עריכת הדף "אור שמח/אישות/א" (פסקה)

== ד ==

'''קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו':''' 

''' הרב ''' המגיד הביא ראיה לדברי רבינו מהא דא"ר אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואם מה"ת היה מותר היכי א"ר אלעזר דמקריא זונה. ולדעתי ראיה זאת יש לה פירכא, דרבינו בעצמו כתב בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה שלהעשות זונה אינו תלוי בביאת איסור והיתר שהרי בת ישראל הנבעלת לחלל וכן גיורת מקריא זונה, ולומר מפני שהחלל מחולל מאיסור כהונה שאני מפנוי הבא על הפנויה ששניהן כשרים ומיוחסים, זה דחוק, כיון שהחלל מותר בה ובכ"ז מקריא זונה, כן סבר ר"א דביאה שאינה לשם אישות עשאה זונה, וכפי הנראה דהמגיד כוון לפי שיטת הראב"ד שם דזונה לא הויא רק בביאת איסור, אמנם א"כ לפי הרב המגיד אימת סובר ר"א דעשאה זונה דוקא כשיש איסור בבעילתה שהוא עובר בלאו דל"ת קדשה, וזה יתכן כפי שיטת תלמודין דבקטנה הניסת דנשואיה מדרבנן מודה ר"א דלא עשאה זונה כיון דדרך אישות ניסת לו וכדמשני בפרק הבא ע"י {{ממ|דף נ"ט}} דרב דסבר כר"א דבממאנת לא נפסלה משום זונה רק משום בעולה לכה"ג יעו"ש. ולכן ריש פרק בית שמאי מפרש טעמא דב"ש דנשואות אינן ממאנין אמר משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז, אבל לשוויה זונה לא אמר, דכיון דדרך נשואין הוי אינה נעשית זונה, אבל הירושלמי דאמר ריש פרק ב"ש דמש"ה סברי דנשואות אינן ממאנין שאם אתה אומר כן נמצאת עושה כל הבעילות שבעל בעילות זנות, ואמר ר' אבין אתיא דב"ש כר"א דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות ה"ז זונה, הרי דסבר דאף אם היה לשם אישות בכ"ז הואיל ומיאנה ועקרה האישות הויא זונה:

''' ולפ"ז ''' א"ש מה דאמר בירושלמי פרק הבא על יבמתו הלכה ה' א"ר בא ב"מ הד"א כ"ג שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה, פירוש, דתחלת ביאה קונה, דאם סוף ביאה קונה אפילו בא לשם אישות ג"כ, אימת קני לה בסוף ביאה ואם כן בתחלת ביאה דהויא בלא קנין דאי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני ג"כ נעשית זונה ע"י תחלת ביאה וכן פירש הק"ע, וזה הברור, אבל בגמרא דילן פ"ק דקדושין {{ממ|דף י'}} מסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה, משום דאי בעל לשם קדושין אף דסוף ביאה קונה גם לר"א לא נעשית זונה בתחלת ביאה, כיון דלאו דרך הפקר רק דרך אישות לא גרע ממאנת וז"ב. [הן דאינו מוכרח דבזה פליג הבבלי על ירושלמי דלפי מה שבארנו במק"א שיטת רבינו, מפרש כן הא דרבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ובכ"ז שרי כה"ג לקדש בביאה משום דהוי כפירש שדעתו לקנות אותה בתחלת ביאה, דאי לא יקנה בתחלת ביאה הלא תאסר עליו משום בעילת עצמו, וגם זה פשט רבא דאם פירש שיקנה בתחלת ביאה, קונה תחלת ביאה, ובכה"ג הוי כפירש, ולפ"ז לר"א כל המקדש בבעילה דעתו לקנותה בתחלת ביאה שלא תאסר לכהן אחריו ותעשה זונה ע"י תחלת ביאה, ואיהי אינה רוצה להפסל לכהונה, ואיהו מכוון אדעתא דידה, דלאופן דניחא לה הוא בא עליה, וזה כוון ר' בא ב"מ דמדשריא לר"א אם קדש בבעילה להנשא לכהונה, מוכח דכה"ג מותר לקדש בביאה, מכש"כ דשלא תאסר עליו גופיה ודאי הוה כפירש הוא שיקנה בתחלת הביאה. אולם זה יהיה מוכרח דראייתו של ר' בא ב"מ אינו רק לשיטת הירושלמי דגם היכא דהוי דרך אישות כיון שהיא יכולה להפקע מאתו בלא גט הויא זונה וכמו שבארנו בס"ד], משא"כ הירושלמי לטעמיה דכל היכי דיכולה להפקע ממנו בלא גט הויא זונה, וניחזי דממאנת או קדושי טעות דלשיטת הירושלמי הויא זונה, ודאי אין איסור משום לא תהיה קדשה, והגע בעצמך, דאל"כ איך סברי ב"ה דנשואה ממאנת ונמצאו מתירין לאו דל"ת קדשה. ואיך עקרו איסור תורה בידים, וכש"כ לקדש בגמר ביאה ודאי אין איסור דל"ת קדשה על התחלת ביאה שמכוון לקדשה בסוף הביאה וע"כ דאין ענין זונה תלוי כלל באיסור לאו לשיטת הירושלמי לר"א, וזה ראיה עצומה נגד הרב המגיד:

''' אולם ''' בכ"ז ראיית המגיד נכוחה, וזה הוא. דבפרק ארבע מיתות {{ממ|דף נ"א}} תניא, ובת איש כהן כי תחל לזנות יכול אפילו פנויה, ופריך הא לזנות כתיב, ומשני כדר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ע"כ, ועיי"ש דיליף מגז"ש דנערה המאורסה שבזיקת הבעל הכתוב מדבר, וצ"ע דהא קיי"ל אין עונשין אלא א"כ מזהירין, וא"כ איך חייבה רחמנא מיתה לבת כהן שזנתה כשהיא פנויה היכן הוי הלאו, כיון דבביאת פנוי על הפנויה ליכא אזהרה, וע"כ דעוברין בלאו דל"ת קדשה לכן אמר דסד"א דרחמנא חייבה מיתה ע"ז, ואף בפעם הראשון כל שאינה מיוחדת אליו מוכח דעוברת בל"ת קדשה, דאזהרת עשה בלא ל"ת אין עונשין דלאו אזהרה היא כמו"ש בפ"ק דתמורה אזהרת עשה ל"ש אזהרה ע"ש, וע"כ מוכח דהלאו דל"ת קדשה כולל גם בעילת פנויה, ועיין תוספות שם ד"ה ובת כהן ודו"ק:

''' והנה ''' צריך להבין עוד מה דפריך בגמרא על הברייתא דיכול אפי' פנויה הא לזנות כתיב, נוקמא בחייבי כריתות דהבא עליה עשאה זונה וכדאמרו פרק החולץ, ואף בחייבי לאוין סבר רבינו דנעשית זונה. ונראה, דהגמרא אמרה בפרק מי שהחשיך דעל לאו דמחמר אין לוקין משום דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דל"ת אתה ובהמתך כתיב ואם הוא עושה מלאכה הוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, לכן לא לקי על לאו דמחמר ועיין תוספות שם, ואם כן אם נימא דבת כהן שזנתה בכריתות תתחייב מיתה א"כ הא אין עונשין אלא א"כ מזהירין ומבעי אזהרה דחייבי כריתות דליתחייב בת כהן שריפה ע"ז, וא"כ הוי לאו דידהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד גבי בת כהן, ולא לקי אפילו בחייבי כריתות, והא גלי לן קרא דאיכא מלקיות בחייבי כריתות וכמו דיליף במכות {{ממ|דף י"ג}} גזירה שוה ונכרתו לעיני בני עמם מלעיניך דעל כל חייבי כריתות איכא מלקות, והוה מצי לתרץ דאתיא כר' יצחק דפליג על הך גז"ש דמלקות ליכא בחייבי כריתות יעו"ש, אך עדיפא מיניה משני דאתיא כר' אליעזר שכן הובאה דעתו בספרא מקום הך ברייתא ודוק:

''' ואחרי ''' העיון בשיטת רבינו בדבריו {{ממ|פ"ב מהלכות נערה בתולה הלכה י"ז}} בטעם מי שיצא עליה ש"ר בילדותה דאין לה קנס, נראה ביאורו, דהתורה הקפידה מאד על הפקר הזנות, דאשה אחת תפקיר עצמה לאנשים הרבה ומלאה הארץ זמה כמעשה הכנענים וכמו שאמרו בפרק החולץ, לכן אסרה התורה לבוא לשם זנות בלא קדושין ולקי בלאו דל"ת קדשה, אבל בקטנה או נערה שיש להן אב הרי המה ברשות האב ובידו לקדשה לכל מי שירצה אזי אם בא אחד על הנערה פעם אחת במקרה שפיתה אותה לא לקי, דמזה לא תופקר לזנות דביד אביה לקדשה ויקבל קדושיה, לכן חייבתו התורה ממון ולא מלקות באופן זה, ולכן בהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה, פירוש, ואביה אינו מקפיד לקדשה לאיש, א"כ שוב הויא קדשה ולקי הבועל והנבעלת, ואף אם הכינה עצמה לכך בפעם ראשון ג"כ הויא קדשה כיון שהיא מכינה עצמה לזנות, ולכך פסק רבינו בהלכות מלכים דפלגש בלא קדושין מותרת למלך ואסורה להדיוט, ולפ"ז ניחא דפלגש מלך אסורה להדיוט כמפורש בירושלמי סנהדרין ריש פרק כהן גדול ואדוניה חייב מיתה על אבישג, וכיון שאסורה להינשא לכל משום שרביטו של מלך לא שייך בזה שתופקר לזנות ולכך אין בזה קדשה, אבל להדיוט שבלא קידושין היא מופקרת לכל דבמאן אגידא, הויא קדשה, ולכך בעו"ג ושפחה דבהפקירא ניחא לה ושריא לה לא שייך איסור קדשה ודו"ק בכ"ז. ובאמת כפי הנראה מלשון רבינו שם הלכות נערה ובפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ב', נראה דדוקא במכינה עצמה לכל, היינו שאינה מקפדת על אדם מיוחד אז לקי משום קדשה, אבל פלגש להדיוט שהיא מתיחדת אל איש מיוחד להיות עמו תמיד אינה רק באיסור עשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה, אבל לא איסור לאו, ובסנהדרין היינו במזנית בלא יחוד לאיש, ולכן איכא אזהרה דקדשה ושפיר סלקא אדעתין דחייבת מיתה:

''' וראיה ''' עצומה לשיטת רבינו דפלגש אסורה להדיוט מהא דאמרו ביבמות פ' הערל ע"ז: אי לאו דא"ר יהודה כו' לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד, כיון דאמר קהל גרים איקרי קהל מצרי שני במאי יטהר, ושיטת רבינו מפורשת פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה דאחד חייבי לאוין ואחד חייבי עשה לא לקו עד שיקדשו ויבואו דרך נשואין, אבל בביאה לחודה לא מקריא ביאה בקהל, דביאה לקהל לא הוי רק בתורת קדושין, דבעו"ג ושפחה לא תפסי קדושין, והניסת לישראל היא באה בקהל ישראל שמיוחסת לאומה הישראלית, וא"כ הלא רשאי ליקח פלגש ובניו יהיו דור שלישי, ולכן ע"כ דפלגש אסורה להדיוט אם לא למלך שאין מעמידין מלך מגרים ומשוחררין ושפיר פריך מצרי שני במאי יטהר ונמצא דברי רבינו מוכרחים לטעמו והבן:

''' ואין ''' לומר דר' יהודה הא סובר בפרק ד' מיתות {{ממ|דף נ"ג}} כרבי עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ ע"כ דאסרה תורה ביאה לחודה דע"י קדושין לא משכחת לה, זה אינו, דמנא לן דבחייבי עשה סבר דקדושין אינם תופסים בהו, דלמא סבר כר' סימאי אליבא דרע"ק ובחייבי עשה קדושין תופסין וא"כ לא אסרה רחמנא רק ע"י קדושין ומצי ליקח פלגש וע"כ דאסורה להדיוט וכמוש"ב ודוק. ועיין דברים מתנגדים קצת בשו"ת רבינו אברהם בנו של רבינו הובא בכ"מ ריש פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה עיי"ש:

''' ודע ''' דלפי הירושלמי דממאנת נעשית זונה לר' אלעזר, אתי שפיר הא דמייתי בתלמודין בפרק הבא ע"י {{ממ|דף ס"א}} ר"א אומר כהן לא ישא את הקטנה, ומוקי רב אדא בר אהבה בקטנה בת מיאון דא"כ בביאה שניה בעולה הוי ובכ"ג אמר, ופריך דא"כ אטו מי איכא מאן דפליג על ר"א, ולפי הירושלמי יכולין אנו לאוקמי אף בכהן הדיוט ומשום דסבר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואם תמאן נמצאת זונה בביאה ראשונה ואסור לבוא עליה פעם שניה דהא זונה הואי מביאה ראשונה, אולם תלמודין לטעמיה דבממאנת מודה ר"א דלא הויא זונה לכן מוכרח לאוקמי בכ"ג:

''' אך ''' לפי דברי הירושלמי אין לומר לר' אלעזר דקרא דואשה בבתוליה יקח ממעט בעולה, דהא פסולה אף לכהן הדיוט משום זונה, ואין לומר בקדושי טעות, דגם בזה לפי הירושלמי הואי זונה דלא עדיפא מממאנת. ואין לומר דקרא אתי לחייבו בעשה ול"ת, ונפקא מיניה לענין יבום דחייבי לאוין לחודא אתי עשה ודחי ל"ת, ורק משום גזירה דביאה שניה אסור ליבם, ולכן אם בעלו קנו כמפורש בבבלי פ"ב דיבמות, דז"א, דכבר בארנו במ"א שיטת הירושלמי דמן התורה אינן מתייבמין חייבי לאוין ואפ"ה אם בעלו קנו, ומפיק להו מקראי דמאן יבמי ולא שמיאנו שמים, ויבמתו ריבה כחליצה ואכמ"ל, ועל כרחין דקרא אתי להוציא מוכת עץ או בוגרת כדאמר בירושלמי לר' לעזר ור"ש יעו"ש:

''' ובזה ''' מבואר לן מה שאמרו בירושלמי פרק הערל סוף הלכה ב' אמר ר"ז דברי הכל הוא כו' ר"א בשם ר' יוחנן ולד בוגרת כשר שהוא בל"ת שהוא בא מכח עשה והוא בבתוליה יקח ולא בוגרת, כל ל"ת שהוא בא מכח עשה עשה, והדבר תמוה, דא"כ למה לא נקט ולד בעולה כשר שהוא ג"כ בלאו מכלל עשה, וכדאמרו בתלמודין בברייתא דכל חייבי עשה אין הולד חלל, ולפ"ז א"ש דר' יוחנן אמר מלתיה אליבא דכו"ע, ובעולה לר' אלעזר הוי זונה וקאי עלה בלאו והולד חלל וכדהוי אמר בגמרא דילן {{ממ|דף ס'}} רב הונא בטעמא דראב"י דהולד חלל יעו"ש משום דסבר כר"א, ולא משכחת שום בעולה לר"א דלא הואי בלאו לפי שיטת ירושלמי וז"ב. אולם דא מוכרע מן הירושלמי ג"כ דאם לא מיאנה עד שהגדילה לא הוה ביאתו ביאת זנות ולא נאסרה לכהן אף לר"א, והדבר אינו מוכרע, או משום דכיון דצריכה גט אף אם לא בעל אהני קנין דרבנן דהיה בהקדושין שלא תחשב זונה, או משום דקדושין מתלי תלי כדאמר לר"ג בתלמודין פרק ב"ש {{ממ|דף ק"ט}} ואכמ"ל, ודוק בכ"ז: