עריכת הדף "אור שמח/עבודה זרה/ח" (פסקה)

== א ==

'''וכן חליפי חליפין מפני שנעשים דמי עו"ג.''' 

''' ועיין ''' בגמרא דתלי בהך דשני כתובים ונראה לנו דנתבונן דלמאי דמסיק בגמרא דילן דדמי עו"ג ביד עו"ג מותרין. הרי דאסור דמי עו"ג אינו רק אם בא באיסור היינו דישראל שעבר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם, נתפס הדמים בעו"ג ואסור ליהנות מהדמים הבאין על ידי האיסור והעו"ג שמותר לו למכור עו"ג וליהנות מעו"ג, וכמו דאמר רבה בר אבוה זבינו כל מה דא"ל אינו נתפס באיסור דמי עו"ג, ואילו בשביעית אם מכר שביעית אפילו בהיתר נתפס הדמים בקדושת שביעית דאין איסור בסחורה בפירות שביעית דוקא כשקונה הרבה ומוכר הרבה, הא מעט שרי, כמו שמוכר האתרוג ובכל זה הדמים נתפסין בקדושת שביעית ומשום שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה אסור לקנות ועיין בתוספות בפרק לולב הגזול שם, ובעו"ג [ולפ"ז בעו"ג שהחליף שביעית ג"כ נתפסין הדמים בקדושת שביעית], ואם כן אין האיסור גורם הקדושה בדמים של שביעית ואיך דמיין להדדי ולא מצינן למילף חדא מחבריה ולא הוו שני כתובים. ולכך אתי שפיר דהרי"ף ורבינו לקמן סוף פרק טית דהך שמועה דבפ"ק דעו"ג דמפרש דעו"ג שהלך בחזרתו מיריד דמותר לשאת עמו, משום דאימור גלימא זבין אזלא למ"ד דדמי עו"ג ביד עו"ג אסורים, כן הכא נמי אזלא הך שמועה למ"ד דדמי עו"ג ביד עו"ג אסורים, ואם כן אע"פ שהעו"ג לא עבר במכירתו ג"כ אסורין הדמים, ואם כן דמי שביעית לדידיה הוי שני כתובים, אבל לפסק הלכה לא קא שייכי לשני כתובים ודו"ק היטב. ויעוין בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ז מה שכתבתי שם.

'''במד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעו"ג כו'.''' 

''' בסוף ''' פרק השוחט אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, ופירש"י לא מיבעיא עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו, ורבנן בתוספות דחו זה דאפילו הכי לא מצי לאוסרה דהוי כגזל דבר קודם יאוש שניהם אינן יכולין להקדיש וכי פריך הגמרא לרב נחמן דסבר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהמנסך במזיד חייב והתם מיירי דאגבהה כמו דאמר בגיטין. ולדידן נראה דדברי רש"י נכונים עפ"י איזה הקדמות דהנה בפרק מרובה דף ע"א: בהא דמפרש תלמודין שוחט לעו"ג אמאי מחייב כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה ולאו דמריה קא טבח. והקשו רבנן בתוספות הא כל טובח נמי לאו דמריה טבח דמכי שחט בה פורתא קניא בשינוי מעשה וי"ל דלא חשיב שינוי מעשה לקנותה בכך, וכן מוכרח מהא דמשני בשור שנגמר דינו שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור' מאיר סבר לה כר' יעקב דאמר דשומר מצי מהדר ליה ולאמר הרי שלך לפניך, ויפלא מכיון דשחיט בה פורתא הרי לא אמר שומר הרי שלך לפניך, ותו כי גמר השחיטה באיסורי הנאה דלא שוים להשומר מידי ולא מצי פטר נפשיה השומר ביה מבעלים ואיך חייב ד' וה', וע"כ דשחיטה עד גמר לאו שינוי הוא ומצי אמר הרי שלך לפניך, זה מוכרח, ובהא דפריך שם בשוחט לעו"ג כיון דשחט בה פורתא אסרה, דלא מוקי רבא כמו בשור הנסקל דתני בהדיא כגון שנגנב מבית שומר ומחייב לגנב משום דבר הגורם לממון כממון דמי, דאף על פי ששחט בה פורתא ואסרה אפ"ה הוי ממון לשומר לפטור עצמו דיאמר הרי שלך לפניך דלא הוי עדיין שינוי בשחיטה פורתא, נראה לדעתי דהיכי דמהנה המעשה של שחיטה לאוסרה בהנאה ד"ת הוי שינוי חשוב, ושאני בשור הנסקל שהשחיטה אינו גורם האיסור דנאסר מגמר דינו ואילך וסברא כזו מצאנו בדוכתי טובא, וביחוד בפ"ק דבכורות דף טית קא סבר ר"ש הואיל ואיסורו חושבו וז"ב. ולפ"ז היכי דאגבהה וקנאה להתחייב באונסין דהוי כגזלן, מכיון דשחט בה סימן אחד קא מצי לאוסרה דקנה לה בשינוי, ואם תאמר דזה לאו הוי שינוי וכמו שהוכחנו מסוגיא דמרובה זה אינו כיון דאוסרה בשחיטה זו תו שפיר הוי שנוי וכמוש"ב. ואם תאמר א"כ הסיבה והמסובב בנושא אחד, דמצד מה יכול לאסור משום שקני לה בשינוי ומצד מה קני לה בשינוי, דהא בעלמא כה"ג לא שינוי הוי הלא רק מצד שאוסרה בשחיטה זו, א"כ לא יאסור ולא יקנה, ע"ז אשיב מצאנו דוגמתו בפרק מרובה דף ס"ז, דגנב שהקדיש מועיל קודם יאוש מטעם שינוי השם, והקשה בחידושי רשב"א איך הוי שינוי השם כיון דלא מצי להקדיש דאינו שלו, ואין ההקדש חל כלל, ותירץ דבאין כאחד, השינוי השם עם הקנין וזהו ממש כגוונא דר"ש, הנ"ל, דמטעם מה הוי שינוי השם משום דמקדיש ומטעם מה הוי הקדש משום דקני בשינוי השם, וכן מצאנו בריש הזורק גיטו וידו באין כאחד וכי"ב אמרינן בירושלמי פרק אמר להם הממונה הלכה י' גבי כלי שרת שבעבודה הן מתקדשין ומהיכן מתקדשין המנחות קדוה"ג מחמת כלי שרת, אם כן קדושין ומתקדשין כאחת עיי"ש. כן ה"נ הוא קני לה בשינוי לכן מצי לאסור דדידיה הוא ע"י שינוי, ומסיבת מה הוי שינוי משום שאוסרה בשחיטה זו, וזה נכון ומסולק קושיות רבנן בתוספות.

''' אולם ''' כ"ז אם חקרינן אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל לפי מה דקיי"ל דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו רק דישראל לא אסר משום דאיהו לאו לע"ז מכוון רק לצעורי חבריה קא מיכוון וכמו שפירש רבינו בפ"ב מהלכות שחיטה וכמו שפירש מרן בכסף משנה שרבינו סמך על מה שפירש שם, אם כן כיון דלא הוי שינוי לקנותה ע"י שחיטה, רק משום דאיהו אוסרה בשחיטתו שפיר תו איכא למימר דלצעורי קא מכוון ודחבריה שחטה לה ואינה נאסרת, ולא שייך ששניהן באין כאחת, כיון דעל כוונתו אנו דנין ואיהו לצעורי מכוון כיון דלאו שינוי הוי, לכן סתם רבינו דבכל גווני אינו אוסר בהמה שאינה שלו ודברי רבינו ז"ל מוסכמים ודוק.

'''במד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעו"ג כו' לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.''' 

''' ועיין ''' בהשגות שאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא, ועיין כסף משנה שתירץ שרבינו סמך על מה שכתב בהלכות שחיטה. ובאמת נראה דרבינו סבר דאף בלא טעמא דלצעורי קא מכוון כמו בגוי ובישראל מומר, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לכן כאן כתב סתמא דאם שחט בהמת חבירו לא נאסרה בין מומר בין עו"ג, רק בזה פסק כרב נחמן ור"ע ור' יצחק דאמרי אפילו במקום דאוסר דבר שאינו שלו מ"מ בישראל אמרינן לצעורי קא מכוון. ופוק חזי בפרק השוחט דמפרש שחיטתו פסולה אין זבחי מתים לא הא דשחיט להר, ופירש רבינו דאין מתכוון לעובדו רק לרפואה כדרך שעושין הפתיים או לניחוש ואפ"ה פסולה, בזה שפיר פסק רבינו, דהא דפסולה דוקא באית ליה שותפות אבל של חבירו אינו אוסר דלצעורי מכוון, אבל במה דהוי רק פסול שזה אינו רק מפני מראית עין וכי"ב, אמנם לאסור בהנאה דין תורה ודאי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף כותי ומומר אפילו ע"י מעשה וז"ב - ומה שכתב רבינו בפרק ז' מהלכות חובל המנסך יין של חבירו לע"ז לא נאסר היין כו' ואם היה לו בה שותפות או שהיה מומר כו' כוונתו כיון דלאו לצעורי מכוון דהא ניסך שלו ג"כ או שהוא מומר, תו דינו כעו"ג שאוסר היין במגעו וחייב בתשלומין, וזה מדויק בלשונו הזהב או שהיה מומר שהרי הוא כעו"ג פירוש דעושה במגעו יין נסך, וכל זה נכון.

''' אמנם ''' דא צ"ע דלפ"ז מאי פריך על רב נחמן כו' דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אף בגוי וכיו"ב מהא דתנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' שחיטתו פסולה, ומאי קשה כיון דפסולה הוי רק דברי סופרים דלכן אינה אסורה בהנאה ומיירי בשוחט לרפואה ולניחוש, ועל כרחין כיון דאם שוחט ממש לע"ז אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לאסור מדין תקרובות דבר תורה, הוא הדין בשוחט בהנך דברים דמדברי סופרים לא גזרו חכמים בדבר שאינו שלו וצ"ע.

''' ואפשר ''' דנאמר דתלמודין סבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף לגבוה כדאמרו פרק ר' ישמעאל, לכן גם כאן לא גזרו חכמים באינו שלו, אבל רבינו פסק דלגבוה נאסר אף דבר שאינו שלו לכן יתכן דרבנן גזרו גם כאן וזה דחוק. יהיה איך שיהיה זה אמת ברור בדברי רבינו. ומה שרבינו פסק דלא כאמוראי דסברי אם עשה בה מעשה בדבר שאינו שלו אם נאסרה, משום דסמך על שמועה דבעי ר' יוסי בן שאול מר', כלים ששמשו בבית חוניו מהו שישתמשו בהן לגבוה למ"ד דחוניו לאו לעו"ג עביד וא"ל אסורים ומקרא היה בידינו דפשיט מכלים דאחז, ופירושו כמו דהתם אע"ג דכלים הוו דמקדש ואפ"ה אסרום כמו דנאסרו כהנים אף על פי שהיו אנוסים בעבודתן לע"ז כדפירש"י דף נ"ד, כן הכא כמו דכהנים ששימשו בבית חוניו נאסרו לגבוה כן כלים ופירשו קדמאי ומהם במאור דאיהו פליג על הני דמוכיחין מכאן דבמעשה נאסרו אף להדיוט יעו"ש. וע"ז סמיך רבינו ז"ל.

''' ויתכן ''' דמפרש דרב דימי פליג על רבין דלא אמר ר' יוחנן רק על קרקע עולם דבמעשה אסרה, והנה לרבין אליבא דר' יוחנן בעכו"ם שעשה מעשה בבהמת ישראל שניסך יין בין קרניה, אם מהני ביטול, נחלקו רמב"ן ור"ן, דר"ן הוכיח דלא מהני ביטול מדמוכחין מכלים דאחז ומאי מוכח דילמא רק לגבוה נאסר, וע"כ דהוכיח דא"כ הוי להו לפרוקי הנך כלים לאשתמושי בהו להדיוט, וא"כ לא סבר ע"כ הך דאמרו לעיל כיון דאישתמש בהו גבוה לאו אורח ארעא לאישתמושי בהו להדיוט ואם כן מאבני המזבח ששקצום ע"כ דמשום הכי גנזום ולא הכריחו לגוים שיבטלום משום דלא סגי להו ביטול כדין כל ע"ז שבאתה ליד ישראל. והנה דבריו תמוהים דאם כן קשה הא קיי"ל כיון שבאו פריצים חללוה ואם כן יצא לחולין תו נבטלו ע"י עו"ג דהא כיון שיצאו לחולין וזכו בה גוים הנו ע"ז של עו"ג דמהני בהו ביטול וכמו דפריך הגמרא לעיל נ"ב ניתברינהו ונשקלו לנפשייהו, ואין לאמר כי אע"ג דקיי"ל ובאו פריצים וחללוה סבר ר' יוחנן דוקא במידי דלא קדישי קדוה"ג וכמו כסף וזהב של ירושלים אבל לא באבני מזבח דקדושים קדוה"ג עיין מלחמות, או נאמר דחיישינן שמא טרם שכיוונו לזכות באבנים לעצמן והוי של ישראל דהא דעו"ג קני בכיבוש מלחמה היינו דוקא כי מכוון לזכות, ואם כן עדיין הוי של ישראל ולא מהני ביטול כיון דנאסרה ע"י מעשה, דזה אינו מספיק, דאם כן מאי אמר ואלא מאבני מזבח ודילמא כדר"פ משום ובאו פריצים וחללוה, ולימא דעדיין קשה דליתברינהו ע"י גוים וליבטלום כיון דע"י מעשה אפילו ג"כ לא נאסר דבר שאינו שלו, רק משום שנעשה של עו"ג וא"כ דילהו מהני ביטול וצע"ג.

''' והנראה.''' 

''' *''' 

''' דסבר דתלמודין לא סברה הך דכיון דאישתמיש בה לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בה הדיוט גבי כלי שרת, דאחז שקצן, משום דכיון דקושייתו דנפרקינהו ונשתמש בהו להדיוט, אם כן ע"י פדיון שפיר כיון דנתפס דבר אחר וקדושה על ידן שפיר דמי לאשתמושי בהו להדיוט, אבל גבי אבני מזבח ששקצון מלכי יון, דנפקע קדושתן משום ובאו בה פריצים וחללוה לאו אורח ארעא לאישתמושי בהו הדיוט וזה סברא בהירה, ובריש המנחות והנסכים דף ק"א מותיב ר"ה בר מנוח מהא דכלי שרת אינן נפדין משום דא"ל טהרה במקוה והני כטהורין דמיין מוכח דאם היו אינן ראוין לטהר במקוה הוי נפדין אע"ג דאישתמוש בהן גבוה דכלי שרת עבודתן מקדשתן ולאו אורח ארעא לאישתמושי בהן להדיוט, מ"מ כיון דע"י פדיון שפיר דמי לאישתמושי בהן להדיוט, לכן שפיר מוכיח רבינו נסים דלמאי דאמר ואלא מאבני מזבח ששקצו מלכי יון אלמא דלמאי דלית ליה טעמא דר"פ דבאו פריצים וחללוה הוי א"ש דיגנזו משום דאסירי להדיוט, ומאי מוכח דילמא רק לגבוה, ועל כרחין דאל"כ נפרקינהו להדיוט, ועל כרחין דגם להדיוט אסירי כיון דעבדו בהן מעשה, ואם כן קשה דניתברינהו ונבטלינהו ונפדינהו להדיוט ועל כרחין דע"ז של ישראל שעבדה גוי לא מהני ביטול, זה ביאור דבריו העמוקים בס"ד. ולולא דברי הר"ן הו"א דהכי מוכיח דעל כרחין אם עשה מעשה אסירי, אף להדיוט, דאם תאמר רק לגבוה אסור א"כ הא קיי"ל יש שינוי בנעבד אצל גבוה אמאי גנזום, הוי להו להתיכם ולחזר ולעשות אותם, דאז יהיו מותרים לגבוה ומפורש הוא בדברי רבינו בפרק א' מהלכות כלי המקדש הי"ג וכולן מתקדשין במלאכתן ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, ועל כרחין דלהדיוט ג"כ אסירי. אמנם זה רק לשיטת רבינו ולא לפום הך שיטה שבארתי בהלכות אסורי מזבח דדוקא המשתחוה לקמת חטים שבשעה שהשתחוה לא היתה ראויה להקדש קדוה"ג ולא חל עליה שם תועבה יעו"ש, א"כ הכא דהיה כלי לגבוה ונאסרה לגבוה תו אין שינוי בנעבד כזה. ועיין מ"ש בחידושי שם בס"ד ודו"ק היטב בכ"ז.''' 

<span class="N"> * אמנם הסברא בהירה וברורה היא וראוי' למי שאמרה וכן מתאמרה משמי' דגברא רבה אחרינא כותי' בחדושי סוגיות להח"ס ח"ר דף מ"ג אבל הר"ן ז"ל ע"כ לא נחית לזה כי בחדושיו למס' עכו"ם דף נ"ג ע"ב דה"מ מכדדי' העיר והרגיש בעצמו לחמי' זו והוצרך לאמר דלמסקנא דילפינן מכלים דאחז ל"צ באבני מזבח לטעמי דרב פפא מהמו"ל.</span> .

''' אמנם ''' בחידושי פירשתי דברי רמב"ן דאם עבד עכו"ם של ישראל ע"י מעשה הוי כעו"ג של נכרי שבא בזכי' ליד ישראל כיון דגוף הממון הוא של ישראל ובזה הא פירש רמב"ן בהא דאמר אי מעיקרא בבטול בעלמא כו' אף ע"ג דזכו בהן ישראל מן התורה מהני בטול וכן בעשה הנכרי מעשה בשל ישראל אבל מדרבנן לא מועיל בטול לכן גנזו אבנים בימי החשמונאים דמדרבנן לית להו ביטול וברור.

''' והנה ''' בסוגיא דכלים ששמשו בבית חוניו שהבאתי לעיל, כתב הרז"ה בספר המאור, דדוקא ע"י פריצי ישראל נפיק לחולין דבני מעילה נינהו ודוקא אבני מזבח, וכלים דאחז לא נפקי לחולין דכלי שרת שאני דיש בהן מועל אחר מועל יעו"ש באורך רב, ושיטתו תמוה מאד מהא דאמרו בנדרים דף ס"ב ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצום נעשו חול, הרי דכלי קודש דכתיב ולמאני דיא ביתה היתו קדמך וכדאמר במגילה י"א אפיק מאני דבי מקדשא ואישתמיש בהו. ונראה לדעתי כמו דאמרו בפ"ק דעו"ג דף י"ג דמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור בע"מ נהי דלגופיה לא חזי לדמיה חזי, לאפוקי הכא דלא לדמיה חזי ולא לגופיה חזי, כן הכא בכלי שרת אימתי לא נתחללו ע"י פריצים בשעה שבית המקדש קיים דכמו שהיה בימי אחז דהכלים ראוים להשתמש בהן לגבוה לא נפקי לחולין, אבל כשהיה בלשצר הלא היה אחר החורבן וכבר נשרף בית ד' ולכמה תנאי בטלה קדושה ראשונה דשלמה ודוד, אם כן כלי שרת למאי חזו לא הן לא דמיהן לכן אין בהן מעילה, אבל מימי אחז אע"ג דבאו פריצים לא נעשו חול וכן בימי חשמונאי דהיה בית המקדש קיים והיו יכולין להשתמש בהן וכן המועל בהן גם כן דמיו ראוין להביא ממנו כלי שרת להשתמש בהן לכן לא שייך בהו ובאו פריצים וחללוה וזה נכון אמנם נתבונן אם לא קדשה לעתיד לבוא ונאמר דהוי במות מותרין אף עפ"י כן אתי שפיר דלא שייך לאמר דכלי שרת היו ראויין להשתמש בהן לגבוה בבמה דהוי בגדר מעלין בקודש ולא מורידין וכיון דהיו מאני דבי מקדשא אסורין להשתמש בהן בבמת יחיד ואף ע"ג דליכא במה גדולה, ואם כי לא דמי להקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בחוץ בשעת היתר דעובר בעשה, דשם יש במה גדולה, ובכ"ז משום אין מורידין בקודש לא חזו להשתמש בהם בבמה קטנה, ודלא כהט"ז שכתב דהיכי דלא חזי מותר לעשות בהן קדושה קלה, ועוד דבמת יחיד לא בעי כלי שרת ולא שייך שיהיה קדושת כלי שרת משום זה ודו"ק.