שיחה:רש"י/פסחים/צ/א

רד"ה אמר אביי

ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכן כתב רש"י בד"ה ורבי, אלמא שלו הוא ויכול לאוסרו. וכן בהמשך דבריו: שנתן לה שלמים באתננה ויש בידו לאוסרן. ובסוף דבריו: דלא הוה סלקא דעתאי דפסח לרבי ממון בעלים הוא שיהא בידו לאוסרו. מבואר שהצד שלא יועיל הוא מטעם שכיון שאינו שלו לא מצי לאוסרו. אמנם ברש"י בד"ה דלא משייר בסופו פי' והממנה זונה מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו. משמע שהוא טעם אחר, והיינו שאתנן הוא במה שנותן לה איזה דבר כנגד מעשה הזנות וכיון שאינו שלו אינו דבר הניתן עבורו והנתינה דידיה היא מה שממנה אותה אך עצם היותה מנויה והשייכות של הקרבן אליה זה אינו קשור בהמעשה זנות, וצ"ב שסתרו דברי רש"י. והנה צריך להבין מה שייך כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הלא מציאות הוא שהוא אתנן וניתן תמורת מעשה זנות. ובשלמא לענין נעבד אינו יכול להגדיר בהמה זו כבהמת עבודה זרה כיון שאינה שלו אך באתנן מאי איכא למימר. וע"כ צריך לומר שאתנן הוא גם חלות של אתנן דלא מצי מחיל לה. וא"כ אפ"ל שזו כוונת רש"י שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו. אך אכתי צ"ב שא"כ אין בידו למוכרו הוא לא סיבת הדבר שהרי הסיבה היא מה שאינו שלו, וא"ז אלא סימן, ודוחק. ש"ס יידן (שיחה | תרומות | דפי משנה) לא חתם

רד"ה מכדי אכילה

כתב רש"י מכדי אכילה, אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צורכי אכילת הפסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו. ולא מכדי מקח, שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך, עכ"ל רש"י. וצ"ע שהרי בגמרא נחלקו רבה ורבי זירא האם נחלקו במצה ומרור אך בעצם לצלייתו לכו"ע רשאי. או שאף במצה ומרור לכו"ע רשאי ולא נחלקו אלא בחלוק וטלית. והנה רש"י משך החבל משני קצוותיו, שלגבי מכדי אכילה פירש שהוא עצים לצלייתו ואם כן המחלוקת היא לכאורה בכדי מקח דהיינו במצה ומרור, ושוב פירש רש"י שמכדי מקח היינו חלוק וטלית ומשמע שכדי אכילה שבו לא נחלקו היינו מצה ומרור, וצ"ע. ש"ס יידן (שיחה) 17:43, 18 בפברואר 2021 (IST)