צל"ח/פסחים/ס/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"ס |
בין לר"מ ובין לר"י וכו' דהא ר"י אף בגמר דבריו וכו'. לכאורה הוא שפת יתר דהרי רב פפא לא נסתפק כלל אליבי' דר' יוסי דמשנתינו אתי' שפיר גם בעבודה אחת דהרי בהדיא קאמר בעבודה אחת תנן ור' יוסי היא וכך הוה לי' למימר אי נימא שלא לשמו ולשמו אפילו לר"מ בין בעבודה אחת וכו' איפסל לי' מקמייתא לכן נראה דרב פפא סתמא בעי בעבודה א' תנן או בשתי עבודת ובעל הש"ס הוא דפירש אח"כ כוונתו בעבודה א' תנן ור"י היא וכו' וכ"ז לפי האמת דר' יוסי אף בגמר דבריו אית לי' אבל אם הי' מקום לומר דר' יוסי רק בגמר אית לי' שפיר היינו יכולים לפרש בפי' דרב פפא אשלא לשמו ואיפכא קמבעי לי' בעבודה אחת תנן ור"מ היא ולא ר' יוסי או בשתי עבודת ואתי' גם כר' יוסי לכן הוצרך לומר כאן בפירוש דהא לר' יוסי אף בגמר דבריו אית לי' אמנם כיון דר"פ סתם בעי בעבודה א' תנן או בשתי עבודת א"כ דלמא כוונתו אשלא לשמו ולשמו והכי קמבעי' ליה בעבוד' א' תנן ולא אתי' משנתינו כב"נ דאי כבן ננס הא רק בגמר דבריו אדם נתפס אית לי' [עיין בתוספות ד"ה שלא לשמו] א"ד בשתי עבודת ואתיא גם כבן ננס ונראה דבשלמא לאוקמי משנתינו כר' יוסי או כר"מ יש מקום להסתפק ר' יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו ור"מ משום דסתם משנה כר"מ אבל לאוקמי משנתינו כבן ננס ודלא כהלכתא בזה לא נסתפק כלל אחר שכתבתי זה נדפס ספר אור חדש וראיתי שהרגיש ג"כ בזה והקשה ג"כ דלמא כב"נ ולענ"ד נכון כמו"ש דלאוקמי משנתינו דלא כהלכתא ודלא כר"מ ודאי לא נסתפק ועיין ברמב"ם פ' י"ג מפה"מ הלכה א' ופ"ב מתמורה הל' ד' ואמנה נתתי לבי למה אין הלכה כב"נ שהרי רב סובר כוותי' עיין בית כור דף ק"ה ואף דשם בגוף דינו של בן ננס קיי"ל דלא כוותיה היינו משום דשמואל קאמר שם זו דברי ב"נ וזו לא סבירא לי' והלכתא כשמואל בדיני עיין ברמב"ם פ' ך"ח ממכירה הל' י"א ובח"מ סימן רי"ח סעיף י"ד אבל כאן בקדשים הי' לנו לפסוק כרב דהלכתא כרב באיסור [ואולי מזה ראיה שאין קדשים כלולים בכלל הזה דהלכתא כרב באיסורי ודברנו מז אחר] ולכן נלע"ד דב"נ גופי' מודה בזה כר' יוסי ושאני התם דמדה בני והן חסר והן יתיר סתרי אהדדי אבל כאן ובתמורה לא סתרי אהדדי ועיין במס' ב"ב שם בתוס' בד"ה ובא מעשה לפני רשב"ג וכו' ומ"ש התוס' כאן בד"ה שלא לשמו ולשמו וכו' דקמ"ל דלא אזלינן בתר לשון אחרון דוקא לאפוקי מב"נ דאית ליה תפוס לשון אחרון לגמרי לבטל לשון ראשון וכו' אין רצונם שב"כ סובר גם כאן כן אלא רצונם לאפוקי שלא תטעה גם כאן כן למיזל בתר לשון אחרון כמו שסובר ב"נ שם בפ' בית כור אבל באמת גם ב"נ מודה כאן וא"כ בלא"ה ניחא שלא היה יכול לפרש בעי' דר"פ דאי בעבודה אחת תנן לא אתיא משנתינו כבן ננס דשפיר אתיא כוותיה אפי' אי בעבודה אחת תנן:
ובזה נלע"ד ליישב תמיהת התיו"ט פ"ז מדמאי משנה ו' שתמה על הרמב"ם שפסק בפ"ז ממעשרות הלכה י"א המשנה כצורתה דאם אמר על שתי כלכלות של טבל מעשרות של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושר' וכתב התיו"ט דהיינו כר"מ דתפוס לשון ראשון ותימה שהרי הרמב"ם פסק בתמורה ובפסח כר' יוסי ונשאר בקושיא ולפי מ"ש אפשר לתרץ דגבי מעשרות דסתרי אהדדי דאם של זו בזו שוב אי אפשר להיות של זו בזו דמפריש מפטור על החיוב ובזה פסק כר"מ אבל בתמורה ובפסח לא סתרי פסק כר"י:
תוס' ד"ה אבל בשתי עבודות וכו' וא"ת וכו' ובעבודה אחת מיירי דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה. לכאורה דבריהם להוכיח דבעבודה אחת מיירי משום דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה הוא שפת יתר דאף בלא זה היכי מצי מיירי בשתי עבודת דבשתי עבודת ודאי קשה אמאי כשר ונראה כוונתם דאי הוה אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ לא הוי קשה מידי ושפיר הי' כשרה גם לר"מ דאז הוה חייל תרווייהו אפילו לר"מ וכמו"ש התוס' לעיל בדבור הקדום בסוף הדבור וכיון דהוו חיילי תרוייהו אז כשר דמקצת טמאים לא פסלי ולכן הקדימו התוספות ובעבודה אחת קמיירי כלומר דין עבודה אחת דהא כל סוגיא לרבא קמהדר וכמ"ש התוספות בדבור הקדום ואיהו סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף ולדידי לא חיילי לר"מ תרווייהו וזהו כוונת התוספות ובעבודה אחת קמיירי כלומר דכל דין טמאים לא משכחת לה אלא בעבודה א' שהיא השחיטה ובשחיטה סבר רבא דאינה אלא לבסוף וא"כ אמאי כשר לר"מ אבל אי הוה מחשבת טמאים גם בשאר עבודת שהם ודאי ישנה מתחלה ועד סוף אז שפיר הוה כשר אף לר"ע:
ד"ה והיינו בעיא דר"פ וכו' ורשב"א מפרש והיינו בעיא דר"פ מה ששאל בעבודה אחת תנן או בשתי עבודת הנך שתי עבודת וכו'. כוונת הרשב"א בזה נראה משום דעד עתה לא הוה לישנא דר"פ מדוקדק דקאמר בעבודה אחת תנן או בשתי עבודת והרי שתי עבודת פשוט יותר שהוא פסול והוה ליה למימר הפשוט תחלה בשתי עבודת תנן או אפי בעבודה אחת ועכשיו שמסיק הגמרא שחישב מעבודה לעבודה אם כן אין שתי עבודת כאלו פשוטות יותר מעבודה אחת ממש ואיכא לספוקי לכל צד כי היכי דאיכא לספוקי דלמא בעבודה א' כשר משום דתפוס לשון ראשון איכא נמי לספוקי לאידך גיסא דאפילו אם בעבודה אחת פסול דאף בנ"ד נתפס מכל מקום בשתי עבודת כשר דאין מחשבין מעבודה לעבודה וזהו דקאמר והיינו בעיא דר"פ שבעייתו הוא לשני צדדים: