תורה תמימה/במדבר/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תורה תמימה ‏ במדבר ה

ב

וישלחו מן המחנה. תניא, רבי יוסי אומר, לא מקומו של אדם מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו, וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהיה נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים ליכנס לשם . (תענית כ"א ב׳).

וישלחו מן המחנה. אמר רבא, כתיב וישלחו מן המחנה וגו׳ אל מחוץ למחנה תשלחום, מה ת"ל, ללמד, שכל היכי דקרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום קרינן ביה וישלחו מן המחנה, וכל היכי דלא קרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום לא קרינן ביה וישלחו מן המחנה, מכאן לטמאי מתים שדחקו ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה שפטורים על ביאת מקדש בטומאה . (פסחים צ"ה ב׳).

כל צרוע וכל זב. ויאמר טמא מת ואל יאמר זב ומצורע ואני אומר, אם טמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים לא כל שכן , אלא יש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזו היא, זה פסח הבא בטומאה . (פסחים ס"ו ב').

וכל זב. וכל זב – לרבות בעל קרי, וכל טמא – לרבות טמא שרץ, כל צרוע למה לי, איידי דכתב כל זב כתב נמי כל צרוע . (שם ס"ז א׳ וב׳).

ג

מזכר עד נקבה. דומיא דזכר ונקבה שנעשין אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שהכניסוה למקדש פטורין . (עירובין ק"ד ב׳).

מזכר עד נקבה. אמר רב נחמן אמר רב, טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם אין חייבין על ביאת מקדש , שנאמר מזכר עד נקבה, זכר ודאי נקבה ודאית, אי הכי, כי איטמי בשאר טומאות נמי, אמר קרא מזכר – מטומאה הפורשת מן הזכר . (נדה כ"ח ב׳).

מזכר עד נקבה. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע [ספרי].

אל מחוץ למחנה. מה ת"ל, שיכול אין לי רק שלא יגעו בארון ובנושאים, אבל יקנו להם מקום בפני עצמן, ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחום . (שם).

תשלחום. לרבות טומטום ואנדרוגינוס שנטמאו בשאר טומאות חוץ מלובן ואודם . (שם).

תשלחום. לרבות כלים, ולרבות את מי שאינו יכול להשתלח . (שם).

ולא יטמאו את מחניהם. תניא, יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת, ת"ל ולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה . (פסחים ס"ז א׳).

ולא יטמאו את מחניהם. הרי זו אזהרה לטמא הבא אל המקדש . (מכות י"ד ב׳).

ולא יטמאו את מחניהם. [מכאן לטמא שבא למקדש לוקה, ואע"פ דבעלמא לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, שאני הכא דלאו שקדמו עשה הוא] . (שם ט"ו א׳).

ד

כן עשו. מה ת"ל, ללמד שאף הטמאים עצמן לא עכבו [ספרי].

ו

איש או אשה. תניא, כל מצות לא תעשה אחד האנשים ואחד הנשים חייבים, דאמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה . (קדושין ל"ה א').

ואשמה הנפש ההיא. [ואשמו לא נאמר אלא ואשמה הנפש ההיא] לרבות הגר וטומטום ואנדרוגינוס [ספרי].

ז

והתודו את חטאתם. תניא, ר׳ נתן אומר והתודו את חטאתם אשר עשו, זה בנה אב לכל המתים שטעונין ודוי . (שם).

ונתן לאשר אשם לו. תניא, ר׳ נתן אומר, מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה, ת"ל ונתן לאשר אשם לו . (פסחים ל"א א').

ח

ואם אין לאיש גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים , אלא בגזל הגר הכתוב מדבר . (ב"ק ק"ט א').

ואם אין לאיש גאל. מה ת"ל לאיש, אלא איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלים או לא, קטן אי אתה צריך לחזור עליו, שבידוע שאין לו גואלים . (שם שם ב׳).

ואם אין לאיש גאל. אין לי אלא איש, אשה מניין, כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים . (שם שם).

ואם אין לאיש גאל. תנן, הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה׳ לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו . (שם ק"י א׳).

להשיב האשם. אמר רבא, גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא, החזירוהו חצאין לא יצא, מאי טעמא, אשם קרייה רחמנא . (שם).

להשיב האשם. אמר רבא, כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, מאי טעמא, אשם קרייה רחמנא . (שם ב׳).

האשם המושב. ת"ר, אשם זה קרן, המושב זה חומש, או אינו אלא אשם זה איל, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן, או אינו אלא אשם זה חומש, כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף, הוי אומר אשם זה קרן . (ב"ק ק"ט א׳).

האשם המושב. תניא, אשם זה קרן, המושב זה חומש, ובגזל הגר הכתוב מדבר , או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר, כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו, הרי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר . (שם שם).

המושב לה׳ לכהן. אמר רבא, גזל הגר שאין בו שור, פרוטה לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא, דכתיב האשם המושב – עד שיהא השבה לכל כהן וכהן [שם שם]

לה׳ לכהן. ת"ר, לה׳ לכהן, קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר, או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר . (שם ק"ט ב׳).

לה׳ לכהן. ת"ר, הרי שהיה הגוזל כהן, מניין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי יהא שלי, ודין הוא אם בשל אחרים זוכה, בשל עצמו לא כש"כ, אתיא גז"ש לכהן לכהן משדה אחוזה . (שם שם).

אשר יכפר בו. תניא, המביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, דכתיב אשר יכפר בו ועדיין לא כיפר . (שם קי"א א').

ט

וכל תרומה. תניא, ר׳ עקיבא אומר, [מה ת"ל וכל תרומה], בא הכתוב ללמדך שאם בא אדם לעשות כל גרנו תרומה רשאי, ובלבד שישייר מקצת [ספרי].

לכל קדשי. מה ת"ל, בא הכתוב ללמד על התרומה שתהא נוהגת בכל המינים [ספרי].

אשר יקריבו לכהן. תניא, ר' ישמעאל אומר, וכי תרומה מקריבין לכהן, אלא בא הכתוב ללמד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהנים . (שם).

י

לו יהיו. א"ר יוחנן, כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף שנצרך להן, שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו . (ברכות ס"ג א')

לו יהיו. ת"ר, מניין לכהן המקריב קרבנותיו שעבודתה ועורה שלו, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו . (ב"ק ק"ט ב')

לו יהיו. יכול יטול הכהן מתנותיו בזרוע, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים [ספרי].

לכהן לו יהיה. תנן, נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם, שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה . (ב"ק ק"י א').

לו יהיה. אמר רב נחמן בר יצחק – כל מי שיש לו תרומות ומעשרות ונותנן לכהן, סופו שמתעשר, שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה . (ברכות ס"ג א׳)

יב

דבר אל בני ישראל וגו׳. אמר ר' יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו . (שם שם).

ואמרת אליהם. לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי . (סוטה כ"ד א׳).

ואמרת אליהם. לרבות את הגרים . (סוטה כ"ו א׳).

איש איש. ת"ר, מה ת"ל איש איש, לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים ושהיה חבוש בבית האסורים שבית דין מקנאין להן לפוסלן מכתובתן . (שם כ"ז א׳).

כי תשטה אשתו. אמר ריש לקיש, אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר איש איש כי תשטה אשתו – תשטה כתיב . (שם ג' א׳).

כי תשטה אשתו. בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט [ספרי].

ומעלה בו מעל. מכאן שאין מעל אלא שינוי, וכן הוא אומר (ד"ה א' ה׳) וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ . (מעילה י"ח א׳).

ומעלה בו מעל. ומעלה מעל בה׳ לא כתיב אלא ומעלה בו מעל, מכאן דאשה שסברה שאין עבירה לזנות נאסרה לבעלה ולא הוי בכלל אנוסה [מהרי"ק שורש קס"א].

יג

ושכב איש. איש ולא קטן . (סוטה כ"ו ב׳).

ושכב איש. מכל עריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, למעוטי מאי, אמר רב פפא, למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה . (שם שם).

ושכב איש אותה. אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה . (יבמות צ"ה א').

שכבת זרע. פרט לשקינא לה דרך אברים . (סוטה כ"ו ב').

ונעלם מעיני אישה. מלמד שאם היה סומא לא היה משקה . (סוטה כ"ז א').

ונעלם מעיני אישה. ולא שיהא בעל רואה ומעמעם, הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה ולהשקותה [ספרי].

ונעלם מעיני אישה. אמר ר׳ ינאי, שומרת יבם שזנתה מותרת לביתה, דאמר קרא ונעלם מעיני אישה – ולא מעיני יבמה . (ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה).

ונסתרה והיא נטמאה. וכמה שיעור סתירה לא שמענו, כשהוא אומר ונסתרה והיא נטמאת הוי אומר כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה, וכמה כדי העראה, כדי לצלות ביצה ולגמעה . (סוטה ד׳ א׳).

ונסתרה והיא נטמאה. מלמד שמכיון שנסתרה, התורה קראה טמאה . (ירושלמי סוטה פ"א ה"ב).

והיא נטמאה. אמר רב, צרת סוטה אסורה, מ"ט, טומאה כתיב בה כעריות . (יבמות י"א א׳).

והיא נטמאה. ת"ר, שלשה פעמים נטמאה נטמאה ונטמאה האמורים בפרשה למה, אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה . (סוטה נ"ח א').

והיא נטמאה. ת"ר, מה ת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה, אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה, מגיד לך הכתוב שהספק אסורה . (שם שם).

ועד אין בה. בשנים הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו באחד, ת"ל (פ׳ שופטים) לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד, ואמר רחמנא תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה . (שם ב׳ א׳).

ועד אין בה. המקנא לאשתו, רבי יהושע אומר, מקנא לה על פי שנים ומשקה לה על פי שנים, דאמר קרא ועד אין בה, בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה . (שם שם ב׳).

ועד אין בה. סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה, דאמר קרא ועד אין בה – דליכא דידע בה, לאפוקי האי דהא איכא דידעי בה . (סוטה ו׳ א').

ועד אין בה. אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאה לא היתה שותה, מאי טעמא, דאמר קרא ועד אין בה – כל עדות שיש בה . (שם ל"א א׳).

ועד אין בה. אין לי אלא עד כשר, מניין אפילו עבד ואפילו שפחה, ת"ל ועד אין בה – מכל מקום . (ירושלמי סוטה פ"ו ה"ב).

והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו היא, זו שתחלתה באונס וסופה ברצון . (כתובות נ"א ב׳).

והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו היא, זו שקדושיה קדושי טעות . (שם שם).

והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת. ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה, ואיזו היא, זו אשת כהן . (שם שם).

והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה, ואיזו היא, שתחלתה ברצון וסופה באונס . (ירושלמי סוטה פ"ד ה"ד).

יד

ועבר עליו רוח קנאה. תניא, היה ר׳ מאיר אומר, אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר (פ׳ ויקהל) ויצו משה ויעבירו קול במחנה . (סוטה ג׳ א').

ועבר עליו רוח קנאה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה, מפני שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, אמר ליה רב פפא לאביי, והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיב, אמר ליה ועבר – וכבר עבר . (שם שם).

ועבר עליו רוח קנאה. תניא, אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה . (שם שם).

ועבר עליו רוח קנאה. תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה (פ' קדושים לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול כגון זו, ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו . (סוטה שם).

וקנא את אשתו. מהו לשון קינוי, אשר רב נחמן בר יצחק, אין קינוי אלא לשון התראה, וכן הוא אושר (יואל ב׳) ויקנא ה׳ לארצו . (שם שם).

וקנא את אשתו. תניא, רבי עקיבא אומר, וקנא את אשתו – חובה . (שם שם).

וקנא את אשתו. את אשתו – אפילו מקצת אשתו, לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי . (ירושלמי סוטה פ"ד ח"א).

טו

והביא האיש את אשתו. מלמד שהאיש מביא את אשתו אל הכהן, ואפילו הכי אמרו חכמים מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך . (סוטה ז׳ א׳).

והביא האיש את אשתו. מת הבעל עד שלא שתתה, אינה שותה ואינה נוטלת כתובה, אינה שותה – דכתיב והביא האיש את אשתו, ומתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובה . (סוטה כ"ד א׳).

והביא האיש את אשתו. להוציא אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים ושהיה בעלה חבוש בבית האסורים שאע"פ שב"ד מקנין להן לפוסלו מכתובתן אבל אין משקין אותה, יכול לכשיבא בעלה ויצא מבית האסורים ישקנה, ת"ל וקנא והביא – מי שקינא הוא יביא . (שם כ"ז א׳).

והביא את קרבנה עליה. מכאן היה רבי יהודה אומר, מביא אדם ע"י אשתו כל קרבן שהיא חייבת, ואפילו אכלה חלב ואפילו חללה שבת . (ירושלמי סוטה פ"א ה"א).

מנחת קנאת הוא. מנחת סוטה שעשאה שלא לשמה פסולה, דכתיב בה הוא . (מנחות ד׳ א').

מזכרת עון. תנא תנא קמיה דרב נחמן, מנחת קנאות מותרה נדבה, אמר ליה, שפיר קאמרת, מזכרת עון כתיב בה, ובחטאת כתיב (פ׳ שמיני) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, מה חטאת מותרה נדבה אף מנחת קנאות מותרת נדבה . (שם שם).

טז

והקריב אותה הכהן. ת"ר, אין משקין שתי סוטות כאחת, שנאמר והקריב אותה הכהן, אותה לבדה, ומה טעם, כדי שלא יהיה לבה גס בחבירתה . (סוטה ח׳ א׳).

והעמדה. מכאן אמרו, לא יעמידו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם [ספרי].

יז

מים קדשים. אין קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו מי כיור . (שם).

בכלי חרש. נאמר כאן כלי חרש ונאמר במצורע כלי חרש (פ׳ מצורע), מה להלן חדשה אף כאן חדשה . (סוטה ט"ו ב').

ומן העפר וגו׳. ת"ר, ומן העפר אשר יהיה, יכול יתקן מבחוץ ויכניס, ת"ל בקרקע המשכן, אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות, ת"ל אשר יהיה, הא כיצד, יש שם – הביא, אין שם – תן שם . (שם שם).

העפר. לא מצא עפר לא יביא אפר, אבל מביא הוא רקבובית ירק דהוי עפר . (סוטה ט"ז ב׳).

ונתן על המים. כמה הוא נותן, כדי שיראה על פני המים, שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים . (שם ט"ו ב').

יח

והעמיד הכהן את האשה. מכאן שאם היתה חגרת לא היתה שותה . (שם כ"ז ב׳).

והעמיד הכהן את האשה. ולמעלה כתיב (פ׳ ט"ז) והעמידה, וכי יושבת היתה עתה, אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה . (ירושלמי סוטה פ"א ה"ה).

לפני ה'. והיכן הוא – בשער המזרח של פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות . (סוטה ח' א׳).

ופרע את ראש האשה. ת"ר, ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה, גופה מניין, ת"ל האשה, א"כ מה ת"ל ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה . (שם שם).

ופרע את ראש האשה. תניא, רבי ישמעאל אומר, ופרע את ראש האשה, לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (שמואל ב י״ג:י״ט) ותקח תמר אפר על ראשה [ספרי].

ונתן על כפיה. ולמה על כפיה – כדי לייגעה . (סוטה י"ד א׳).

ונתן על כפיה. מכאן שאם היתה גידמת לא היתה שותה . (שם כ"ז ב׳).

וביד הכהן יהיו מי המרים. מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא ביד הכהן [ספרי].

מי הפרים. תניא, אמר אבות דשמואל, צריך שיתן מר לתוך המים, מאי טעמא, דאמר קרא מי המרים – שמרים כבר . (סוטה כ׳ א׳).

מי המרים המאררים. תניא, יכול מראה מים ת"ל ארד אי ארד יכול שחור כדיו, ת"ל מי, הא כיצד, מראה מים ומראה ארד, שיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור [ירושל׳ סוטה פ"ב ה"ב].

מי המרים המאררים. א"ר תנחומא, מנין המאררים כנגד רמ"ח אברים שבה ונגד רמ"ח אברים שבו . (שם פ"ה ה"א).

יט

והשביע אתה הכהן. מלמד שהכהן משביעה ואינה נשבעת מעצמה [ספרי].

ואמר אל האשה. פרשת סוטה נאמרת בכל לשון, שנאמר ואמר אל האשה – בכל לשון שהיא שומעת . (סוטה ל"ב ב׳).

ואמר אל האשה. פרט למי שאינה שומעת [רמב"ם פ"ב ה"ג מסוטה].

אם לא שכב. תניא, הילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתוב עליה וכשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא, ומה כתוב בה אם שכב איש אותך אם לא שכב אם שטית אם לא שטית . (יומא ל"ז ב׳).

אם לא שכב. בא לו לכתוב את המגילה כותב מן אם לא שכב איש אותך ואת כי שטית וגו׳, ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה, ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן . (סוטה י"ז א׳).

אם לא שכב. מכאן שפותחין בדיני נפשות תחילה לזכות . (סנהדרין ל"ב ב׳).

ואם לא שטית. תניא, רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, אי הכי, ואם שכב חנקי מבעי ליה, אמר רבי תנחום, הנקי כתיב . (קדושין ס"ב א׳).

כ

תחת אישך. פרט לאונסין, מאי משמע, מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון . (ירושלמי סוטה פ"א ה"ב).

וכי נטמאת. לרבות אשת סריס לשתיה . (שם פ"ד ה"ד).

וכי נטמאת. לרבות שלא כדרכה [ספרי].

את שכבתו. לרבות הפרים . (שם).

מבלעדי אישך. מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל . (סוטה כ"ד ב׳).

כא

והשביע הכהן. אמר רבא, שתי שבועות האמורות בסוטה למה , אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, היכי דמי שבועה שיש עמה אלה, אמר רב אשי, משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך . (שם י"ח א׳).

ואמר הכהן לאשה. מלמד שלא יאמר לה ע"י מתורגמן . (ירושלמי סוטה פ"ז ה"א).

את ירכך וגו׳. ולהלן הוא אומר (פ׳ כ"ז) וצבתה בטנה והדר ונפלה ירכה, אמר אביי, כי לייט לייט תחלה ירך והדר בטן, ומיא כי בדקי כאורחייהו בדקי, בטן ברישא והדר ירך, והא בקללה נמי כתיב (פ׳ כ"ב) לצבות בטן ולנפיל ירך, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, כדי שלא להוציא לעז על מים המרים . (סוטה ט׳ ב׳).

כב

ואמרה האשה. מכאן לאילמת שאינה שותה . (סוטה כ"ז ב׳).

ואמרה האשה. מכאן לחרשת שאינה שותה . (ירושלמי סוטה פ"א ה"א).

ואמרה האשה אמן. כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, דכתיב ואמרה האשה אמן . (שבועות כ"ט ב׳).

אמן אמן. על מה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה אמן על השבועה , אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא . (סוטה י"ח א׳ ב').

כג

וכתב. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה, שנאמר והשביע והדר וכתב . (שם י"ז ב׳).

את האלת האלה. אלות – אלות ממש, האלות – לרבות קללות הבאות מחמת ברכות , אלה – למעוטי קללות שבמשנה תורה, האלה – למעוטי צואת וקבלת אמן . (סוטה י"ז א׳).

את האלת האלה. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה למפרע פסולה, מאי טעמא, וכתב את האלות האלה כדכתיבא . (שם שם ב').

הכהן. מה ת"ל שיכול הואיל ונאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב, מה וכתב הנאמר להלן כשר בכל אדם אף וכתב הנאמר כאן כשר בכל אדם – ת"ל הכהן [ספרי].

בספר. מלמד שאינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה . (סוטה י"ז א׳).

בספר. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה איגרת, פסולה, מאי טעמא, בספר אמר רחמנא . (שם י"ח א׳).

בספר. אמר רבא. מגילת סוטה שכתבה על שני דפין פסולה, מאי טעמא, ספר אחד אמר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים . (שם שם).

ומחה. מלמד שצריך לכתוב כתב שיכול למחוק, לפיכך אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו . (שם י"ז ב').

כד

ובאו בה. נאמר ובאו ובאו (פ' כ"ב), מלמד שכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו . (סוטה כ"ז ב').

כה

ולקח הכהן וגו'. תניא, מניין למנחת סוטה שטעונה תנופה בבעלים, אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה, וכתיב התם (פ׳ צו) ידיו תביאנה, מה להלן בעלים אף כאן בעלים, ומה כאן כהן אף להלן כהן, הא כיצד, מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף . (שם י"ט א׳).

מיד האשה. ולא מיד שלוחה, מיד האשה – שאם פרסה נדה לא היתה שותה [ספרי].

והניף. וכי על ידו הוא מניף והא על ידה הוא מניף, אלא מכאן שהוא נוטל מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה . (ירושלמי סוטה פ"ג ה"א).

והניף והקריב. מקיש הגשה לתנופה, מה תנופה כשרה כל היום דכתיב (פ׳ אמור) ביום הניפכם, אף הגשה כשרה כל היום . (מגילה כ׳ ב׳).

והניף והקריב. לימד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה . (מנחות ס׳ ב׳).

לפני ה'. יכול במערב, ת"ל אל פני המזבח, אי אל פני המזבח, יכול בדרום, ת"ל לפני ה', הא כיצד, מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו . (סוטה י"ד ב׳).

כו

את אזכרתה. זו הקטרת הקומץ [ספרי].

ואחר ישקה. מה ת"ל, [מבעי ליה, שכל שרישומו של כתב ניכר אינו משקה] . (סוטה י"ט ב').

כז

והשקה. ת"ר, והשקה מה ת"ל, והלא כבר נאמר והשקה, אלא שאם נמחקה מגילה ואמרה אינו שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה . (שם שם).

והיתה האשה לאלה. שיהיו הכל אלין בה, יארע לך כדרך שאירע לפלונית [ספרי].

בקרב עמה. תניא, משרבו המנאפין בטלו המים המרים, דכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה, בזמן שעמה שלום ולא בזמן שעמה פרוצים . (ירושלמי סוטה פ"ט ה"ט).

כח

וטהורה היא. טהורה – ולא שיש לה עדים במדינת הים, וטהורה – ולא שתלתה לה זכות, היא – ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה . (סוטה ו' ב׳).

וטהרה היא. אמר ר׳ אידי, שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנן, ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, מכיון שלא נטמאה טהורה היא, ולא כיהודה בן פפוס שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא . (ירושלמי קדושין פ"ד ה"ד).

ונקתה. ונקתה מן האלות ומן השבועות [ספרי].

ונזרעה זרע. שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, יולדת נקבות – תלד זכרים, קצרים – תלד ארוכים, שחורים – תלד לבנים . (סוטה כ"ו א׳).

כט

זאת תורת הקנאת. זאת – למעט שאין האשה שותה ושונה בבעל אחד ובבועל אחד, תורת – לרבות שהאשה שותה ושונה בבעל אחד ובבועל אחר . (שם י"ט א').

זאת תורת הקנאת. תורת – תורה אחת לקנויין הרבה . (כריתות ט׳ ב׳).

זאת תורת הקנאת. תניא, לא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מדון ולא מתוך אימה, עבר וקנא לה באחד מכל הדברים הללו מהו, אתיא כהדא, כל מקום שנאמר חקה תורה – מעכב . (ירושלמי סוטה פ"א ה"א).

אשה תחת אישה. מה ת"ל, להקיש איש לאשה ואשה לאיש, לומר, שכשם שאם היה הוא סומא לא היה משקה אותה כך אם היתה היא סומא לא היתה שותה, וכשם שאם היתה היא חיגרת וגידמת ואילמת לא היתה שותה, כך אם היה הוא חיגר וגידם ואילם לא היה משקה אותה . (סוטה כ"ז א׳ ב׳).

תחת אישה. ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה – פרט לארוסה ושומרת יבם . (שם כ"ג ב׳).

ל

ועשה לה. לה – לשמה, מכאן למגילת סוטה דבעינן כתיבה לשמה . (סוטה י"ח א׳ ברש"י).

את כל התורה. השקאת סוטה כשרה כל היום, מאי טעמא, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה, וכתיב התם (פ' שופטים) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט, מה משפט ביום אף תורה ביום . (מגילה כ׳ ב׳).

את כל התורה. וכתיב התם (פ׳ שופטים) על פי התורה אשר יורוך, מה התם בשבעים ואחד אף הכא בשבעים ואחד, מלמד שהיו מעלין אותה לב"ד הגדול בירושלים . (סוטה ז׳ ב׳).

את כל התורה. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה, מאי טעמא, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה, וכתיב התם (פ׳ שופטים) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט, מה משפט ביום אף מגילת סוטה ביום . (שם י"ז ב׳).

את כל התורה. תניא, מגילת סוטה שכתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת פסולה, דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת . (שם י"ח א׳).

לא

ונקה האיש מעון. ת"ר, ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, בזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, לפיכך משרבו המנאפים פסקו המים המרים . (שם מ"ז ב׳).

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

ביאורי תורה תמימה

---

---

---

שולי הגליון

---

---