עריכת הדף "אבן האזל/גניבה/ט" (פסקה)

== ג ==

'''גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין הגנוב ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור, גנבו והוציאו לרשותו ונשתמש בו ולא מכרו או מכרו קודם שנשתמש בו, או נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנוב כגון שמכרו לאביו או לאחיו הרי זה פטור שנאמר גונב נפש מאחיו עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה, וכן אם גנבו והוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן הרי זה פטור.''' 

''' במה ''' דכתב אם גנבו כשהוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן פטור, מוכח דאם באחד מהם הי' ניעור חייב, ודברי הרמב"ם ברורים מסוגיית הגמ' דבעי גנבו ומכרו ישן מהו ופריך ע"ז ותיפוק ליה דליכא עימור ומשני דזגא עליה, ומוכח דאם בתוך כך הי' ניעור חייב, דאל"כ מאי פריך דילמא בשעת עימור היה ניעור ומ"מ מיבעי ליה כיון דבשעת גנבה ומכירה היה ישן, וממילא מוכח נמי דדוקא בתרתי מיבעי ליה דבין הגנבה בין המכירה היה כשהוא ישן, דאין לומר דהפי' גנבו ומכרו ישן היינו דמכרו ישן אבל גנבה לא איכפת לן דהוא ניעור, דא"כ אמאי לא אפשר נמי דעימור היה נמי כשהוא ניעור וע"כ כדברי הרמב"ם, אלא דעיקר מילתא צריך ביאור ואינו מובן כלל דאם מספקא לגמ' דבישן לא קרינן ביה גונב איש ומכרו אמאי צריך דוקא שיהי' כל הג' סבות המחייבים הכל כשהוא ישן, ואמאי לא נימא דבחדא כשהוא ישן סגי לפטור והוא תמיהא גדולה ולפלא שלא עמדו בזה מפרשי הש"ס והרמב"ם.

''' ונראה ''' דעיקר בעית הגמ' הוא על הגנבה דאם גנבו כשהוא ישן לא הוי גנבה דהא בעי שיכניסו הגנב לרשותו, ומיבעי לגמ' דאפשר לא שייך זה אלא כשהוא ניעור ויודע שהוא ביד הגנב, אלא כשהוא ישן ואינו יודע כלל שהוא ברשות אחרים, ואם היה גבור היה יכול להתחזק ולצאת, א"כ אכתי לא גנבו ולכן אפי' כשהוא חלש או ילד קטן המוטל בעריסה מ"מ לא חלקה תורה ובכל אופן בישן פטור.

''' ומה ''' דצריך דוקא לפטור שיהי' בכל הג' דברים ישן הוא משום דאם כשנתעמר בו הי' כבר ניעור או כשמכרו הי' ניעור א"כ כשנעשה ניעור והוא בביתו ומחזיק בו ועושה מעשה מכירה הוי גנבה חדשה כשהוא ניעור ולכן צריך דוקא שיהי' ישן בגנבה ובעימור ובמכירה דאז מספקא לן לפטור.

''' אלא ''' דלפי"ז אכתי קשה דאם נימא דבשעת מכירה אם הוא ניעור נעשה גנבה ומכירה בשעת המכירה, דעכ"פ ליכא עימור דנמצא העימור קודם גנבה, ולכן צריך לומר דמהני מעשה הגנבה שגנבו כשהוא ישן, דאח"כ כשיהי' ניעור והוא בביתו יתחייב הגנב בלא מעשה כלל, וכמו בגנבת בהמה דאם הכישה במקל נתחייב הגנב אף דאח"כ כשעושה הבהמה הפעולה והולכת אינו עושה הגנב מעשה, ורק דמכיון דע"י מעשיו נגנבה חייב וכן גם הכא כיון דדרך הישן להתנער והוא גנבו והכניסו בביתו לכן אף דכשהוא ישן לא נשלם הגנבה, אבל כשנעשה ניעור והוא מוחזק בביתו נשלם הגנבה, וסבר הגמ' דאף דהעימור היה קודם שנשלמה הגנבה כיון דעכ"פ היה מעשה גנבה ועימור ומכירה חייב, אלא דזה ודאי דעימור קודם גנבה ודאי לא הוי כלום דמה דסמך עליו כשהוא ישן קודם מעשה הגנבה ליכא בזה שום איסור, אבל כשעשה מעשה גנבה כבר נחשב עימור אף דנשלמה הגנבה אח"כ וכנ"ל: