עריכת הדף "אבן האזל/אישות/ד" (פסקה)

== א ==

'''אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת, ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין ע"י כולן מדעתן.''' 

''' השגת ''' הראב"ד, אבל האיש כתב הראב"ד ז"ל והוא שיאמר רוצה אני ועי' במ"מ שביאר בדעת הרמב"ם דעושה מעשה בשתיקה דהיינו שאינו צווח יותר אלא שעשה כמו שכפוהו הו"ל כאומר רוצה אני עי"ש.

''' והנה ''' הרמב"ם בפ"ב מהל' גירושין הל' כ' כתב מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש כו' מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, ומתבאר מדברי הרמב"ם דבעי שיאמר רוצה אני ותימה דמאי שנא מקדושין דעושה מעשה בשתיקה מהני גם אם לא אמר בפירוש רוצה אני, וגבי גט אף שעשה מעשה לא מהני עד שיאמר בפירוש רוצה אני, וכבר עמד בזה המהרי"ט והלח"מ, והמהרי"ט תירץ דבגט לא מיקרי נתינתו מעשה דבעינן שיכתוב הגט לשמה, ואם לא כתבו לשמה לא הוי גט כלל ולא מיקרי מעשה דניירא בעלמא הוא, ולכן צריך שיאמר רוצה אני והיינו שיכתבוהו לשמה.

''' ונראה ''' דלא דמי דין רצון דבעינן בגט לדין רצון בקדושין ומו"מ דהנה הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין הל' ב' כתב והיה אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו וצ"ע דהרי בכל הקנינים נמי בעינן רצון ולמה צריך למילף מוהיה אם לא תמצא חן בעיניו שאינו מגרשה אלא מרצונו, ונראה דבאמת צריך להבין הא דמהני בעלמא גבי תליוה וזבין שיאמר רוצה אני, דלכאורה אין הביאור דאחר שאמר רוצה אני הוא רוצה כבר באמת גם בלא הכפיה דהרי קמן שכל זמן שלא כפוה לא רצה ומחמת המכות נתרצה, וא"כ גם כשאמר רוצה אני הדר יטעון ע"ז גופא טענת אונס, לכן נ"ל שכל דין אונס אינו אלא אם הוא חושב בשעת מעשה שלולא האונס לא היה עושה כן, ואם היה מציאות לחזור היה חוזר, ולכן הא דצריך שיאמר רוצה אני היינו שאומר שעכשיו דעתו כן בהחלט שישאר כך ואף שחזינן דרק מחמת ההכאה הוא אומר את זה, מ"מ אמרינן כיון דמקבל זוזי או משום דמצוה לשמוע דברי חכמים לכן אגב אונסי' גמר ומקני ואמרינן שדעתו בהחלט כן ומה שבמחשבתו הוי דברים שבלב אלא אם כן ימסור מודעה ולכן אינו יכול לטעון טענת אונס דדברים שבלב אינם דברים וכיון שמתוך מעשיו מוכח שרוצה שפיר מהניא מכירתו.

''' אכן ''' יש נ"מ בין קניני מקח וממכר וקדושין לבין גיטין והקדש דבקנינים מה שצריך שיאמר רוצה אני הוא מתרי טעמי חדא שיהי' הקנאה דבעינן כונה ובלא כונה להקנות לא הוי קנין כלל וזהו אונס המבואר בהכונס דף ס"ב ועוד צריך רצון לענין שלא יהיה אונס דמדין תורה נתמעט אונס דלא הוי מעשה כלל מולנערה לא תעשה דבר וכמבואר בנדרים דף כ"ז גבי תנאי דאי לא אתינא עד תלתין יומי ואיתניס ולא אתי ואמר רבא אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, וכן בב"ק דף כ"ח גבי נפשרה ואמרינן דאונס הוא ואונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה וגו' ואף דהתם מיירי לענין עונש דהתורה פטרה אותה מדין אונס ומאי שייך זה לאונס דגבי תנאי או לענין עשיית מזיק (ואולי צ"ל שהוא דרשא שמיותר קצת דלא בעי למיכתב רק שהוא חייב וממילא הוי שמעינן שהיא פטורה מדלא כתב בפירוש שהיא ג"כ חייבת). עכ"פ ילפינן מולנערה דמעשה באונס לא הוי [מעשה] וע"ז אמרינן בב"ב אגב זוזי גמר ומקני היינו דמקנה בהחלט ומה שלא רצה מקודם לא איכפת לן דלא עדיף מהעמיד עליו רעים דמהני ודאי, אבל כל זה הוא במקח וממכר או בקדושין אבל בגט כיון דילפינן מוהיה אם לא תמצא חן בעיניו ויש פסוק מיוחד דבעינן לרצונו ע"כ דמה דבעינן רצון הוא בשביל עצם החלות של הגירושין ולא כמו גבי מו"מ שהוא רק תנאי וכדי שלא ליהוי אונס דגבי גט בעינן התרצות ממש שיתרצה בלבו ונהי דהרצון הוא מתוך כפיה כבר הסביר הרמב"ם משום דע"י הכפיה כפה יצרו הרע דכיון שיש צד רצון גם בלא הכפיה שהוא ישראל ורוצה בקיום המצוות ויש צד המונע דהיינו יצרו הרע ולכן כשכופין אותו ואומר רוצה אני מיקרי רצון וכן גבי קרבן דבהדיא כתיב בי' לרצונו בעינן רצון ממש ולכן בעינן שיאמר רוצה אני ובלא אמירתו אף שהקדיש בפיו והביא לעזרה וסמך ידו עליו לא מהני דאפשר שעשה כל זה מתוך כפיה אבל אם אמר רוצה אני אף דדברים שבלב לא מהני גבי קרבן דכתיב לרצונו מ"מ הוי לרצונו כיון שכפה יצרו הרע וכמו שהסביר הרמב"ם ולכן בעינן שיאמר רוצה אני דהיינו החלטה על הרצון וכמש"כ, ולכן סובר הרמב"ם דגבי קדושין דשם אין דין מיוחד של רצון וצריך רצון כמו גבי שאר קנינים שפיר מהני עושה מעשה בשתיקה.

''' והנה ''' המ"מ הקשה על הראב"ד דהכא גבי קדושין הצריך שיאמר רוצה אני דהא גבי מכר בפרק י' מהל' מכירה לא הזכיר הרמב"ם רוצה אני והראב"ד לא השיג שם על זה ומוכח דגבי מכר סבר הראב"ד ג"כ דלא בעינן שיאמר רוצה אני ומ"ש קדושין מני'.

''' ונראה ''' בביאור דברי הראב"ד דבאמת צריך רצון בלב גבי מכירה ג"כ ולא סגי בהחלטה אלא דס"ל נמי דעושה מעשה חשיב כמו רוצה אני ואף דקמן שמתוך כפיה מכר מ"מ אפשר דאחרי הכפיה הוא רוצה כבר באמת וכמש"כ דאונס לא הוי אלא היכי שגם בעת מעשה אינו רוצה וחושב שאילו היה אפשר לו לחזור היה חוזר וגם עכשיו אבל הכא אפשר שמתוך הכפיה הוא רוצה כבר ולא הוי אונס דכיון דליכא אומדנא דמוכח שאינו רוצה הוי דברים שבלב וכדאמרינן בקדושין דף נ. וכיון שעשה מעשה בשתיקה שמראה שהוא רוצה אין אנו חוששים למה שבלבו כיון דליכא אומדנא דמוכח אבל מתי אמרינן דדברים שבלב לא הוי דברים דוקא היכא דמכחיש אבל היכא דלא מכחיש נשארת האומדנא דחזינן דכפוהו והוא מתוך כפיה מכר ולכן סבר הראב"ד לחלק בין קדושין למכר דגבי מכר כיון שהוא תלוי בדעת שניהם שהרי הלוקח הוא הנותן את הכסף קנין והמוכר קבל ממנו אמרינן דמסתמא ניחא ליה כיון דלא אזלינן בתר דעתו לחוד אבל גבי קדושין כיון דבדעתו לחוד תלוי והוא לא קבל ממנה כלום אפשר דלא ניחא ליה ועשה כל זה מתוך אונס ולכן הצריך שיאמר רוצה אני.

''' ויסוד ''' לדברי הרמב"ם נראה מהא דבקדושין דף נ' אמרינן ודברים שבלב אינם דברים מנא לן ורצה הש"ס להביא מהא דיקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף דבלבי' לא ניחא ליה ומשני דלמא שאני התם דניחא ליה בכפרה ושוב רצה להביא ראי' מגיטי נשים שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומשני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ומבואר בדברי הגמ' דמשום דניחא לי' בכפרה ומשום מצוה לשמוע אמרינן דבאמת ניחא ליה בקרבן ובגט, והנה גבי מכר הרי ליתא הך סברא אלא דאמרינן דאגב זוזי גמר ומקני ופי' הרשב"ם דהואיל ואיכא תרתי יסורין ומעות ומוכח דבלא יסורין אין לנו סברא דיחפוץ בזה א"כ אפילו אמר רוצה אני אין לנו בירור שרוצה באמת גם בלא היסורין אלא דמתוך היסורין הוא רוצה ומ"מ החלטה הוי וא"כ אפילו עושה מעשה בשתיקה מהני.

''' ונראה ''' לומר דהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו דבפ"א מהל' גזילה ואבידה הל' ט' כתב הרמב"ם כל החומד עבדו או ביתו וכו' והכביד עליו רעים וכו' אעפ"י שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בל"ת ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד וכו' והשיג הראב"ד במש"כ הרמב"ם דעובר בלא תעשה דהיינו בשלא אמר רוצה אני וכתב המ"מ דהראב"ד סבר דהא דאמרינן תליוה וזבין זביני' זביני היינו שגם בלא תחמוד אינו עובר דאי עובר בלא תחמוד אין המכירה קיימת דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובדעת הרמב"ם כתב המ"מ שאעפ"י שעבר בלא תחמוד מקחו קיים ואע"ג דאמר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והאי דלקי משום דעבר אהורמנא דמלכא והרי הוא כעין גזל צמר ועשה ממנו בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזילה וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם אף כאן קנה בדמים, ודבריו נפלאים מאד דהא התם בתמורה באמת מקשינן ארבא מהגוזל עצים ועשאן כלים ומשני שאני התם דאמר קרא אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וא"כ התם גלי קרא אבל בלא תחמוד דליכא קרא כל זמן דליכא שינוי מהיכא תיתי דתתקיים המכירה.

''' והנה ''' עוד השיג הראב"ד על הרמב"ם במש"כ דאין לוקין משום שאין בה מעשה והשיג הראב"ד לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ וכתב המ"מ שהראב"ד הולך בשיטתו שכתב שאם אמר רוצה אני אינו עובר בל"ת, אבל הרמב"ם דסבר דאפי' בנתרצו עובר לכן סובר שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר נעשה אבל ההשתדלות כדי לרצותו הוא האיסור ואין בו מעשה, ונראה דלשיטתייהו אזלי דלדעת הראב"ד שבארנו דבעינן גם גבי מכירה רצון ממש ואגב אונסי' גמר ומקני היינו דאמדינן דעתי' שבאמת החליט למכור וזה לא הוי אונס כיון שבשעת מכירה נתרצה דאטו אם ירבה עליו רעים או יאנסו למכור ולא ישמע לו ואחר זמן יתרצה אטו נאמר דאסור לו לקנות משום שאנסו פעם, ולכך סובר דזה דוקא בלא אמר רוצה אני דבאמר רוצה אני אמרינן שרוצה כבר באמת וליכא לא תחמוד, אבל דעת הרמב"ם דלא צריך רצון ממש ובעינן רק כונה להקנות וכיון שהחליט למכור חלה המכירה ולכך גם באמר רוצה אני כיון שהכונה שמתוך יסורין הוא רוצה עובר בלא תחמוד וסבר דהגמ' דהכונס איירי גם בעבר בלא תחמוד ומ"מ אמרינן דזביני' זביני, ואפשר שעוד יותר סובר הרמב"ם שאפילו הרבה עליו רעים ונתרצה אפילו אם עכשיו רוצה מעצמו כיון שעיקר העבירה היא על החימוד הקודם ואהני לי' מעשיו חייב, ומה שהקשה המ"מ מהא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אינה קושיא כלל דמה שייך הלאו דלא תחמוד להקנין דעיקר העבירה היא החימוד ואף דאינו עובר עד שיקח וכמש"כ הרמב"ם דכתיב לא תחמוד כסף וזהב ולקחת ועיקר העבירה הוא החמוד והלקיחה היא רק תנאי בהאיסור ומשום זה סובר הרמב"ם דאין לוקין משום שאין בו מעשה.

''' אכן ''' הראב"ד לפמש"כ המ"מ סובר דבלא אמר רוצה אני אין המכירה חלה כלל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וזה דלא כמו שבארנו בדעתו דמודה דגבי מכר בשתיקה מהני דהוי כמו אמר רוצה אני ושכן כתב המ"מ בעצמו כמו שהבאנו לעיל, וכבר עמד הלח"מ בסתירת דברי המ"מ אהדדי, לכן נראה דהראב"ד לא איירי הכא אלא לענין לא תחמוד וס"ל דבאמר רוצה אני בטל הלא תחמוד לגמרי דהוי כמי שמכר לו לאחר זמן, אבל בעושה מעשה בשתיקה נהי דגמר ומקני זהו רק לענין חלות המכירה דמהני אבל לבטל הלא תחמוד בעינן רצון ממש שיתרצה בלב ולכן בעינן שיאמר רוצה אני.

''' ובמה ''' שכתבנו יתיישב לנו דברי הגמ' בערכין דף כ"א דאמר התם אמר רב ששת מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה פשיטא ל"צ דעשאוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעה, ודברי הגמ' צריך ביאור דמה אמר ל"צ דעשאוה ואירצי דבודאי זהו דין מודעה שמסר מודעה על גט שיתן אח"כ ולא אמרינן שכשנתן אח"כ בטלי' למודעה עוד קשה מה שהקשה הלח"מ דלשיטת הרמב"ם הא בעינן דוקא שיאמר רוצה אני וא"כ מאי קאמר ליתני עד שיתן כיון דבלא רוצה אני לא מהני כלל, ולפמש"כ נתבאר שפיר דהנה אם היינו אומרים דרוצה אני היינו שהוא רוצה באמת גם לולא הכפיה א"כ ודאי שאין שום ביאור לדברי הגמ' דאיך ליתני עד שיתן הא בלא רוצה אני לא מהני, אכן כבר כתבנו דרוצה אני היינו שע"י הכפיה הוא מרוצה שיתקיים הגט ואף שבלא הכפיה לא היה רוצה אבל אחר שכפוהו הוא מרוצה ומהני רצון כזה, גם בגט ועפ"י מש"כ הרמב"ם שבאמת יש לו צד רצון לקיים המצוה אלא שיש לו גם צד המונע מצד היצה"ר וכיון שכפה יצרו ע"י הכפיה לא מיקרי זה אונס, ולכן ביאור דברי הגמ' דכיון דבאמת נתן מתוך כפיה ורק משום דאיכא מצוה לשמוע דברי חכמים אנן סהדי דנתרצה מתוך הכפיה א"כ מה מועיל המודעה הקודמת הא מקודם לא כפו אותו ועכשיו מתוך היסורים מתרצה ומה מועיל המודעה כיון שיודעים אנו שנתן ע"י כפיה ומ"מ מהני, וע"ז אמר דא"כ לא היה צריך כלל שיאמר רוצה אני כיון דאנן סהדי דמשום מצוה לשמוע דברי חכמים נתרצה וע"כ דהך סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים לא מהני אלא כשאומר שרוצה ולכן כשמסר מקודם מודעה על הרצון הזה מהני המודעה וצריך לבטל המודעה, ומיושב קושית הלח"מ דמדבעי שיאמר ומוכח דבעי בגט רצון ממש מוכח דמהני מודעה לבטל הרצון.

''' והנה ''' לפי"ז נמצא דעיקר תי' הגמ' על מה דמקשה פשיטא דאמר ל"צ דעשאוה ואירצי הוא במה דמוקים בגט שניתן ע"י כפיה ולא בסתם גט ולפי"ז יש להקשות על הרמב"ם שהשמיט ולא הביא בפ"ב מהל' גירושין דבגט שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני צריך בטול מודעה, ונראה דמש"כ לפרש ד' הגמ' במה דאמר מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל לי' למודעה דזהו בדרך הוכחה דמדצריך רוצה אני ובלי אמירתו לא אמרינן דרוצה לשמוע דברי חכמים, לכן אם מסר מודעה על אמירתו מהני אין זה מכוון בפשטות לשון הגמ' דבפשוטו במה דאמר מאי עד שיאמר עד דמבטל לי' למודעה משמע דבאמת אין צורך לאמירת רוצה אני אלא לצורך בטול מודעה, אבל אם לא מסר מודעה סגי במה שיתן הגט דבסתמא נאמר כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ודאי גמר ומגרש ולכן דעת הרמב"ם לפרש כן דרב ששת ע"כ לא סבר דבעינן רוצה אני היכי דלא מסר מודעה וכיון דפשטות הסוגיות בקדושין דף ו' ובב"ב דף מ"ח דמייתי המשנה בפשטה דצריך שיאמר רוצה אני, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' גירושין בסתם דבגט שכופין אותו צריך שיאמר רוצה אני, לכן אין לנו להוכיח ממתני' דבגט זה מהני מסירת מודעה שיודיע להעדים שהוא אנוס ושבשביל אונסו יאמר אח"כ רוצה אני כיון דידעינן וחזינן שהוא אונס ומ"מ אמרינן שנתרצה אגב אונסו וכיון שביאר הרמב"ם דע"י היסורין כפה יצרו הרע וממילא רוצה באמת מצד יצרו הטוב לכן מה מהני מודעה, ודחה הרמב"ם מימרא דרב ששת כיון דפשטות הסוגיא דקדושין ודבב"ב לא סברי הכי וכנ"ל.

''' ואפשר ''' לבאר עוד יותר דהנה במה דמפרש בגמ' דמה דאמר במתני' עד שיאמר רוצה אני היינו דמבטל לי' למודעה קשה איך נפרש רישא דתנן גבי קרבנות כופין אתו עד שיאמר רוצה אני דאיזה מודעה שייך התם ולענין מה ימסור המודעה דמה ירויח מזה שיברר בעדים שהקרבן היה שלא ברצונו, ואין לומר שיגבה העור דאדרבה ב"ד ימשכנו אותו להקריב קרבן חדש, וע"כ דסבר הגמ' דבקרבנות דכתיב לרצונו הוא דוקא כשיאמר רוצה אני וכדתניא שם יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל בגט לא כתיב לרצונו ולכן סבר ר"ש דסגי בזה שיהא גומר ומגרש, ולכן מפרש מה דתנן בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני היינו עד דמבטל לי' למודעה אבל הרמב"ם שהביא בפ"א מהל' גירושין גבי גט קרא דבעינן לרצונו דכתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכיון דגבי גט איכא נמי קרא דבעינן לרצונו א"כ ע"כ הוי כמו בקרבנות דגם בלא מסר מודעה בעינן שיאמר רוצה אני וכדמוכח מפשטות הסוגיות דקדושין ודבב"ב, ולכן פסק דלא כרב ששת ולא מהני מודעה שיאמר שהוא אנוס גבי אלו שכופין אותן.

''' והנה ''' בהא דאמרינן בריש קדושין אי תנא האיש קונה הו"א אפי' בע"כ הקשה הרשב"א דאיך הי' אפשר לומר אפי' בע"כ דהיכי מצינו מקנה בע"כ ותי' דזה קאי להא דאמרינן בב"ב דמעיקר דינא תלוה וקדיש קדושיו קדושין רק דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ואפשר דמתני' אגב אורחא אשמועינן הך דינא דאפקעינהו, אכן לא משמע כן דמתני' אתי לאשמועינן דינא דרבנן דמשמע דמתני' קמ"ל הכא עיקר דין קדושין, ועוד דמהא דקתני נקנית לא ידעינן כלל הך חידושא כיון דבאמת אי אמרה רוצה אני וכיון דתלוה וזבין זביני' זביני משום דגמר ומקני וה"נ מקנית נפשה א"כ היינו לרצונה, וזהו לשון נקנית דנקט ולא מצינו למידק אלא כשקדשה בע"כ בלא רצונה כלל, ולכאורה הי' אפשר לתרץ קושית הרשב"א דכיון דהכא בבעל תלי רחמנא דכתיב כי יקח כמבואר בגמ' דף ט' וכמש"כ הר"ן בנדרים דאשה משווית עצמה כהפקר ובזה הוי אמינא דמהני בע"כ, ואיברא דיש להעיר מהא דקדושין דף ט' גבי כתבו לשמה ושלא מדעתה דאמרינן מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה ומשמע שיש לה דין מקנה, אכן כבר כתבנו בפ"ג הל' ד' בזה דמה דבעי דעתה בשטר קדושין הוא רק משום דבעינן שיכתוב לשמה ולכן כשאינו כותב מדעתה לא הוי לשמה כיון דבעינן רצונה ובלא רצונה אינה מקודשת לכן לא הוי לשמה, אבל זה ודאי שהיא אינה מקנית עצמה דהא כי יקח בעינן ולא כי תקח, ומה דאמר אף הויה בעינן דעת מקנה היינו משום דרצונה להתקדש בעינן לחלות הקדושין אבל אין רצונה פועל בקנין הקדושין, אלא דאפשר להקשות קושית הרשב"א באופן זה דאכתי איך הו"א אפילו בע"כ דהא במתני' תנן בכסף ואיך תקנה את הכסף בע"כ, ואפילו אי נתינה בע"כ שמה נתינה היינו דוקא היכא שיש לו דין ליתן כמו בפרעון חוב, ואין לומר דהכסף היינו במהנה אותה דלא משמע כן הלשון כלל, והנה הרשב"א הביא דברי בעל העיטור דתליוה וזבין אמרינן תליוה וקני לא אמרינן והשיג ע"ז הרשב"א דכ"ש הוא דאי אגב אונסי' גמר וזבין כ"ש דגמר וקני ולכן שפיר הו"א אפי' בע"כ גם אם לא אמרה רוצה אני ולזה נקט נקנית דבעינן דעתה, והנה הלח"מ כתב בהל' ז' לפי דרכו דהרמב"ם סובר דבקדושין כיון שהוא קונה עדיף טפי ולא צריך שיאמר רוצה אני, ולפי"ז חלק על בעה"ע בסברות הפוכות ואיברא דהרשב"א כתב ג"כ כ"ש דגמר וקני אבל שיהיה מועיל יותר לא כתב, אלא דבדברי בעה"ע צ"ע דכיון שסובר דתליוה וקני לא אמרינן א"כ גם באמרה רוצה אני נמי לא מהני וצ"ע דא"כ הא לא קנתה את הכסף וכיון שלא זכתה בכסף הא לא הוי קדושין כלל.