תורת נתנאל/לח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

תורת נתנאל לח

היתר לאכול גריני קערנר שנמצאו בהם תולעים

נשאלתי אודות גריני קערנר שנעשו בגליל העליון במדינות מגענצא, ומשם נשלחו לכל מדינות באשכנז. וכך מעשהו, בהיותם הכוסמים כרמל נקצרים ונתיבשו בתנור, אח"כ טוחנים ברחים להסיר הקליפות כדרך הכוסמים. אך בהיות התבואה בקמה נמצאו בשבלים תולעים קטנים רוחשים ורצים הנה והנה מצוים מאוד עד ממש יותר מרוב השבלים שנמצאו בהם התולעים הללו, קצת מהם אדומים ככרכום וקצתם קטנים מאוד לבנים ושחורים, ונתיבשו תולעים אלו עם הגרעין ונשארו דבוקים בבקועים ובצירייהו, וא"כ יש חשש שפוגע באיסור דאורייתא שאוכלים שרץ הארץ, ע"כ.

תשובה.

אם שאלתו על התולעים שרוחשים ורצים על השיבולת חוצה, הנה תולעים אלו נופלים עם המוץ בשעת הטחינה. ואם שאלתו שניחוש שמא תולעים אלו כמו כן בין הקליפה לפרי, והעד לזה שנמצאו דבוקים קצתם בבקועים ובצירייהו, כבר הורה זקן רב הרבנים מוהר"ם מרוטנבורג שהביא הגהות מימוני פרק שני דמאכלות אסורות (אות ד'), וז"ל, התולעים שהם בקלח הירקות ודחוקים מבפנים שאין חלל במקומן שיוכלו לרחוש ולילך כאשר הם שם, אין בהם משום שרץ השורץ על הארץ, וכן פירש רש"י בפרק אלו טרפות, וכן הורתי על מבשלי קליות חטים ואומרים שמצויין בהם תולעים בין הקליפות לחטה והתרתי מטעם זה, עכ"ל. ומי מלאו לבו לחלוק עליו, עד שגדול ממנו בחכמה ובמנין. עם היות שהרמב"ם והרשב"א והר"ן וה"ה והרמב"ן סוברים אעפ"י שאין מקום לרחוש מ"מ אסור משום שרץ השורץ על הארץ, מ"מ אנן בני אשכנזים גרירן אחר חכמי אשכנזים ה"ה הר"מ והרא"ש, ועיין בחולין דף (מ"ד) [מו ע"ב] בתוס' ד"ה היינו בסוף הדיבור שכתבו כדברי, ע"ש. אם נלך בדרך הזה לפסוק כהרמב"ם, ע"כ בכל ארבע ש"ע מחולקים הבית יוסף ורמ"א, שהרב ב"י פוסק כנר מערבי, ורמ"א פוסק כדעת הרא"ש ותוס', אף בכמה מקומות שמקיל, ומי יעמוד לחלוק עליו ונאמר לפסוק כפסק הרמב"ם. והגאון מהר"ם היה איתן מושבו במדינות הללו והרביץ תורה שם כבר פשט הוראתו להתיר הגריני קערנר במדינות הללו, ועדיין מחזיקים בתורתו ובהוראתו, כמו הדין בריינשי פאנצין.

בא וראה בבא בתרא דף קנ"ג (ע"א), אף דהלכתא כוותי' דרב על כל זה אמר רב ירמיה בר אבא הכא אתרי' דשמואל היכי נעבד כרב. וכמו שכתב הבית יוסף באורח חיים סימן רנ"א, וז"ל, והעולם נוהגין היתר אף במעשה אומן וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, עכ"ל. גם מהרש"ל פסק בספרו ים של שלמה (חולין פ"ג) סימן ק"א שאין לאסור הפרי אם התולעת אין יכול לרחוש, ודרכו להחמיר, עם כל זה הקיל בזה.

ומה שאמר מעלתו שמהר"ם לא ראה התולעים רוחשים בין חטה לקליפה, אבל הוא ראה, ולא ראינו אין ראיה. חלילה, אפילו בהמתן של צדיקין אין הקב"ה מביא תקלה על ידם מכ"ש לצדיק כזה להתיר איסור דאורייתא, והוא נאמן יותר, שיש צד שהקליפה דבוק בהכוסמת מאוד שאין יכול להסירו בדישה כי אם ע"י פעולת הרחיים, כמו להסיר קליפת החיצונה מגוף התבואה.

אך הפרי חדש סימן פ"ד ס"ק י"ח (השני) חולק על הבית יוסף באומרו שהרב ב"י סובר שרבו המתירין, אבל אישתמטתי' שמלבד הרשב"א והר"ן שהביא בית יוסף שחולקים בזה, נלוה עמהם הרמב"ם והרמב"ן והרב המגיד בפ"ב דהלכות מאכלות אסורות א"כ רבו האוסרים, ע"כ. אומר אני רבותא למחשב גברי, אם נצרף דעת הנך פוסקים דלא כשמואל, רש"י ור"ח ורבינו נתנאל וריב"א ורבינו יעבץ ואור זרוע וראב"י, עם דעת הפוסקים שאם לא פירש מותר, הלא המה מהר"ם והרא"ש ותוס' מהרש"ל ומרדכי, רבו המתירים.

תו באותו ס"ק כתב הפרי חדש שלדעתו דעת תוס' והרא"ש והר"ם לא כיוונו יפה בעיקר הדין, מדפי' רש"י בד"ה מהו או דלמא לא בעינן שריצה, ע"ש באורך. מה האי שרוצה לדחות בגילא דחיטתא כל הני רבוותא, דה"פ ברש"י, לא בעינן שריצה חוץ לאויר כיון דשרץ בפירי, וכיון דיצא לאויר העולם די, או דלמא דצריך שריצה על הארץ, וק"ל.

ושכתב מכ"ת עם היות שנניח סברא זו שלא ריחש התולעים של גריני קערנר בעודו מחובר, מ"מ אפילו להמתירין אסורים מאחר שמונחים בין הקליפת המוץ ובין הכוסמת, והמוץ הוי כמו עץ, כמו שכתבו הפוסקים בשרביטין. זה אינו, דהני תולעים גדילין מן שמנונית ומתיקות הכוסמת ולא מן המוץ, משא"כ בשרביטין גופא דרך גדילתן ויניקתן, ומ"ה דווקא בשרביטין אסרו ולא בכה"ג. ותדע דהא אמרינן בסוף פרק אלו טריפות דרני דבישרא אסירי (ופירש"י וכל המפרשים שהם תולעים הגדילים בין עור לבשר), דכוורי שריין, ופריך מאי שנא, ומאי פריך אימא מ"ה אסירין דתלינן שמא מעור הבהמה אתו וזה וודאי שרץ הוא, אלא ש"מ שהמה יונקים וגדילים מלחלוחות ושמנונית דבישרא שדינן שמבשרא הם גדילים אף שמונחים בין עור לבשר, וק"ל.

ולפי הנחה זו, אף אם יעלה על לבו לחשש שמא ריחשו, מ"מ יש להתיר מכח ספק ספיקא, חדא שמא לא ריחשו, ואת"ל שריחשו, שמא נתרסקו או נימוחו בחמימות החום, ואח"ל שלא נימוחו שמא פרשו כשטוחנין ברחיים להסיר המוץ מכת נדנוד וקול הרחיים, כאשר באמת ענינו רואות שאין מוצאין לאחר הטחינה שום תולעת בא' מהנה באלף אלפים, וסמכינן ארובא, כמו שאין אנו בודקין אחר שמונה עשר טריפות. ומה תאמר, שהוחזקו בהן התולעים והוי ספק הרגיל, הלא כבר אמרנו וענינו לאחר הטחינה אין מצוי בהן אלא אם ימצא א' מאלף, וטירחה גדולה לברור כל גרעין וגרעין בהא סמכינן ארובא.

נמצינו למידין, אפילו לדעת הרשב"א ודעימיה, יש ספק ספיקא שמא נימוחו ונתרסקו, ואת"ל שלא נימוחו, שמא נפלו כולם מחמת נדנוד וקול הרחיים. ומה שכתב ע"ז מכ"ת שלא התיר רשב"א מכח ספק נימוח אלא מדברים שאין דרכן להתליע במחובר, אבל לא מחטה המתולעת, ויש לו מקום עיון על הט"ז ס"ק י"ז. ליתא, כי הוא לא ראה רק דברי הש"ך ס"ק כ"ט, אבל המעיין בתורת הבית בית ג' שער ג' יראה בעין שהרשב"א מתיר בספק שמא נימוח אפילו במיני פירות שדרכן להתליע במחובר, ע"ש. אך הש"ך הביא דעת האיסור והיתר שהחמיר שלדעתו אינו אלא בדבר שאינו הוחזקו וכו', אבל דעת הרשב"א אינו כן. ובאמת האיסור והיתר אינו אלא מן המחמירין, דהא בס"ס מתירין אפילו איסור דאורייתא, כמ"ש הרשב"א.

ואת אשר השיג עלי באומרו הא דשרינן מכח ספק ספיקא אינו אלא בדיעבד שנתבשלו, אבל לא לכתחלה. אומר אני, מאחר שבא לאסור על עם ישראל כל המין מאכל מגריני קערניר הוי כדיעבד. ונסייע להדין, מהא דפסקינן באורח חיים ס"ס ר"ד ואם מסופק בדבר המאכל אם הוא עיקר הפרי מברך שהכל דהוי כדיעבד, ואם כדבריו לא לתהני ולא לברך, אלא ע"כ תאמר אם באנו לאסור המאכל שלא לאכול כלל הוי כדיעבד.

עוד ראיתי בספר בית לחם יהודה סימן פ"ד ס"ק כ"ז במאליץ שנתלעו ואחר כך נתייבשו, והתיר גדול אחד שאמרי' נשרפה התולעים ונעשו כעפר, אם כן בנדון דידן פשיטא וק"ו דאמרינן שנשרפה ונעשו כעפר.

ואשר הטיח עלי במאליץ שאני שנשרפו התולעים, אך בנדון דידן נתייבשו עם המוץ עליהם ובהוציאם מתנור אפילו המוץ נשאר בלבלניתו ולא יהובהב, ומכ"ש הגרעין שתחתיתו באופן שנתייבשו ולא שלט בהם שום חום יותר, ע"כ. מדבריו ניכר שאין בקי במלאכת המאליץ שמניחין המאליץ בעליי' מנוקב ובתחתיתו מסיקין התנור, ואם מכח החום הזה תלינן שנשרפו התולעים אף כי בחום התנור, ומה שאין נשרף הקליפה ה"ט דאין בתנור שום שלהבת או אור רק החום האש ובהבל החום הזה מה לעשות בהמוץ אבל התולעים נבקעין מהחום ונעשו כעפר.

ואשר חתר למצוא היתר לעשותם קמחא דאובשנא, לפי דעתו, מוחזק לתולעים אין מבטלין אסור לכתחילה. ותו אי כוונתו המוכר יטחן אותם וימכר אחת לאחת, אם כן אנחתת לן חדא ואתקפת לן חדא, דא"א אח"כ לרקד ע"י נפה מפני הכנימה. ואם כוונתו שהלוקח' ינפה אותן בנפה מפני הנימה ואחר כך סמוך לבישולו יטחנו אותן, אם כן נתת תורת כל אחד בידו, אם לאחד ממאה שיש להם רחים של יד, ואם דכו אותם במדוכה א"א לכתשם כי מחמת חום התנור מיובשים מאד, ואם תכתוש אותם במכתש לא יתחלקו עבור היבשות, והנח לישראל במה שהחזיקו מכמה מאות שנה, מי איכא הוראה לחומרא.

ולא אוכל להתאפק מלהעתיק לו לשמו מה שהעלנו בפירוש רש"י דף נ"ח ע"א ד"ה אסורה כו', אבל התליע בתלוש לאו שורץ הוא עד דנפק מיניה ומהלך ע"ג קרקע כדמפרש בשלהי פרקין, ע"כ. ודבר תימה דהלא רש"י גופי' פירש לקמן (דף סז ע"ב) האיבעיות לאויר העולם מאי או מתמרה לתמרה מהו לגג גרעינתי' מהו, כולהו בתלוש, וקאי בתיקו ולחומרא, א"כ כיון דנפק מיניה אין צריך שריצה ע"ג קרקע.

ואמינא דרש"י פירש לקמן בתלוש היינו לשמואל, אבל למאי דלא קי"ל כשמואל האיבעיות הללו קאי במחובר אבל בתלוש דווקא ע"ג קרקע, וכ"מ בשערי דורא הלכות תולעים, ע"ש. והנה בשם רש"י הביאו (מרדכי סימן תרמ"ג) דקים ליה דלא כשמואל, אם כן קשה ליה הך דרב פפא. ועוד קשה, נהי לבתר תריסר ירחי שתא מוכרח לומר שהותלעו בתלוש, עדיין אסורים שמא פרשו לגג הגרעיני, וכמ"ש מהרש"ל סי' ק"א וק"ב. מש"ה פירש"י דרב פפא ס"ל ה"נ דלא כשמואל, ובתלוש אינו אסור אלא עד דנפק מיני' והולך ע"ג קרקע, והא דאמר רב פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל כו', עם כל זה דלא קי"ל כשמואל מ"מ לאחר תריסר ירחי שתא שרי. ומדברי אלו מוכח שרש"י פוסק דלא כשמואל, והפוסקים הביאו שבתשבותיו נמצא, ולפי דברי אף בפירושיו מוכרח כן. גם להנך פוסקים דפסקו דלא כשמואל לא תקשי עלייהו מהך דרב פפא, דהוא אמורא בתרא וס"ל כשמואל, ודו"ק. הנה נערתי חצני, וה' במעגלי צדק ינחיני.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.