עריכת הדף "אבני מילואים/אבן העזר/ק" (פסקה)

==סעיף א==

===א===

סי' ק סעי' א' (א) '''אינם נגבי' אלא מן הקרקע.''' בח"מ וב"ש כתבו אפי' מן הבעל עצמן כגון גרושה ע"ש ועיין בתו' פ' האשה שנפלו ד"ה ר' מאיר היא ע"ש דן פ"א ע"ב שכתבו ג"כ דמיני' דידי' פליגי. והריטב"א בחידושיו לקידושין דף ס"ה כתב וז"ל והיינו דאמרי' התם ש"מ משביע עדי קרקע חייב דסהדי כתובה עדי קרקע חשיבי כיון דלא גבי' ממטלטלי אפי' מחיים ע"ש וכ"כ בש"מ ר"פ האשה שנתארמלה ז"ל משום דקי"ל דכתובה לעולם לא גבי' ממטלטלין אלא מן הקרקעות בין מיני' דידי' בין מיתמי וכדאמרי' עלה בשבועות ש"מ משביע עדי קרקע חייב ולא מיתוקמא אלא בדתפסה מטלטלי והאי נמי דוקא מחיים וכיון דלא גביא לעולם אלא מן הקרקע הוי כטענת קרקע ואין נשבעין על הקרקעות עכ"ל והוא תמו' דמהתם לא מוכח מידי דמחיים לא גבי' ממטלטלי דהא התם במשביע עדי מיתה מיירי ע"ש דעלה קאמר התם ש"מ משביע עדי קרקע חייב ולאחר מיתה ודאי אינה גובה אלא קרקע דאפי' שאר בע"ח אינו גובה ממטלטלי לאחר מיתה.

(ע"ש בתוס' ד"ה שמע מיניה שכתבו דקאי נמי אהכל מודים בעד סוטה ולפ"ז שפיר מייתי ראי' דהתם בחיי הבעל הוא והוא המשביע אלא דהוא גופי' קשי' מנ"ל דקאי אסוטה דלמא כפירש"י דאדרב פפא דסמיך לי' דאיירי בעד מיתה קאי ואין כאן ראיה).

ונראה לענ"ד דכיון דבעד מיתה אין האחין יורדין לנחלה על פיו ש"מ דלענין ממון הרי הוא בחזקת חי והא דמהימן לעדות אשה חכמים המנוהו ומשום דבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשוב עוקר דבר מן התורה ע"ש בתוס' ר"פ האשה רבה ד"ה מתוך ורש"י ז"ל כתב במס' שבת דף קמ"ה דאקילו בה רבנן משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיני' ע"ש והא דגובה כתובתה אע"פ דלענין ממון עדיין בחזקת חי הוא משום תנאי כתובת' אתינן עלה שכן כתב לה לכשתנשאי לאח' תטלי מה דכתוב ליכי וכיון שמותרת לינשא נוטלת כתובה והרי היא כמו גרושה שנוטלת כתובתה שלא בפניו ואם הי' דין הגרושה לגבות ממטלטלי הי' ראוי גם בעד מיתה לגבות ממטלטלי דלא יהא אלא שאר בע"ח הבא לגבו' שלא בפניו אע"ג שיש עד אחד שמת אין אנו יכולין לדחו' הבע"ח שהמטלטלין כיון דע"א אינו קם לממון ובודאי מגבין אותו ממטלטלין וה"ה לאשה בכתובתה כיון דאינו אלא מתנאי כתובה וכמ"ש וע"כ מוכח דאפילו מחיים דבעל אינה גובה כתובתה מן המטלטלין ודו"ק. ובהכי ניחא ליישב שיטת ר"ש בפ' הכותב דף פ"ד בתוס' ד"ה והוא שתפס מחיים דבבע"ח איירי אבל בכתובת אשה לא מהני תפיסה כלל ומשום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ע"ש וקשה לשיטתו מהא דאמרו שם בשבועות דלמא דתפסה מטלטלי ולשטת ר"ת לא מהני תפיסה בכתובה לא מחיים ולא לאח"מ וכבר הביא הרי"ף ז"ל ראי' מהך דשבועות דתפיסת מטלטלין מחיים מהני גם לכתובה ע"ש בפ' אלמנה ניזונת ולשיטת ר"ת תקשי הך סוגי'. ולפי מ"ש ניחא דעד א' במיתה לענין ממון בחזקת חי הוא אלא דלענין פרעון כתובת' אמרי' דמטא זמני' מכח תנאי כתוב' ואף אם עודנו בחיים וטעמא דר"ת דבכתובה לא מהני תפיסה אינו אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והכא דמטא זימנא לכתוב' לגבות מהני תפיסת המטלטלין כמו בגרושה לאחר גירושין דה"ל כמו שאר בע"ח ודו"ק.

(לכאורה הדברים מתמיהי' דבשלמא לגבי אחין ושאר בע"ח מוקמינין לי' בחזקת חי ואין ע"א נאמן להוציאו מחזקתו אבל הכא גבי אשתו אמרי' לה שתיקותך יפה מדיבורך שאם רוצה לגבות ממטלטלי בחזקת שבעלה חי הרי אסורה לינשא ולית לה כתובה כלל שהרי בעלה קיים ולפום ריהטא משמע דרבינו המחבר ז"ל סמך דבריו על סברת רש"י ז"ל שמביא דאפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' ואפילו הוא חי אית לה מתנאי כתובה דכשתנשאי לאחר כיון דאפקעי רבנן לקידושי' והתירו' לינשא אף שבעלה חי אמנם אחר העיון הא ליתא דא"א לפרש דברי רש"י ז"ל לומר דהא דע"א נאמן לעדות אשה אע"ג דמדאורייתא לא מהימן והרי בעלה בחזקת קיים אפ"ה אפקעינהו רבנן לקידושי' אף שבעלה חי דהא אם בא בעלה אמרי' בהאשה רבה דצריכה גט מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה ומפרש בגמ' דמראשון צריכה גט מה"ת דאשתו היא ומשני צריכה גט מדרבנן בעלמא דזנות בעלמא הוא והולד מן השני ממזר גמור ומן הראשון מדבריהם וכן פירש"י שם במתני' וא"א דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' איפוך ה"ל לש"ס למימר דלשני אשתו גמורה היא וכ"כ מרן ז"ל בספרו ש"ש [[שב שמעתתא/ז/א|ש"ז פ"א]] ע"ש וכן הק' בתוי"ט ר"פ האשה רבה ע"ש (ונראה שנעלמו ממנו אז דברי רש"י בשבת) ובשו"ת פנים מאירות סי' פ"ט הניח דברי רש"י אלו בקושי' ע"ש ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קט"ז העלה דהיכ' דבעלה חי קנסו' רבנן כיון דלא דייקא ומנסבא ולא הפקיעו הקידושי' משום קנס ודקדק כן מדברי רש"י במתני' דהאשה רבה ע"ש ולענ"ד לא כיון יפה בדברי רש"י שם ד"ה תצא מזה ומזה כשאר א"א שזינתה דהך לאו אנוסה היא אע"ג דהמנוהו רבנן לע"א באשה משום עגונא טעמא מאי משום דהיא גופה דייק' עד דידעא בקושט' ומינסבא והא דלא דייקא קנסו לה ע"כ מבואר מדבריו דרק לענין שלא יהיה לה דין אנוסה כיון שנשאת ע"פ ב"ד כתב דקנסו לה כיון דלא דייק' והוצרך רש"י לזה כי היכי דלא תקשה לר' שמעון דפליג לקמן בהך מתני' וס"ל בשני עדי' מותרת לחזור לראשון דה"ל אנוסה מ"ש בע"א שהתירו ב"ד דמודה ר"ש לכך כתב דבע"א קנסו' משום דלא דייקא אבל לענין הפקעת קידושין ולומר שתהא מותרת לשני לא שייך קנס. דאדרבה מדינא היא אשת הראשון וקושית השואל שם בתשו' ש"י מעיקרא ליתא שהקשה אמאי לא תקינו חז"ל להפקיע הקידושין בע"א במיתה כדי שלא להרבות ממזרים בישראל. ולק"מ דאנן תקנתא לרשיעי לא עבדינין כי היכי דבשני עדי' פשיט' וליכא מאן דפליג דאם נשאת הולד ממזר גמור מהשני ולא קשיא ליתקנו דלפקעו קידושין משום שאינו מצוי שישקרו ב' עדי' ומש"ה האמינתן התורה ואי אתרמי דהוו רשיעי ומשקרי דיינין לה כדינה ולא שייך לתקוני בכה"ג ה"ה והוא הטעם בע"א במיתה כיון דחזו רבנן טעמא להאמינו או משום דייקא ומנסבא או משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר א"כ הרי הוא כשנים לדבר זה ואינו מצוי שימצא שקר דלכך נאמן ואי אתרמי דהוי רשע ומשקר לא תקינו גבי' מידי אלא אוקמו' אדינה אלא דלענין שתהא אסורה לחזור לראשון ויש לה דין זינתה ברצון אע"ג שע"פ ב"ד ניסת לזה כתב רש"י דקנסו' כיון דלא דייקא ובזה ניחא לן מה שהק' בתשו' פ"מ וש"י בהא דאיבעי' להו טעמא דע"א משום דייק' ומנסבא או דלמא משום מלת' דע"ל תיפוק לי' דמשום דייקא וכמ"ש רש"י בהדי' ע"ש ולק"מ דע"כ לא הוצרך רש"י לכך אלא לר"ש דמחלק במתני' בין ב' עדים לע"א וס"ל בב' עדים יש לה דין אונס דמאי ה"ל למיעבד ע"כ בע"א הוי טעמא דדייקא כו' אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאפי' בב' עדים יש עלי' כל חומר א"א שזינתה כדפסקי' בטוש"ע סי' י"ז סעי' נ"ו ע"ש משום דאפי' ע"פ ב' עדים וע"פ ב"ד ה"ל למידק שפיר ולא חשיב אונס ועיין בס' בית מאיר ס"ס י"ז א"כ תו לא מוכח מידי דבע"א הוי עיקר טעמא משום דייקא כו' ויכול להיות משום מלתא דעבידא לגלויי ומ"מ לא עדיף משני עדים ומ"ש תוס' ד"ה ע"א ביבמה דפשיטא לה דטעמא משום דייקא כדמוכח לעיל ע"ש כונתם אהא דאמר ר' זירא מתוך חומר כו' הקלתי עלי כו' דמבואר מזה דעיקר הטעם היא שתהא חוששת שלא תתקלקל וע"ש ועיין בתשו' ש"י שם אמנם מ"ש רש"י ז"ל במס' שבת דאפקעו רבנן לקידושין אין כוונתו לומר דאף אם שקר העיד והבעל חי מ"מ התירו' ז"ל ואפקעינהו לקידושי' דזה נגד הש"ס וכמו שהק' הגאונים הנ"ל וגם נגד הסברא וכמ"ש לעיל אבל כונת רש"י ז"ל למצוא טעם דאף אם נאמר דחז"ל מצאו טעם הגון להאמין ע"א באשה שדבריו כנים ואמיתים מ"מ איך עוקרים דבר מן התורה שאמרה אין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו נאמר שהדבר בעצמו אמת אין אנו יכולין להתיר א"א בלתי ע"פ ב' עדים וכן הקשו בתוס' ובריטב"א בשם הרא"ה ז"ל ונחלקו הראשונים בסברתם הרא"ה ז"ל כתב דכיון דכך שיערו חז"ל ה"ל אנן סהדי וכשר מדאורייתא ובתוס' ד"ה מתוך חומר דחו סברא זאת בשם הר"י ז"ל ודעתם דלא מהימן מדאורייתא אלא מדרבנן דבמקום שיש טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת וכמו שהביא מורי ז"ל ואמנם דעת רש"י בזה דחז"ל שיערו שהדבר בעצמו בודאי אמת אי משום דבעינא לאגלויי אי משום דדייקא ולא חשיב עוקר דבר מה"ת כיון דכל דמקדש כו' ואפקינהו לקידושי' נמצא לפ"ז דוקא היכא שהדבר אמת אפקעינהו רבנן לקידושי' כי היכי דלא תהוי עוקר דבר מה"ת כיון דליכא ב' עדים אבל היכא שהבעל חי לא עדיף ע"א מב' עדי' דלא תקנו כלל. כל זה ברור כשמש. ונראה דגם מרן ז"ל כך דעתו בפירש"י ומ"ש דאם הי' דין הגרושה לגבות ממטלטלי הי' ראוי גם בעד מיתה לגבות ממטלטלי אין כונתו לומר שתבא בטענת שמא עדיין חי דפשיטא דגרע טפי דא"כ לית לה כתוב' כלל ואסורה לינשא וכמ"ש למעלה אלא סברת מרן ז"ל הכין היא דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח אע"ג דמחיים חייל שיעבודא עלייהו דהא מיניה גבי מגלימא דעל כתפי' היינו משום דכיון דנכנסו לרשות אחרים יצאו משיעבודן משום דלא סמיך מלוה עלייהו שיוציאם מרשות אחרים שבקל יכולים להבריחם ולכך ס"ל לר"ע ימסרו ליורשין משום דיורשים זכו בהו תיכף בשעת מיתה וכל היכי דאיתנהו ברשותייהו קיימי ואינם צריכים גוביינא. משא"כ בע"ח מחוסר גוביינא וכבר נכנסו לרשות היורשין ולא גבי' מינייהו ועיין בש"מ פ' הכותב דף פ"ד ע"א ד"ה אין מרחמין בדין מה שהביא בשם הירושלמי ע"ש ולהכי פשיט' לי' דבעד אחד במיתה גובה בע"ח ממטלטלין ולא אמרי' שיתחייב שבועה כמו ע"א מעידו שהוא פרוע דאף לפי דברי העד עדיין לא זכו בהן יורשין דאינן נכנסין לנחלה ע"פ ע"א. וכיון דלא זכו עדיין היורשין מודה ר"ע דינתנו לכושל מאחר שלא נכנסו לרשות אחרים לא יצאו משיעבודן שהיה עליהם בחיי הלוה ולפ"ז אין בין כתובה לשאר בע"ח דאפילו בעלה מת כיון דלא זכו בהם יורשין עדיין שיעבודה עליהן ואמאי לא תגבה ממטלטלין בע"א במיתה אלא ע"כ מוכח דאפי' מחיים דבעל אינה גובה כתובה ממטלטלי ועלו דברי מרן כהוגן אלא דאכתי איכא למידק לפ"מ שהעלה מרן ז"ל בשיטת ר"ת דבע"א במיתה מהני תפיסה דעכשיו דניתנה כתובה לגבות וגם עדיין לא זכו בהן יורשין וכדכתיבנא ובאמת ברש"י שם מבואר דתפסה מחיים ע"ש פ' שבועת העדות וצ"ל לדעת רש"י ז"ל דכיון דבאמת מטלטלי' לא משתעבדי לכתובה אפילו מחיים והא דמהני תפיסה מחיים היינו ע"י התפיסה מכניסה אותן תחת השיעבוד וכמ"ש מורי ז"ל לעיל סי' צ"ו סק"ו ע"ש והכא כיון דע"כ צריכה להודות שמת בעלה אף דיורשי' לא נכנסו בנחלה מ"מ גם היא אינה יכולה להכניסן תחת שיעבודה. ודעת ר"ת כיון דיורשין לא זכו בהן עדיין הוי כמו בחיי הבעל ועדיף במאי דניתנה לגבות ודו"ק היטב:)

===ב===

(ב) '''אלא מן הקרקע ואפילו מבעל עצמו.''' וכמ"ש בח"מ וב"ש וכמ"ש בס"ק הקודם ומוהר"י ן' ל"ב [[מהר"י בן לב/ב/נה|ספר ב' כלל נ"ה]] כתב ז"ל דאפילו נימא דכתובה נמי גובה ממטלטלין מחיים מדין התלמוד כסברת רוב הפוסקים ע"ש וכתב עלי' בס' בית מאיר ז"ל ואיני יודע מאן נינהו ע"ש וכבר כתב הרשב"א בחי' לקידושין דף ס"ה בהא דאמור התם ור' מאי' היא דאמ' מטלטלי משתעבדי לכתוב' הראב"ד ז"ל פירשה בשמתו המגרשי' לומר דאילו שניהם קיימים אפילו רבנן מודו דמיני' אפילו מגלימא דעל כתפי' ע"ש.

===ג===

(ג) '''ומיהו רשות ביד היורשי' לסלקה בקרקע.''' וכתב ב"ש ז"ל היינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין שם בש"ג כו' וכן הבעל יכול לסלק בקרקע כו' ועמ"ש בזה בס' קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/קז#ג|סי' ק"ז סק"ג]]: