אבן האזל/גניבה/ט

אבן האזל ‏ גניבה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

גנבו ונשתמש בו ומכרו ועדיין הגנוב ברשות עצמו ולא הכניסו הגנב לרשותו פטור, גנבו והוציאו לרשותו ונשתמש בו ולא מכרו או מכרו קודם שנשתמש בו, או נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנוב כגון שמכרו לאביו או לאחיו הרי זה פטור שנאמר גונב נפש מאחיו עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה, וכן אם גנבו והוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן הרי זה פטור.

במה דכתב אם גנבו כשהוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן פטור, מוכח דאם באחד מהם הי' ניעור חייב, ודברי הרמב"ם ברורים מסוגיית הגמ' דבעי גנבו ומכרו ישן מהו ופריך ע"ז ותיפוק ליה דליכא עימור ומשני דזגא עליה, ומוכח דאם בתוך כך הי' ניעור חייב, דאל"כ מאי פריך דילמא בשעת עימור היה ניעור ומ"מ מיבעי ליה כיון דבשעת גנבה ומכירה היה ישן, וממילא מוכח נמי דדוקא בתרתי מיבעי ליה דבין הגנבה בין המכירה היה כשהוא ישן, דאין לומר דהפי' גנבו ומכרו ישן היינו דמכרו ישן אבל גנבה לא איכפת לן דהוא ניעור, דא"כ אמאי לא אפשר נמי דעימור היה נמי כשהוא ניעור וע"כ כדברי הרמב"ם, אלא דעיקר מילתא צריך ביאור ואינו מובן כלל דאם מספקא לגמ' דבישן לא קרינן ביה גונב איש ומכרו אמאי צריך דוקא שיהי' כל הג' סבות המחייבים הכל כשהוא ישן, ואמאי לא נימא דבחדא כשהוא ישן סגי לפטור והוא תמיהא גדולה ולפלא שלא עמדו בזה מפרשי הש"ס והרמב"ם.

ונראה דעיקר בעית הגמ' הוא על הגנבה דאם גנבו כשהוא ישן לא הוי גנבה דהא בעי שיכניסו הגנב לרשותו, ומיבעי לגמ' דאפשר לא שייך זה אלא כשהוא ניעור ויודע שהוא ביד הגנב, אלא כשהוא ישן ואינו יודע כלל שהוא ברשות אחרים, ואם היה גבור היה יכול להתחזק ולצאת, א"כ אכתי לא גנבו ולכן אפי' כשהוא חלש או ילד קטן המוטל בעריסה מ"מ לא חלקה תורה ובכל אופן בישן פטור.

ומה דצריך דוקא לפטור שיהי' בכל הג' דברים ישן הוא משום דאם כשנתעמר בו הי' כבר ניעור או כשמכרו הי' ניעור א"כ כשנעשה ניעור והוא בביתו ומחזיק בו ועושה מעשה מכירה הוי גנבה חדשה כשהוא ניעור ולכן צריך דוקא שיהי' ישן בגנבה ובעימור ובמכירה דאז מספקא לן לפטור.

אלא דלפי"ז אכתי קשה דאם נימא דבשעת מכירה אם הוא ניעור נעשה גנבה ומכירה בשעת המכירה, דעכ"פ ליכא עימור דנמצא העימור קודם גנבה, ולכן צריך לומר דמהני מעשה הגנבה שגנבו כשהוא ישן, דאח"כ כשיהי' ניעור והוא בביתו יתחייב הגנב בלא מעשה כלל, וכמו בגנבת בהמה דאם הכישה במקל נתחייב הגנב אף דאח"כ כשעושה הבהמה הפעולה והולכת אינו עושה הגנב מעשה, ורק דמכיון דע"י מעשיו נגנבה חייב וכן גם הכא כיון דדרך הישן להתנער והוא גנבו והכניסו בביתו לכן אף דכשהוא ישן לא נשלם הגנבה, אבל כשנעשה ניעור והוא מוחזק בביתו נשלם הגנבה, וסבר הגמ' דאף דהעימור היה קודם שנשלמה הגנבה כיון דעכ"פ היה מעשה גנבה ועימור ומכירה חייב, אלא דזה ודאי דעימור קודם גנבה ודאי לא הוי כלום דמה דסמך עליו כשהוא ישן קודם מעשה הגנבה ליכא בזה שום איסור, אבל כשעשה מעשה גנבה כבר נחשב עימור אף דנשלמה הגנבה אח"כ וכנ"ל:

ז

הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים, ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גג[ו של אדם] או בתוך חצרו או [בתוך] קרפיפו בין ביום בין בלילה ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.

השגת הראב"ד: לבוא במחתרת בלילה וכו'. א"א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל שאע"פ שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו, שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו, אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעה"ב בבית, או בא להרוג או ליהרג, אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמוטא בעלמא הוא, ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה עכ"ל.

דברי הראב"ד בהשגתו תמוהים דבמכילתא מפורש להיפוך, וכבר הובא בהגה"מ וז"ל אם זרחה השמש עליו ר' ישמעאל אומר וכי השמש עליו בלבד זרחה וכו' אתה אומר לכך בא לחלק בין יום ללילה אם הרגו ביום יהיה חייב ובלילה יהיה פטור, ת"ל ולנערה לא תעשה דבר וכי מה למדנו מרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה להלן לא חלק בין יום ולילה אף כאן לא תחלוק בין יום ולילה, מה כאן אם קדמו והרגו פטור אף להלן אם קדמה והרגתו פטורה, ומה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חייבת, אף כאן היו לו מושיעין הימנו והרגו חייב עכ"ל, ומפורש להדיא דלא כהראב"ד, וביותר תמוה דהראב"ד בעצמו הביא הך מכילתא בהלכה י"א.

אכן נראה דבאמת קשה דהא דין מחתרת ודין רודף שניתן להצילו בנפשו הם שני ענינים כמש"כ התוס' בסנהדרין דע"ג ע"א במה דלמד רוצח מנערה המאורסה שניתן להצילו בנפשו, והקשו דהא מקרא דמחתרת נפקא ותירצו דמחתרת אינו אלא רשות והכא חובה להציל, וכן מפורש ברמב"ם דכאן כתב דאם הרגו פטור, ורשות יש לכל להרגו וכו' וגבי רודף כתב בה' רוצח פ"א הל' ו' דכל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפי' בנפשו של רודף, וע"כ דטעמא דהתם הוא ודאי רודף להרגו, אבל הכא אינו אלא ספק כדאיתא להדיא במכילתא, ומה שכתב הרמב"ם ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב, כרודף, אין כונתו דהוי ממש רודף דבמחתרת אינו אלא רשות וברודף חובה, וראיתי כעין זה מביאים מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' תפילה שכ' כל כהן שאינו עולה וכו' ה"ז כעובר על ג' עשה וכתב שם הכ"מ דהכונה במש"כ כעובר שאינו עובר ממש וכן בפ"ב מה' אה"ט הל' ו' אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה מפני שהוא כנפל, וכתב הכ"מ דאינו ודאי נבלה וז"ש שהוא כנפל דאינו נפל ממש, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס, ולכן מש"כ הרמב"ם כרודף אינו דהוא ודאי רודף, וא"כ גם לענין יום ולילה אין ראיה מרוצח למחתרת דברוצח כיון דהוא ודאי רודף להרגו אינו מעכב מה שהוא ביום שלא נציל את הנרדף, דמה מועיל מה שהוא ביום שהרודף יתיירא מלהרוג להנרדף דהא קמן שהוא רודף אחריו, ואפי' אם יש ספק שמא לבסוף יתעכב מלהרגו כשיראה כשיש רואים, אין הספק הזה מוציא מידי ודאי שרודף אחריו להרגו, אבל במחתרת דאינו אלא סברא וחזקה דאמרינן דבא ע"מ כן שאם יעמוד כנגדו יהרגו, ובזה שפיר נאמר דביום אין כאן חזקה זו, ולכן ע"כ צריך לומר דר' ישמעאל סובר דמחתרת דמי ממש לרוצח שהוא ודאי רודף, ואינו סובר כדאמר מעיקרא במכילתא דמחתרת הוא ספק בא להרוג, אח"כ מצאתי שכיוונתי בזה להרב בעל מזבח חדש בפתיחה שכתב כן, והוסיף עוד דר' ישמעאל סובר להדיא דמחתרת ניתן, להצילו בנפשו, ולמד מזה דין פקו"נ דדוחה שבת ביומא דף פ"ה. ומדאמר ניתן להצילו בנפשו מוכח דסובר דיש למחתרת דין רודף ממש, וא"כ דברי הראב"ד נכונים דלדידן דקיי"ל דמחתרת הוי רק ספק רודף שפיר אפשר לומר דביום אפי' ספק לא הוי.

ובדעת הרמב"ם נראה דהנה ביבמות דף י"א איתא לאיכא דאמרי דלרבנן דאמרי טומאה בסוטה הוא דכתיב דלא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצרת מחזיר גרושתו מותרת דכיון דאיתעקר איעקר וכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' יבום, איברא דצריך לבאר טעמא דמילתא דהא בשבת דף ס"ג אמרינן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וביבמות דכ"ד אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי ג"ש אפיקתיה מפשטיה לגמרי, אכן באמת לא קשה דהרשב"א כתב שם וז"ל, הכא אתיא ג"ש ואפיקתיה לגמרי וע"י ג"ש זו נפיק כוליה קרא מפשטיה דא"א לומר דוהיה הבכור קאי אבן הנולד כפשטיה דקרא, דכיון דיקום על שם משמע לנחלה א"א לומר שהבן אשר תלד היבמה יקום בנחלת אביו המת וכו' עכ"ל, ולכן ה"נ בדין מחזיר גרושתו דכיון דאמרינן דאחר אשר הוטמאה בסוטה כתיב ולשון טומאה הוא טומאה ממש בגדר זנות, א"כ א"א לומר דקאי נמי על מחזיר גרושתו משנשאת דהא נשואים שלה לא היה זנות.

ונמצא דלא שייך לומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו היכי דסותר זה לזה ולא אמרינן כן אלא כמו בהא דשבת בקרא דחגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך דהוי גדר משל ונמשל דקאי בגבור ממש וקאי בלומד תורה, וכה"ג היכי דאין סותרין הפירושים, וא"כ הכא בקרא דאם זרחה עליו השמש באמת הדרש והפשט הם סותרים זה לזה דהא ביום א"א לומר דברור הדבר כשמש דאינו הורגו דהך סברא דביום אינו בא להרוג אינו ברור כשמש דכמה רוצחים רוצחים גם ביום, וע"כ דאם נאמר כפשטיה דקרא נאמר דכיון דכל דינא דמחתרת הוא משום דחזקה שאם יעמוד כנגדו יהרגו, וביום ליכא חזקה זו ליכא דינא דמחתרת, אבל ממה דדרשינן אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך מוכח דבעינן דוקא ברור כשמש וא"כ ביום אינו ברור כשמש, ואף דהרמב"ם כתב בהלכה ט' ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד וכו' ועכ"פ כתבתי שם דהרמב"ם מפרש הא דאמר חזקה אינו על אין אדם מעמיד עצמו אלא על מה דמסיים והאי מימר אמר וכו' ועכ"פ מוכח דצריך לטעמא דהתורה התירה משום דאיכא חזקה, מ"מ להוציא מחזקה זו צריך דוקא ברור כשמש שיש לו שלום דלא אמרינן הך חזקה אלא בעיקר טעמא דמחתרת, אבל מ"מ אפי' היכי דהוי ספק נמי אין לו דמים, וצריך דוקא ברור כשמש שיש לו שלום ואז אין לו דמים, ומה דצריך ר' ישמעאל ללמוד מנערה המאורסה היינו על עיקר פירושא דאם ברור לך הדבר כשמש, אבל אמר בהדיא אתה אומר לכך בא לחלק בין יום ולילה, והיינו דלא נדרוש אם ברור לך הדבר כשמש, אבל לדידן דדרשינן אם ברור לך הדבר כשמש לא צריך כלל ללמוד מנערה המאורסה דבה"ג לא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכנ"ל:

ח

הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים, ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גג[ו של אדם] או בתוך חצרו או [בתוך] קרפיפו בין ביום בין בלילה ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.

השגת הראב"ד: לבוא במחתרת בלילה וכו'. א"א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל שאע"פ שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו, שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו, אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעה"ב בבית, או בא להרוג או ליהרג, אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמוטא בעלמא הוא, ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה עכ"ל.

דברי הראב"ד בהשגתו תמוהים דבמכילתא מפורש להיפוך, וכבר הובא בהגה"מ וז"ל אם זרחה השמש עליו ר' ישמעאל אומר וכי השמש עליו בלבד זרחה וכו' אתה אומר לכך בא לחלק בין יום ללילה אם הרגו ביום יהיה חייב ובלילה יהיה פטור, ת"ל ולנערה לא תעשה דבר וכי מה למדנו מרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה להלן לא חלק בין יום ולילה אף כאן לא תחלוק בין יום ולילה, מה כאן אם קדמו והרגו פטור אף להלן אם קדמה והרגתו פטורה, ומה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חייבת, אף כאן היו לו מושיעין הימנו והרגו חייב עכ"ל, ומפורש להדיא דלא כהראב"ד, וביותר תמוה דהראב"ד בעצמו הביא הך מכילתא בהלכה י"א.

אכן נראה דבאמת קשה דהא דין מחתרת ודין רודף שניתן להצילו בנפשו הם שני ענינים כמש"כ התוס' בסנהדרין דע"ג ע"א במה דלמד רוצח מנערה המאורסה שניתן להצילו בנפשו, והקשו דהא מקרא דמחתרת נפקא ותירצו דמחתרת אינו אלא רשות והכא חובה להציל, וכן מפורש ברמב"ם דכאן כתב דאם הרגו פטור, ורשות יש לכל להרגו וכו' וגבי רודף כתב בה' רוצח פ"א הל' ו' דכל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפי' בנפשו של רודף, וע"כ דטעמא דהתם הוא ודאי רודף להרגו, אבל הכא אינו אלא ספק כדאיתא להדיא במכילתא, ומה שכתב הרמב"ם ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב, כרודף, אין כונתו דהוי ממש רודף דבמחתרת אינו אלא רשות וברודף חובה, וראיתי כעין זה מביאים מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' תפילה שכ' כל כהן שאינו עולה וכו' ה"ז כעובר על ג' עשה וכתב שם הכ"מ דהכונה במש"כ כעובר שאינו עובר ממש וכן בפ"ב מה' אה"ט הל' ו' אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה מפני שהוא כנפל, וכתב הכ"מ דאינו ודאי נבלה וז"ש שהוא כנפל דאינו נפל ממש, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס, ולכן מש"כ הרמב"ם כרודף אינו דהוא ודאי רודף, וא"כ גם לענין יום ולילה אין ראיה מרוצח למחתרת דברוצח כיון דהוא ודאי רודף להרגו אינו מעכב מה שהוא ביום שלא נציל את הנרדף, דמה מועיל מה שהוא ביום שהרודף יתיירא מלהרוג להנרדף דהא קמן שהוא רודף אחריו, ואפי' אם יש ספק שמא לבסוף יתעכב מלהרגו כשיראה כשיש רואים, אין הספק הזה מוציא מידי ודאי שרודף אחריו להרגו, אבל במחתרת דאינו אלא סברא וחזקה דאמרינן דבא ע"מ כן שאם יעמוד כנגדו יהרגו, ובזה שפיר נאמר דביום אין כאן חזקה זו, ולכן ע"כ צריך לומר דר' ישמעאל סובר דמחתרת דמי ממש לרוצח שהוא ודאי רודף, ואינו סובר כדאמר מעיקרא במכילתא דמחתרת הוא ספק בא להרוג, אח"כ מצאתי שכיוונתי בזה להרב בעל מזבח חדש בפתיחה שכתב כן, והוסיף עוד דר' ישמעאל סובר להדיא דמחתרת ניתן, להצילו בנפשו, ולמד מזה דין פקו"נ דדוחה שבת ביומא דף פ"ה. ומדאמר ניתן להצילו בנפשו מוכח דסובר דיש למחתרת דין רודף ממש, וא"כ דברי הראב"ד נכונים דלדידן דקיי"ל דמחתרת הוי רק ספק רודף שפיר אפשר לומר דביום אפי' ספק לא הוי.

ובדעת הרמב"ם נראה דהנה ביבמות דף י"א איתא לאיכא דאמרי דלרבנן דאמרי טומאה בסוטה הוא דכתיב דלא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצרת מחזיר גרושתו מותרת דכיון דאיתעקר איעקר וכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' יבום, איברא דצריך לבאר טעמא דמילתא דהא בשבת דף ס"ג אמרינן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וביבמות דכ"ד אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי ג"ש אפיקתיה מפשטיה לגמרי, אכן באמת לא קשה דהרשב"א כתב שם וז"ל, הכא אתיא ג"ש ואפיקתיה לגמרי וע"י ג"ש זו נפיק כוליה קרא מפשטיה דא"א לומר דוהיה הבכור קאי אבן הנולד כפשטיה דקרא, דכיון דיקום על שם משמע לנחלה א"א לומר שהבן אשר תלד היבמה יקום בנחלת אביו המת וכו' עכ"ל, ולכן ה"נ בדין מחזיר גרושתו דכיון דאמרינן דאחר אשר הוטמאה בסוטה כתיב ולשון טומאה הוא טומאה ממש בגדר זנות, א"כ א"א לומר דקאי נמי על מחזיר גרושתו משנשאת דהא נשואים שלה לא היה זנות.

ונמצא דלא שייך לומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו היכי דסותר זה לזה ולא אמרינן כן אלא כמו בהא דשבת בקרא דחגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך דהוי גדר משל ונמשל דקאי בגבור ממש וקאי בלומד תורה, וכה"ג היכי דאין סותרין הפירושים, וא"כ הכא בקרא דאם זרחה עליו השמש באמת הדרש והפשט הם סותרים זה לזה דהא ביום א"א לומר דברור הדבר כשמש דאינו הורגו דהך סברא דביום אינו בא להרוג אינו ברור כשמש דכמה רוצחים רוצחים גם ביום, וע"כ דאם נאמר כפשטיה דקרא נאמר דכיון דכל דינא דמחתרת הוא משום דחזקה שאם יעמוד כנגדו יהרגו, וביום ליכא חזקה זו ליכא דינא דמחתרת, אבל ממה דדרשינן אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך מוכח דבעינן דוקא ברור כשמש וא"כ ביום אינו ברור כשמש, ואף דהרמב"ם כתב בהלכה ט' ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד וכו' ועכ"פ כתבתי שם דהרמב"ם מפרש הא דאמר חזקה אינו על אין אדם מעמיד עצמו אלא על מה דמסיים והאי מימר אמר וכו' ועכ"פ מוכח דצריך לטעמא דהתורה התירה משום דאיכא חזקה, מ"מ להוציא מחזקה זו צריך דוקא ברור כשמש שיש לו שלום דלא אמרינן הך חזקה אלא בעיקר טעמא דמחתרת, אבל מ"מ אפי' היכי דהוי ספק נמי אין לו דמים, וצריך דוקא ברור כשמש שיש לו שלום ואז אין לו דמים, ומה דצריך ר' ישמעאל ללמוד מנערה המאורסה היינו על עיקר פירושא דאם ברור לך הדבר כשמש, אבל אמר בהדיא אתה אומר לכך בא לחלק בין יום ולילה, והיינו דלא נדרוש אם ברור לך הדבר כשמש, אבל לדידן דדרשינן אם ברור לך הדבר כשמש לא צריך כלל ללמוד מנערה המאורסה דבה"ג לא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכנ"ל:

ט

ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית לפניו ומנעו יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חברו להרגו, ולפיכך יהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה.

לפי שחזקתו וכו', הרמב"ם ביאר כאן דברי הגמ' לא כפי' הפשוט ושכן משמע מפירש"י דבגמ' איתא אמר רבא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד על עצמו על ממונו, והאי מימר אמר וכו' ובפשוטו מה דאמר רבא חזקה קאי על אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אך יקשה דמה צריך לומר חזקה דבודאי אם רואה אדם שרוצים ליקח ממונו אינו מניח, ונראה דמשום זה פירשו הרמ"ה והר"ן דהפי' הוא דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויחפוץ להרוג את הגנב, ולכן ע"מ כן הולך הגנב שאם בעה"ב יחפוץ להרוג אותו יהרוג הוא את בעה"ב, והקשו ע"ז דאם כן הבעה"ב הוא הרודף, דהא אין לו רשות להרוג אותו בשביל שרוצה ליטול ממונו, ותירצו דעכ"פ עכשיו אין הבעה"ב עושה כלום והגנב הוא שנכנס לבית בעה"ב ע"מ כן, נעשה הוא הרודף, ודבריהם הוא באמת חדוש גדול, אבל הרמב"ם לא פירש כן דהבעה"ב יחפוץ להרוג את הגנב, אלא שאם עמד בעה"ב לפניו ומנעו היינו שלא יניח לו ליטול את שלו ואז יהרגנו ורק דלפי"ז קשה לשון חזקה וכמש"כ, ולכן פי' הרמב"ם דהא דאמר רבא חזקה לא קאי על אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלא על הא דמסיים והאי מימר אמר וכו' והיינו דכיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ומתאמץ שלא להניח ליטול את שלו, חזקה הוא שע"מ כן הולך הגנב שאם לא יניח לו ליטול יהרגנו, וזהו שכתב הרמב"ם לפי שחזקתו וכו'.

אכן נראה לי דאפשר לקיים גם הפי' דחזקה קאי על אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ורק דהכונה אינו להרוג אלא ליהרג והיינו דבלא חזקה זו מהיכי תיתי יהרוג הגנב את בעה"ב דהא מכיון שיחפוץ להרוג אותו הבעה"ב יניח לו החפצים וילך, ולזה אמר שחזקה הוא שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויתאמץ שלא להניח לו ליטול אפי' בספק סכנה עד שיבוא לידי זה שיהרוג אותו:

י

היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו ואינו בא אלא על עסקי ממון אסור להרגו ואם הרגו ה"ז הורג נפש, שנאמר אם זרחה השמש עליו אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך על תהרגהו, לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו נהרג.

דברי הרמב"ם הם מפורשים בסנהדרין דף ע"ב דמקשי תרי ברייתות אהדדי דבחדא קתני אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו, ובאידך קתני אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו, ומוקמי קמייתא באב על הבן ואידך בבן על האב.

אכן קשה דהיה להרמב"ם לומר דבאב על הבן אם ברור לו שאין לו שלום עמו יהרגהו, איברא דגם סוף הברייתא השניה בבן על האב דאם ברור לו שיש לו שלום עמו על יהרגהו ג"כ לא הביא, וכבר הרגיש בזה הכ"מ וצ"ל דכיון דכתב בטעמא דמותר להרגו משום דחזקתו שיהרגנו, וא"כ אם ברור לו שלא יהרגנו כבר מפורש דאסור להרגו, וכן אפשר לומר כאן דכיון שכתב בטעמא דאסור להרוג אב הבא על הבן שודאי שלא יהרגנו א"כ אם ברור לו שיהרגנו פשיטא דהוי ככל אדם.

אכן אפשר לומר באופן אחר דבריש פסחים איתא בהא דכתיב לאור יקום רוצח וגו' דהכי קאמר אי פשיטא לך מילתא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כלילה יהי' בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו, וכתבו בתוס' שם דהאי קרא באב על הבן מיירי ולכן לא ניתן להצילו בנפשו אלא כשיודע ברור שלהורגו בא, אבל קשה טובא מה דסתמו שם בגמ' ולא הוזכר כלל דמיירי באב על הבן, ונראה דא"צ לזה דהא דין מצילין אותו בנפשו ודין מחתרת הם שני דינים כמש"כ בהלכה ח' מדברי התוס' בסנהדרין דבמחתרת רשות וברודף חובה, וכן מפורש בדברי הרמב"ם כמש"כ שם, וא"כ לא צריך כלל לומר דבפסחים מיירי באב על הבן דבפשוטו מיירי סתמא בכל אדם, דהא מיירי בדין ניתן להצילו בנפשו ובזה שפיר בעי רוצח ודאי.

ולפי"ז נוכל לומר דגם הכא דאמר באב על הבן דאם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו היינו דברור שהוא בא להרגו דבסתמא אמרינן דודאי אב על הבן מרחם אם לא שהוא רואה ממש שהוא רודף אחריו דאז גם באב הוי רוצח, וממילא בזה לא צריך כאן הרמב"ם להשמיענו, דזה כבר אינו בדין מחתרת אלא בדין ניתן להצילו בנפשו שכתב בפ"א מה' רוצח ושם לא חילק בין אב על הבן או שאר אדם דכיון דאנו רואין שהוא רודף אחריו הוא רוצח וניתן להצילו בנפשו:

יא

וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג ואצ"ל אם בא לב"ד שאינו נהרג.

השגת הראב"ד: יש לו דמים. א"א נ"ל בורח רוצה לומר עכ"ל. הקיפוהו. א"א זה שאמרו במכילתא דר' ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג וק"ל מעשה דאבנר ועשאל, ומ"ש אם הקיפוהו עדים, יראה לי כי ע"ד התרגום אמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו', ולא ידעתי מהו עכ"ל.

הרמב"ם מחלק בין גנב שגנב ללא גנב, דגנב שגנב אין לו דמים אם עדיין לא יצא מן המחתרת ודוקא ביצא יש לו דמים אבל בלא גנב הואיל ופנה עורף ויוצא אף שעדיין לא יצא יש לו דמים, ומקור דבריו הוא מדברי הירושלמי שהביא המ"ע אלא שלא פירש, וז"ל, תני ר' חייא במחתרת אין לו דמים חוץ למחתרת יש לו דמים, תני ר"ש בן יוחי אפי' חוץ למחתרת אין לו דמים לפי שממונו חביב עליו כנפשו חמי ליה אזל בעי מיסב ממונא מיניה וקאים עלוי וקטליה, רב הונא אמר נטל הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו ועמד עליו והרגו אין ההורגו נהרג, עכ"ד הירושלמי, ופסק הרמב"ם כר' חייא דחוץ למחתרת יש לו דמים, וכרב הונא דאמר דנטל את הכיס והפך פניו לצאת והלך לו דאין ההורגו נהרג וטעמא דכ"ז שהוא במחתרת אין הבעה"ב מעמיד עצמו על ממונו והוא עומד להציל את שלו והגנב הורגו, ומוכח דדוקא נטל את הכיס והפך פניו, אבל בלא נטל את הכיס היה נהרג הבעה"ב שהרגו כיון שהפך פניו לצאת.

ולפי"ז אינו מבואר השגת הראב"ד שכתב בורח רוצה לומר, דהיכן הוזכר בורח דבין ברישא ביצא ממחתרת הא תני ר' חייא סתמא יצא ממחתרת יש לו דמים, בין בסיפא כשהוא יוצא ועוד לא יצא דמקורו מדברי רב הונא הא לא הזכיר רב הונא בורח אלא הפך את פניו לצאת והלך לו ומ"מ דוקא בנטל את הכיס אבל אם לא נטל יש לו דמים.

ונראה בכונת הראב"ד דזה תלוי איך שנפרש כאן לשון מחתרת דאם הכונה מחתרת ממש היינו מקום החתירה שדרך מקום זה נכנסים לבית, וא"כ בסיפא שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת אף שלא הספיק לצאת מ"מ כיון שפניו לחוץ בדרך יציאתו מהיכי תיתי יהיה עליו שום ספק רודף, ובודאי לא צריך בזה דוקא שיהיה בורח, אבל באמת בלשון רב הונא בירושלמי לא משמע דהוא באופן שהוא בתוך המחתרת דלשון נטל את הכיס והפך פניו לצאת והלך לו, לא משמע שהוא כבר בתוך המחתרת אלא שהוא עוד בבית במקום שנטל את הכיס אלא שהפך פניו לצאת ובזה סובר הראב"ד דלא מסתבר דאם בעה"ב מוצא לגנב בתוך הבית רק שהולך ופניו לצד הפתח כבר אין עליו דין מחתרת, דהא בודאי דרך הגנב לילך לכאן ולכאן לחפש מה לגנוב, ולכן אף דבנטל את הכיס אשמעינן רב הונא דהוי רבותא אף שהוא בתוך הבית והפך פניו לצאת והלך לו, דמ"מ יש עליו דין מחתרת, היינו משום שכבר גנב הכיס עם מעות דזה עיקר תכלית הגנבה, ובודאי מסתבר דכיון שכבר לקח את הכיס דכונתו באמת לצאת ומ"מ אשמעינן ר"ה דכיון שגנב והבעה"ב בודאי יחפוץ להציל לכן יש עליו דין מחתרת, אבל היכי שלא גנב אין שום ראיה ממה שהולך בבית ופניו לחוץ דאין דעתו לגנוב, ולכן כתב הראב"ד דאופן זה הוא דוקא בבורח שנראה ברור שרוצה לצאת, ואז אם לא גנב אין עליו דין מחתרת אף שעוד לא יצא.

ובדעת הרמב"ם שלא כתב בורח נראה דכונתו במש"כ יוצא מן המחתרת שהוא בתוך המחתרת ממש דאז ודאי לא בעינן בורח וכמש"כ דאף דהא דרב הונא אינו כשהוא בתוך המחתרת אלא ביוצא ועודנו בתוך הבית מ"מ הדין שהוציא הרמב"ם מהא דר"ה הוא באופן שברור שדעתו לצאת והיינו כשהוא בתוך המחתרת ויוצא משם, דעיקר השמיענו דאף שהוא בתוך המחתרת לא חיישינן דילמא יחזור ויכנס והוא חד דינא עם מה שצייר הראב"ד הבורח והכל נלמד מהא דר"ה דהיכי שרוצה לצאת אין לו דין מחתרת אלא בשנטל את הכיס וכנ"ל.

ובמה שכתב הראב"ד בהשגתו השניה על מה שכתב הרמב"ם וכן אם הקיפוהו בני אדם וז"ל וק"ל מעשה דאבנר ועשאל וכונתו דאיתא בסנהדרין דף מ"ט אתיוה ליואב דייניה א"ל מ"ט קטלתיה לאבנר א"ל גואל הדם דעשאל הואי, עשאל רודף הוי, א"ל היה לו להצילו באחד מאבריו, ומוכח דעשאל היה רודף אי לאו דהיה יכול להצילו באחד מאבריו אף דאבנר היה לו מושיעים דהא הלך עם עבדי איש בושת כמפורש במקרא שם, והיה אפשר לומר שהיו אז רחוקים ממנו אבל אין צריך לזה, דממ"נ אם היו קרובים ומ"מ סיכן עשאל את עצמו להרוג לאבנר כדרך המלחמות א"כ לא היו לו מושיעים דמאי נ"מ אם אבנר הרגו או הצבא שלו היו הורגים אותו, ואי משום דהיו יכולים להצילו באחד מאבריו, טענה זו הא טען יואב על אבנר גופיה ובמה עדיפי המושיעים מאבנר.

אלא דבאמת נראה דאף דבמכילתא איתא דרשא זו מקרא דנערה המאורסה דכתיב ואין מושיע לה דמוכח דאם היו לה מושיעים לא ניתן להצילה בנפשו ומזה למד לרוצח, ע"כ צריך לומר דהיינו בגוונא דהמושיעים יוכלו בודאי להושיע ולמנוע הסכנה כגון שהוא עוד רחוק והמושיעים יוכלו להקדים ולהציל והוא הרגו מרחוק בחץ וכה"ג, אבל במעשה דאבנר ועשאל שהיה עשאל כבר קרוב לאבנר ורצה להרגו מה שייך כאן מושיעים, דגם אם היה אפשר שיבואו המושיעים ויקדימו להצילו אינו מחוייב אבנר לסכן את עצמו ורשאי להרגו, ולכן זכה יואב רק בטענה דהיה יכול להצילו באחד מאבריו.

ובמש"כ הרמב"ם או עדים, שהוא מהתרגום, וכתב הראב"ד ולא ידעתי מהו, ופי' המ"מ דכיון שיש עדים לא יגנוב, לא ידעתי למה נטה מדברי רש"י שכתב בחומש דכיון שיש רואים אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון, ונראה דזה תלוי בשני פירושים שהבאתי בהלכה ט' דלפי' הרמ"ה והר"נ שפירשו אין אדם מעמיד עצמו על ממונו היינו דהבעה"ב יחפוץ להרוג את הגנב ואז יהרוג הגנב אותו, בזה לא מהני עדים דכשהבעה"ב יחפוץ להרגו ע"כ יהרוג את בעה"ב, ולכן ע"כ צריך לומר כדברי המ"מ דכשיש עדים לא יגנוב כלל כיון שהב"ד יגבו ממנו, אבל לפי' הרמב"ם דהבעה"ב רק יעמוד כנגדו ולא יניחו ליטול ממונו שפיר נפרש כדברי רש"י דכשיש עדים אינו בא על עסקי נפשות, והמ"מ רצה ליישב גם לפי' הרמ"ה.

והנה הרמב"ן בחומש הקשה דהא כשפטר בקרא ההורגו דאין לו דמים, הכונה דפטור ממיתת ב"ד וא"כ ע"כ היו עדים, וכ' שם וז"ל וא"ת שלא בא הכתוב אלא להתיר לו דמו מידי שמים לומר שמותר להרגו, זה אינו אמת אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין מידי שמים ומב"ד בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם, לכן פירש דברי התרגום דקאי על יצא ממחתרת, דאף שראו עדיין ומעידים בב"ד שבא במחתרת דמים לו ואסור להרגו.

ונראה דמה דפשיטא להרמב"ן דא"א לפרש דקרא איירי כשאין עדים ובא לפטור מדיני שמים, הוא משום דמפרש אין לו דמים ודמים לו לא על דמי הבא במחתרת אלא על דמי ההורגו משום דרש"י פירש כן בהתרגום דמים לו חייב עליו אם הרגו, אבל הרמב"ם אינו מפרש כפירש"י בדברי התרגום דלא כתב חייב עליו אם הרגו, אלא אינו נהרג, ומוכח דהוא על הבא וממילא לא קשה על הרמב"ם קושיית הרמב"ן.

אכן ר' ישמעאל במכילתא ע"כ חולק על התרגום דהא אמר שם ומה להלן היו לו מושיעין הימנו והרגתו חייבת, אף כאן היו לו מושיעין הימנו והרגו חייב, וא"כ יקשה קושיית הרמב"ן דכיון דחייב ע"כ ביש עדים, וא"כ אפי' בלא מושיעים נמי, ואפשר דזהו שכתב הראב"ד ולא ידעתי מהו, היינו דא"א לפרש בדברי התרגום כפי' הרמב"ם ורש"י משום קושיית הרמב"ן, וביותר דבמכילתא מפורש להדיא דאם יש לו מושיעים חייב וע"כ ביש עדים, והרמב"ם הביא דברי המכילתא ודברי התרגום, ולכן סובר הראב"ד דיש לפרש התרגום כפי' הרמב"ן.

ובדעת הרמב"ם י"ל דסובר דפי' הרמב"ן דקאי על יצא ממחתרת הוא דוחק דהא קרא בעודו במחתרת קאי, כדכתיב אם במחתרת ימצא וע"ז אמר קרא אם זרחה השמש עליו, ולכן אפי' אם ר' ישמעאל חולק על התרגום סובר כהתרגום, וסובר דפי' זה אינו סותר הדרש דאם ברור לך הדבר כשמש, ולא דמי לפירוש של ביום משום דאם יש עדים הוא ברור כשמש שאינו הורגו והרמב"ם לא כתב כלשון המכילתא דאם יש לו מושיעין והרגו חייב משום דלא משכחת לה דע"כ אין עדים אלא דהבא עליו אינו נהרג.

אלא דקשה דהא רב הונא בירושלמי נמי ע"כ לא סבר כהתרגום דהא אמר נטל את הכיס וכו' אין ההורגו נהרג, וא"כ ע"כ ביש עדים וכיון דביש עדים בכל אופן יש לו דמים למה אין ההורגו נהרג, וכיון דרב הונא סבר כר' ישמעאל ודלא כהתרגום הו"ל להרמב"ם לפסוק כר"ה דהא אמורא ודאי יכול להכריע בין התנאים, והנה לטעם המ"מ דהיכא דיש עדים ודאי לא יגנוב א"כ לא קשה כלל מרב הונא דהא רב הונא מיירי שנטל את הכיס והפך פניו לצאת, וא"כ שפיר משכחת שכבר ראה הגנב את העדים ומ"מ נטל את הכיס והא קמן דאינו ירא מהעדים, וכן אפשר ליישב הא דר' ישמעאל בכה"ג, אבל לטעם רש"י דכיון דיש עדים ודאי אינו בא על עסקי נפשות שפיר מוכח מרב הונא דלא כהתרגום.

אכן לפי"מ שכתב הרמב"ן מקודם וז"ל, ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעה"ב והכירוהו והגנב ידע בהם אינו בא על עסקי נפשות עכשיו, שכבר ראה שהכירוהו העדים ואם יהרוג יבואו עדים לב"ד ויהרגוהו, וזה טעם אם זרחה השמש עליו כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגהו לבעה"ב ויברח עכ"ל, לפי"ז יהיה מיושב דלא קשה לא מר' ישמעאל ולא מרב הונא כיון דדוקא בהכירוהו העדים יש לו דמים, ומה שנטה הרמב"ן מתי' זה וכתב דכונת התרגום על יצא מן המחתרת נראה משום שהתרגום סתם ולא חילק בין הכירוהו ללא הכירוהו, וכן הרמב"ם הא סתם ג"כ וכתב בסתמא, אבל נראה דיש לומר דעדים נקראים דוקא אותם שיכולים להיות עדים, אבל באופן שיכול הגנב להרוג ולברוח ואין מכירים אותו שיוכלו להעיד עליו, [וע"כ הוא באופן שלא יוכלו לתפשו דאל"כ הרי הוא בכלל הקיפוהו בני אדם והיינו אותם שיוכלו להושיע] וכיון שלא יוכלו להעיד לא מיקרי עדים כלל, ולכן זהו המחוור דיסבור הרמב"ם כתירוצו הראשון של הרמב"ן אף שסתם דבריו ולא פליגי ר' ישמעאל ור"ה על התרגום ושפיר פסק כהתרגום:

יג

כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין, אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור כמו שבארנו.

בסנהדרין דף ע"ב ע"ב איתא ת"ר דמים לו בין בחול בין בשבת, אין לו דמים בין בחול בין בשבת, בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך סד"א מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן קמ"ל דקטלינן אלא דמים לו בין בחול בין בשבת השתא בחול לא קטלינן ליה בשבת מיבעי אמר רב ששת לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל, ופירש"י אם כשהיה חותר נפל עליו הגל מפקחין עליו היכי דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה עכ"ל והדברים תמוהים דהא כשיצא ממחתרת אסור להרגו, כיון דכבר אינו רודף, וא"כ כשנפל עליו הגל ואינו רודף אמאי הוא גברא קטילא במאי שאני מיצא ממחתרת, וכבר עמדו ע"ז הגאונים בספר אור גדול ובס' אחיעזר ושניהם לדבר אחד נתכוונו דהרמב"ם אינו סובר כרש"י מדלא כתב גבי מי שאין לו דמים דאם נפל עליו הגל אין מפקחין, וכתב רק דאם שבר כלים פטור, וטעמא משום דמי שאין לו דמים משכחת לה דאם יפקחו בגל ויצילוהו אז שוב יהרוג את בעה"ב ואז בודאי אין להצילו, ואם הוא ודאי דאחר שיפקחו הגל לא יוכל להרוג כגון שהוא שבור ורצוץ אז בודאי מפקחין, ובמה דאשמעינן גבי יש לו דמים דמפקחין כתב באור גדול דהוא דלא נימא ביש לו דמים הוי מיעוט דהוא רודף, ולכן אף דאסור להרגו מ"מ אין מחללין, ולי נראה יותר לבאר זה עפ"מ שהקשה הרמ"ה ז"ל ביד רמה דאמאי מפקחין אפי' ביש לו דמים, דמ"ש מרועי בהמה דקה דלא מעלין ולא מורידין ותי' דזהו דוקא בהוחזקו אבל זה לא הוחזק אלא באקראי וא"כ יש לומר דזה גופא אשמעינן קרא דלא רק דאסור להרגו, אלא דחייב להצילו אפי' בשבת דלא נימא דהוי כרועי בהמה דקה.

אכן בדעת רש"י נשאר בס' אחיעזר בצ"ע ובאור גדול כתב לתרץ דברי רש"י במה שהניח ליסוד דאם זה שאין לו דמים הפילו עליו הגל כדי להרגו בזה דאז אם הוא חי בתוך הגל והוא שבור באופן שכבר לא יוכל להרוג דמ"מ אין מפקחין עליו הגל בשבת כיון דע"י מעשיו התיר עצמו למיתה והביא עליו הסכנה דפשע בעצמו, ומש"ה אף בנפל עליו הגל בעצמו כשהיה במחתרת אין מחללין עליו כיון דמקודם היינו מפילים עליו הגל הוי גברא קטילא ואין מחללין עליו את השבת, ולפי דבריו יוצא לנו חידוש דמאבד עצמו לדעת אין מחללין עליו את השבת כיון דפשע בעצמו, ואף די"ל דדוקא הכא כיון דע"י פשיעתו נתחייב להרוג אותו והוי גברא קטילא, אבל המעיין בדבריו יראה דהעיקר נחת לה בשביל דפשע, ודימה זה לגבי הא דאומרים לאדם חטא בשבת דף ד' בתוס' שם, אכן לבד דעיקר יסודו באם הפילו עליו כדי להרגו אינו מבורר אך גם אם יהיה כן אינו מוכרח דמשום זה אין מחללין בנפל עליו הגל כיון דעכשיו יש לו דין יצא ממחתרת, והפלת הגל לא היה כדי להרגו.

ונראה דרש"י לשיטתו דסובר דדין מחתרת הוא דוקא כשהוא ודאי רודף דאמרינן דשאר כל אדם הוי ודאי רודף וכמש"כ רש"י בפסחים בהא דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא דאנפשות קאתי, דהיינו בבן על האב והתוס' הקשו שם וכאן דלא בעינן ברור כנהורא דהוא רוצח, עכ"פ מוכח דדעת רש"י דמספק לא היה לו דין מחתרת, א"כ נוכל לומר דאם נפל עליו הגל הוי ספק אצלנו אם אחר שיצילו אותו אם יוכל להרוג ולא הוי ודאי רודף, וא"כ י"ל לדעת רש"י דבזה מהני גם ספק רודף כיון דכבר היה עליו דין רודף, נחשב לענין זה כגברא קטילא שכבר אין לו חזקת חיים שיהיה חובה להצילו כיון דאכתי הוי ספק שמא יהיה רודף, אבל אינש דעלמא שיהיה לנו ספק שמא הוא רודף, לא רק דאסור להרגו אלא דחייב גם להצילו דאין מחזיקין אותו בספק רודף.

והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם מספק שיהרוג אין לו דמים וכמש"כ בהל' י"א דאף דמעיקר דינא אמר רבא חזקה וכו', מ"מ גם אם הוי ספק כמו ביום אין לו דמים, א"כ ליכא כלל חידושא בהא דאין לו דמים, דממ"נ אם ודאי שלא יוכל להרוג ודאי חייב להצילו אפי' בשבת, ואם ספק שמא יהיה רודף הרי הוא כבתחלה, דגם מתחלה מטעם ספק כבר אין לו דמים ולכן לא כתב הרמב"ם בהא דאין לו דמים דין דאין מפקחין וכנ"ל:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.