עריכת הדף "אברבנאל/שמות/כג" (פסקה)

== א ==

לא תשא שמע שוא וגומר עד הנה אנכי שולח מלאך לפניך ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות שלש גם כן: 

השאלה הא' למה זה באו כל כך אזהרות לדיין על המשפט. לא תשא שמע שוא לא תהיה אחרי רבים לרעות. ולא תענה על ריב לנטות. אחרי רבים להטות. ודל וגו'. לא תטה וגומר. מדבר שקר תרחק וגומר: 

השאלה הב' למה בתוך אזהרות הדיין הכניס שתי אזהרות שאינם מענינו. והם כי תפגע וגו' כי תראה וגו' והיה ראוי שישלים ענין הדיין ראשונה ואחר כך יצוה בשור ובחמור: 

השאלה הג' באומרו וגר לא תלחץ כי הנה המצוה הזאת כבר באה למעלה שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו ולמה אם כן נשנית פה פעם אחרת: 

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שרש"י פירש לא תשא שמע שוא על הדיין שלא ישמע דבר בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו. אל תשת ידך עם רשע פירש על העד שהבטיח את התובע להיות עד חמס ולא תהיה אחרי רבים לרעות פירש על הדיין גם כן אם ראית רבים מעין המשפט לא תמנה גם אתה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטות פירש גם כן על דיין ובדרכים מתחלפים ואשר בחר בו הוא כי ישאלך הנדון על אותו דין לא תעננו על ריב דבר נוטה אחרי אותם הרבים להטות את דבר המשפט מאמתתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא. והראב"ע פירש ולא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה וגומר אזהרות לעדים שלא יעידו מפני שראו אחרים מעידים. והנכון בעיני במצות האלה הוא שאחרי שזכר המצות הנכללות בה' הדבורים האחרונים שהיו בלוח השני ממה שבין אדם לחבירו יחזור לבאר באותו דרך עצמו מצות אחרות שהיו נכללות בדברות הראשונות מהלוח האחר שבין אדם למקום. והנה לא זכר אנכי ולא יהיה לך אלא אותם שנכללו בשם מצות תלויות בדברי הרעים. וראשונה הביא מדבור לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכבר הודעתיך בפירוש הדבור ההוא השתופים שתכלול מלת תשא ולזה זכר כאן האזהרות שנכללו באותו דבור אם לבעל הדין שלא יתבע על חבירו שוא ודבר כזב וזה הוא לא תשא שמע שוא כלומר לא תשא על פיך שמע ותביעה שאינה אמת אבל היא שוא. והזהיר את העד אל תשת ידך עם רשע והוא התובע שקר וכזב להיות עד חמס לסייעו בתביעתו וכן הזהיר אותו הדיין שאף על פי שבעל דין והעדים יהיו רבים וחטאים ורעים לא ימשך אחריהם וזה הוא לא תהיה אחרי רבים לרעות רוצה לומר לעשות רע בדבר המשפט. וכן הזהיר למדבר המליץ והטוען בפני הדיין בעד הבעלי דינים. תובע או נתבע ועליו אמר ולא תענה על ריב לנטות כלומר לא תעשה טענות על ריב לנטות מדרך המשפט כי כל נטיה היא עוות והרחקה מהיושר והאמת והצדק וכאלו הוכיח אותו מליץ וטוען שאף על פי שהבעל דין והעדים והדיין הם רבים לא יהיה הוא גם כן טוען להטות את הדין ולעותו. ואמנם שרצו חז"ל ללמוד מכאן שיהיה האדם נמשך במשפטו אחרי רבים. כתב הראב"ע שזה כבר נלמוד ממה שנאמר בענין הדיינין לא תהיה אחרי רבים לרעות מכלל שלרעות שהוא לחייב הזכאי לא יטה. אבל לטובה שהוא היושר והמשפט יהיה אחרי רבים. אך מה שאמר אחרי רבים להטות הוא כדמות שאלה ותוכחה לעורכי הדיינים והמליצים כאומר הטוב בעיניך שגם אתה תהיה אחרי רבים להטות את הדין בטענותיך ולפי שלא יאמר הטוען המליץ ההוא ואני לכוונה טובה נתכונתי להדר ולפאר אדם עני ודל לפי שאין לו ממה שיפרע מה שיתבעו ממנו לזה אמר ודל לא תהדר בריבו רוצה לומר אפילו שיהיה דל ועני לא תהדרהו במליצותיך וטענותיך בריבו. אבל בין שיהיה עשיר או דל צדק צדק תרדוף הרי לך שבאו האזהרות האלה על הסדר לבעל דין לעד לדיין ולמליץ. ולפי שבאחרונה הזהיר את המליץ המשיך אחריו שתי מצות להיותם רמז ולמוד לענינו והיא כי תפגע שור אויבך רוצה לומר כאשר יקרה שתפגע שור או חמור אפילו שיהיה מאויבך וכל שכן מאוהבך תועה בשדה השב תשיבנו לו וכן כאשר תראה חמור שונאך וכל שכן אוהבך ורעך רובץ תחת משאו אין ראוי שתניחהו ותחדל ותמנע מלעוזבו שמה וזה הוא וחדלת מלעזוב לו אמנם עזוב תעזוב עמו. ורש"י פי' עזוב תעזוב שהוא לשון עזר כאלו אמר עזר תעזור מגזרת עצור ועזוב ויעזבו ירושלם עד החומה שמלאוה עפר לעזור ולסייע את חוזק החומה. וזה הוא בלתי ספק הפירוש האמתי. והאפודי פירשו מלשון עזיבה ממש. ואפשר כפי זה לפרשו באחד מב' פנים אם שאמר עזוב תעזוב רוצה לומר תפרוק משאו ותעזב המשאוי להשמט מעליו על ידי פירקו כדי שיקום החמור ולא ימות שמה כי אינך מחויי' לטענו. ואם שיאמר שאם בעל החמור לא יחוש לחמורו ויעזבהו תחת משאו שגם הוא יעזבהו עמו ולא יחוש לו. ושתי המצות האלו מלבד פשוטיהם יש עוד בהם למוד טוב אל החכם המליץ והטוען שעם היות שלא יענה לנטות משפט. הנה כשיראה אדם בור עם הארץ אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה והוא טועה בדבריו ומרשיע עצמו אשר לא כדת. אז מותר למליץ להדריכו בדרך ישר ומעגלי צדק ואין זו הטות משפט כי מצוה הוא בהיותו טועה שישיבהו מטעותו. ועליו אמר שלמה פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף וכן אם לא היה טועה אבל לא היה יודע להגיד אמתת משפטו והוא כחמור הרובץ תחת משאו אין ראוי שתחדל מעזוב אותו אבל שתעזרהו ותסייעהו כי בזה יתגלה דבר המשפט ויצא לאור והוא גם כן בכלל פתח פיך לאלם כי הוא הרובץ תחת משאו ולא יוכל לקום ואל דין כל בני חלוף הוא הטועה שמחליף טענותיו בטעות וקראו אויבך ושונאך להיותו עם הארץ והמליץ חכם יודע דת ודין. ואחז"ל גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים וכו'. הנה התבאר שכל זה נכלל בלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא האמנם לפי שקצר הכתוב מאד באזהרת הדיין באמרו בלבד לא תהיה אחרי רבים לרעות. לכן הוצרך לפרט עוד הדברים שיהיה הדיין מוזהר בהם. הא' הוא לא תטה משפט אביונך בריבו ר"ל לא תכירו פנים במשפט. ואם יהיה לאיש אביון ריב עם איש עשיר והעשיר הכה ובייש את העני אל תקל בדבר להיות זה עני ואביון. אך כקטון כגדול תשמעון ולא תגורו מפני איש. והב' מדבר שקר תרחק ר"ל שבדיני ממונות כשיתברר לך שקרות דברי הטוען תתרחק ממנו ולא תקבלם ומכאן למדו חז"ל שהדיין ידון כפי אומד דעתו כשלא יהיו עדים בדבר. והשלישי ונקי וצדיק אל תהרוג רוצה לומר מי שהוא נקי וצדיק בדינו אל תהרגהו כל זמן שאין עליו עדים ולא תסמוך על אומד דעתך שהוא רשע כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומה שהעדים מעידים בפניו. ואל תחשוב שאם הוא חייב כפי האמת מפני חסרון העדים יפטר בלי עונש כי לא אצדיק רשע ואם לא יענש בבית דין של מטה יענש בבית דין של מעלה ולזה אמר כי לא אצדיק רשע כלומר בדיני העליון. והד' ושוחד לא תקח רוצה לומר אפילו לשפוט צדק כי כשתקחהו תתעור מראות הצדק. והנה לא אמר כאן עיני פקחים לפי שעל עורון הלב דבר לא על עורון העינים. אבל אמר יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים. והה' הוא וגר לא תלחץ והיא אזהרה לבית דין שבו היו הדברים שהגר בבואו לפניו לא ילחצנו בדינו להכריחו ולהכניעו כפי שורת הדין אפילו באותם הדברים שראוי לעשותם לישראל רק ינהג אותו בלאט ונחת לפי שנפש הגר מצרה עליו להיותו בארץ נכריה ויחשוב בלבו שמפני שהוא גר ונכרי אתה מכריחו כל כך ולכן תנהגהו בדברים טובים ורכים לא שתטה המשפט בעבורו אלא שתעשהו בנחת ולא בלחיצה. והנה למעלה באה מצות הגר לישראל וגר לא תונה ולא תלחצנו אבל כאן באה לשופט להנהיגו בנחת רוח ודברים רכים ולזה לא אמר כאן לא תונה כי אם לא תלחצנו ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו ג' השאלות אשר העירותי: 

ואחרי אשר ביאר הדברים הנכללים בדבור לא תשא בא לבאר דברים הנכללים בזכור את יום השבת ואמר שלא לבד נצטוו במלאכת הששה ושביתת הז' בימי השבוע אלא גם כן יום לשנה בשמטת הארץ יעשה כן ולזה התחיל ושש שנים תזרע את ארצך בוא"ו רוצה לומר וגם כן בשנים תזכור השביעי והוא ששש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה כמו שתעשה כל מלאכה בששת ימי המעשה ובשנה השביעית תשמטנה ונטשתה רוצה לומר את הארץ מלזרוע ומלעבוד בה ומלאסוף את תבואתה כמו שתשמור את יום השבת. ואפשר שאמר כאן בוא"ו ושש שנים מפני שהתחיל המשפטים בעבד עברי. ואמר שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי חנם לחייב אותם המשפטים גם כן במצוה דומה לה והיא השמטה וזה הוא ושש שנים רוצה לומר וככה בשמטת הארץ שש שנים תזרע ותאסוף ובשביעי תצא הארץ לחפשי שיוצאת מרשות האדון ונקראת שמטת הקרקע מפני שיעזוב אותה כל השנה ההיא וכן נקראת שמטת כספים שמטה מפני שאמר שמוט כל בעל משה ידו. והביא אחר זה מצות השבת שידמה לה באמרו ו' ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות. כאשר הוא בשמטת הארץ וכמו שבה יאכלו האביונים וחית השדה ככה ביום השביעי ינוח שורך וחמורך שלא תעבוד ולא תעמול עמהם וינפש בן אמתך והגר. ואמנם אמרו אחר זה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו הוא להגיד שמלבד מה שזכר מהדברים הנכללים בעשרת הדברות עוד יש בהם משמעותם המובן מהם בתחלת הדעת שזה לא נזכר כאן וכאלו אמר ובכל אשר אמרתי אליכם מהדברות אשר שמעתם מפי תשמרו לעשותם ולשמרם כפי פשוטיהם וכן בדבור לא יהי' לך אלהים אחרים נכלל ששם אלהים אחרים לא תזכירו ר"ל לא תסבבו שיזכרם אדם אחר ולא ישמע זכרונם על פיך. וכן אחז"ל שלא תעשה שותפות עם הכותי וישבע לך בעבודת גלולים שלו נמצאת אתה גורם שתזכר על ידך. ובעבור שעד כאן דבר מהמשפטים והתורות צוה שיעלו לירושלם ג' פעמים בשנה כדי ששם ילמדו התורה ומשפטיה וכאשר יספק אדם בדבר מהמשפטים האלה ישאל עליו בעלותו לרגל ויגידו לו את דבר המשפט. ולכן סמך לזה שלש רגלים תחוג לי בשנה. ורגלים הוא כמו פעמים כי בעבור שהעולים לרגל היו עולים ברגליהם נאמר כאן שלש רגלים. ומהטעם ההוא נאמר גם כן פעמים מלשון מה יפו פעמיך. וביאר אותו באומרו את חג המצות תשמור כי היא הראשונה. ואמר שבעת ימים תאכל מצות לא שתהיה אכילת המצה חובה כל שבעת הימים כי אין חובת אכילתה כי אם בלילה הראשונ' כמו שהתבאר בסדר בא אל פרעה אבל הכוונה שאם יאכל לחם כל אותם שבעת הימים יאכלהו מצה לא חמץ ולזה אמר תאכל מצות כאשר צויתיך שהנה הצווי הוא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים. וביאר שיהיה החג הזה למועד חודש האביב כי ב"ד חייבים לעבר השנים באופן שיבוא חג הפסח באביב כמ"ש היום אתם יוצאים בחדש האביב ובאותם החגים אותם שיעלו לחוג לפני השם לא יראו את פניו ריקם אבל יביאו שמה זבח תודה ושלמים וכל קרבנותיהם. ואחר כך זכר חג השבועות ועליו אמר וחג הקציר בכורי מעשיך כי בעבור שאותו חג הוא בימי קציר חטים ואז מביאים בכורים מתבואת הארץ כמו שאמרו ממושבותיכם תביאו לחם תנופה לכן נקרא חג הקציר ובכורי מעשיך. ואחר כך זכר חג הסוכות הבא באחרונה ועל זה אמר וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה רוצה לומר היין והשמן וכל הפירות. ואמר בצאת השנה לפי שהיו מונים השנים מתשרי לתשרי והכלל שיעברו את השנה באופן שיבואו שלשת החגים האלה בזמניהם כפי תקופת השמש שהיא סבת בשול התבואות בשדה. ולפי שלא יחשבו שיחוגו החגים האלה בארצותם הוצרך לומר שנית ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' רוצה לומר שכל האנשים הזכרים לא הנקבות פן יזנו בהתערבם באנשים בעליתם. הזכרים מבן עשרים שנה ועד בן חמשים שנה יעלו לירושלם וישתחוו נוכח מקדש ה' שהוא אשר כינה בשם פנים. אמנם הזקנים והטף לא יכלו לעלות. ואמר את פני האדון ה' להגיד שאין תכלית עליית הרגל לאכול לשבעה ולשמוח שם אלא להדבק בו יתברך ולהראות לפניו כעבד שילך לפני רבו במועד. ולכן בהיות השם הוא האדון המוחלט ראוי שיבוא כל בשר להשתחוות לפניו והתועלת בזה שירגילו בנפשותם להכנע לעבודת השם יתברך ולקבל אדנותו עליהם ולשמוע מפי הכהנים הלויים תורת השם ומצותיו. ואפשר לומר עוד כי מפני שבימים הקדמונים כל מי שהיה עושה עו"ג מיד היה עושה חג עליה כמו שאמרו בענין העגל חג לה' מחר והנביא אמר (ישעיה כ"ט א') ספו שנה על שנה חגים ינקופו. לכן מפני זה כאשר הזהיר על העבודת גלולים ושם אלהים אחרים לא תזכירו סמך אליו שלש רגלים בשנה להגיד שאלה מועדי ה' אשר יעשו אותם לא חגים אחרים לעו"ג וכיון שהגיד שלשת החגים ההם נתן בכל אחד מהם משפט מיוחד. כי הנה לענין חג המצות אמר לא תזבח על חמץ דם זבחי רוצה לומר שבהיות החמץ עדיין בבית לא ישחטו את הפסח והוא משש שעות ליום י"ד בניסן וקרא לקרבן הפסח דם זבחי כי כן נאמר זבח פסח הוא לה' ולא ילין חלב חגי עד בוקר רוצה לומר שלמי החגיגה שהקטר החלבים ואמורי שלמים נפסלים בלינה כמו שיתבאר בפרשה צו וכן נאמר בסדר כי תשא ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח. וכן נתן המשפט אחר כך בחג השבועות והוא אמרו ראשית בכורי אדמתך חביא בית ה' אלהיך והוא העומר ושתי הלחם ללמדך שבא זה ממקום מא"י שיתבשלו השעורים תחלה משם יביאו לחם הבכורים עד בית ה' אפילו שיהיה רחוק מאד מירושלים ולא ימתין שיתבשל סביב לעיר וכמו שיתבאר בפסוק ממושבותיכם תביאו וכן נתן משפט אחר מתיחס לחג הסכות והוא אמרו לא תבשל גדי בחלב אמו. והמצוה הזאת תמצאה בתורה ג' פעמים. אחת במקום הזה וב' בסוף סדר כי תשא ושלישית בסדר ראה אנכי. ואחז"ל אחת לאסור אכילה ואחת לאסור הנאה ואחת לאסור בישול. ועקר טעם המצוה הזאת הוא להסיר מדת האכזריות והיא כעין מצות אותו ואת בנו או שלוח הקן אלא שנתפשט האסור בכל ענין שיהיה בשר וחלב. והרב המורה פירש טעם המצוה הזאת מפני שהוא מזון בלתי נאות כי החלב יבושל מהר ואין כן הבשר. והראב"ע כתב שזכרה התורה גדי עזים יותר משאר הבשר מפני שהגדי הוא קל להתבשל יותר מכל מין בשר. והוא ממוזג וממוצע מאד בין האיכיות ושלכן הישמעאלים עד היום מבשלים בשר גדי בחלב ואם כן כל בשר במשמע אלא שדבר הכתוב בהוה מאשר הגדי הוא מצוי אצל אמו ולכן חלבו יותר נערך לבשרו. והיותר נראה בזה הוא שהי' ממעשה עובדי עבודת גלולים בזמן קבוציהם לעשות כן רוצה לומר לבשל הגדיים בחלב בזמן אסיפת התבואות לחשבם שבזה יתרצו לאלהיהם ויתקרבון אליו וישלח ברכה במעשה ידיהם וכמ"ש (ויקרא ט"ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכ"ש שהיו רגילים בזה אנשים רועי צאן בזמן שיתקבצו לעשות הנהגותיהם ונימוסיהם שהי' מאכלם אז גדיים מבושלים בחלב וכל מיני תבשיל בשר וחלב. עוד היום הזה זה דרכם במלכיות ספרד שיתקבצו כל הרועים ב' פעמים בשנה להתיעץ ולעשות תקנות בעניניהרועים והצאן וקוראים לקבוץ ההוא בלשונם מישט"ה ובזמן ההוא הנה זאת חקרנוה כן היא שזה מאכלם בשר וחלב ובשר הגדיים הם היותר נבחרים אצלם בתבשיל הזה וכבר שאלתי ודרשתי וידעתי באמ' כי גם באי קצה הארץ הנקרא' אינג"אלאטירה ששם כמות מופלג מהצאן יותר מכל שאר הארצות זה ג"כ מנהגם תמיד ואחשוב באמת שמפני זה הזהירם ית' שכאשר יתקבצו בחג הסכות לא יבשלו גדי וחלב כדרכי הכותים ולהרחיקם תכלית הרוחק מדרכי העבודת אלילים אסר יתברך אכילתו והנאתו ובשולו כדבריהם ז"ל וגם אסרו כל שאר מיני בשר וחלב כדי שלא להתיר לפושעים לומר מה הפרש מזה לזה וגם מזה הטעם אסרו אפי' בשר עוף בחלב לפי דעת רובם חוץ מרבי יוסי הגלילי שהיה מקובל שאין אסורו נוהג במין שאין לו חלב ולזה התיר בשר עוף בחלב אף יחיד ורבים הלכה כרבים. וכן אסרו לאכול החלב אחר הבשר שמא ידבק מן הבשר בין שיניו ומתערב עם החלב טרם יכרת וצריך להמתין ביניהם עד השעה שיכרת הבשר ונותן טעם לפגם אך הבשר התירו לאכלו אחרי החלב וכמו שבא כל זה בדבריה' ז"ל. ומאשר מצאנו ראינו שאחז"ל אמר להם הקב"ה אל תגרמו לי לבשל גדיין של תבואה בעוד שהן במעי אמותיהן וכו' אמר אחד מחכמי הדור שלדעתו אפשר לפרש שמפני שצוה אותם שיעשו חג הפסח כי בו יצאו ממצרים וראוי שיתנו לו תודה עליו וכן יעשו הודאה על ברכות תבואותיהן בחג השבועות ובחג הסכות ולא יהיו כפויי טובה לפניו יתברך אמר כמזהיר אותם עכ"ז ולא תבשל גדי בחלב אמו והוא משל נאות לענינם שהגדי הבועט באמו המניקה אותו ראוי לבשלו בחלבו וככה כל מי שאינו מחזיק טובה על השגחת השם יתב' שמשגיח עליו לטובה ראוי שישגיח עליו לרעה וכאלו אמר אל תהיו כפויי טובתי וברכתי עליכם באופן שלא תהיו גורמים לבשל ההשגחה והטובה בחלב אמו ויהפכו הברכות לקללות והטובה לרעה. וגם זה מאמר צח והלציי הוא. וחכמי הקראים כתבו בטעם לא תבשל גדי שלא יתערב הפרח עם העקרים וטעמו שלא יינק הבכור בחלב אמו אחרי עבור שבעת ימים אלא מיום השמיני אתה חייב להביאו ולשון בשול הנה גבול כמו הבשילו אשכלותיה ולפי זה הפי' תהי' המצוה הזאת מיוחדת בבכורות אבל מאשר ראינו המצוה הזאת שנויה ומשולשת בתורה השכל יורה שדרך קבלת חז"ל הוא האמת הגמור ועליו ראוי שנסמוך ושאר המחשבות הבל המה מעשי תעתועים: