עריכת הדף "אור שמח/אישות/ז" (פסקה)

== א ==

'''ע"מ שירצה אבי וכו' על מנת שלא ימחה אבי וכו' מת הבן ואח"כ שמע האב וכו':''' 

''' בהלכה ''' זו נחלקו אבות העולם ורבו השיטות מהיפך אל היפך והר"ן ורשב"א בחדא שיטה קיימי ומהם הובאו בשו"ע, ומהם אשר לא הובאו כמו שיטת ריטב"א. ואבאר שיטת רבינו, שכתב אם אומר ע"מ שלא ימחה מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא יהיה שם קדושין ולא תפול לפני יבם. וע"ז השיגו הראב"ד ורבינו נסים, כיון דקיי"ל בע"מ שלא ימחה, דאם מחה אף לאחר ששתק [או אמר הן לרוב השיטות לבד הטור וספיקת רא"ש] מהני, א"כ אף כי שמע קודם מיתת הבן מלמדין אותו לומר איני רוצה {{ממ|ועיין מש"כ מרן בכסף משנה}}, וכן מוכח מגמרא דפריך אלא כו' ע"מ שישתוק כו' אמאי והא שתיק כו'. ולענ"ד מתפלא אנכי, דהאומר הרי את מקודשת ע"מ שאם מתי בלא בנים בחייך לא תהיה זקוקה ליבום, הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל כמפורש בירושלמי פ' השוכר את הפועלים, ואם יאמר האב שהבן סמך על דעתו אני רוצה בקדושיו מחיים ולאחר מיתתו בלא בנים איני רוצה, הרי דבריו בטלים ומקודשת וצריכה חליצה, דהא אמר ע"מ שירצה אבא והוא רוצה, ומה שרוצה להתנות האב אם ימות בלא בנים יהיו בטלים הקדושין לא מעלה ולא מוריד, דאטו מי עדיפא כחו מכח המקדש בעצמו שאין בידו להתנות תנאי כזה, ואיך סלקא אדעתין דהאב ששמע קודם מיתתו יאמר בחייו אני רוצה, או ישתוק כפי האמת אשר בלבו שיהיו חלים הקדושין ולאחר מותו יאמר איני רוצה על פי למוד הבית דין כדי שלא תהיה צריכה חליצה ועוקר דבר תורה ופוטרה מחליצה [ועיין בשו"ת מעיל צדקה סימן א' לר"א ברודא ותלמידו דוק], הגם דאם אמר לה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייך, דאם מת בלא בנים, שותה ופטורה מחליצה, תמן כיון ששתה פקע הקדושין למפרע, אבל הכא ראינו בחייו ששתק ולאחר מיתתו מלמדין אותו למחות, וכי תתיר אותה לעלמא, אנן סהדי דרוצה ובשתיקתו קאי וא"כ נמצאת מתיר זקוקה ליבום לעלמא, ועיין גיטין פ"ג גורם לעקור דבר מן התורה ובירושלמי שמה, דוגמא לזה ריש פרק ב"ש סבר ר' אושעיא דאינה ממאנת לזיקתו, וטעמו דחזינא דרצתה בקדושיו כ"ז שהוא חי, רק כעת רצונה להפקיע זיקה בלא קדושין לא מהני והראב"ד סוף פ"ה מהלכות יבום חשש לזה:

''' לכן ''' לולא דברי רבוותא קדמאי היה נראה, דבכה"ג ששמע קודם מיתתו ושתק, ודאי אין מלמדין אותו למחות, והוא כמוחה על הזיקה וכשלא תהיה זקוקה ליבום ניחא ליה בקדושין ונמצאת מתיר זקוקה ליבום לעלמא רק בשלא שמע קודם מיתתו וא"כ לא גלי על דעתיה דניחא ליה, ופירוש הגמרא דבאומר על מנת שלא ימחה, אם שמע אחר מיתתו ושתק, אין בשתיקתו שום גילוי דעת דניחא ליה בקדושין ואף אם אמר דרוצה, דזה שאינו מוחה, משום דבנו מת ומאי איכפת בקדושין לאביו, ואין ה"נ אילו חי היה מוחה, וכיון שאין כאן גלוי דעתא דמוכחא, דבחייו היה ניחא ליה בקדושין לכן שפיר אמרינן דמלמדין אותו למחות לומר איני רוצה, אבל בע"מ שישתוק, אם שתק אחר מות הבן כששמע, שוב לא מהני אף אם ימחה אחרי כן, דהא שתק, ובזה הוי כתנאי דקום ועשה, דכיון שקיימו מקוים, ולכן פריך הגמרא אלא דאמר ע"מ שישתוק אבא אימא סיפא כו' אמאי והא שתיק, פירוש דמשמע לשון המשנה דמשמע לאחר מיתתו שתק טרם למדוהו ב"ד לומר איני רוצה, ומה מועיל הלימוד, אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה אבא, ובכה"ג מלמדין אף אם שתק טרם שלמדוהו ודוק:

''' ודע ''' כי לשיטת הר"ן דע"מ שישתוק אם שמע ושתק בשעת שמיעה אף כי מחה אחר כך מקודשת, ואם מחה בשעת שמיעה אף כי שתק לבתר כן אינה מקודשת דאל"ה למאי אתני עיי"ש, ובאומר ע"מ שירצה היינו שיאמר הן אף שמחה בשעת שמיעה, אם יאמר לאחר זה הן מקודשת, א"כ קשה בכתובות {{ממ|ע"ג:}} לוקי פלוגתייהו להיפוך, דתנא קמא סבר דע"מ שיאמר אבא הן ולכך אף אם לא רצה האב היינו שמחה בשעת שמיעה מקודשת שמא יתרצה אחר כך, וכמו דתניא בתוספתא שהביאה הר"ן, ורשב"א סבר דע"מ שישתוק קאמר וכיון שמחה האב תו אינה מקודשת אף אם ירצה אחר זה, וזה הוה מרווח טפי, דלאוקימתא דגמרא מוכרח לומר דאינה מקודשת דקתני רשב"א היינו דקדושי ספק מקודשת וזה דחוק. עוד קשה דכיון דת"ק סבר ע"מ שירצה ע"מ שישתוק ובתר הכי אמר אע"פ שלא רצה וכוונתו ששתק א"כ הא רצה, לכן קשה דלוקמי איפכא ויהיה מרווח טפי וצ"ב:

''' עוד ''' דייק הר"ן ז"ל מדברי רבינו שכתב לא רצה או ששתק או שמת קודם ששמע הדבר אינה מקודשת, משמע דמותרת להנשא, ואמאי הא צריך לחוש שמא יאמר אחר כך הן וזה נגד התוספתא, ובאמת הריטב"א ז"ל כתב באורך גדול, והוכיח מדקתני במשנה ואם לאו אינה מקודשת, דמותרת להנשא, אלמא אף דאמר לבתר כן הן, אינה מקודשת ולא פירש הך דתוספתא, לכן אמינא טעמא, דכל דמתנה בקום ועשה, אם עשה לאח"ז שפיר מהני, וה"נ היה צריך להיות דאם מחה או שתק קודם ואמר הן לאח"ז דמקודשת, רק טעמו דמתנה ע"מ שיאמר אבא הן על תחלת הקדושין, מה שנתן לה קדושין, וכי אמר מעיקרא איני רוצה ומחה, ואחר זמן אמר רוצה אני, אין ראיה דחפץ על תחלת הקדושין הלא בן אדם הוא ויתנחם, ומאן לימא לן, דחרטתו הוא חרטה דמעיקרא, דלמא כעת חפץ הוא שתהיה אשתו מכאן ולהבא, אבל לא ניחא ליה מעיקרא על מעשה הקידושין ומי יכנס אל עומק לבבו, אפשר שהיום נתעשרה או הוא העני או מטעם אחר, עכשיו חפץ שתהיה כלתו, אבל על מה שקדשה מקודם לבו נוקפו ולא ניחא ליה, לכן כיון שאפילו אמר הן לא יבורר דעתו אם חפץ ומסכים על תחלת מעשה הקדושין אמרינן דבנו אינו מתנה רק על הסכמתו באמירת הן תיכף בשעת שמיעתו, שאם יאמר תיכף הן כוונה דעתו לדעת אביו ועל אופן זה הוא מקדש, הא אם לא יאמר הן תיכף רק לאחר זמן, אף שישתנה דעתו מסיבות ורצונות המתחדשות, אין זה רק כמו הסכמה להבא, לכן על אופן זה אינו רוצה שיחולו הקדושין, וזה סברא ישרה למבין:

''' וכ"ז ''' רק למאן דאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואינו מבורר במה שיאמר הן שרצה בקדושיו החלים למפרע, אבל להך מ"ד דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי, ואימתי חלין הקדושין לכשיתרצה האב ויאמר הן, א"כ תו הוה תנאי ככל תנאין דעלמא דכוונתו דכשיאמר האב הן אז יהיו חלין הקדושין ואז מבורר שהוא רוצה ומסכים, ומאז יתחילו אותן קדושין ואף שמחה קודם מהני אם יאמר הן, וא"כ הך תוספתא דהביאה הר"ן אתיא כהך מ"ד דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ולכך חוששין שמא יתרצה, ואפילו אם מחה קודם וכמו בכל תנאין דקום ועשה ודוק. ולפי זה ניחא הך דכתובות דהריני בועליך אמר דלא שייך אם נימא דלאו כמעכשיו דמי דמהני אם נתרצה לאחר שמחה, דהא במה תתקדש אז, דביאה כבר היה ואין על מי לחול הקדושין, ומוקים הגמרא דר"ש סבר ע"מ שיאמר אבא הן ולכך אינה מקודשת ומותרת להנשא לעלמא, וכאשר תעיין היטב דברי רשב"א וריטב"א ור"ן אז תראה כי דברי בשמועה זו נכונים בס"ד: