קרבן העדה/שבועות/ד/א

קרבן העדה שבועות ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב והוא עד הראוי להעיד הכתוב מדבר ואשה פסולה כדיליף בגמרא:

לא בקרובים. דפסולי עדות נינהו ובגמרא יליף מקרא:

ולא בפסולין. כגון חייבי מיתות או מלקות או גזלן אע"ג שאינו בר מלקות דכתיב אל תשת עד חמס:

ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. לאפוקי מלך שאינו מעיד ופסולי עדות דרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונים:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד. אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות חייב בין נשבע בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד:

ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו אין אנו יודעים לך עדות ולא ענו אמן אינן חייבין עד שיכפרו בב"ד דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאלו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנא' ושמעה קול אלה היינו ששמע מאחרים:

מתני' וחייבין. קרבן עולה ויורד על זדון השבועה שהרי לא נאמרה בה ונעלם:

ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליו קרבן:

ואינו חייב על שגגתה. אם הוא שוגג לגמרי שסבור שאינו יודע לו עדות ואח"כ נזכר שהרי אנוס הוא לא קרינן ביה נשבע לשקר:

גמ' שעירים. אי כתיב שעירים ידעינן שהן שנים דמיעוט רבים שנים הן א"כ מה ת"ל יקח שני שעירים לכתוב שעירים ואנא ידענא שהן שנים אלא לכך כתיב שני ללמד שיהו שניהם שווין בכל מה דאפשר כלומר כשם שנכללין בדבור אחד כך יהיו שוין כאלו שניהם אחד הן:

כבשים. גבי תמידין כתיב כבשים בני שנה שנים ליום ובמצורע כתיב יקח שני כבשים:

צפרים. במצורע כתיב שתי צפרים חיות:

חצוצרות. כתיב קח לך שתי חצוצרות כסף:

והכתיב לא תטה משפט גר יתום. ואי ס"ד בעינן שיהו שני בעלי דינין שוים לא מצינו גר דן אלא עם חבירו גר א"כ ל"ל קרא שלא להטות דין גר מהיכא תיתי להטות מפני שהוא גר הא שכנגדו נמי גר הוא אלא גר דן עם שאינו גר ויתום דן עם אינו יתום ש"מ שא"צ בעלי דינין להיות שוין וקשיא שני ל"ל אלא שני מופנה לדרוש מיניה גזרה שוה:

הרי למדנו שאין האשה דנה. מגז"ש שאם אינו ענין לנידונים תנהו ענין לדיינים:

מעתה. דלא מסברא ילפינן שאין האשה דנה אלא מקרא ואיכא למימר דהיינו טעמא דדין היינו תורה ונשים לאו בני תורה נינהו קשיא מנלן שאין האשה מעידה:

ה"ג נאמר כאן שני על פי שנים עדים ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנא' להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים א"כ למה נאמר ועמדו שני האנשים שלא יהא כו'. כ"ה ביומא. וה"פ השתא דאית לך גז"ש שאין האשה מעידה אמרינן נמי שאינה דנה מסברא אמרינן שאינה דנה דהא דאינה מעידה משום דנשים דעתן קלות אף לענין הדין כן א"כ ועמדו שני האנשים למעט אשה שאינה דנה ל"ל דהא מק"ו שמעינן:

שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שכשיראה שמכבדין חבירו יותר ממנו יסתתמו טענותיו:

מאריך פנים. כובש כעסו וכנגד השני מעיז פנים ומדבר אתו קשות:

האסור. שלא אסרה התורה אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אבל כששניהן שוין מותר שאין עמידת בעלי דינין חובה:

לבוש כשם שהוא לבוש. שלא יסתתמו דברי חבירו באמרו הב"ד לא יאמינו לי בראותם שהוא אדם חשוב ואני שפל לכן ילבשו בשוה:

בשעה שמעידין שנאמר ועמדו כו'. ובעדים משתעי קרא דסמיך ליה כי יקום עד חמס באיש:

אף הנידונים. צריכין לעמוד בשעת קבלת העדות:

מ"ט. מנ"ל:

אשר להם הריב כו'. והא ודאי בבעלי הדינים משתעי וה"ק קרא ועמדו שני האנשים אלו העדים וגם אותן אשר להם הריב והם הנידונים יעמדו בשעת עידותן:

כתיב לא יומתו אבות על בנים. אין לפרש שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות שהרי כבר נאמר איש בחטאו ימות אלא מה ת"ל לא יומתו אבות וגו' בעדות בנים קאמר:

מיכן. מכאן שמעינן שלא יהו העדים קרובים לבעלי דינין:

ה"ג ומניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אומר את כן לא היה נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהן נהרגין ומניין שלא יהו הדיינין כו' וכ"ה בהרי"ף פ' זה בורר. וה"פ מניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה קאמר הש"ס לזה לא צריך קרא אמור לנפשך הא אם הוזם אחד מן העדים אינו נהרג עד שיוזם גם חבירו נמצא אם העדים קרובים זה לזה שהקרוב נהרג בעדותו של קרובו ושלא יהיו קרובים לדיינים נמי סברא היא שהרי אם הוזמו ע"פ הדיינין נהרגין ואין הדיינין ראויין לקבל הזמתן שהרי קרוביהם הם:

מה העדים אינן קרובין זה לזה. כדילפינן בסמוך:

ובנים. לא יומתו על אבות ל"ל דמדבנים פסולין על האבות ממילא האבות פסולין [על] הבנים אלא ללמד על שאר קרובים שפסולין זה לזה:

ופריך עד. כאן לר"ע דדריש כפילות הכתובים בתורה לרבויי אתיין ניחא אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שאר קרובים מנלן:

ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם. אי ס"ד שהדיינין מותרים להיות קרובים לנידונים פעמים שהדיינין הם גואלי הדם ואינן דנין אלא להמכה ולא לגואל הדם וקרא קאמר שיהיו שופטים בין המכה ובין גואל הדם אבל לא למכה לחוד ש"מ בעינן שלא יהיו השופטים קרובים לא למכה ולא למוכה:

אר"י אם אומר כו'. ר' יוסי מפרש דברי ר' ישמעאל כדפרישית בסמוך:

ע"פ מטים. הדיינין נקראו מטים שדנין אחרי הרוב וכתיב אחרי רבים להטות:

מה הדיינין אינן קרובין לנידונים. כדדייקינן מקרא ושפטו העדה:

ה"ג מניין שלא יהיו העדים קרובין זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אומר את כן לא נמצא נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובין לדיינין הגע עצמך אם הוזמו לא מפיהן הן נהרגין:

בכשרין ולא בפסולין מניין. אמתני' קאי דתנן שבועת העדות נוהגת <>[עי' בקרבן העדה בסנהדרין פ"ג ה"ח מה שחסר כאן. בירושלמי שלנו הוא בהלכה ט']:

בכשרין ולא בפסולין מניין שאינה נוהגת בפסולין הא מיהת לשקרא אישתבע:

אין חבירו משלם ממון. נמצא דמיעטיה קרא מעון דשבועת העדות ואינו חייב אלא משום שבועת שוא:

להוציא עד אחד. כלומר מנ"ל עד אחד שאמרו הבעלי דינין אנו מקבלין אותו לשנים שאינו חייב קרבן שבועה:

ה"ג בפני ב"ד להוציא עד אחד יכול יהא חייב ת"ל כו'. וה"פ יכול יהא חייב דהא חבירו משלם ממון על פיו:

ת"ל והוא עד כו'. צריך שיהא עד ראוי להוציא ממון מן הנתבע בע"כ על פי התורה לאפוקי עד אחד שיקיבלו אותו בשנים שאינו נאמן אלא ע"פ הנתבע פטור מקרבן שבועה:

שלא בפני ב"ד. מנלן דפטור:

אפי' מגיד אין חבירו משלם. ממון שהרי יכול לחזור מעדותו:

ומניין לשני עדים. הא דאמרת קרא והוא עד משמע שנים ויומעט עד אחד נהפוך הוא והוא עד משמע אחד ולא שנים ל"א קאי אהא דתנן בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ש"מ דעד אחד פטור וקאמר מנין דבעינן שנים ומתרץ ת"ל והוא עד וכר"י כו':

ומשני כר"י. אתיא דאמר כל מקום שנאמר עד משמע שנים:

כל מקום. שכתוב בתורה עד סתם שנים משמע דכתיב לא יקום עד אחד באיש וקשיא ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:

אשכח תני. מצא ברייתא מפורש בה שר' ישמעאל הוא דאמר שבועת העדות בשנים דוקא:

עד אחד. שנשבע שאינו יודע עדות ונמצא שיודע עדות מהו לחייבו משום שבועת ביטוי:

ופשיט איפשר לומר כו' ואת מחייבו משום שבועת ביטוי. בתמיה כיון שאם יצרפו לו עוד עד אחד חייב חבירו נמצא בשבועתו מפסידו וכיון שאפשר שיתחייב משום שבועת העדות איך נחייבנו משום שבועת ביטוי:

קרוב. שאי אפשר לבוא לידי שבועת העדות מהו שיהא חייב משום שבועת ביטוי:

ייבא כדהא. נאמר דאתיא כהא דאמר ר' בא בר שמואל:

מאחר שאין בידו לבא. אם נשבע להבא יתן פלוני לפלוני מנה אין כאן שבועת ביטוי שהרי אין פלוני ברשותו ליתן ושלא ליתן אף לשעבר כגון שנתן פלוני או שלא נתן נמי אינה שבועת ביטוי דבקרא לא כתיב אלא להבא להרע או להטיב ומרבינן מלכל אשר יבטא דחייב נמי לשעבר וכיון דליתא בלהבא המפורש בקרא אף לשעבר נמי ליתא וה"נ קרוב אע"פ שכשר לעדות לכל אדם כיון שפסול לזה שנשבע עליו אינה שבועת ביטוי:

כהדא. או דמיא שבועת הקרוב להא דתנן פ' בתרא דמכילתין א"ל לש"ח היכן שורי א"ל איני יודע מה אתה סח ובאמת מת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד והשביעו המפקיד שכדבריו כן הוא שלא בא שורו לידו ואמר אמן ובשקר נשבע אפ"ה פטור מקרבן אשם שאין [חייב] קרבן [על] שבועת הפקדון (בא) אלא א"כ נשבע על דבר שאלו הודה היה חייב ממון אבל כאן אלו הודה על האמת שקיבל השור אלא שמת היה פטור הלכך אינו מביא קרבן על שבועתו:

ה"ג רב אמר פטור משבועת הפקדון וכ"ה בסנהדר' [פ"ג ה"ט]. וה"פ רב אמר הא דתנן ואמר אמן פטור היינו פטור מאשם דשבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי לשעבר ומביא קרבן עולה ויורד אם שגג בקרבן כדין שבועה לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן אע"פ שאינו בלהבא ימות ולא ימות כיון שהוא בלאו והן חייבין עליו משום ביטוי ה"נ בשבועת העדות אע"ג דליתא בלהבא דה"ל נשבע לבטל את המצוה אפ"ה חייב משום שבועת ביטוי:

מאחר שמצוה להפיסו. אחרי שהשומר מצווה לישבע כדי להפיס דעתו של המפקיד כמפורש בתורה וב"ד משביעין אותו על כך אין כאן שבועת ביטוי דכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים ודרשינן להאי כי בלשון אי הוא וה"ק נפש אם תשבע דהיינו מדעת נפשו חייב עליה אבל שבועת הדיינין שהיא בע"כ לא:

ה"ג ע"ד דרב אינו מצוה להפיסו כו'. וה"פ דמחייב משום שבועת ביטוי היינו טעמיה הא דחייב שבועה ע"פ הדיינים אינו מצוה להפיסו אלא לברר האמת וכשנשבע לשקר אינו אלא שבועת ביטוי ומפרש כי תשבע בלשון דהא שהרי הרבה נשבעין ע"פ ב"ד:

ונשא עונו. משמע שחייב קרבן שזהו בכלל נשיאת העון:

מנלן. דבעינן שיכפור דוקא בב"ד כדתנן במתני' ומשני הגדה הגדה. ילפינן בגז"ש נאמר כאן אם לא יגיד כו' ונאמר להלן אשר יגידו לך מה להלן בב"ד משתעי קרא אף ה"נ בב"ד:

כהדא. אשיגרת לישנא דמסכת סוטה [פ"א ה"א] נקט ליה:

אין מקבלין. מן העדים עדותן לפסוק הדין על פיהם:

אא"כ ראו שניהן. את העדות כאחת:

בעדי בכורה. שמעידים על אשה או בהמה שנפטר רחמה ולא ראו שניהן כאחת א"נ מעידין ששמעו מן האב שאמר זה בני בכורי אפי' לא שמעו שניהן כאחת:

ובעדי חזקה. אחד מעיד שאכלה ג' שנים ראשונים של השמיטה והשני מעיד שאכלה ג' שנים האחרונים של השמיטה מצטרפין דעל קרקע א' מסהדי שניהם הלכך ה"ל חזקה מעלייתה ל"א שנים על שנה הראשונה ושנים על השנייה ושנים על השלישית מצטרפין ופי' זה נראה:

אף בעדי סימנין כן. שנים שהעידו באחד שראו בו שתי שטרות בזה אחר זה מודים חכמים לריב"ק דמצטרפין:

מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:

בגבו. תחת אותו מקום:

ה"ג זה אומר ראיתי שתי שערות בגבו וזה אומר ראיתי שתי שערות בגבו א' אומר כו'. וכ"ה בסנהדרין וה"פ וזה אומר ראיתי ב' שערות בגבו בזה אחר זה פשיטא דמצטרפין דתרווייהו אסימן א' קמסהדי:

א' אומר כו'. והא נמי פשיטא לן כשאחד אומר ראיתי שערה א' כו' דלאו כלום הוא דחצי עדות וחצי דבר הוא עד א' חצי עדות שערה אחת חצי דבר:

כ"ש גבו וגבו. כשכל א' מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר תרווייהו בשערה אחת קמסהדי:

ה"ג שנים אומרים ראינו שערה א' בגבו ושנים אומרים ראינו שערה א' בכרסה. פליגי בה ר' יוסי בר' בון ור"ה:

מ"ד פסול. היינו טעמא דה"ל כמעיד על חצי דבר וכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר דוקא דבר שלם ולא חצי דבר:

ומ"ד כשר. סובר שאני אומר כשראו שנים האחרונים זו שבכריסו כבר נשרה הראשונה שבגבו נמצא שמעידין על דבר שלם שראו כל מה שהיו יכולין לראות והראשונים כשראו עדיין לא צמחה זו שבכרסו:

ד"ה כשר. שכל א' מעיד על דבר שלם:

ד"ה פסול. דחצי עדות הוא וכדמסיק ר' מני בסמוך:

במחלוקות. בהא נמי פליג ריב"ק ורבנן לריב"ק מצטרפין ולרבנן אין מצטרפין הואיל וכל א' היה אפשר לו לראות השתי שערות שראה השני:

הא ר' יודן. סובר כוותי ואיך אתה פליג עלי:

ועל רביה אנא פליג. ר' בא היו רבו דר' יודן כ"ש שלא אחזיר משמועתי בשביל ר' יודן:

יאות. שפיר א"ר חגי דלד"ה פסול:

ה"ג אלו שטר שמחותם בד' חותמות זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים כו'. וכ"ה בסנהדרין וה"פ שטר שחתומים עליו ד' עדים וקרא הנתבע עליו ערער ואמר שהוא מזוייף והביא התובע ב' עדים א' מעיד על כתב יד שני חתומים ואחד מעיד על כתב יד של שנים האחרים:

שמא כלום הוא. בתמיה מי מהני עדותן שהרי צריך שיהיו שני עדים על כל חתימה וחתימה מהעדים:

וכא. והכא נמי צריך שיעידו שני עדים על כל סימן וסימן:

ד"ה שמע לה משני חזקה. דלא מהני עדותן אם אין שנים מעידים על כל שנה:

ה"ג ואחד מעיד שאכלה רביעית וחמישית וששית שמא כלום הוא. בתמיה שהרי צריכין ב' עדים על כל חזקה הכא נמי על כל סימן וסימן צריכין שני עדים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף