שיחה:תנ"ך/ויקרא/יט

פסוק ב

כי קדוש אני ה' אלקיכם

יש להעיר שתיבת 'אני' מחוברת כביכול הן ל"כי קדוש אני", הן ל"אני ה' אלקיכם", ויתכן שאכן היא כאילו כתובה פעמיים, וכפי שמצינו כן במקומות אחרים. ולא מצאתי כעת מעוררים כן כאן. שוב ביארו לי (וכך משמע מהטעמים), שכל ה"אני ה' אלקיכם" הוא ביאור מיהו ה'קדוש', ודו"ק בזה. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ג

איש אמו ואביו תיראו

וברש"י: ...אם כן למה נאמר 'איש', שהאיש סיפק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה.

וביאר בשפ"ח הקצר עפ"י הרא"ם: וקרא ד'תיראו' לשון רבים דמחייב גם את האשה, אינו אלא בגרושה ואלמנה דאין רשות אחרים עליה.

לא ידעתי מדוע לא הביא את הדוגמא הפשוטה יותר של רווקה - מגיל מצוות עד נישואיה. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

ואת שבתותי תשמורו

וברש"י: סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות (יבמות ה: תו"כ).

יש להעיר לפי זה, שהיה ניתן להסמיך את מורא אב לכל מצוה שבין אדם למקום, וא"כ עדיין לא מוסבר מדוע הוסמך מורא אב דווקא לשמירת שבת. ובדוחק צ"ל שעיקר מה שהוקשה לרש"י (ולמקורותיו) היה מה שכיבוד אב אינו מוזכר בפסוק בפני עצמו, אך באמת אין נפק"מ איזו מצוה מוזכרת יחד עם מורא אב.

אכן יעוין בביאור האבן עזרא שזה בדומה לעשרת הדברות ששבת מוזכרת בסמוך לכיבוד אביו ואמו, ולדבריו אכן מיושבת קושייתנו היטב לסמיכות זו דווקא, אך אין זה מיישב לפירוש ודרשת רש"י – מהגמרא והתו"כ.

שוב ראיתי בתוס' שם (יבמות ה: ד"ה כולכם), שמקשים, ז"ל: וא"ת ומנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם, וכן בסמוך גבי מקדש. וי"ל דכבוד הקב"ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם כדאמר בעירובין (דף סט:) ובחולין (דף ה.) דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית וכו', עכ"ל התוס' (וראה שם שתירצו תירוץ נוסף). והיינו שהתוספות נתקשו אולי כוונת הפסוק לומר להיפך, שצריך לחלל שבת בכדי לכבד את אביו ואמו, ותירצו בתירוצם הראשון שמצות שבת שהיא עדות על הבריאה, חשובה יותר ודוחה מצוה שאינה עדות.

ונראה שלתירוץ זה מיושבת נפלא קושייתנו, שלכך הסמיך הכתוב כיבוד אב ואם דווקא לשמירת שבת ולא למצוות אחרות, משום שאם היה מסמיך למצוות אחרות הייתי טועה ודורש שכיבוד אב דוחה את המצוה האחרת, ולכן הסמיך דווקא לשמירת שבת שהיא עדות על הבריאה. [ולכאו' זוהי הוכחה כתירוץ זה ולא כתירוץ השני בתוספות שם, ועיין בזה.] הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ד

אל תפנו אל האלילים

וברש"י: אלילים לשון אַל, כלא הוא חשוב.

נראה שזהו מקור המושג "רופא אליל" - שרפואותיו הינן כלא, ולא מלשון ע"ז. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ה

לרצונכם תזבחוהו

וברש"י: ורבותינו למדו מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכוין לשחוט.

מבואר שכאשר האדם הינו 'מתעסק', חסר ב'רצון' ולא דווקא ב'כוונה'. [ויש לבדוק אם אכן ישנו חילוק בין פירושי המילים: 'רצון' - 'כוונה'], ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ט

ולקט קצירך לא תלקט

וברש"י: אבל שלש אינן לקט.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: דלהלן (כג, כב) כתיב 'ולקט קצירך וגו' תעזוב אותם', ומיעוט רבים שנים.

נתקשיתי דהלא "מיעוט רבים שנים" הכוונה - לפחות שנים, אך לא בדווקא שלא יותר. ואכן במנח"י ביאר ביאור נוסף בזה. שוב ראיתי שמבארים בזה, שהתורה מיעטה "תעזוב אותם" – שנים אלו, ולא יותר מהם. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יא

לא תגנובו ולא תכחשו וגו'

וברש"י: אזהרה לגונב ממון, אבל "לא תגנוב" שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מעניינו, דבר שחייבין עליו מיתת בי"ד.

לכאו' רש"י יכל להוסיף שחוץ ממה שזהו דבר הלמד מענינו - בעשרת הדברות, גם כאן אכן משמע שאיירי בגונב ממון, מזה שנסמך לשאר האיסורים העוסקים בדיני ממונות. שו"ר שכבר הקשה כן ברא"ם, עיין בדבריו, ובמה שיישב המשכיל לדוד [ומעניין שהעיקר ש"ח מכניס זאת כחלק מביאור דברי רש"י]. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יד

ולפני עור לא תתן מכשול

העירוני מה הדין באדם המתפלל תפילת שמונה עשרה באריכות, ויודע שלפניו מתפלל אדם בקצרה, והלה עובר ומתיישב מיד בסיום תפילתו – שלא כדין, והשאלה היא האם המתפלל באריכות עובר משום 'לפני עור', מכיון שעושה את עצמו כבור להכשיל את חברו באיסור. ואין לומר שאיסור 'לפני עור' הוא רק במכשול גשמי ולא רוחני, שהלא מבואר בגמרא (ע"ז ו:) שאיסור זה שייך במושיט יין לנזיר 'בתרי עיברי דנהרא', ומפורש שהאיסור קיים אף במכשול רוחני והלכתי. ועדיין ניתן לחלק ולומר ששם המושיט עושה מעשה של מכשול, ואילו כאן אין המעשה מוגדר כמכשול, אלא כתפילת שמו"ע – שהוא דבר ראוי בהחלט. והיינו כפי שמבארים שאין איסור לעבור כביש ברה"ר בשבת למרות שמכשיל נהג חילוני לעצור, ומדוע אין בזה משום 'לפני עור'; אלא שאני עסוק לעשות דבר היתר במקום ציבורי, וא"כ ה"ה במתפלל, משא"כ במושיט כוס יין לנזיר, שעוסק במלאכה אסורה.

עוד חשבתי לחלק בזה בין אם העובר לפני המתפלל הוא שוגג או מזיד, שאם הוא מזיד לכאו' ניתן לומר 'הלעיטהו לרשע וימות'. אמנם יש לדון לפי"ז שאם זהו אכן כך, המושיט יין לנזיר בתרי עיברי דנהרא יעבור רק אם הנזיר הינו שוגג ולא מזיד; ומכך שלא חילקו בזה שם, מבואר שעובר על 'לפני עור' אף כשהנזיר מזיד, וא"כ לכאו' ה"ה כאן. שוב ראיתי בקהלות יעקב (ע"ז סי' ג) שאכן תמה מדוע כשהנזיר מזיד יש 'לפני עור', והלא אינו 'עור' בדבר [וכלשון הספרא שם: למי שהוא סומא בדבר], ומבאר הקה"י שלכן החינוך (מצוה קלב) כותב שטעם איסור 'לפני עור' הוא משום שמביא אותו שיתפתה לעבור פעמים נוספות מלבד הפעם הזאת, ונעשית לו כהיתר, ובמכשול זה הוא עיור, ודו"ק. אמנם הביא מהרמב"ם (פי"ב מרוצח הי"ד), שביאר באופן אחר, שגם במזיד נחשב כעור, מכיון שעסוק בתאוותיו ויצה"ר שולט בו ולכן אינו רואה את דרך האמת. וכתב שם הקה"י שלכו"ע יש 'לפני עור' אף במזיד, והביא לזה כמה הוכחות מהגמרות, עיי"ש.

חילוק נוסף חילק לי גיסי הרב אלעזר צ'ולק שליט"א, שיתכן לחלק בזה מי בא בגבולו של מי אשר ידו תהיה על התחתונה. והיינו אם המתפלל שמאחור מתפלל בזמן סביר, ומי שלפניו עובר לפניו או מתיישב בתוך זמן זה, נראה שאינו נחשב כ'לפני עור' משום שמתפלל כדרך כל מתפללי ביהכנ"ס, ועסוק בתפילה ולא בהכשלה; אולם אם הלה מאריך בתפילתו ובכך הוא מכשיל את שלפניו, בזה יתכן לומר שאכן ידו על התחתונה ונכשל ב'לפני עור'.

[ויש לידע שאף אם איסור לעבור לפני המתפלל הוא איסור דרבנן, אך יתכן שהמכשיל אחֵר שיעשה זאת, עובר על לפני עור מדאורייתא, משום שלא גרע מהמשיאו עצה שאינה הוגנת, ועל אחת כמה וכמה כשמכשילו באיסור דרבנן. ומצד שני יתכן לומר, ש'עצה שאינה הוגנת' נחשבת ככזו אף כלפי התורה, ואילו איסור מדרבנן - כלפי הדאורייתא אין בזה כל איסור, וא"כ יתכן שאינו יכול לעבור בכה"ג על 'לפני עוור' מדאורייתא. וראה במנחת חינוך (מצוה רלב) שדן בזה, ונוקט שיש בזה מחלוקת בין תוספות בשני מקומות, והוא עצמו סובר שודאי שיש בזה איסור דאורייתא, עיי"ש.

עוד יש לידע שחוץ מאיסור 'לפני עור', ישנו חיוב למנוע מחברו לעשות איסור, וזהו חיוב דאורייתא כמבואר בשער הציון (סי' שמז סק"ח) עיי"ש היטב, ורק כשאין בידו למנעו אינו עובר מהתורה. וא"כ יש לדון כאן אם נחשב שיכול למנעו מאיסור ע"י שלא יתפלל במקום זה, ומחוייב בזה לכאו' מהתורה, ועיין בזה.]

והראוני בספר חוט שני (חלק 'נושאים שונים' עמ' קצו), שכתב באות ד: מותר לעמוד שמו"ע אחורי קטן שמתפלל שמו"ע שיודעים שיעקור לפני המתפלל, דבשעה שעומד להתפלל אינו עסוק בספיית איסור לקטן, ואחר שסיים התפילה מה אפשר לעשות, ואפילו אם בגדול כה"ג היה לפני עור, מ"מ ספיית קטן הוא גדר אחר, עכ"ל. ומבואר בדבריו שלא ברירא ליה דבר זה לגמרי, אם באדם גדול יש בזה משום 'לפני עור'.

וכתב שם עוד (באות ג): אותם המאריכים בשמו"ע הם בדרך כלל מכבידים על הציבור, וראוי להם לעלות למזרח, ואין לנהוג מנהג ענוה בזה, דלא יהא גרוע מכל גמילות חסדים אחר. אמנם אם אי אפשר לו לעלות למזרח וכדו', יתפלל כדרכו כיון דהמקום נעשה לתפילה, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק טז

לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך

התבוננתי מהי הסמיכות שהסמיך הפסוק את איסור לשה"ר ל'לא תעמוד על דם רעך'. וחשבתי שאולי בא לרמז שעיתים על ידי אמירת לשה"ר יכול להגיע עד כדי רציחה, [וכפי שמביא החפץ חיים (מערכין טו:) שלשה"ר הורג שלשה, מנלן מנוב עיר הכהנים,] ובזה שאומר את הלשה"ר - עומד על דם רעו, שלאחר זמן יכול להגיע לזה ע"י הלשה"ר, וא"כ אולי באים לומר בזה מדוע לשה"ר הינו עוון כ"כ חמור, משום שגורם לרציחה. שוב מצאתי כן בפירוש הטור וברמב"ם (דעות פ"ז ה"א), וכעי"ז באבן עזרא, בבכור שור ובחזקוני, וברוך שכיוונתי. ובבעל הטורים הביא בשם הירושלמי (פאה פ"א ה"א): מותר לומר לשה"ר על בעלי מריבה, שנאמר 'לא תלך רכיל', אבל 'לא תעמוד על דם רעך'. וכן מצינו בנתן הנביא "ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך", ע"כ. ומבואר שביאר את הסמיכות באופן שונה. וכן פירשו החזקוני (באופן השני), הריב"א והכלי יקר. [אולם אני לא מצאתי בירושלמי הנז' אלא את סיום הדברים מנתן הנביא, ולא מפרשתינו. ואולי הציון אינו מדויק, ונמצא במקום נוסף.] הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

לא תלך רכיל בעמך

נתעוררתי בעת למדי במסגרת הדף היומי את מסכת מנחות, שמסופר שם בדף פ: ש'למדין' אמר דבר לפני רבי, וכתב שם רש"י (מכת"י) ד"ה למדין, שזהו לוי, וכמבואר בסנהדרין יז:, ובהמשך הגמ' שם: אמר לוי לרבי וליתי בהמה ולחם וכו', אמר ליה כמדומה אני שאין לו מח בקדקדו וכו'. וכתב שם רש"י (מכת"י) ד"ה לוי: היינו נמי למדין, אלא קמייתא אמר ליה בישיבת שאר התלמידים, וזו בינו לבין עצמו, עכ"ל. והדבר צריך ביאור מה הענין שכאן נזכר שמו 'לוי' ולא 'למדין' כפי שלפני זה.

ונראה לבאר – ויתכן שלזה רימז רש"י הנזכר – שמכיון שרבי הקפיד על לוי ואמר לו שאין מח בקדקדו, וכבר כתב ע"ז החוות יאיר (סי' קנב, הובא בסוף ספר חפץ חיים) שמותר לרב להוכיח לתלמידיו בדברים קשים כדי לזרזם שיעיינו וישגיחו ויישמרו מן הטעות והשגיאה [וכן כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ה): "אם ניכר לרב שהן (תלמידיו) מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדן. ובענין זה אמרו חכמים 'זרוק מרה בתלמידים'"], לכן כתוב כאן דווקא השם 'לוי', להורות שלא היה זה בפני התלמידים אלא בינו לבין עצמו, ואכן אם היה זה בפניהם לא היה מביישו ומכלימו. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יח

ולא תיטור

וברש"י: ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו נוקם (יומא כג.).

יש להעיר שבדוגמא שרש"י מביא, נראה שאיסור נטירה הוא דווקא כשמוסיף לו 'ואיני כמותך שלא השאלתני', וא"כ לכאו' אין זה 'שנוטר האיבה בלבו' בלבד. וכך ניתן לדון אף לענין נקימה, שמשמע לכאו' ברש"י [ובמקור הדין בגמ' ביומא שם] שעובר רק כשאומר לו 'איני משאילך כדרך שלא השאלתני'.

שוב ראיתי שהחפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"א פ"ד ס"ה) כותב: ודע עוד, דמוכח מכל הראשונים דאיסור הנקימה הוא אפילו אם לא השיב לו איני משאילך וכו', אלא משידע בנפשו שמטעם זה הוא מונע מלהיטיב עמו, עובר בלאו זה. וכן לענין נטירה, אין האיסור בזה דוקא על הדיבור, אלא על נטירת הלב. אלא צריך שימחה הדבר מלבו, עכ"ל. ואכן כן הוא לשון רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות לח): ואין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב, עכ"ל.

אמנם יש לעיין בזה, משום שאם בנטירה אין צורך כלל בדיבור, א"כ מדוע צריך כלל את המשך הסיפור שלמחרת חברו ביקש ממנו מגל, והלא בלב הוא נטר לו כבר מאתמול, ומצד המעשה היום – מעשה זה היה לכאו' חיובי, שהלא הוא כן משאיל לו את המגל, ואם נטירה הינה בלב, היה צריך להתחייב על כך כבר אתמול כשנטר לו בלבו. וצריך לומר לכאו', שאכן רק היום כשבא מעשה לידו, והוא נזכר באיבה שבלבו ושמר (=נטר) אותה בלבו, כעת הוא עובר על הלאו של נטירה, ואילו אתמול הוא סתם הרהר בכך, אך הדבר לא בא לידי מעשה, ורק היום שהוגדרה הנטירה בלבו עובר על לאו דנטירה.

אמנם היו שאמרו לי שאכן לחומר הקושיא צ"ל שאין צורך כלל בהמשך הסיפור, וכבר אתמול עבר על לאו דלא תיטור. אך לי נראה הדבר דוחק גדול. [ובעיקר הדבר ש'לא תיטור' עיקרו בלב, יש לעיין א"כ במה זה שונה מהלאו של 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. ויישבה אמי תליט"א ששנאה הינה מחמת שראהו שעובר עבירה וכדו', וזהו ענין אובייקטיבי, אולם נטירה היא בגלל דבר שעשו לי, וזהו ענין סובייקטיבי. והיינו שאם היה כתוב רק אחד מלאוין אלו, לא הייתי יודע לאסור את משנהו, משום שלכל אחד ישנן הגדרות שונות.] הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כ

והפדה לא נפדתה

וברש"י: פדויה ואינה פדויה.

ומקורו מהתורת כהנים, וז"ל: "והיא שפחה", יכול שפחה, ת"ל "והפדה", יכול פדויה, ת"ל "לא נפדתה". הא כיצד, פדויה ואינה פדויה, זאת שחציה שפחה וחציה בת חורין. אכן באונקלוס תרגם: "ואתפרקא לא אתפרקת", ולכאו' נראה שפירש כפשוטו, שלהִפַדות - לא נפדתה [וכך משמע לכאו' ברשב"ם שכתב: לא נפדתה - שאינה משוחררת ואינה כאש"א לידון בחנק]. ומבואר שלא היה ניח"ל לתו"כ (מקור דברי רש"י) לבאר כן, שהלא רש"י פירש דאיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין, ומקור הדברים הוא מפסוק זה. ועיין בזה בסוגיות הגמ'. ויש לדון בשפחה של שלשה, ששנים שחררוה ואחד לא - או להיפך, האם גם בה יהיה דין זה, דהעיקר שיש בה חלק שפחה וחלק בת חורין, או שצריך דווקא 'חציה' שפחה ו'חציה' בת חורין. ומסתבר כצד הראשון. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

בקורת תהיה

וברש"י: ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה וכו'.

מבואר לפירוש זה שהאות ב' במילה 'בקורת' איננה מאותיות השורש אלא תוספת, וכוונת המילה הינה כאילו נכתב: 'בקריאה'. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כג

שלש שנים יהיה לכם ערלים

הנה ידוע שכשילד מגיע לגיל שלוש מתחילים לחנכו במצוות, וכדברי הרמ"א (יו"ד רמה ס"ח): ומ"מ מיד שיהיה בן ג' שנים שלימות מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה. ומקור לזה מביאים מהפסיקתא זוטרי על הפסוק "מי מנה עפר יעקב": מי יכול למנות מצוות שעושין ישראל משעה שנולד וכו', בן שלש אביו מחנכו לתורה, ע"כ. ואיתא במדרש תנחומא על הפסוק שלנו: "ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" מדבר בתינוק, "שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל" שאינו יכול להשיח ולא לדבר, "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש" שאביו מקדישו לתורה, "הלולים לה'", מהו הלולים, משעה שמהלל להקב"ה וכו', ע"כ. ומשמע מהמדרש שעד גיל שלש שהתינוק אינו יכול להשיח ולדבר, זהו ערל, ומיד כשיכול לדבר בגיל שלש, אביו מקדישו לתורה בזה שמתחיל להלל לקב"ה. ואולי זהו עוד מקור לדין שהמילים הראשונות שהתינוק לומד לדבר צריכות להיות פסוקים כגון "תורה ציוה", "שמע ישראל", וכמבואר בגמ' בסוכה מב.

ועדיין צריך לברר מדוע המנהג - שמקורו כבר באריז"ל ועוד – הוא להתחיל בגיל שלוש דווקא במצוות איסור הקפת הראש והשארת ה'פאות'. ואולי ניתן לבאר שמשום שאיסור הקפת הראש נסמך בתורה [בהפסק של פסוק] לאחר הפרשה הנז' "ובשנה הרביעית וגו'", דרשו כעין היקש. והראוני ברש"י במשפטים (כא, טז) שיש מ"ד שמקישים בין שני פסוקים סמוכים למרות שיש הפסק פסוק ביניהם, עי"ש. שוב מצאתי את מקור הדברים ברש"י בסנהדרין פה. (ד"ה מקשינן) שיש היקש למרות הפסק פסוק, ויעוי"ש בע"ב (רש"י ד"ה מכה שעשה) שיש תנא החולק וסובר שבכה"ג לא מקשינן. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כה

להוסיף לכם תבואתו

וברש"י: היה רבי עקיבא אומר, דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר 'להוסיף לכם תבואתו'.

מבואר כאן שכל ענין תיאורי השכר - לפחות בעולם הזה - הינם רק כנגד יצר הרע, אולם יהודי טוב אמור לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו אף לולי השכר, וזאת משום שזהו רצון ה' בורא כל העולמות, ואנו עבדיו מאז קבלת התורה ואמירת "נעשה ונשמע", וכן שאם זהו רצון ה' - ודאי שזהו הטוב האמיתי היחיד שיכול להמצא, ותכליתי הינה לבחור בטוב ולעבוד את בוראי. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כט

אל תחלל את בתך להזנותה וגו'

וברש"י: במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין (סנהדרין עו.).

יש להבין מדוע איסור זה נכתב בדווקא כלפי האב המוסר את בתו לביאת איסור, ולא נכתב כאיסור על האשה עצמה. וכן מדוע לא הוזכר איסור זה גם על זכר הבועל פנויה שלא לשם קידושין.

שוב ראיתי ברמב"ן כאן שכתב בזה, וז"ל: וטעם הכתוב, כי בעבור שהבת ברשות אביה והוא רשאי בנעוריה לקדש אותה ולהכניסה לחופה, והאונס והמפתה אותה נותן קנסה לאביה, פירש הכתוב שאיננו רשאי למוסרה למי שיהיה זנות, והזהירו מזה בלאו. ואחרי אזהרת האב הזהיר גם הזונים עצמם האיש והאשה, עכ"ל. ועדיין צ"ב. הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק לב

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן

בקובץ 'עיון הפרשה' הביאו דבקידושין איצטריך קרא למעט שלא יעמוד מפניו בביהכ"ס ובבית המרחץ. והקשו דהביה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע) כתב שאסור לקיים מצוה במקום שאינו נקי, ומשום דמצוות צריכות כוונה והכוונה חשיב ד"ת, וא"כ אמאי צריך למעט הכא קימה בביהכ"ס, הא הוי מקום שאינו נקי.

ונראה בזה, דהנה יל"ע על דברי הביאור הלכה, שהלא ודאי שמקיימים מצוות בבית הכסא, וכגון לקנח ביד שמאל, ולא באצבע של התפילין וכו'. וניתן לחלק בין לקיים הלכות בבית הכסא - שצריך, לבין לקיים 'מצוות'. שוב ראיתי במשנ"ב 'דרשו' שם שהביאו את הקושיא הנז' בשם ספר טוב עין (סי' יח אות לז). ולפנ"ז הביאו מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל (הליכות שלמה תפלה פ"כ דבר הלכה אות לו) שכתב שדברי הביה"ל הינם רק אם לא יפסיד את המצוה, והיינו שיוכל לעשותה לאחר זמן, אך לא במצוה שמחויב בה כל הזמן - כציצית ומזוזה. ויש לדון אם קושיתם מיושבת לפי זה, דכאן יתכן שאח"כ לא יזדמן לפניו הזקן, ולכן לולי הפסוק - היה מחויב בזה, ועל זה לא איירי הביה"ל. ולהיפך, הוא עצמו כשאומר את דין זה לגבי שמיעת שופר בבית הכסא, אומר שלכתחילה ישמע אח"כ שוב. ומבואר שאם לא יוכל לשמוע שוב - פשיטא שיוצא. וה"ה הכא כשיתכן שלא יזדמן לפניו שוב הזקן היום. [חוץ ממה שהביה"ל נוקט כך רק בתור צד אחד בביאור א' האחרונים.]

[ובענין זה ראיתי שמרן בעל ה'דרך אמונה' שליט"א בספרו (פ"ד מהל' מעשר שני ונט"ר ה"ג בביהה"ל) יישב סתירות רבות בעניין זה, משום שנוקט שיש הבדל בין מצוות חיוביות למצוה שהיא רשות, והיינו שמצוה חיובית כגון שופר לולב אתרוג ודומיהן, אין לקיים במקום מטונף, אבל מצוה קיומית כמו שחיטה, לבישת ציצית ומצוות נוספות, מותר לקיים גם במקום מטונף.] הארות חיים (שיחה) 16:14, 20 באפריל 2021 (IDT)