שו"ת רדב"ז/א'שלו
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ושלוש מאות ושלושים וששה - חלק ד סימן רסה]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה על ענין מנהג דמשק דאם מתה האשה בלא זרע של קיימא חולקין הירושה אם הקבורה היא על הבעל לבדו או מן האמצע והשאר יחלוקו. ויש מי שרוצה להפליג על המדה ולומר כי גם הרפואה היא מן האמצע:
תשובה לכאורה היה נראה שהבעל קוברה מחלקו שהרי תקנו שהבעל קובר את אשתו תחת ירושתה. ומה לי שירש הרבה ומה לי שירש מעט. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא אלא קוברין אותה מן האמצע והשאר חולקין. וטעמא דמלתא כיון דהתקנה היא להפקיע ירושה דאורייתא שהבעל יורש את אשתו. ובתקנה אין מפורש דבר מזה יד התקנה על התחתונה ולא יטלו יורשיה אלא חצי מה דאשתייר בתר קבורתה. וכן כתב הרא"ש ז"ל בכיוצא בזה בתשובה על ענין תקנה שהיה בטוליטולה שאם תמות האשה בחיי בעלה ויש לה בנים ממנו שיחלקו הוא ובניו הממון או אפילו אין לו בנים ממנה שיחלוק הוא עם יורשיה ונסתפקת בענין שהבעל אומר שיש עליה חובות בשטר ובעל פה ואומר שיש לפורעם מראש הממון והמותר יחלוקו כפי התקנה והאפטרופוס של היורש אומר שאין לפרוע כל החובות אלא שיחלקו כל הממון הנמצא בשעת מיתתה והוא יפרע חובותיו. והשיב ז"ל יראה לי לפי התקנה שלא יחלוק הבעל עם יורשי האשה אלא ממון שימצא לבעל אחרי שיפרע חובותיו שהוא חייב בין בשטר בין בעל פה כי תקנה זו להפקיע ירושה דאורייתא דאפילו אם יהיו לה נכסים לאשה שאין לבעל כח ורשות בהם ומתה האשה שהבעל יורש אותם ולא בניה. וכ"ש תקנה זו שתקנו שאפילו הנכסים שהם לבעל שיתנו החצי לבניה שלא ייפו כח חלק יורשי האשה מחלק הנשאר לבעל וכו' אלא ודאי כך היתה עיקר התקנה שעיקר חלוקת הממון יהיה תלוי בשבועת הבעל שישבע כמה יש לו וינכה באותה שבועה כמה הוא חייב במגו דאי בעי למימר אין לי אלא כך וכך ממון והשאר יחלוקו עד כאן. וכן כתב גבי כשמת הבעל ובאת האלמנה לחלוק עם היתומים ויש עליהם חובות פסק שתטול האלמנה חצי הנכסים ומחלק היתומים יפרעו החובות וז"ל אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח תקנתכם ידי התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מכח דין תורה שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה הילכך אמרינן מסתמא כך היתה התקנה שכל הנמצא ברשות המת בשעת מיתה דבר שהגוף היה שלו יחלוקו ולא יפחתו חלק האלמנה בשביל שעבוד שהיה אותו ממון משועבד ועיין בכלל נ"ו. הא למדת דיד בעל התקנה על התחתונה יהיה מי שיהיה הבעל או האשה. עוד למדת שאעפ"י שהם יורשים מן התקנה שבועה בעי ואני חוכך בדין זה אלא שכבר הורה זקן. עוד למדת שאם היו קרקעות שאין לומר בהם מגו אינו נאמן לומר כך וכך יש עלי ואפילו מלוה בשטר דדילמא קינוניא הם עושים. אי נמי כגון שהנכסים מופקדים ביד אחרים אין כאן מגו. ומעתה אתה דן ק"ו לנ"ד שהרי חצי הנדוניא בנדון דידן הוי ממש כמחצית הנכסים כההיא תקנה שכתב הרב ז"ל ואם מלוה שבאה ממקום אחר פורעים מן האמצע ואחר כך חולקים כ"ש בחיוב הקבורה שהוא חיוב המוריש בעצמו שפורעים קבורתה ואחר כך חולקים. וא"ת אי להך מדמיתה לה אם כן יהיה נאמן לומר כך וכך מלוה יש עלי ויפרעו ואחר כך יחלוקו. הא לא קשיא כלל דהתם כל הנכסים נשתעבדו למלוה אבל בנדון דידן אינו יכול לפרוע חובו מנדונית אשתו וקל להבין. וא"ת כיון שתקנו קבורתה תחת כתובתה ובעל יורש לבדו כתובתה דהיינו עיקר ותוספת עליו לקוברה שמצינו ביבמה שמתה יורשיה מאביה יורשין בנכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבים בקבורתה והיינו טעמא משום דיורשין כתובתה והכא נמי לא שנא. לא קשיא דהתם דהללו והללו באים מכח ירושה הדין הוא שמי שיורש כתובתה יקבור אותה אבל הכא דיורשיה באים מכח התקנה מאן לימא לן שלא היתה התקנה שמה שישאר אחר קבורתה יחלוקו וכיון שאין שם ראיה יד התקנה על התחתונה וכדכתיבנא. והרי דין זה מסכים על הסברא שיחלוקו מה שנשאר מהנכסים אחר קבורתה אבל רפואתה לא אמרה אדם מעולם לא שנא רפואה שיש לה קצבה או שאין לה קצבה הכל מן הבעל ואין פוחתין ליורשים מצד רפואה כלום ולא מבעיא אם היה החולי ארוך או אפילו קצר שהיה יכול לומר לו הרי כתובתך לכי רפאי את עצמיך אעפ"י שאין ראוי לעשות כן כמו שכתבו הפוסקים ז"ל. מכל מקום מן הדין אם עשה כן מה שעשה עשוי אבל כיון דלא אמר כן בחייה לא יוכל לומר כן אחר מיתתה כיון שכבר זכו יורשיה בחלקם מכח התקנה ואפילו הוציא עליה הוצאה מרובה ואומר טלי כתובתה ונדוניתה ותנו לי הוצאתי אין שומעין לו שכבר מחל. והנראה לעניות דעתי כתבתי.
עוד יש ללמוד שאם הבעל מכר מנכסי נדוניתה בחייה שאין מחייבין אותו לפרוע החצי. שכיון שאין מפורש בלשון התקנה אם מאי דאשתייר מנדונייתה משמע מה שנשאר ממש אחר מה שמכר הבעל או מה שנשאר אחר מה שנאבד או אחר מה שבלה נאמר יד בעל התקנה על התחתונה ואין לו אלא חצי מה שנשאר ממש. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שמכר מתוך עוני ואכלם אבל אם מכרם כדי להסתחר בהם ולהחזירם ומתה מנכין לו מחלקו מה שלקח ושפיר נקרא זה מאי דאשתייר. ולא מיבעיא היכא דמחלה בחייה דפשיטא דיכולה למחול אלא אפילו היכא דלא מחלה או היכא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אין ליורשיה אלא חצי מה שנשאר וכן נהגו. והוי יודע שאינה יכולה לסלק ירושה זו מיורשיה ולתת אותה לבעלה אחר מותה שאם אתה אומר כן תתבטל התקנה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ו ואע"ג דיכולה למחול אינה יכולה להוריש דמחילה מחיים לא שכיחא כולי האי ולא חששו לה בעלי התקנה אבל ירושה שכיחא וחשו לה ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל. אבל אם נכתבה הכתובה והנדוניא מעות בעין בזה ודאי צריך ליתן ליורשיה חצי הנדוניא במעות שאם לא כן נתבטלה התקנה לגמרי. ומה שיש להסתפק הוא אם בשעה שמתה היה עני ממש ולא נשאר דבר לא משלו ולא ממה שהכניסה אם ישאר חצי המעות של הנדוניא חוב עליו כשאר החובות או לא. ומסתברא לי שאין עליו חוב כיון שבשעת מיתתה לא נשאר דבר שירשו יורשיה ומלשון התקנה נלמוד חצי מה. דאשתייר והרי לא נשאר דבר והבו דלא לוסיף עלה שהרי מד"ת הבעל יורש ואומדן דעתא הוא שלא נתקנה תקנה זו אלא כדי שלא יתקיים ביורשים שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו וכן כתוב ממש בתקנת טוליטולה. הילכך כיון שאין כאן שור טבוח שיאכלו ממנו שהרי הכל נאבד בעודה בחיים אין ליורשיה עליו כלום הרי מלשון התקנה משמע כן וגם הסברא מסכמת לזה וחזר הדבר לדין תורה. ועל מה שכתב הרא"ש ז"ל שמשביעין את הבעל ק"ל בשלמא אם מודה במקצת דין הוא שיתחייב שבועה אבל אם כופר בכל או באומר הילך אינו חייב שבועה אלא מתקנתא דרב נחמן ואמרינן עלה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וי"ל דבשלמא גבי חשוד על השבועה אמרינן הכי שלא ישבע שכנגדו ויטול דשבועת היסת תקנתא היא ושכנגדו נשבע ונוטל נמי תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן שאני התם דלא שבקת חיי לכל חשוד שכל אחד יטעון עליו במה שירצה והוא כופר ואינו יכול לישבע ושכנגדו ישבע ויטול ונמצאו אוכלים כל יגיעו. אבל בנדון דידן לא שייך האי טעמא. ותו דהכא תנאי שבממון הוא ותנאו קיים ולא מכח התקנה באין לירש אלא מכח התנאי והתקנה היתה שיכתבו תנאי זה בכל הכתובות תדע שהרי במקום שאין תקנה זו נוהגת אם רצה אחד לכתוב תנאי זה תנאו קיים וגובין היורשים מכח תנאי זה. וא"ת אם כן מה הועילה התקנה הועילה שאם לא כתב תנאי בהדיא כיון שפשטה תקנה זו באותו מקום כל הנושא אשה על דעת תקנת המקום הוא נושא עד שיפרש בהדיא והירושה כדין תורה וכן נהגו במקצת כתובות לכתוב בהדיא לאפוקי מהתקנה וכן ראיתי קצת שכותבין ואם תמות בלא זרע של קיימא שיתן הבעל ליורשיה כך וכך. וזה מורה שהתקנה היא שיחלקו מה שנשאר בשעת מיתה בין מעט בין הרבה. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |