תורת נתנאל/כז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

תורת נתנאל TriangleArrow-Left.png כז

מן בני הגאון מהור"ר טיאה על ענין הנ"ל

הנה לא באתי להורות ח"ו במקום רבי, וביותר שהוא מורי ואבי אפילו ביעתא בכותכא אסורה, מכ"ש דבר קשה וחמורה, שהפליגו באזהרה. רק ללמוד אני צריך והיא תורה, להבין ולחקרה, להורות לי הדרך אמת והי' לי למאורה.

בדבר אי חיישינן לשאלה למ"ד סימנין דרבנן, דעת הבית יוסף והב"ח והרמ"א דחיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא מושלי, וסמכו על הרא"ש בתשובה (כלל נ"א סימן ו') והטור. אבל דעת מהר"ל מפראג ומהו' יעקב פאלק סמכו עצמם על דברי הנ"י והר"ן דלא חיישינן לשאלה. שוב ראיתי בספר אסיפת זקנים בבבא מציעא, וז"ל בשם הרשב"א, מהא דאמרינן כיס וארנקי לא מושלי אינשי שמעינן דמעידים עליהם אפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא דהא מהדרי עלייהו גיטא ולא חיישי כלל לשאלה וכו' וה"ה לעידי מיתה, עכ"ל, הרי למ"ד סימנין לאו דאורייתא מהני ט"ע בכלים דלא מושלי. ונ"ל דכן הוא דעת רש"י, דביבמות דף קכ"ב ע"א כתב רש"י בד"ה לכשתהא הפונדקית וכו', שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה וכו', ס"א כלומר באותו ענין שהאמינו הפונדקית וכו' שהרי הפונדקית הוציאה להן ועל הסימנים סמכו, עכ"ל. וקשה למ"ד סימנין לאו דאורייתא האיך סמכו על הסימנין הללו, וכי תימא דהאי לישנא ס"ל כפירוש ראשון של רש"י דמסיחה לפי תומה היא, א"כ מי דחק רש"י לפרש לאידך לישנא דהטעם משום סימנים, אלא ש"מ דהיו מכירין מקלו ותרמילו וספר תורה בט"ע ולא חיישינן לשאלה. ואפשר בשאר כלים דדרכן להשאיל גם ללישנא דסימנין דרבנן חיישינן.

ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן צ"ט, וגם הש"ך חושן משפט סימן ס"ה (ס"ק כ"ו) חולק על הבית יוסף, וגם בשו"ת חוט השני סימן צ"ה, ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן ל"ב, כולם כתבו דלכלים דאין דרכן להשאיל לא חיישינן לשאלה. ומהר"ל מקור לדין זה הביא ראיו', דא"כ אמאי תני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו, אמאי לא תני רבותא יותר דאפילו ט"ע לא מהני והוי כ"ש דסימנים לא מהני. ומה שרוצה לדחות בעל שב יעקב הדין עם אאמ"ו הגאון שאין זה סברא חיצונה, והוא עומד על הימין הארי'.

אבל לענ"ד אף שאין משיבין הארי וכו', אפ"ה יש להציל הרא"ש מראייתו, דהב"ח בתשובה סימן פ"ו הקשה במתניתן ל"ל למיתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו, השתא בגופו לא מהני סימני' כלים לא כ"ש דלא מהני, אלא ש"מ בגופו דווקא סימן שאינו מובהק הוא דלא מהני, אבל סימן מובהק מהני, אבל בכלים אפילו סימן מובהק לא מהני משום דחיישינן לשאלה. אע"ג דתני תרווייהו גופו וכלים בחד בבא, אפילו הכי כל חד כדינא, הא כדאיתא והא כדאיתא, והתנא סמך אהא השתא גופו כלים מבעיא, וא"כ אין מקום לראיה של מהר"ל דע"כ מוכח ממתניתן דט"ע לא מהני בכלים, דהא אפילו סימן מובהק לא מהני דחיישינו לשאלה ה"ה דט"ע לא מהני, וזה פשוט.

אמנם לשנוי בכלים בחוורי וסומקי, משמע אבל סימנין מובהקין מהני, א"כ תקשי השתא גופו כלים מבעיא, והב"ח כתב דהתנא נחית לדיוקא דומיא דגופו הוי נמי כלים, ולאשמועינן הא ביש סימן מובהק גם בכלים מהני דלא חיישינן לשאלה. ולענ"ד י"ל כמ"ש מהריב"ל בח"א (סימן ז') דאי איכא סימן בגופו וסימן בכלי נמי אין מצרפין שניהם יחד, וזהו הטעם שכולל התנא גופו וכלי' בחד בבא, אעפ"י שיש סימנים בגופו וכו'. וקצת ראיה נ"ל, דיש להבין בהא דמשני גופו אריך וגוץ וכלים חוורי וסומקי, אמאי לא משני נמי בכלים אריך וגוץ, וכ"ת (אחת) [תרתי] ל"ל ר"ל גופו וכלים, אלא ש"מ סימן בגופו אינו סימן דכלי, זה אינו, דהתנא לדיוקא נחית הא ביש סימן מובהק שניהן שווין, אבל אי נאמר דאפילו בהצטרפת סימני דכלים וגופו יחד נמי לא מהני, וזה אתי התנא לאשמועינן, וא"כ אי אומר הסימן דגוף ארוך או גוץ ליכא כאן סימן דכלי' כלל רק בגופו, ומש"ה מתרץ בכלי' איכא סימן אחר חוורי וסומקי.

ומיהו לתירוץ ראשון דחיישינן לשאלה ס"ל דהצטרפת הסימנים גופו וכלים יחד זה לא אצטריך לאשמועינן התנא, דמילתא פשיטא הוא, כיון דכמה סימנין שאינו מובהקין לא מהני בגוף, ה"ה גם בהצטרפות הכלים נמי לא מהני, רק התנא נחית לאשמועינן דבכלים אפילו סימן מובהק לא מהני דחיישינן לשאלה, ומיושב קושית מהר"ל וברור.

וראיתי בתשובת חכם צבי סימן קל"ד דדעת אחרת עמו, וז"ל, דאף הסוברים דחיישינן לשאלה היינו לשאלה דרבים, רצוני שזה הנעלם השאיל כליו למי שהוא מבני אדם, אבל לשאלה דיחיד, רצוני שזה שיש לו פצע השאיל כליו לאיש מיוחד שיש לו פצע כמותו לא חיישינן, עכ"ד. משמע דאם יש סימן שאינו מובהק בגופו וסימן מובהק בבגדים לא חיישינן לשאלה, ומצרפים שניהם יחד. וזה כנגד מהריב"ל הנ"ל, כמבואר בתשובה סימן ז'. וראיה ברורה דלא כחכם צבי, דקשה מה פריך הש"ס אי חיישינן א"כ מצאו קשור בכיס וארנקי היכי מהדרינן ניחוש לשאלה, זה אינו, כיון דהגט מסייע, ר"ל דלא חיישינן שיתרמי שישאל בגדים למי ששמו כשמו ושמה כשמה, ודעתו לגרש אשתו. וצ"ל דהגמרא פריך הא במתניתן קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו וא"כ מסייע סימני גוף לסימני כלים, אפילו הכי אין מעידין עליו, ובזה קאמר הש"ס דאפ"ה חיישינן לשאלה ודלא כחכם צבי נ"ל ברור.

עיינתי בשו"ת שב יעקב שרוצה להוכיח דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דא"כ למה תני כלים במתניתן דהא ידעינן מגופו, והעלים עינו שהוא הוכחת הב"ח וכבר דחיתי דבריו. והעלה בשו"ת דע"כ למ"ד סימנין דרבנן חיישינן לשאלה, דא"כ קשה על התוס' ד"ה אמר רבא כו' דאף דהוא מצאו וכו', א"כ למה נקט כיס וארנקי, אלא ודאי דאתי לאשמועינן דלא מכיר הגט רק ע"י כיס וכו', וקמ"ל דוקא כיס דלא מושלי אבל בשאר כלים חיישינן לשאלה, עכ"ד. באמת ראיה זו מצאתי כתוב בשם דודי הגאון מהר"א ברודא זצ"ל, ובזה מיישב א"ד הגאון זצ"ל דברי הגמרא דפריך ולהך לישנא וכו', מקשה אמאי לא פריך מיד אהאי לישנא קודם שאמר רבא סימנין דרבנן אלא דהכי סגנון הש"ס אמר רבא סימנין דרבנן וכו', רק על זה קשה א"כ ברייתא דמצאו קשור וכ"ת דמצאו בעצמו א"כ למה נקט כיס וארנקי, על זה אמר ולהך לישנא דאורייתא קשה מחמור וכו', וצ"ל דכיס וארנקי לא מושלי אינשי, א"כ גם לדידי לא ק"מ דמתניתן אתי לאשמועינן דלא חיישינן לשאלה בכיס וארנקי, עכ"ל שר השכל. אבל לענ"ד אין מזה הכרע, די"ל דעולם י"ל כשיטת מהר"ל דלמאן דאמר סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, ולהאי לישנא לא ס"ל האי סברא דכיס וארנקי לא מושלי, אלא דס"ל דכיס וארנקי שוה לשאר כלים דג"כ מושלי אינשי, וא"כ מש"ה נקט ברייתא כיס וארנקי ולא קאמר שהוא בעצמו מצאו הגט ומכירו בט"ע, דקמ"ל דאף על פי שלא מכיר הגט רק הכלים בט"ע מהני ולא חיישינן לשאלה, ר"ל כמ"ש בסימן קל"ב ס"ד דלא בעינן שיודע בבירור שלא השאילום לשום אדם כלי זה ע"ש.

יען המחמיר שבכל הפוסקים הוא דעת הרב בית יוסף בתשובה, דפסק אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. ותמוהין דבריו, א"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ונלע"ד דעוד יש להבין אמאי לא פריך נמי למ"ד סימנין דרבנן האיך מהדרינן חמור כו', וליכא למימר דבסימן מובהק לכו"ע הוי דאורייתא וא"כ איכא לאוקמי חמור בסימן מובהק, זה אינו, דא"כ האיך רצה הש"ס בבבא מציעא לפשוט מהאי דחמור דסימנין דאורייתא דלמא מיירי בסימן מובהק, אלא ודאי הש"ס ס"ל דסתמא מיירי קרא בסימני אמצעים, דאי בסימנים מובהק פשיטא. וכ"ת דלא חיישי לשאלה, זה אכתי לא אסיק אדעתיה הש"ס עד בסמוך. והנראה בזה, דלהאי מ"ד איכא לדחוי' דוודאי לענין ממון הוי סימנין דאורייתא לכ"ע, ולא ילפינן איסורא מממונא אפילו מדאורייתא, כדאיתא בריש קידושין דף ג' (ע"ב) ובכתובות דף מ"ו (ע"ב), וכן הקשה גליון תוס' בספר אסיפות זקנים בבבא מציעא על הא דקאמר נפ"מ לאהדורי גט אשה, ע"ש. אמנם די"ל דמ"ד סימנין דאורייתא ס"ל ילפינן איסורא מממונא דהא יליף לה מה דמהדרינן חמור בסימני אוכף, והיינו דלא קמשני הכא לא בעידי אוכף, משום דהכא קאי למ"ד סימנין. דאורייתא והוא יליף מהא דסימנין דאורייתא מהאי דחמור בסימני אוכף, אבל למ"ד סימנין דרבנן מודה דגבי ממון הוי סימנין דאורייתא, ומפני זה לא יכול לפרוך מחמור בסימני אוכף, והאבעיא בב"מ קאי נמי לענין ממון ופשיט שפיר.

ובזה ניחא הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין (הי"א) פסק דסימנין דרבנן, והקשה הלחם משנה הא בהלכות גזילה ואבידה פרק י"ד (ה"א) פסק כמ"ד סימנין דאורייתא. ולדברינו לק"מ דפסק כמ"ד סימנין דרבנן, ואליבי' לא יליף איסורא מממונא, דגבי ממון מודה דסימנין דאורייתא, ונכון. ויובן בזה דברי הרב"י בתשובה דהא דמהדרינן חמור בסימני אוכף ולא חיישינן לשאלה, היינו דוקא גבי ממון הקילו דלא חיישי לשאלה, אבל במלתא דאיסורא לעולם חיישינן לשאלה. והא דפריך הש"ס מחמור בסימני אוכף היינו למ"ד סימנין דאורייתא דיליף לה מחזרת חמור, ש"מ דלא מחלק בין איסור לממון, אבל הרב"י פסק כמ"ד דסימנין דרבנן ושפיר יש לחלק בין ממון לאיסור דיותר החמירו באיסור, וק"ל.

מיהו הבית שמואל (ס"ק ס"ט) השיג על הרב ב"י, דהא בסימן קל"ב פסק גבי גט מחזירן אם הוא בכיס וארנקי דלא חיישינן לשאלה בהני כלים, וצ"ל דשאני גט דהוי הבעל דבר לפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן לשאלה, אבל גבי מיתה חיישינן לשאלה. אבל קשה א"כ מאי פריך הש"ס מגט על האי דיבמות, והניחו בצ"ע. ולפענ"ד יש ליישב דבריו, דבאמת אף אם הבעל דבר לפנינו ואמר שלא השאיל אין הוא נאמן רק מטעם מיגו שלא אבדתיו, וזהו למאן דאמר סימנין דרבנן דמוקי הברייתא מצאו קשור היינו מצאו בעצמו, אבל למאן דאמר סימנין דאורייתא מפרש הברייתא במצאו אחר, וא"כ אין כאן מיגו ולא נאמן לומר שלא השאיל, ושפיר פריך. וכ"כ מהרש"א בהדיא בבבא מציעא בד"ה מצאו גט, וז"ל, לפום סוגיא דשמעתין דפריך מיניה ניחוש לשאלה, היינו למאי דס"ד סימנין דאורייתא, ואית לן לפרושי כפשטה דאפילו במצאו אחר יחזיר לשליח או לבעל, אבל אי הוי אותו שאבדו מצאו לא הוי קשיא ליה נמי ליחוש לשאלה דהוי נאמן לומר שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו, עכ"ל. וכבר כתבתי דהב"י בתשובה פסק כמ"ד סימנין דרבנן. ואפשר מפני זה לא הביאו הרי"ף והרמב"ם הברייתא דמצא הגט קשור בכיס וכו', משום דאינהו פסקו כמ"ד סימנין דרבנן, וע"כ מיירי הברייתא במצאו עצמו ואומר שלא השאילן דנאמן במיגו דלא אבדתיו, וזה דבר פשיטות דא"צ לכתבם דכלל גדול בתורה דנאמן במיגו.

והנה המורם מדברינו דיותר מסתבר אפילו מדאורייתא להקל גבי ממון דסמכינן אסימנים, אבל באיסורא לא סמכינן אסימנים למ"ד סימנין דאורייתא. יען אאמ"ו הגאון נר"ו דעתו נוטה דיותר יש להקל גבי עגונה (לעיל עמוד פד ד"ה אמנם), והביא ראיה לדבריו (שם ד"ה ואביא ראיה) דא"כ קשה לפמ"ש תוס' ד"ה כליו דחיישינן לשאלה וכו', וי"ל דפשיטא ליה אפילו חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבידה, עכ"ל. עדיין קשה מנ"ל להמקשן להקשות, דלמא הא דחיישינן לשאלה הוא חשש בעלמא ובאיסור חששא אבל לא בממון, אלא ש"מ דאי חשש בעלמא לא החמירו בעגונה, עכ"ד. אבל לדידי אין ראיה מהא מלתא, דהא כתב הריב"ש בסימן (ס"ג) [שע"ט] דבסימנים בגופו ובכליו בלא פרצוף פנים אם נשאת תצא, עכ"ל, ועיין בבית שמואל סימן י"ז ס"ק ע', ואי אמרת דחשש לשאלה הוא דרבנן לא אמרינן תצא. ודברי הריב"ש משמע במתניתין דדין סימני בגופו וכלים הוא כמו עדות לאחר ג' ימים ואינך, דתנא במשנה דאפילו נשאת תצא. ואין לדחות דהא מים שאין להם סוף הוא דרבנן, דמדאורייתא אזיל בתר רובא, כמ"ש תוס' בבא מציעא דף כ' ע"ב בד"ה איסורא וכו', דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה אף על פי שרובם מתים, עכ"ל, ואפילו הכי אם נשאת שלא על פי בית דין תצא, כמ"ש בסימן י"ז סל"ד. מיהו בהרא"ש בפרק כל הגט סוף סימן ג' כתב דנכרי מסיח לפי תומו נאמן מטעם חומר שהחמירו בסופה וכו', תיפוק ליה דמסל"ת נאמן בכל איסורים דרבנן (בבא קמא קיד ע"ב), ויש ליישב דנפ"מ לענין שאר דברים. ואין זה דחיה, בשלמא מים שאין להם סוף מצינו בהדיא בגמרא דהחמירו בהו רבנן, משא"כ בחשש שאלה דלא מצינו בשום מקום דנאמר שהוא מדרבנן ואפ"ה אם נשאת תצא, דחומרא זו ה"ל לש"ס לפרש. ועוד י"ל דגם במים שאין להם סוף הוא דוקא אם נשאת בעבריינות, כמ"ש בסימן י"ז סעיף ל"ד, אבל זולת זאת לא תצא כיון שהוא מדרבנן, ופריך שפיר מהאי דחמור. וכל זה למאן דאמר סימנין דאורייתא וטעמא דמתניתין בכלים משום חשש שאלה ע"כ מדאורייתא דאל"כ למה אם נשאת תצא, אבל למ"ד סימנין דרבנן וזהו טעם דמתניתין שפיר י"ל אם נותן סימן מובהק לא הוי חשש דשאלה רק מדרבנן, ולפי זה אזלינן בספקו להקל כמו כל ספק דרבנן לקולא. וגם מורי הגאון אב"ד נר"ו סלל במסלול זה (לעיל עמוד צא ד"ה אלא שכתב), דלהאי מאן דאמר סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה רק מדרבנן, ולפ"ז אפשר אפילו בספק אם הם כלים שמושלים או לא אזלינן לקולא.

ונחזור לנדון דידן, דהא מצאו סכום הרשימה מה שהניח מרדכי בר חיים כ"ץ אצל האשה העבלה, וגם חותם וטבעת וחריות ליווער צעטיל, דכולי האי ודאי לא חיישינן לשאלה, דלא גרע ממקלו וספר תורה ותרמילו לדעת רש"י. וגם לגזילה למכירה ולפקדון לא חיישינן כדמוכח בגמרא גבי הני דלא מושלי, אפ"ה הוי לן למיחש להני, אלא ודאי גזילה הוא מילתא דלא שכיח, והני דברים דלא מושלי ה"ה דלא יפקידו ולא ימכרו. וכן מוכח מתשובת הב"ח שהתיר ע"י שמצא אצלו מפתח. וכבר הוכחתי לעיל שדעת הרשב"א ורש"י מסכימים לדעת נ"י והר"ן, וכל אחרונים וגם הב"ש והש"ך כולם כאחד עונים דאין להחמיר בדברים דלא מושלי, אם כן יפה הסכים מור' הגאון אב"ד נר"ו עם הגאון נר"ו עם אמ"ו הגאון נר"ו, ואתתא דא שריא לכל גבר. והצעתי דברי לפני הגאון הנ"ל והסכים עמדי, ומפני טרדות חובת הגוף וחובת גברא לתורה ולתעודה לשמרה ולעבדה אקצר.

דברי בנו ותלמידו ידידו ידידי' המכונה טיאה ווייל


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.