם וחנוך ומתושלח ונח ושם. לא נתגלה להם מצוה זו בפרט עד שעמד אברהם. ולא מאז הכיר את בוראו אל עד עת שנתנה לו. וזהו סוד ה' היה שמור ליראיו הוא אברהם שנא' בו כי ירא אלהים אתה. ולא מיד אלא עד עת בא זמנו להודיעם. שהוא בן צ"ט שנה שאז הודיעם ולא מקודם. והוא מ"ש רז"ל בב"ר (פ' מ"ו) שם למעלה מאמר זה. כי לא היה זמן הנתן מילה לאברהם עד שהי' ראוי להוליד את יצחק. שהוא משנקשר דמו משנצרר דמו משבוטל יצר משבוטלה תאותו. ואז ימול כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. והוא לומר שאם היה מגלה לו מתחלה. היה נמול מעצמו כאשר קיים כל המצות. ולא היה יוצא יצחק מטפה קדוש' קנמון בעולם כמפורש היטב במאמר ההוא. כי ע"כ לא נמול טרם יוליד את ישמעאל שהוא מה שכתבנו שם. כדי שע"י הערלה יטיל בהגר טיפה מבחינת עיקר זוהמת נחש. וההפך ביצחק שטיפתו תבא בסמוך למילה אחר בטול יצרו של אביו שהוא עד שנת צ"ט. והביא ראיה מפ' ואתנה בריתי שיורה שעד כה לא ניתנה לו כלל. ועתה הוקשה לו אומרו ובריתו. שמורה שהוא דבר אחר ולא העוד האמור. שא"ש היל"ל והסוד להודיעם. או בבאו להודיעם. ולא יאמרו בריתי שהוא שם אחר שיורה על דבר זולת הסוד. ועוד למה אפקה למילה בל' סוד. ע"כ אמר שא"ל הקב"ה אם תטול תטול כו' באופן שבאומר סוד ה' כולל ב' דברים (א) המילה עצמה שלא גלה אותה וכו'. (ב) מדאפקיה בל' סוד רמז השכר. אך אומרו ובריתו הוא על מציאות המילה בלבד. וע"כ נשתנה תוארה. וענין שלש' רמזו השבעים האלה היא כי הלא תחת שלש יתחמץ לבב אברהם במצוה זו על התורה ועל הנבואה ועל הפריה ורביה. שנאמר לו ככוכבי השמים לרוב. והוא כי עיקר ישראל הם על התורה והנבואה כי בהן נפלינו מכל גויי הארץ. כי בהם לבדם הוא הדבקות עמו ית' ולשתיהן זכו כא' במתן תורה. וגם רבוי הזרע הוא הדבר הראשון שנתברך אברהם ואעשך לגוי גדול וגם אחרי כן הבט נא השמימה וכו'. והנה שלש אלה מתמעטים על יד תישות כח. כי התורה מתשת כחו של אדם והנבואה אחת מתנאי' היא הגבורה כי קדושת השראת' מתשת החומר וגם הפריה ורביה ג"כ צריכה חיזוק. והלא ע"י הברית מילה מתישין כח ראש הגויה. ואיככה יוכל קבל מאהב' מצוה המבטלת רבוי שלשה דברים כאלה. ע"כ רמז הוא ית' נהפך הוא. כי אדרב' בזכות' יתרבו. כי הנה על רבוי הזרע בשבעים נפש ירדו כו'. וע"כ לא הביא מן התורה כל הנפש הבאה מצרימה שבעים. כי אם מפסוק זה שאומר ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב. כי היו אותם השבעים. כמביעים לפרות ולרבות שיותר. ועל הנבואה הביא מאספה לי שבעים איש. שעם היותם זקנים ומדוכאים ממצרים לא נמנע הנבואה מהם. ועל התורה הביא ממשה. שהוגה בשבעים ל' ולא הותש כחו. ולמד מאומר. הואיל משה כו' הוא בג"ש. נאמר כאן באר ונאמר להלן באר היטב. מה להלן שבעים ל' אף כאן שבעים ל'. ולהלן נלמד מאומר היטב. שהוא במספר מרובע ה"א ה' ה"א ויו"ד עם החמשה הרי עשרים. ה"א ויו"ד וטי"ת עם העשרים מ"ד וכל התיבה עם המ"ד הרי שבעים. ועדיין צריך טעם מי יאמר לי ששלשת הדברים האלה הם בזכות המילה. ושיכלול באומרו סוד ה' שלש אלה לא פחות ולא יותר ממספרי שבעים. לז"א ושלשתן בזכות מי. בזכות המילה שנאמר סוד ה' ליראיו. והוא בג"ש כי בריבוי עם ונבואה ותורה נאמר בהם סוד. כי ברבוי עם כד"א בסוד ישרים ועדה. וגם בס' רבוא ישראל אומרים ברוך חכם הרזים. ובנבואה נאמר כ"א גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ותורה כד"א ואת ישרים סודו. והנה על כל הטעמי' האלה הי' מקום יאמר לו אברהם הנה כל הדברים האלה הם לזרעי. וא"כ ימולו בני ולא אני. ומה גם למ"ש ז"ל בב"ר (שם) שאמר לו אברהם להקב"ה עד שלא מלתי היו בני אדם באים אצלי. תאמר משמלתי שיבאו אצלי. שהי' מחזר לבלתי עשות הוא מצוה זו הוא בעצמו כאשר ביארנו דעתו במאמר ההוא בס"ד. וא"כ אומרו יתברך אם תמול תטול כו' איננו שוה לו. לז"א אמר לו הקב"ה לאברהם דיו כו'. לומר גם שמה שאמר לו אם תמול תטול סוד ה' הוא בזרעו. הנה ג"כ אמר לו הקב"ה לאברהם כלו' דבר הנוגע לאברהם עצמו. ומה אמר לו דיו לעבד שיהיה כרבו. והוא כי הנה שם שדי רמוז במהול. כי טרם ימול יש לו שי' ודל"ת. ובהמולו מגלה היו"ד ונשלם השם הקדוש. ובזה ידמה לו יתב' על מלאכתו ששמו בקרבו. על שעולה שם מטטרון כמנין שם שדי. וכ"ש שבנמול שנרשם השם בבשרו. שיאמר עליו שדומה לרבו כלומר גם בלא היה לך כ"א זה די. לבלתי תדחה הדבר לזרעך. וז"א לאברהם ולא אמר כמ"ש למעל' אמר לו הקב"ה אם תמול כו' ולא נאמר לאברהם. אך הוא כי פה כיון על הנוגע אל אברהם עצמו כמדובר. וכשמוע אברהם כך אמר א"כ עי"כ אדמה לך ויהי' כרושם בי וכותב שם של קדושה. מי ימול אותי שיהי' ראוי לכך. ע"כ אמר לו אתה בעצמך. כי אין בדורך ראוי לכך זולתך. ועל פי הדברים האלה יתכן לבאר הכתוב. שאמר לו יתברך תדמה אלי בשני שמותי אלה. כי אני אל שדי עושה חסד כי חסד אל. ובזה אתה דומה לי גומל חסדים תמיד. וגם אני שדי. ובזה אינך דומה לי כי מסויימים בך שי"ן ודל"ת ולא יו"ד. שאדרבה הוא הפך קדושת שדי. ע"כ התהלך לפני במצוה זו והיה תמי' ושלם בשני שמותי אלה. שם אל כי אתה גומל חסדים טובים. וע"י מצוה זו שיש לך שי"ן ודל"ת. ותעשה יו"ד להשלים השם. נמצאת תמים כמה שאני אל שדי. ובזה ואתנה בריתי כו'. והוא כי תואר אל חפץ חסד להרבות אותך. אך שם שדי מעכב על חסרון זה השם ממך כי פגמו הוא בברית שממנו הזרע יוצא. אך בהמולך כי תעשה בך שם שדי. אז אצ"ל שלא יעכב שם שדי משם אל לעשות חסד רבוי זרעך. כ"א אדרבה ואתנה בריתי ביני ובינך והברית עצמו יעזור שארבה אותך במאד מאד. או יאמר הנה אני אל שדי שהוצרכתי לומר לעולמי די. למה שלפי גדולתי שאני בלתי בעל תכלית. כן מעשי יאות יהי' כן. בלתי בעלי תכלית. ועכ"ז שאין כל העולם כלו כדאי לאלוהתי כמות שהוא בעל גבול. עכ"ז למעשה ידי אכסוף להשרות שכינתי בך. כי עד כה אין לך נחת רוח בהשרות שכינתי עליך. כי מיד אתה נופל. אך רצוני שאצ"ל שלא תפול. אלא שתהי' מתהלך עוד לפני שאני שורה עליך שאז אתה לפני משא"כ בהיותך ערל. כי טרם ימול לא היה יכול להתנועע עודנו לפניו יתברך בהשרות שכינתו עליו בהנבאו כי היה נופל. אך אחר נמולו אצ"ל שלא הי' נופל. כ"א גם הי' מתהלך אנה ואנה והשכינ' על ראשו. כאשר נכתוב בס"ד שהוצרך לבקש מלפניו יתב' בהתהלכו לבקש סעוד' המלאכים ולהכין אותה שלא יעבור מעליו באו' אדנ"י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. ולא עוד אלא שאברהם הולך עמם לשלחם סדומה. וה' לא סר מעליו עודנו הולך. כאומרו ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והוא תיקון סופרים כאלו יאמר וה' עודנו כו'. ואין זה לו רק ע"י המילה. וזה יאמר לו הוא יתב' מה שאני מבקש הוא הגיעך לגדר תהי' לפני מתהלך. כי עודך לפני שאני שורה עליך תהי' מתהלך ולא נופל. כי כוסף אני תהי' מרכבה אלי. כי עודך לפני תהי מתהלך. כאשר הי' לו כמדובר:
והנה זה הוא על הנוגע אלי. כי לנחת רוח לפני תהי' מתהלך לפני. וגם על הנוגע אל עצמך. בל יהי' פגם באבריך כ"א והיה תמים. וגם לא בלבד ישולל אותו אבר ממום. פ"א גם קדושתו ע"י המצוה תהויך ביני וביניך. ולא בלבד כסוי קדושה יהי' עליך. כ"א יבורכו היוצאים ממך. וזהו וארבה אותך כו':
ג[עריכה]
ויפול אברם כו' ז'. ראוי לשים לב מה שהיה שהתחיל בלשון ויאמר. שהוא ל' חיבה. וסיים בלשון וידבר שהוא ל' קושי'. ועוד כי הלא כל דבריו ברכות וייעודים טובים. ואיזה קושי יש בדבר שיצדק בו לשון וידבר. וגם נדקדק אומרו לאמר. שאינו לאמר לזולת. ועוד כי אחר שעודנו ערל. למה לא יאמר ויפול. כשהתחיל לדבר אתו אני אל שדי כו':
אמנם לזה נשים לב אל אומרו אני. בפסוק שלמעלה. ובזה אך תחלה דברה עמו מדת רחמים. שהיא כנודע ממוזג מחסד ודין והבטיחתו הבטחות. ואח"כ מדת הדין היא שכינוה הבטיחתו גם היא והחילה מדת רחמים. וזה ויאמר ה' אני אל שדי שמידתי מזוגה מחסד ודין. שהוא אל שדי. התהלך לפני והיה תמים שיהיו שני תוארים אלה ע"י מצוה זו כמפו' למעלה ובזה ואתנה בריתי בשמי ביני וביניך כו'. ואח"כ דבר אתו אלהים. ואמר הנה שם ה' דבר לך והבטיחך. אני מוסיף ואומר הנה לומר לך ואתנה בריתי כמאמר השם הגדול אין צריך. כי אני הנה בריתי אתך כי שכינה תמיד היתה דבקה בו. ובכן מה שאני מוסיף. הוא לומר והיית כו'. ולהיות הדבור הראשון ממד"ר לא נפל אך כאשר בא לדבר אתו אלהים נפל וזהו ויפול כו' וידבר כו'. וגם יש קושי בהמשך דבריו כמו שיבא לפנים. שהוא שאם לא ימולו לא יכנסו לארץ ולא יהיה להם לאלוה ולפטרון. וז"א לשון וידבר. או יהיה טעם אחר. למה שלא נאמר למעלה ויפול. וידוקדק אומרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. והוא כי הורה לו הוא ית' מעלת המילה כי אצ"ל אחר העשייתה. כ"א אפילו בציות אותה לו. תגין עליו מליפול. כי באו' לו התהלך לפני והיה תמים בהסרת הערלה ואתנה בריתי היא המילה. בכל זה שהוא ציווי המילה. ושלא תעכב אל רבוי הזרע לא נפל. אך כשנעתק לדבר מה שירויח בה שיהיה אב המון גוים. ושלא יקרא אברם. ושיפרה אותו ושיתן לו את הארץ ולזרעו אחריו. לדברים האלה הוצרך ליפול כדרכו. וז"א ויפול אברם על פניו. ולמה נפל עתה מה שלא היה בקודם. הלא הוא כי היה למה שוידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי כו'. שכדי לאמר דברים אלו שאינן ציווי המילה הוא שנפל. אך לא בעיקר ציוויה. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל אומרו וידבר אתו. עם היות כי גם עד כה אתו היה מדבר:
