שו"ת רבי עקיבא איגר/א/נה

סימן נה
להמופלא ר' פלוני בק"ק פלונית^[2]

מכתבו הגיעני, ראיתיו כמתלהלה יורה זיקים נגד דברי רבותינו הראשונים, ורגז ושחק על אמרותיהם הקדושים ואין נחת ומי יתן והיה מקדיש עתות אלה אשר בהן יגע למצוא תואנה לחלוק, אל היגיעה והעמל להבין אף קצה דבריהם העמוקים והרחבים צר לי מאד צר לי, שבכל דבריו לא מצאתי גם אחד בהם אשר יהיה ראוי להשיב עליו ולשעשע בו.

אך זאת אשיב שחלילה לנטות ממה שכתוב בשולחן ערוך (יו"ד סי' קנ"ה ס"ג) יש אומרים דכל איסורי הנאה דרבנן שרי להתרפאות וכו' ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, ומקור הדין מהר"ן שכתב דאין לנו ראיה להתיר באכילה איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה.

ולא עוד אלא שנ"ל ראיה ברורה לאסור מהירושלמי הובא בהרא"ש פ"ה דכתובות (סי' י"ח) בתינוק יונק עד כ"ד חודש פירש לאחר כ"ד חודש וחזר, כיונק שקץ, ר' אבוה בריה דריב"ל כל ג' ימים בד"א שפירש מתוך בוריו, אבל פירש מתוך חולי מחזירים אותו, כשאינה של סכנה אבל של סכנה מחזירים אותו עכ"ל. והובא כן לפסק הלכה בשולחן ערוך (סי' פ"א), הרי אף דהתם הוי רק איסור דרבנן מכל מקום בעינן דוקא יש בו סכנה.

אף די"ל דלא עדיף האי דירושלמי מלישנא קמא דסוגיין, דאמר האי אישתא צמירתא כחולי שיש בו סכנה דמי, משמע בלא סכנה אסור אף שלא כדרך הנאתו דס"ל דאין מתירין לחולה שאין בו סכנה איסור דרבנן אבל למאי דקיי"ל כלישנא ב' י"ל דגם אכילה שרי, מ"מ לענ"ד זה אינו, דבאמת אינו מוכח דהנך ב' לישני פליגי בדין זה, וכמו שראיתי אח"ז במשנה למלך (הל' יסוה"ת) שכתב דבהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דזהו כדרך הנאתו, או דס"ל דשלא כדרך הנאתן אסור דאורייתא עיי"ש, עכ"פ מפשט פשיטא ליה דגם ללישנא קמא איסור דרבנן שריא לחולה שאין בו סכנה אם כן שפיר יש ראיה מירושלמי הנ"ל דבאכילה אסור.

ואף אם נדחוק דלא כהמשנה למלך הנ"ל ולומר דהנך ב' לישני פליגי בגוף הדין אי שריא איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, לענ"ד ממילא מהראוי לומר כיון דללישנא קמא אפילו הנאה אסור בדרבנן לחולה שאין בו סכנה י"ל דעד כאן לא פליג לשון ב' רק לענין הנאה, אבל באכילה מודה דלמעט במחלוקת עדיף, וכך המדה בכל מקום, באופן דממה נפשך אם נימא דלא כהמשנה למלך הנ"ל, כיון דפליגי בדין הנאה בדרבנן לחולה שאין בו סכנה ממילא יש לומר דלכולי עלמא אסור באכילה, ואם נימא כהמשנה למלך ולכולי עלמא הנאה שריא, ממילא קיימא הראיה מירושלמי הנ"ל דבאכילה אסור, בפרט דקיי"ל כירושלמי להלכה בשולחן ערוך אם כן נפשט הדין דאכילה אסור^[3].

אלה דברי מוכיח לחכם מאהבה מסותרת, כי יחם לבבו וכאש בוערת, על תתו לדברי רבותינו הקדמונים כתף סוררת, ולמען היות לו למזכרת להבין שדעתם רחבה ודעתינו נבערת, או אז יכנע לבבו לשום פסקי ראשונים לראשו עטרת תפארת, לתכלית הנרצה הלזה הנה באו כל דברי זאת אגרת, והיה אם יקח אמרי ויצפנם בלבו לעד ולמשמרת, אז אחתום עצמי אוהבו ומכבדו ^[4].

עקיבא גינז מא"ש

שולי הגליון

↑ קישורים למידע על חיים וסרצוג: ויקיפדיה, המכלול.
↑ בני רבנו הגאונים זצ"ל הסתירו שמו, בחינת כבוד אלקים הסתר דבר. גם בהקדמה ל'גנזי רבי עקיבא איגר' (ירושלים תשכ"ו) כתב המלבה"ד: "מן התשובות שבכתב היד שכבר נדפסו מקודם, היא התשובה שנדפסה בח"א בסי' נ"ה שכתוב בראשה "להמופלא ר' פלוני בק"ק פלונית", בכתב היד מוזכרת עירו של החכם ומתבר שהינו חכם בלתי נודע כלל וכלל". ע"כ (המודגש במקור). אכן כבר נודע דבר בבי מדרשא ומה' יצא דבר ושמא יפה היה הדבר להסתירו רק בחיי חיותו. זו לשון רבי מרדכי גיפטר במכתב (מילי דאגרות - ג, לייקווד תשע"ה, איגרת קסה): ...ואין בזה חוסר אומץ הדעת אלא אומץ הדעת הבא מיראת חטא... ומה שיביא לי ראיה מהגאון ר' חיים פיליפובר^[1] זצ"ל, ידע נא ידידי שכשיגיע... לדרגת חסידותו ופרישותו של אותו גאון וצדיק אוכל למחול לו על הרבה מדבריו, אבל באיש של דורנו לא אוכל לתלות דבריו בחסידותו של גאון מדור קדום. והאמת שמיחס גאוני הדור להגר"ח פיליפובר ז"ל יש לנו ללמוד איך להתיחס לכל דרישה לחלוק על הלכות קבועות אפילו כשיצאו מפי גאון וצדיק. ועיין תשובת מרן הגרעק"א ז"ל סי' נ"ה, שקבלתי מפי רב גדול וישיש בליטא שהתשובה מכוונת להגר"ח פיליפובר ז"ל. ע"כ. ויש שרצו לומר (בשם ספר אגן הסהר אות לז) שכוונת המלבה"ד (ר"א גנחובסקי) לאפוקי מהשמועה שהרב השואל הוא גאון מסוים.
↑ ב'גנזי רבי עקיבא איגר' שנדפסו בירושלים תשכ"ו מפנקסיו של רבנו, בא בסימן כ"ב 'המשך התשובה' הנוכחית (מתוכן הדברים נראה שלא בא בהמשך אחד ויל"ע), ואף שחלק א' נדפס בחיי רבנו ומסתבר שנשמט על דעתו, ולכן לא הרהבנו עוז לקבעו בפנים אך ודאי לא נמנע טוב מבעליו ונביא לשונו שם הנצרכת כאן להשלמת הענין:

ומההיא דירושלמי הנ"ל ק"ל לדעת הרשב"א בחי' יבמות פ' חרש והר"ן פ' כ"כ ופ"ק דיומא דלמאי דקיי"ל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו קם הדין דבאיסור רבנן נחית חד דרגא ושרי לספויי ליה בידים ואף בהגיע לחינוך, וכבר נשאל הרשב"א על זה בתשובה (סי' צ"ב) מהא דפירש אח' הוי כיונק שקץ, והשיב דכל שאין בו שום צורך, בכדי לא ספינן ליה איסורא, ובתינוק לאחר כב"ח שפירש אין בו שום צורך להניקו עיי"ש. ולזה ק"ל מהירושלמי הנ"ל דמאי אר"י יש בו סכנה, אף באין בו סכנה לישתרי, דאף אכילת איסור דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה, מ"מ כיון דהתינוק חולה ממילא הוי בכלל לצורך לתינוק וממילא מותר, דהא מותר להאכיל לקטן בידים איסור רבנן במקום שיש בו צורך קצת וצ"ע.
ודע דבמשנה למלך הל' יסודי התורה שקיל וטרי לומר דלחשאב"ס גם דרך הנאתו שרי כיון דהוא רק איסור תורה להרמב"ם ואין בו מלקות, ואף דחצי שיעור אסור לחולה שאין בו סכנה, היינו משום דחזי לאיצטרופי. ולענ"ד יש לעיין בזה מיבמות קי"ד א', התם משום סכנה, והרי להרמב"ם לשיטתי' דס"ל בהל' מאכלות אסורות דחלב בהמה טמאה הוא רק איסור ואין בו מלקות, דכתיב מבשרם לא תאכלו ואפ"ה משמע דוקא ביש בו סכנה ויש לדחות. ועיין.
ובלא"ה ק"ל לשי' הרמב"ם דחלב בהמה טמאה הוא רק איסור ולא לאו, א"כ מאי פריך הש"ס יבמות שם מהא דתינוק יונק מבהמה טמאה הא הדין דבי"ד מצווין להפרישו ילפינן משרצים ודם וטומאת כהנים וכיון שכן ליכא למילף מיניה חלב טמאה דאיכא למיפרך מה להנך שיש בהן מלקות וצ"ע.
↑ באגן הסהר הנ"ל ציין שהנוסח הנדפס מקוצר ובכת"י האריך יותר וכתב:

אלה דברי מוכיח לחכם באהבה מסותרת, כי יחם לבבו וכאש בוערת, על מטיח דברים בפה פוערת, ולשון גדולות מדברת, לשום לאל מילת רבותינו הראשונים, ולתת להם כתף סוררת, ולבחור לעצמו דרך אחרת, ולמען היות לו למזכרת, חרוט על לבו בעט ברזל ועופרת, להבין שדעתם רחבה ודעתנו נבערת, שכלם גדול כים ושלנו ארכו זרת, אם את החכמים היגעים להבין עומק דברי הראשונים יהי' נמנה, ויבוא אתם במחברת, או אז יכנע לבבו ליתן למאמרי הראשונים..., ישים פסקיהם לראשו עטרת, חידושיהם ענק לגרגרת, ודיניהם לכותרת תפארת, לתכלית הנרצה הלזה באו כל דברי זאת אגרת, להיות בלבו לעד למשמרת, אז אחתום עצמי אוהבו ומכבדו עקיבא גינז מא"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

[1] קישורים למידע על חיים וסרצוג: ויקיפדיה, המכלול.

[2] בני רבנו הגאונים זצ"ל הסתירו שמו, בחינת כבוד אלקים הסתר דבר. גם בהקדמה ל'גנזי רבי עקיבא איגר' (ירושלים תשכ"ו) כתב המלבה"ד: "מן התשובות שבכתב היד שכבר נדפסו מקודם, היא התשובה שנדפסה בח"א בסי' נ"ה שכתוב בראשה "להמופלא ר' פלוני בק"ק פלונית", בכתב היד מוזכרת עירו של החכם ומתבר שהינו חכם בלתי נודע כלל וכלל". ע"כ (המודגש במקור). אכן כבר נודע דבר בבי מדרשא ומה' יצא דבר ושמא יפה היה הדבר להסתירו רק בחיי חיותו. זו לשון רבי מרדכי גיפטר במכתב (מילי דאגרות - ג, לייקווד תשע"ה, איגרת קסה): ...ואין בזה חוסר אומץ הדעת אלא אומץ הדעת הבא מיראת חטא... ומה שיביא לי ראיה מהגאון ר' חיים פיליפובר^[1] זצ"ל, ידע נא ידידי שכשיגיע... לדרגת חסידותו ופרישותו של אותו גאון וצדיק אוכל למחול לו על הרבה מדבריו, אבל באיש של דורנו לא אוכל לתלות דבריו בחסידותו של גאון מדור קדום. והאמת שמיחס גאוני הדור להגר"ח פיליפובר ז"ל יש לנו ללמוד איך להתיחס לכל דרישה לחלוק על הלכות קבועות אפילו כשיצאו מפי גאון וצדיק. ועיין תשובת מרן הגרעק"א ז"ל סי' נ"ה, שקבלתי מפי רב גדול וישיש בליטא שהתשובה מכוונת להגר"ח פיליפובר ז"ל. ע"כ. ויש שרצו לומר (בשם ספר אגן הסהר אות לז) שכוונת המלבה"ד (ר"א גנחובסקי) לאפוקי מהשמועה שהרב השואל הוא גאון מסוים.

[3] ב'גנזי רבי עקיבא איגר' שנדפסו בירושלים תשכ"ו מפנקסיו של רבנו, בא בסימן כ"ב 'המשך התשובה' הנוכחית (מתוכן הדברים נראה שלא בא בהמשך אחד ויל"ע), ואף שחלק א' נדפס בחיי רבנו ומסתבר שנשמט על דעתו, ולכן לא הרהבנו עוז לקבעו בפנים אך ודאי לא נמנע טוב מבעליו ונביא לשונו שם הנצרכת כאן להשלמת הענין:

ומההיא דירושלמי הנ"ל ק"ל לדעת הרשב"א בחי' יבמות פ' חרש והר"ן פ' כ"כ ופ"ק דיומא דלמאי דקיי"ל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו קם הדין דבאיסור רבנן נחית חד דרגא ושרי לספויי ליה בידים ואף בהגיע לחינוך, וכבר נשאל הרשב"א על זה בתשובה (סי' צ"ב) מהא דפירש אח' הוי כיונק שקץ, והשיב דכל שאין בו שום צורך, בכדי לא ספינן ליה איסורא, ובתינוק לאחר כב"ח שפירש אין בו שום צורך להניקו עיי"ש. ולזה ק"ל מהירושלמי הנ"ל דמאי אר"י יש בו סכנה, אף באין בו סכנה לישתרי, דאף אכילת איסור דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה, מ"מ כיון דהתינוק חולה ממילא הוי בכלל לצורך לתינוק וממילא מותר, דהא מותר להאכיל לקטן בידים איסור רבנן במקום שיש בו צורך קצת וצ"ע.
ודע דבמשנה למלך הל' יסודי התורה שקיל וטרי לומר דלחשאב"ס גם דרך הנאתו שרי כיון דהוא רק איסור תורה להרמב"ם ואין בו מלקות, ואף דחצי שיעור אסור לחולה שאין בו סכנה, היינו משום דחזי לאיצטרופי. ולענ"ד יש לעיין בזה מיבמות קי"ד א', התם משום סכנה, והרי להרמב"ם לשיטתי' דס"ל בהל' מאכלות אסורות דחלב בהמה טמאה הוא רק איסור ואין בו מלקות, דכתיב מבשרם לא תאכלו ואפ"ה משמע דוקא ביש בו סכנה ויש לדחות. ועיין.
ובלא"ה ק"ל לשי' הרמב"ם דחלב בהמה טמאה הוא רק איסור ולא לאו, א"כ מאי פריך הש"ס יבמות שם מהא דתינוק יונק מבהמה טמאה הא הדין דבי"ד מצווין להפרישו ילפינן משרצים ודם וטומאת כהנים וכיון שכן ליכא למילף מיניה חלב טמאה דאיכא למיפרך מה להנך שיש בהן מלקות וצ"ע.

[4] באגן הסהר הנ"ל ציין שהנוסח הנדפס מקוצר ובכת"י האריך יותר וכתב:

אלה דברי מוכיח לחכם באהבה מסותרת, כי יחם לבבו וכאש בוערת, על מטיח דברים בפה פוערת, ולשון גדולות מדברת, לשום לאל מילת רבותינו הראשונים, ולתת להם כתף סוררת, ולבחור לעצמו דרך אחרת, ולמען היות לו למזכרת, חרוט על לבו בעט ברזל ועופרת, להבין שדעתם רחבה ודעתנו נבערת, שכלם גדול כים ושלנו ארכו זרת, אם את החכמים היגעים להבין עומק דברי הראשונים יהי' נמנה, ויבוא אתם במחברת, או אז יכנע לבבו ליתן למאמרי הראשונים..., ישים פסקיהם לראשו עטרת, חידושיהם ענק לגרגרת, ודיניהם לכותרת תפארת, לתכלית הנרצה הלזה באו כל דברי זאת אגרת, להיות בלבו לעד למשמרת, אז אחתום עצמי אוהבו ומכבדו עקיבא גינז מא"ש.

[2]

[3]

[4]

[1]

שו"ת רבי עקיבא איגר/א/נה

תפריט ניווט

חיפוש