עריכת הדף "תורה תמימה/במדבר/ה" (פסקה)

== טז ==

'''והקריב אותה הכהן. ''' ת"ר, אין משקין שתי סוטות כאחת, שנאמר והקריב אותה הכהן, אותה לבדה, ומה טעם, כדי שלא יהיה לבה גס בחבירתה {{תוספת|פה|ר"ל שמא אחת באמת לא זנתה, וא"כ אינה מודית לומר טמאה אני, וחבירתה שזנתה רואה את זו שאינה מודית מתגבר לבה שלא להודות ג"כ. ומפרש בגמרא דהא דפתח בגזה"כ וסיים בטעם וסברא, הוא משום דס"ל כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא, וה"ק, אותה לבדה, ומה טעמא דקרא, כדי שלא יהיה לבה גס בתבירתה. –

והנה בגמרא כאן אינו מובא מפורש פסוק זה שלפנינו, אלא הובא בלשון קצר, אמר קרא אותה, ופירש"י והשביע אותה הכהן (והוא פסוק י"ט). אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל והקריב אותה הכהן, והוא הפסוק שלפנינו, כי לבד שפסוק זה מוקדם, עוד מפורש כן בתוספתא פ"א דסוטה ופ"א דנגעים, ר' יהודה אומר, יהקריב אותה הכהן, אחת הוא מקריב ואין מקריב שתים, וכ"מ בספרי והקריב אותה הכהן, מכאן אמרו אין משקין שתי סוטות כאחת, ולבד זאת אין נכון להביא ראיה על ההקרבה מהלשון שנאמר בשבועה, ואף כי הראב"ע פירש דוהקריב אותה הכהן קאי על המנחה ולא על האשה, אבל לדעתי סיפא דקרא והעמידה לפני ה' לא משמע כן, דעל המנחה לא יונח לשון העמדה רק לשון הנחה, והול"ל והניחה. ועיין בנדרים ע"ג א' הובא בענין זה הפסוק והשקה את האשה (פ' כ"ד), ופי' הר"נ והשקה משמע כמו דכתיב והשקה אותה, עכ"ל. ויותר נכון להגיה כמו שמובא לפנינו והקריב אותה הכהן.

ועיין במהרש"א כתב ג"כ כמש"כ דכונת הגמרא לפסוק שלפנינו, אך מה שכתב דאין לומר דקאי על המנחה כמש"כ הראב"ע, משום דכתיב בתר הכי גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח (פ' כ"ה) עכ"ל. הנה אי משום הא לא אריא, דהא כמו כן כתיב גם בסוטה (פ' י"ח) והעמיד הכהן את האשה לפני ה', אבל לפי מש"כ הכל מבואר. והרמב"ם פ"ד ה"ב מסוטה הביא בענין זה פסוק אחר שלא נמצא כלל כמוה בפרשה וצריך להגיה, ואין להאריך עוד.

והנה בסוגיא כאן איתא עוד טעם על שאין משקין שתי סוטות כאחת, מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות, ור"ל שכשאדם עושה שתי מצות כאחת דומה כמו שהן למשא וחבילה עליו, ורוצה להפטר מהן, ולכן מפרש בגמרא דזה אסור רק בכהן אחד אבל בשני כהנים מותר דאז אינו נראה כזאת, ונראה דלטעם שאסור להעמיד שתי סוטות כאחת משום גזה"כ ושלא יהא לבה גס בחבירתה כמבואר לפנינו, אין נ"מ בין בכהן אחד בין בשני כהנים, כמובן, דלעולם יש חשש בזה.

ובזה נראה טעם הרמב"ם בפ"ד ה"ב מסוטה שסתם ולא חילק בין כהן אחד לשני כהנים, והיינו טעמא מפני שהוא הביא הראשון מגזה"כ ומפני שלא יהא לבה גס בחבירתה, וכמש"כ. ולחנם תמה עליו המג"א בסי' קמ"ז ס"ק י"א למה השמיט החילוק בין כהן אחד לשני כהנים, ולפי מש"כ בדין השמיט.}}. (סוטה ח׳ א׳).

'''והעמדה. ''' מכאן אמרו, לא יעמידו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם {{תוספת|פו|שכן הוא מטבע האדם כשרואה בני ביתו סביביו דעתו מתגברת עליו, ולכן לא תירא ולא תתודה, ואנו רוצים שתתודה כדי שלא ימחה שם הקודש על המים כפי שיתבאר בפרשה. וטעם דיוק דרשה זו י"ל דהוא מדלא כתיב והעמיד אתרי דכבר כתיב והקריב אותה, ולכן דריש והעמידה, אותה ולא זולתה, ועיין מש"כ השייך עוד לענין פסוק זה לקמן פרשה הבאה פ' י"ח בפ' וגלח הנזיר פתח אהל מועד.}} [ספרי].