ה[עריכה]
ולא יקרא עוד כו'. הנה רז"ל בב"ר (פ' מ"ו) הקשו שלא היה ראוי ליקרא אלא אבהם. רמז לאב המון גוים. ותירצו שנשארה הרי"ש להשלים נוטריקון של רמ"ח. אך אין מזה בכתוב כלום ויתכן בהעיר כי או' והפרתי כו' הל"ל למעלה באו' וארבה כו'. אך הוא שהכתוב עצמו נותן טעם לדבר שאמר לא יקרא כו' כי אב המון כו':
ושמא תאמר א"כ איפה תתחלף הר' בה' ואקרא אבהם לא כן הוא כי הלא והפריתי כו' ונתתיך לגוים ומלכים וע"כ צריך רמז הר'. כי הנה תיבת גוים ותיבת מלכים מספר' עולה קצ"ט. ועם כללות התיבת ר'. על כן לרמוז זה נשארה הר' ולא הפסיקה בין ה"א למ"ם למען ידרש דרשת אב המון עם אב. והר' אל גוים ומלכים שבקרב ההמון:
או בדרך אחרת. והיא כי דרך רז"ל לדרוש מספר מרובע. כאומרם באר היטב שנכתבה בע' לשון. כמספר היטב. ה' ה"י הי"ט היט"ב עולה ע' כמפורש למעלה במאמר סוד ה'. ונבא אל הענין והוא כי באומרו כי אב המון גוים נתתיך. הוא ב' דברים. (א) היות אב המון. (ב) שם הנותן. נמצא שצריך לרמוז היות אב המון וגם ששם אלהים נתנו לאב המון. כי הוא האומר נתתיך כי שם אלהים הוא הדובר. ואומר והיה שמך אברהם. אבהם על כי אב המון גוים. והר' להיות כי אני שם אלהים נתתיך. שאני במספר הנזכר עולה ר':
ז[עריכה]
והקימותי את בריתי כו'. ראוי לשית לב (א) באומר להיות לך לאלהים. היתכן כי עד המולו לא היה ה' לאלהים לאברהם. ואם הוא שיכונה עליו לאלהים בחייו. לא כן היה כי לא נקרא אלהיו עד אחר מותו. (ב) אומר ונתתי כו' את ארץ מגוריך. מי הכניס ענין הארץ פה. (ג) למה חזר ואמר והייתי להם לאלהים. (ד) כי למעלה תלה היותו לאלהים בברית מילה ופה בארץ. (ה) כי למעלה תלה האלהות באברהם. באו' להיות לך לאלהים ולזרעך. ופה אמר לאלהים. ולא הזכיר את אברהם עם היות שהזכירו בתחלת הפ'. (ו) או' ואתה את בריתי וכו' שהרי זה כבר נאמר למעלה. (ז) אומר ואת בריתי כו' ביני וביניכם כי גם זה כבר נאמר למעל' והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך:
אמנם הנה כל אלה אחשוב הוקשו לר' יודן בב"ר וז"ל (שם) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך. רבי יודן אומר חמש. אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון. ואם לאו לא אהיה להם לאלוה ולפטרון. אם נכנסים בניך לארץ הם מקבלים אלהותי. ואם לאו אינה מקבלים. אם מקיימים בניך את המילה הם נכנסים לארץ. ואם לאו אין נכנסים לארץ. אם מקבלים בניך את השבת הם נכנסים לארץ ואם לאו אינם נכנסים ע"כ. והוא כי הנה ראוי לשית על מאמרו א' אומרו חמש ואינו מונה רק ד'. ועוד כי מניינא ל"ל. ועוד מהו כפל או' אלוה ופטרון. ועוד למה כופל ואומר ואם לאו אהיה כו' והלא מכלל הן אתה שומע לאו. ועוד למה תלה קבלת אלהותו ית' בנחלת הארץ ולא בדבר אחר וגם אינה תלויה בבחירתם. ועוד למה לא קיצר ואמר אם נכנסים בניך לארץ אהיה להם לאלהי ופטרון. ועוד אם הכניסם לארץ תלויה במילה ובשבת ליערבינהו וליתנינהו. ולא יאמר כל א' בפני עצמה. וגם למה נתייחדו דברים אלו מכל יתר מצות אל הכניסה לארץ. ועוד כי שבת אינה בכתוב:
אמנם אומר. כי הנה מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא והוא כי דרך המלך המולך על הארץ. כי עיר ממלכתו אשר הוא יושב בה תתנהג על ידו. אך שאר העיירות יפקד המלך פקידים ושרים. להיות כל איש שר ושופט מנהיג אנשי עירו. באופן כי דרך כלל המלך ההוא. מלך כל הארץ ליושבי עירו וליושבי כל יתר עיירות יקרא אך לא יקרא מנהיג. זולת על הדרים אתו בעיר ממלכתו כן מלכותא דרקיעא. עם שדרך כלל אלהי כל הארץ יקרא. אך לא ייחד ההנהגה על ידו כ"א לשוכני א"י. כי שם בחר ה' לשבתו כנודע והוא מאמר הכ' (דברים י"א) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד כו'. וזה ענין אומר לאלהי ופטרון. שיקרא יתברך אלהיו וגם יהיה לפטרון ולהנהיגו. ולא יתנהו ביד שר ומושל וז"א אם מקבלים בניך אלהותי אהיה להם לאלוה ופטרון. ואם לאו אל תהיה השלילה שלא אהיה להם לא זה ולא זה. כ"א ואם לאו לא אהיה להם לאלוה ולפטרון כלומר כ"א לאלוה בלבד. אך לא ג"כ לפטרון להנהיג ע"י עצמי. וזהו שחזר ואמר ואם לאו כו'. ובדבר זה נתישבו כל קושיות הכתובים. כי באו כסדרן והלכתן ו. אומרים אמור כל אמריו. והוא בהקדמה שהניח באומרו דבי יודן אומר חמש. לומר הנה כל רואה הכתובים לא ימצא רק ברית מילה ונחלת הארץ. והם שנים. ועם קבלת האלהות באומרו להיות לך לאלהים ימצא שלשה ועדיין כל קושיות הכתובים במקומם. והנה לתרץ קצת קושיותיו היה מקום לומר. כי מה שאומר אחר כך זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם הוא ענין שבת כד"א ביני ובין בנ"י. אך נמצאו ד' דברים ועדין רוב הקושיות במקומם. ע"כ א"ר יודן הנה ה' דברים הם. והוא שמוסיף על הד' שהזכרנו היותו פטרון נמצאו ה'. אלוה ופטרון הרי כאן ב' והארץ וברית מילה ושבת הרי ה'. וזה ענין הכתובים והקימותי את בריתי ביני וביניך דהיינו פטרון. שלא יכנס שר בנתים והיינו אלוה ופטרון. שבכלל ר' מנה. ומה גם כי היות לאלוה אין צריך לומר. כי גם עד כה היה. ומה שאהיה להם לאלוה ופטרון הוא אם מקבלים בניך אלהותי וזהו ביני ובינך כו' להיות לך לאלהים. שמה שאהיה גם לפטרון היא אם מקבלים אלהותי ופי' מה היא קבלת האלהות הכניסם לארץ וזהו ונתתי כו' את ארץ מגוריך וזו היא קבלות האלהות שאמרתי. וזהו שסיים ואמר והייתי להם לאלהים. שהוא שתקבלו אלהותי. כי הדר בסוריא דומה כישראל שאין לו אלוה. ואם מקיימים את המילה הם נכנסים לארץ. וזהו ואתה את בריתי תשמור. לו' מה שאמרתי שיכנסו לארץ. הוא בתנאי שאתה את ברתי תשמור היא ברית מילה. שאם לאו אין נכנסין. וגם אם מקיימים את השבת הם נכנסים. היינו שסמך ואמר זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם לומר מה שאמרתי מהכניסם לארץ. הוא בתנאי כי וזאת בריתי אשר תשמרו. היא אות שהיא ביני וביניכם היא שבת. כד"א ביני ובין בנ"י כו':
ובזה נתישבו כל הקושיות הכתובים ואו' ב' פעמים היותו ית' לאלהים. שהוא על קבלת ישראל אלהותו ית'. וכונת הענין שאו' היא יתברך אם מקבלים בניך אלהותי אהיה להם לאלוה ולמנהיג ואם לאו לאלוה בלבד. ומה שאמרתי מקבלים אלהותי אינו כמשמעו כי הפנה הא' אינה נכנסת בתנאי אם נכנסים לארץ. ולמה קראתי לזאת קבלת אלהותי ולמה על ידה אהיה לאלהים וגם לפטרון. הלא הוא על כי צריך לה ברית מילה ושבת. וע"י ברית מילה הוא קבלת האלהות. שע"י כן אהיה להם לאלוה. וע"י קבלת שבת שהיא ביני ובין בנ"י. ע"י כן גם אהיה לפטרון שלא יכנס שר בינו ית' לבין בנ"י. וכמו שאז"ל באלה הדברים רבה (פ"א) כי נכנס בין המלך והמלכה. נמצא שע"י כניסה לארץ שהיה ע"י ב' דברים אלו. תקרא קבלת האלהות לזכות. להיות לנו לאלוה ולפטרון:
ט[עריכה]
ויאמר כו'. אומרו אתה פעם ב' הוא מיותר אך יאמר במה שאתה נמול שממך ימשך גם לכל זרעך. כל מי שימול אחריך כאלו אתה נמול עמו. כי גם כל זכותם תלוי בך. או יאמר נמשך אל מה שאחר זה. בשום לב אל ייתורי ל' שבפסוקים. ואל אומרו ל' רבים. ואח"כ ל' יחיד זרעיך אחריך יהיה. עמה שידענו מרז"ל (ב"ר פ' ל"ט) כי כל הנפש שגייר אברהם לא נמשך לזרעם. בזה יאמר הלא צויתי על המילה. דע כי לא תדמה אל שאר גרים. כי הנה אתה את בריתי תשמור. וכמו שאתה תשמור כך זרעיך אחריך בלבד ישמרו לדורותם. אך לא אשר לא מזרעך המה. וז"א אתה פעם שנית. להשוות זרעו לו. ואם תהיה אומה כישמעאל ודומה להם שישמרו הברית. לא ידמו למילתך אשר יקרא לך בו זרע. כי דע כי זאת בריתי אשר תשמרו דרך כלל ביני וביניכם. עם מה שבין זרעך אחריך שהוא מיעקב אין צד שוה בין הכל. אלא המול כל זכר שהוא מציאת המילה. אבל. אינו דומה. כי מולי האומות אין נקראים מולים וזהו ומלתם את בשר ערלתכם זרעך אחריך הנזכרים כי אתם תקראו נמולים. והטעם כי למה שקדשתם לה' ע"י המילה. תהיה קשר אמיץ ביני וביניכם כי תתגלה אות י'. ויושלם שם שדי בקרבך קדוש. משא"כ לבלתי קדושים כי בכם תתהוה הויית אות מאותיות שמו היא משדי וזהו והיה לאות ברית הוא אות י' ביני וביניכם. שבזה יצדק מה שאמרתי שיהיה ביני וביניכם:
טו[עריכה]
ויאמר כו' לא תקרא כו'. אמר לא תקרא שמה שרי שיורה שהיא שרה לך. או לאנשי מקומה שהיתה מגיירת הנשים כי שרה סתם תקרא שמה. ולא אמר והיה שמה שרה לו' כי מאז נקראת אברהם הי' שלה נחלקה חציה לאברהם נשאר שרה שמה. וראה חשיבותה להיות שרה לכל בלעדי זכותך. כי הלא עם היות שמסרתי הברכות בידיך כמשז"ל על והיה ברכה עכ"ז וברכתי אותה בעצמי. ולא הנחתי לך שתברך איתה וגם נתתי ממנה מי שיקרא לך בן. משא"כ הגר בישמעאל שישמעאל נקרא בנה כמפו' בפ' גרש האמה כו' כי וברכתיה עוד. והוא כי לך אמרתי ונתתיך לגוים דרך מתנה. אך היא והיתה לגוים והיתה כמאליה וגם לך אמרתי ומלכים ממך יצאו ובה אני מוסיף כי מלכי עמים הם שלמה ומשיח. מלכים המושלים בכל העמים דרך כלל ממנה יהיו לך:
יז[עריכה]
ויפול אברהם כו'. ראוי לשית לב. (א) אם הוא לשון שחוק היתכן ישחק למאמרו ית'. ואם הוא ל' שמחה איך הוא שמח ומסתפק. (ב) איך יתכן נאמין באברהם יסתפק במאמרו ית'. ההוא אמר וגם נתתי ממנה לך בן ולא יעשה ואחרי דברו יתברך מה זו תמיהה הלבן מאה שנים יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. (ג) כי הלמ"ד של הלבן מיותרת והל"ל הבן ק' שנה. (ד) או' יולד והל"ל יוליד. (ה) או' לו ישמעאל יחיה כו' שיראה כאו' הלואי ישמעאל יחיה ובלי יצחק. והלא אם הוא יתרצה בזה לבדו שרה לא תתרצה כי מה לה בטובת ישמעאל. ועוד מי שנותן לו הוא יתברך מתנה גדולה האם יאמר זו הקטנה תספיק לי וא"א בגדולה שנתת לי ואם הוא שאומר אולי מה שאמרת שתתן לי בן הוא שישמעאל יחיה לפניך. לא יתכן כי הלא על שרה אמר וגם נתתי ממנה לך בן. (ו) או' יחיה לפניך מה הם החיים אשר שאל ממנו. ית' וגם או' לפניך האם יש חי שלא בפניו ית'. (ז) או' ויאמר אלהים אבל שרה כו' מה בא לשלול במלת אבל. (ח) שהרי נאמר לו למעלה וגם נתתי ממנה לך בן. (ט) למה הזכיר לו מעתה את שמו. באמור לו וקראת את שמו יצחק. ואם הוא על אשר נפל על פניו ויצחק הנה פירשו ז"ל ברבה פ' וירא (פ' נ"ג) מה שנקרא יצחק הוא. י על י' הדברות צ על שרה שהיתה בת צ' בלדתה אותו. ח על ח' ימי המילה. ק על שאברהם בן ק'. שנה הולידו. ושם כתבנו כי הכריחו לרז"ל לומר כך הפסוקים הנאמרים שם. כאשר יבא לפנים בס"ד במקומו. (י) מה צורך לו' והקמותי את בריתי אתו כי אחר שהוא בן לאברהם ושרה ודאי שברית אברהם יתקיים בו. (יא) אומרו ולישמעאל שמעתיך כי אומרו שמעתיך היא מלה מיותרת. כי מי לא ידע ששמע אם על שהיה בלבו בלבד שמע והשיב על הדבר. מה גם עתה מה שדבר בפיו. (יב) אומרו הנה ברכתי אותו ל' עבר ושאר הברכות ל' עתיד. (יג) כי אין זו שאלת אברהם רק שיחיה לפניו ית'. ואיך יאמר שמעתיך ואומר עניינים אחרים. (יד) או' ואת בריתי אקים את יצחק כי הרי נאמר למעלה והקמותי את בריתי אתו. (טו) למה סיים לו זמן ואמר למועד הזאת וכו':
אמנם הנה אברהם בשומעו צחק ושמח בלבו ואמר הלא עת רצון היא זאת לי כי האם לזולתי היה נעשה לו הנס וההטבה הזאת. וזהו הלבן ק' שנה יולד כי היא ה"א התימה. כלו' הלמי שהוא בן ק' שנה יולד לו בן. כלומר ודאי שלא יהי' כן לזולתי. וכן ואם שרה אלו היתה נשואה לזולתי. הבת צ' שנה תלד. באופן כי למעני עושה כן הוא ית'. וא"כ אמר כי זו עת רצון היא לי. אשאל על ישמעאל שהוא רשע. כי מת היה מצד החצונים חשוב כמת שיחיה לפניו ית'. שהוא בעוה"ב המתייחס אל היות לפניו ית' כי יהיה עמו להחזירו בתשובה שלמה. שיקרא חי שחיותו בעוה"ב וכן היה לו כמשז"ל תקבר בשיבה טובה. בישרו שיעשה ישמעאל תשובה. או שיעור הכ' מעין זה. שאומר אברהם הנה ישמעאל אינו מצד הקדושה. וצריך יעשנו יתברך בריה חדשה. להביא אל הקדושה שיהיו חייו לעה"ב כישראל. ולשאלה זו לא מצא אל לבו קודם לעת ההיא כי יקשה לשאול. אך עתה באמור אליו יתברך וברכתי אותה. שהוא כפ ש"י מרז"ל שיחזירנה לנערותה וגם ינתן לו ממנה בן אז שחק ושמח ואמר הלמי שהוא בן ק' שנה זולתי יולד לו ולד. כלומר ואין זה כ"א שהוא ית' מחזקני ומשנה אותי לטובה. ואם שרה הבת צ' שנה תלד הלא ודאי כ"א שהוא ית' עושה אותה בריה חדשה כבת ך' שנה כי מחזירה לנערותה. למען תת לי ממנה בן וא"כ איפה לא יהיה כמו זר נחשב שיביא את ישמעאל אל הקדושה שישנהו לטוב ויבאהו אל הקדושה שיחיה לפניו בעה"ב. ע"כ אז ערב אל לבו ויאמר לו ישמעאל. יחיה לפניך. ואז השיב לו הוא ית' ואמר לו הנה שאלתך זו כוללת ב' דברים. א' בישמעאל עצמו שיעשה תשובה שנית שגם בו יקרא לך זרע. להקים את בריתי גם עמו אבל זו השנית א"א כי הלא שרה אשתך שהיא בת זוגך ונשמתה קדושה כמוך. היא היולדת לך בן. כלו' שיקרא לך בן מיוחס אחריך שיקרא זרעך כלו' אך לא בן שפחה מצרית שמסטרא דשמאלא. והראיה כי הלא וקראת את שמו יצחק שהוא כי לצאת ממך מי שיקרא זרעך שהוא שיצדק בו שם זה. והוא מאמרם ז"ל בב"ר פ' וירא (שם) למה נקרא יצחק י' כנגד י' הדברות. צ ששרה היתה בת צ' שנה. ח' שנמול לשמנה. ק' שהיה אברהם בן ק' שנה. וזהו שרה אשתך וכו' וקראת את שמו יצחק. שהיו"ד היא על עשרת הדברות שכדי שיקבל עשרת הדברות צריך שתלד אותו שרה והוא בת תשעים שנה וזה י' וצ' וגם צריך יהיה נמול לשמונה שהוא עולה תמימה צריך שתהיה אתה בן ק' שנה וזהו הח' והק' כמפורש פ' וירא בס"ד. כלומר וזה אי אפשר בישמעאל וז"א אבל שרה לשלול את הגר שילדה לישמעאל וזה משמעות אבל כלומר לא כדברך אבל משרה בלבד וע"כ את בן שהוא ממך ומשרה אקים את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו. שהוא הדבר השני שכיוונת בשאלתך באמור לו ישמעאל יחיה לפניך אך ולישמעאל כלומר מצד עצמו שהוא הדבר הראשון שיחיה וישוב אל ה'. הנה לזה כבר שמעתיך שאחיה אותו שאחזירהו בתשובה ויחיה לפני לעה"ב כאשר כתבנו. שהוא מה שבא אל הפועל ובישרו ית' בדבר באומרו תקבר בשיבה טובה וגם אטיב לזרעו ברבוי כי והרבתי אותי כו'. וגם במעלה כי שנים עשר נשיאים יוליד וכו'. אך לא להקים בריתי אתו כ"א ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה. ולא אשר ילדה הגר המצרית כי ע"כ קראתיו יצחק כי הוצרך זכות היות שרה בת תשעים שנה ואחרי בן ק' למועד הזאת הוא למועד חג הפסח בשנה האחרת ולא קודם. כי אז אתה משלי' הק' שנה כד"א ואברהם בן ק' שנה בהולד לו את יצתק בנו ושרה בת צ' שנה כו'. ואמר למועד וכו' כי במועד הפסח היה כמשז"ל כי באומרם המלאכים כעת חיה הלכו לסדום ואכלו בבית לוט מצות. כמאמרם ז"ל (ב"מ דף פ"ו) כי פסח היה. או שיעור הכתובים אבל שרה דוקא יולדת מה שיהיה לך בן. אבל לא הגר המצרית והטעם כי ג' שותפים באדם אביו ואמו והקב"ה. אך זה היה לך עם שרה שאני עמכם. אך לא עם הגר וז"א אבל להיותו לפני יהיה מה ששרה אשתך יולדת לך בן. כי ע"י שניכם אני הג' וז"א וקראת את שמו יצחק כלו' כי מקריאת השם יתגלה לך הטעם. והוא כי בשם יש חבור שלשתנו והוא מה שארז"ל בב"ר פרשת וירא כי בצדי"ק רמוזה שרה ובקו"ף אברהם. שהיא היתה בת תשעים שנה והוא בן ק'. נקוט מהא ב' אותיות אלו והשנים הנותרות הם ח"י שירמוז בו חי העולמים עם שניהם נמצאו רמוזים יחד בשם יצחק העשותו ע"י ג' שותפין שבאדם. מה שאין כן אם היה באברהם עם הגר כי אין בה הכנה להיות השותף השלישי הוא ית' להיות בישמעאל הדמות עם יצחק. ולכן ליצחק בלבד אני או' והקימותי את בריתי אתו לברית עולם כו'. והנה עד כה ביצחק קיימתי. ענין טרם יקראו ואני אענה כי לא בקשתם עליו לא קראתם ועניתי. אך ולישמעאל לא כן כי אם עד שמעתי השאלה מפיך על כי אינו כדאי וזהו ולישמעאל שמעתיך ועכ"ז לא איחרתי לגזור הטובה כ"א מיד שדברת הנה ברכתי אותי כו' והשאר כדלעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |