שיירי קרבן/גיטין/ה/ו

שיירי קרבן גיטין ה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועל קטנה בת ישראל. עמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה קטנה וכו':

נראין דבריו וכו'. עמ"ש בסוגיי' זו בירושלמי ביבמות פי"ד ה"א:

מן מה דאר"י וכו'. עיי' פי' בקונט' וקשה מנ"ל דסובר ר"י דאין חרשת אוכלת בתרומה אדרבה הך טעמא משום חינה שייך גם בחרשת דהא אף בחרשת תקינו רבנן נישואין והא דנקט קטנה לישנא דמתני' נקט דתנן ועל קטנה וכו' וכן כתבו תוס' יבמות דף קי"ג ע"א בד"ה שמא וכו' ויש לומר הא פשיטא ליה לגמרא דחרשת אינה אוכלת בתרומה כמפורש בבבלי ביבמות שם וכמו שכ' בסמוך בד"ה קטנה וכו' וא"ת תיקשי ליה היא גופה מ"ט חרשת לא אכלה הא טעמא דחינה שייך גם בחרשת וי"ל כמ"ש תוס' שם חרשותא גרמה לה. נראה דר"ל דה"ל חסרון בגופה ואם תאמר דלמא דוקא ביודעת לשמור קידושיה קאר"י דמהני טעמא דחינה אבל בלא יודעת לא עדיפא מחרשת ויש לומר כיון דלא קאכלה אלא בתרומה דרבנן כדפירשתי במתני' לא קשיא מפני מה אמרו דתאכל בתרומה דהם תקנו נשואין לקטנה והם אמרו דתאכל בתרומה דדבריהם אלא צ"ל דר"י בא ליתן טעם למה אמרו בקטנה דתאכל בתרומה ובחרשת דלא תאכל:

קטנה אין לה חופה וכו' שתאכל בתרומה. ותימא הא תנן בעדיות פ"ח העיד ר"י בן בבא ור' יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שניסת לכהן שהיא אוכלת כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה. גם הא דאמר ר' אמי מתני' אמרה כן נשאת לכהן תאכל בתרומה. אינו ראיה דהך מתני' דפ"ח פירשו הראב"ד והר"ב שהוסיפו על עדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שהוא העיד משנבעלה והן העידו משנכנסה לחופה. וכ"ת מ"מ צ"ל דפליגי אהדדי הני תרי עדיות זה אינו דר' יוחנן תני נישאת לאשמועינן חרשת אפי' משניסת לא קאכלה. והיינו דדייק בבבלי בסוגיין וביבמות פ' חרש אמתני' ואלו חרשת לא קאכלה דלפירש"י מדשבק לחרשת דעסיק בה וכו' קשיא קושית תוס' ביבמות דף קי"ג דלמא קמ"ל קטנה שבאת לכלל גדלות אוכלת כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות. ומה שתירצו תוס' דרייק מדלא תנא חרשת בהדי קטנה היא דחוק דהא הרבה משניות מצינו דסמוך התנא בכה"ג. אבל לפמ"ש ניחא אס"ד חרשת נמי חוכלת ה"ל לאשמועינן רבותא טפי דקטנה אפי' בנכנסה לחופה אוכלת אלא ודאי נקט נישאת לאשמועינן דחרשת אפי' ניסת לא אכלה וזה ברור. וקושייתי על הירושלמי נ"ל לתרץ הא דאמר קטנה אין לה חופה היינו קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ור' אמי דקאמר מתני' אמרה כן לא קאי אמשנתינו ואמתני' דעדיות דא"כ הל"ל שניסת לכהן אלא אמתני' דנדה פ' יוצא דופן דתנן התם בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכו' נשאת לכהן אוכלת בתרומה ודייק מינה ר' אמי מדתני רישא מתקדשת בביאה וקתני סיפא נישאת ש"מ דבנכנסה לחופה איירי אבל פחותה מבת ג' שנים אין חופתה מאכילה הואיל ואין ביאתה ביאה. וטעמא דמלתא כיון דלאו ביאה היא לא בדיק לה ואיכא למיחש לסמפון. וכן כתבו תוס' ביבמות דף נ"ז ע"ב וא"ת פשיטא דאין חופתה מאכילה דהשתא אין ביאתה מאכילה כ"ש חופתה וביאתה מפורש במתני' דאינה ביאה וי"ל סד"א חופתה עדיפא דשוויה בה לגדולה ומאכילה בתרומה קמ"ל דאינה מאכילה. אך קשה דגרסי' ביבמות שם אמר שמואל פחותה מבת ג' שנים הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה אמר רבא אף אנן נמי תנינא בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכי' נשאת לכהן אוכלת בתרומה בא עליה א' מכל הפסולין פסלה בת ג' שנים הוא דמפסלה בביאה מיפסלה בחופה הא פחותה מבת ג' שנים דלא מיפסלה בביאה לא מיפסלא נמי בחופה. למה ליה לרבא לדייק חופה מביאה ה"ל למידק דקטנה אין לה חופה מדתנן ביאה ונשאת ש"מ דאין לה חופה והכי דייק רבא מהך מתני' בבבלי קידושין דף י' ע"ב עיין שם ברש"י בד"ה נשאת לכהן וכו' וי"ל סוגיא דיבמות אזלא למסקנא דקידושין דמשני ה"ק אי הני נישואין האי מתקדשת בביאה דתנא ברישא לכהן הוי אוכלת בתרומה ורבא קיבל הך שינוייא. וראיתי להרא"ש בפרק קמא דקידושין שכתב אאיבעיא ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה וכ' הרמב"ן והלכתא כאביי ורבא דבעו למפשט ממתני' דאירוסין עושה וכ"כ הר"ן דאביי ורבא ס"ל דאירוסין עושה אם כן הדרא קושיא לדוכתא ל"ל לרבא למידק חופה מביאה הל"ל מחופה עצמה ויש לומר קסברי אין למילף מדאין חופה לאכילת תרומה ה"ה דאין חופה לפסולות דיש לומר דוקא תרומה אינה אוכלת משום סימפון אבל לשאר כל הדברים אימא דיש חופה. ומדברי רש"י בסנהדרין דף נ"ה ודף ס"ט נמי מבואר דסובר ביאה אירוסין עושה שפירש בד"ה ניסת לכהן דתנן במתני' דנדה היינו כניסה לחופה וכתב נמי הואיל ואין ביאתו ביאה אין חופתה חופה וסיים והויא לה כארוסה עיין שם משמע דסובר לכל מילי אינה חופה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אהאי דיבמות. מיהו הרשב"א בחידושי קידושין מסיק דכוונת רש"י נמי דאין לה חופה לענין תרומה דוקא. שוב ראיתי להרב במ"ל פרק ג' מה' אישות הלכה י"א נסתפק בחופת קטנה אי מחשיבה כנשואה או לא והאריך מאוד ומסיק לרש"י והריטב"א אינה חופה ולהרשב"א הויא חופה עיין שם. ותמה אני שנעלם ממנו סוגיין דהכא דמפורש דקטנה אין לה חופה שאאכל בתרומה אבל לשאר דברים הויא חופה. וכן מוכח מהא דפשיט דמשהגדילה אוכלת בתרומ' ע"ג חופתה הראשונה ש"מ דיש לה חופה לכל חוץ לתרומה ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה ע"ג וכו'. ובעיקר הדין דתנן קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה פירש"י בתרומה דרבנן וכ' הרשב"א דדייק לי' מהא דאמרי' בבבלי יבמות דף צ' ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן. ותמהני מדאמרי' בגמרא ואלו חרשת לא אכלה מ"ט גזרה שמא יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו ולמאן דאית לי' הכי אפילו בתרומה דאורייתא קאכלה ועוד מדמקשי' חרש בפקחת נמי בתרמה דרבנן לוכיל משמע עד השתא בתרומ' דאורייתא קמיירי ע"כ. וקושיתו הראשונה נראה דר"ל אם כן אמתני' ה"ל לאקשויי אם כן הא מתני' לא איירי בתרומ' דאורייתא וכמ"ד ב"ד מצווין להפרישו לא הוי לי'. לאקשויי ממאן דאמר אין ב"ד מצווין להפרישו וכ"נ מדבריו בתירוצו ע"ש. ויש לומר דאף מאן דאמר ב"ד מצווין להפרישו לא קאמר אלא בקטן שיבא לכלל דעת שלא להרגילו באיסורין אבל חרשת שלעולם לא תבא לכלל עונש מודה דאין ב"ד מצווין להפרישו. ולדעת תוס' פ' כל כתבי דבקטן שהגיע לחינוך לדברי הכל מצווין להפרישו עיין שם אם כן מתני' לכ"ע לא אכיל אלא בתרומה דרבנן דהא מתני' בכל קטנה איירי אפי' הגיעה לחינוך אבל בחרשת לא שייך חינוך ואפי' בתרומה דאורייתא תיכול. והרשב"א כתב ביבמות דף קי"ד בד"ה רבי יוחנן וכו' ואף על פי שאמרו קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות דלמא הכא בשלא הגיע לחינוך אלא דקשיא לי מתני' דקטנה בת ישראל שניסת לכהן דהא התם ודאי משמע אפי' בשהגיעה לחינוך ואפ"ה תקשינן בגמר' וליכול קטן אוכל נבלות הוא ע"כ. ותימה הא קושית הש"ס וליכול וכו' לא קאי אקטנה אלא אחרשת ובחרשת לא שייך חינוך וכמו שכתבתי וצ"ע. עוד כ' הרשב"א שם ובנדה פ' יוצא דופן תיבעי' לן מופלא סמוך לאיש דאו' או דרבנן ואמרי' ת"ש קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאו' אתי נישואין דרבנן ומבטלין נדרא דאו' ומשנינן ה"ל קטן אוכל נבלות וכי' אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי ע"כ. תימא הא ודאי בזו לא שייך חינוך דכשתגדיל ותבעל נידרה בעל כשבעלה מיפר לה אלא דעכשיו אינו יכול להפר ואם אין ב"ד מצווין להפרישו אף זו כיוצא בו וזה ברור. עוד כ' הרשב"א שם וגדולה מזו אמרו שם פ' יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרין עליו פריך ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו אלמא מאן דאית לי' אין מצווין אפילו מופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע ע"כ. ונראה אם נאמר דבקטן שהגיע לחינוך לכולי עלמא מצווין ולא פליגי אלא בקטן שלא הגיע לחינוך קשיא מ"ט דמאן דאמר מצווין הא לא שייך בהו טעמא שלא להרגילן וצריך לומר דקסבר דמדאו' מצווין ב"ד על כך דילפינן משרצים ודם וטומא' במה הצד כמפורש בבבלי ס"פ חרש ע"ש והשתא אי אמרת דמדאו' מוזהרין להפרישו שפיר חייבין קרבן מעילה על הקדשו לפי שהניחו לעבור על נדרו הוי לי' כאלו מעלו הן אלא אם אמרת משום חנוך דרבנן בעלמא ולא מדאו' ודאי קשיא איך ס"ד לחייבו קרבן לפי שמניחין אותו לעבור על נדרו. ועי' בתוס' פ' יוצא דופן שם כד"ה לאותן וכו'. ועי' בב"ר בא"ח סי' שמ"ג. ומה שכתב הרשב"א בסוגיין עוד להשיב אדברי ר"ש וז"ל ועוד דביבמות פ' חרש מייתי שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות אי מצווין או אינן מצווין להפרישו אמתני' ואי בתרומה דרבנן לא שייך הכא מידי דלכולי עלמא אין מצווין להפרישו כמפורש שם עד כאן. ונראה דרש"י דייק משם בהיפך מדלא פשיט הש"ס מעדות דר"ח דאין ב"ד וכו' ש"מ בתרומה דרבנן איירי ובהא לכולי עלמא אוכלת מטעם נישואיה ומה שתירץ הרשב"א לכך לא רצו לפשוע מהך מתני' משום דה"מ לדחויי בתרומה דרבנן כדדחי התם דבן חבר וכו' עיין שם. וקשה מכל מקום מה טעמא לא פשיט תחלה ממתני' דיבמות דהא אכתי לא ידעו דיש חילוק בין דאו' לדרבנן. ולשיטת רש"י ניחא דלכך מייתי הך סוגיא לאשמועינן דאיירי מתני' דוקא בתרומה דרבנן ולכך לא פשיט מינה שם א"נ מדפרי' התם בחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא מייתי לה התם. ולולי דמסתפינא אמינא דקטנה דמתני' אפי' בתרומה דאו' קאכלה ומותר ליספי לה בידים. ולאו משום דאין ב"ד מצווין להפרישו אלא משום דקיימא לן כר' יהושע דאמר בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון וכן כתב הרמב"ם פ' ב"ש בפי' המשנה דהלכה כר"י. ותוס' כתבו שם כללו של דבר דקאר"י לרבות שאוכלת בתרומה עיין שם. ונראה דאפי' בתרומה דאו' קאכלה דכיון דמעשה ידיה שלו לא גרע' משפחתו הקטנה דקאכל' בתרומה אע"ג דקטנה אינה יכולה למכור עצמה לאמה אלא האב כדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה הכא ב"ד במקום אב קיימי והם תיקנו לה נישואין ותיקנו שיהא מעשה ידיה שלו הלכך לא גריעא מאמה. ופריך וחרשת לא קאכלה מ"ט הא ודאי אף מעשה ידיה של בעלה ומשני גזרה משום חרש בחרשת דחרש אין לו דעת לקנותה אפי' לאמה. ופריך חרשת מותרת לאכול לעולם אפי' בתרומה דאו' דאין ב"ד מצווין להפרישו וכו' והדר פריך וליכול בתרומה דרבנן מיהת אפי' חרשת בפקחת וכפירש"י. והא דאמרי' בבבלי יבמות דף צ' ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן. נראה דסובר הש"ס מדשבק התנא למיתני בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ש"מ דסבירי ליה לתנא שאינו זוכה בה כלום בחייה שאם תמאן נוטלת הכל והא דזיכו לו ירושתה משום חינה שתנשא לבעל וכדאר"י בסמוך. הלכך אינה אוכלת בתרומה דאו'. ואנן דקיי"ל כר' יהושע אוכלת אפי' בתרומה דאו'. א"נ התם איירי לפי מאי דס"ד דאין כח ביד חכמי' לעקור דבר מן התורה אפי' בשב ואל תעשה הלכך לא מקלינן כלל בתרומה דאו' כיון דלא דמיא ממש לאמה אבל לפי המסקנא אף בתרומה דאו' מותרת והראשון נראה ומעתה מ"ש התי"ט במשנתינו ולא מצאתי להרמב"ם שהעתיק בבא יתומה קטנה שניסת לכהן שאוכלת בתרומה וצ"ע ע"ש. לק"מ דהרמב"ם לשיטתו דיתומה הרי היא כאשתו לכל דבר ואין בינה לקטנה שהשיאה אביה ולא כלום אלא המיאון. ומה שכתבו תוס' בסוגיין בד"ה ועל הקטנה וכו' וא"ת ולוקמה אפילו בתרומה דאו' דקטן אוכל נבלות הוא ע"כ. לשיטתן דמשהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישו לק"מ. ומה שתירצו תוס' ואוכלח בגינו חרומה משמע דאפילו מאכילה בידיס ע"כ. חימא אדרבה הלשון משמע בהיפך בגינו אוכלת אבל הוא לא יאכילנה. ועוד אם לשון הברייתא מורה כך מ"מ משנתינו איכא לפרושי אפי' בתרומה דאו' ומ"ש תוס' ועוד דמשמע אפי' כפי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל ע"כ קשה הא לענין הפרת נדרים לא חששו לכך כמפורש בבבלי פ' יוצא דופן דפריך והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא בעלה מיפר לה כל שעה משמע דלא חיישינן שמא שכח והא דתני התם יתומה קטנה בעלה מיפר נדריה לא קאי אכי גדלה אלא כשגדלה צריך להפר שנית. ודברי המהרש"א אינן מבוררין לי. ועיין היטב ותמצא דהלכתא גבירתא איכא למשמע מדברינו:

על גב חופתה הראשונה. ברייתא זו לא מצאתיה גם בבבלי גם בתוספתא. ונראה דקאי אברייתא דמייתי בבבלי יבמות דף פ"ט ע"ב מאימתי אדם יורש את אשתו הקטנה בש"א משתעמוד בקומתה ובה"א משתכנס לחופה ר"א אומר משתגדיל ותבעל. וכ' תוס' וא"ת אכתי כיון דאין מעשה קטנה כלום היכי מהני חופה שהיתה בקטנותה ויש לומר כיון שהיא בביתו של בעל הויא כמסירה לחופה וכשתבעל בגדלות לשם קידושין מיד הוי כנשואה מידי דהוי אהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין וכו' ע"ש. אך קשה כיון דהכא בקטנה ששלחה לבית אביה איירי אם כן איכא למיחש לסמפון ולדעולא ויש לומר דאיירי בשבעלה לאחר שהגדילה וקאמר אע"ג דלמשנה אחרונה אין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה וסמכו אקרא דכל טהור בביתך יאכלנו כמפורש בירו' כתובות פרק ה' הלכה ד' זו שכבר היתה לה חופה תו לא צריך ואוכלת מיד ואפילו לפי מה שכתב בתוס' בסמוך דאיירי שהיתה החופה כשהיתה פחותה מבת ג' שנים מכל מקום מהני לה החופה ההיא כיון דאין החיסור אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא אין לחוש. ובזה מיושב ג"כ קושית תוס' ביבמות שהבאתי לעיל:

ביקש ליטול עציו ואבניו אין שומעין לו. עי' בקונט'. וקשה לפי מאי דמסיק משום יישוב ארץ ישראל אם כן ליכא למיפשט מידי מהתם דהכא בשלא עשה בו שום בנין איירי וע"ק פשיטא דלא קנה דהא תנן פ' מרובה גנב וטבח ומכר ברשות בעלים פטור כיון דלא משך. והא טביחה שינוי גדול לקנותה כמו שכתבו תוס' בב"ק דף צ"ו בד"ה דגזול וכו' ע"ש. ע"כ לומר כל שלא משך אע"ג דעשה בו שינוי לא קנה. ואי איירי הכא בשהגביהו ברשות בעלי' פשיטא דקנה כדתנן התם פ' מרובה הגביהו או שהוציאו מרשות בעלי' ומת חייב. וגם אין לפשוט בעי' זו מהא דהיורד לתוך חורבתו וכו' וצ"ע:

משום יישוב. בבבלי ב"מ דף ק"א גרסי' א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו בשדה מ"ט משום יישוב א"י איכא דאמרי משום כחשא דארעא מאי בינייהו א"ב חוצה לארץ. משמע דסובר בבית לא שייך ישוב א"י. וזה סותר לסוגיין. וקשה לי הא אמרי' בבבלי בב"ק פ' מרובה הלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת משום יישוב א"י ואע"ג דבגיטין דף ח' פי' רש"י לגרש עכו"ם ולישב בה ישראל. לאו למימרא אם היה הבית בלא דיורין שאין העכו"ם דר שם לא שייך בו משום יישוב א"י אלא אורחא דמלתא נקט. ועוד אמרו שם בפ' מרובה הלוקח עיר בא"י כופין אותו ליקח דרך מד' רוחותיה משום יישוב א"י הרי דאף בבית שייך יישוב א"י. ומדברי הרמב"ם ע"י מה' גזלה נראה דבחורבה שאינה עשוי' לבנות איירי דהא בחצרות הראויות נבנות כ' שם ששמין לו וידו על העליונה ע"ש. לפ"ז יש לומר לכך לא שייך שם יישוב א"י שאין דרך בני אדם לדור שם. ובסוגיין איירי במקום שדרך בני אדם דרים שם לפיכך אמר הטעם משום יישוב א"י. אך קשה אם כן למה שמין לו וידו על התחתונה מהראוי לשום כמה אדם רוצה ליתן בבנין בזה נכנותו וכן כתב הרמב"ם שם בשם הגאונים. ואפשר דהירו' סובר בכה"ג שמין לו וידו על התחתונה וצ"ע. והרמב"ם כתב עוד שם ואם שדה אינה עשוי' ליטע שמין לו וידו על התחתונה אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו. וכתב הראב"ד ונ"ל שאין אומרין כן בא"י מפני ישוב א"י ע"כ. ותימא אכי כן אמאי לא אמרו כן בבבלי בב"מ בסוגי' שהזכרתי דאיכא בינייהו נמי בשא"ל בעל השדה עקור אילנך וזיל דהא בשדה שאינה עשוי' ליטע הוי דומיא דבית וכה"ג מקשי' המפרשי' ביבמות דף קט"ו ועמ"ש ביבמות בירוש' פרק טו ה"א בתוס' בד"ה האשה שלום וכו':

שלא יהא המזבח שמם. במתני' פירשתי בקונט' ואי קשיא איך ב"ד וכו' יש לומר שב ואל תעשה וכו' בן כתב רש"י בסוגיין. וכ' הרשב"א ודברי תימא הם וכו' אבל כאן הרי מתעקר לגמרי שהרי הכהנים אוכלים חולין שנשחט בעזרה ומקטירין אימורי' ע"ג המזבח ע"כ לפום ריהטא קשה ודאי לעולא לא איירי מתני' אלא בשנודע שהיא גזולה לאחר שנעשו כל המעשים וכן כתבו תוס' לר' יהודה ע"ש אך ודאי לא נעלם מהרשב"א דבר זה אלא הכי קשיא ליה מה תועלת להכהנים ולמזבח בתקנה זו שתקנו חכמים שמכפרת ואין הגזלן צריך להביא קרבן אחר הא מיהת אינהו אכלו חולין שנשחטו בעזרה שהרי אין כח ביד חכמי' להתירו לאכלו ולהקטירו אלו הי' עדיין בעין דזה קום ועשה הוא והרי הוא באיסורו עומד ולעולם יהיו עצבים דשמא גזולה היא ועבדי איסורא וזה ברור בכוונת הרשב"א. ודלא כמו שהבין מהרמ"ש ז"ל. ומה שתירץ הרשב"א אלא טעמא דמתני' משום הפקר ב"ד הפקר וכדאמרי' בסמוך כרת שע"י דבריהם באת לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה כרת ע"כ באמת תמי' גדולה היא על רש"י שהוא בעצמו פי' בד"ה אוקמוה רבנן ברשו' גנב וכו' וכי היכי דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה דקנס הוא דקנסי' והפקר ב"ד הפקר הוא וקדשה ע"כ. ונ"ל דקשי' לרש"י אס"ד כתירוץ הרשב"א אם כן רבא דלא ידע מהך סברא דאוקמוה רבנן ברשותיה עד דשמע מר' שיזבי ה"ל לאקשויי ממתני' אי ייאוש כדי לא קני מאי מהני תיקון חכמים דמכפר' וכמו שכתבתי. אלא ודאי מתני' איכא לתרוצי דתקנו חכמי' שלא יהא חולין בעזר' והכהנים מותרים לאכול אפילו נודע להם קודם האכילה וגם היא מכפרת אם לא נודע עד לאחר הזריקה והקטרה. וקשי' ליה וכי יש יכולת ביד חכמי' וכו' ומשני דהאי דמכפר' וא"צ להביא קרבן אחר יש יכולת ביד חכמים דשב ואל תעשה הוא וכיון שכבר תיקנו שמכפרת יש כח בידן לומר שיאכלו הכהני' דהאחטאת היא. וראי' לזה מהא דאמרי' ביבמות בבבלי דף פ"ט יתומה קטנה יורשה ומטמא לה ופריך והא מדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל ומשני הפקר ב"ד הפקר ופריך ומיטמא לה והא הכא דמדא' אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל ומשני משום דהוי לה מת מצוה דכיון דלא ירתי לה קניא ולא ענו לה הרי דמתחלה תקנו דיורשה דה"ל כשב ואל תעשה שאין האב יורשה ואחר כך תיקנו דמטמא לה הבעל דה"ל קום ועשה אלא דחד' מגו חברת' נפקה ה"ה ה"נ חדא מגו תברתה נפקה אע"ג דלבסו' ה"ל קום ועשה. וכ"ש לפי מה שכתבו תוס' שם ביבמות בד"ה כיון וכו' דיש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה בדבר הדומה ע"ש אם כן ה"נ דבר הדומה הוא כיון שתיקנו דמכפרת דומה לקרבן. אבל לפי המסקנא ודאי עדיף מיני' משני דהטעם דמכפרת משום דהפקר ב"ד הפקר וכמו שכתב רש"י והרשב"א. והדברים ברורים ועמ"ש בדרושים ליישב בזה דברי הרמב"ם פי"ח מה' מעה"ק. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה מה פסח וכו':

וכמה הם רבים וכו'. כ' הכ"מ פ"ז מה' איסורי מזבח כירושלמי אמרי' דרבים היינו שלש' ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ ונ"ל שסמך הרמב"ם אמ"ש פ"ט מה' נזירות כיון שהם שלשה הרי הן רבים וכ"כ פט"ז מה' אה"ט ועוד ביאר הדבר הזה במקומות רבות ועמ"ש בסמוך:

מה פסח וחולה בגלוי וכו'. לפי מאי דמסיק בבבלי לכך לא נודעה לרבים מכפרת משום דהפקר ב"ד הפקר וכמש"ל בסמוך בתו' בד"ה שלא וכו'. קשיא א"כ אף בנודעה לרבים ה"ל לתקן דמכפרת דהא מ"מ איכא חשש דהכהנים עצבים דדלמא ידעו בו שלשה במקום רחוק והאי לאו עקירה מדברי תורה כלל הוא אחר שהפקירו חכמים ודוחק לומר דלא שכיח שידעו בו שלשה. מיהו לפום סוגיין י"ל דאסמכוה אקרא דוהבאתם וכו' כל גזלה שהיא גלויה פסולה למזבח וכ"כ התי"ט במשנתינו. אך מ"ש עוד שם דר' אבין פליג אריש לקיש וסובר גלוי בעינן ותלוי בדעת הדיין כפי הזמן ומשום כך לא פירשו בבבלי כמה רבים משום דסובר כר' אבין ותדע דלעיל גבי נדר שידעו בו רבים פליגי התם בבבלי כמה הם רבים ואלו הכא לא איתמר ולא כלום ובירו' איפכא דלעיל לא איתמר ולא כלום ע"כ. ותימא מאי תדע דקאמר ודאי סתם רבים הם שלשה כמפורש בבבלי ר"פ שני נזירים אלא דלעיל גבי נדר פליג ר' יצחק ואומר דבעינן עשרה משום דכתיב כי נשבעו להם נשיאי עדה ואין עדה פחותה מעשרה ומשום הך פלוגתא אמר הש"ס התם כמה הם רבים ובסוגיין קאמר כמה הם רבים דסד"א כל שידעו בו שלשה ע"פ הרוב לא הוי יאוש דהא אית ליה סהדי א"כ איך יאמר ר' יהודה בדין היה שאפי' נודעה בה רבים תכפר לכך איצטרך לאשמועינו דאין רבים פחותים משלשה ואפ"ה שייך בו יאוש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף