פני משה/ביכורים/א/ה

פני משה ביכורים א ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. ובגמרא דקדושין אמרו דהבא לימלך לכתחילה מורין לו כר"א בן יעקב אבל בדיעבד אם נשא הלכה כר' יוסי דהתם דאף בת גר שנשא גיורת כשירה לכהונה:

מתני' האפיטרופין. של היתומי' בין שמינהו אביהם בין שמינוהו ב"ד:

והשליח. בגמ' מוקי לה שלקטן הבעלים בתחלה לשלחן ע"י השליח אבל אם לקטן והביאן הוא בעצמו לא ישלחן ע"י שליח שכבר נראו לקריאה ואינן ניתרין אלא בקריאה:

והאשה. היא עצמה אפי' מנכסיה אבל הבעל מביא מנכסי אשתו וקורא ואע"פ שאין לו בגוף הקרקע כלום דהתורה רבתה דכתיב אשר נתן ה' אלהיך לך ולביתך ואע"פ שמתה אשתו אחר שהפריש והוא בדרך מביא וקורא:

וטומטום ואנדרוגינוס. לפי שהן ספק אשה:

מביאין ולא קורין. שכל אלו אין יכולין לומר אשר נתת לי ה':

גמ' תמן תנינן. בפרק עשרה יוחסין בהלכה ו' וגרסינן שם להסוגיא עד סוף הלכה:

בת גר זכר כבת חלל זכר. דתנינן שם דפסולה לכהונה לעולם בתו ובת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה שאפי' בת חללה עצמה מישראל כשרה לכהונה:

וכולהון. תנאי דפליגי לקמן בבת גרים מקרא אחד דרשו דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם כי אם בתולות מזרע בית ישראל וארבעה מחלוקת בדבר זה:

ר' יהודה אומר עד שיהא אביה מישראל. כצ"ל וכך הוא בקדושין שם משום דדריש מזרע עיקר זרע והיינו האב לאפוקי בת גר זכר ואפי' נשא ישראלית:

ר"א בן יעקב ס"ל מזרע מקצת זרע או אביה או אמה מישראל לאפוקי בת גר וגיורת שפסולה לכהונה:

ר' יוסי. עד שיולדו בקדושת ישראל שתהא הורתה של זו בקדושה לאחר שנתגיירו ואפי' היא בת גר וגיורת כשרה לכהונה:

רבי שמעון אומר. האי קרא לדרשה אחרינא קאתי והכי קאמר בתולות מזרע בית ישראל עד שיזרע ויבאו הבתולי' שלה בקדושת ישראל ולאפוקי אם נתגיירה יתירה על בת שלש לפי שעיקר גמר בתוליה הן בג' שנים שלימים אבל אם נתגיירה פחותה מבת שלש הרי הבתולים באו בקדושת ישראל כשרה לכהונה והכי תניא בהדיא בשם ר' שמעון גיורת וכו':

החיו לכם. ומשמע לכם לנשים והרי פנחס עמהן אלמא כשרה לכהונה:

ורבנן. קאמרי דהחיו לכם לעבדים ולשפחות קאמר ולא להבעל:

וכהנים נהגו סלסול. ומעלה יתירה בעצמן כר"א בן יעקב:

וארבעיה על ספסילא. הרביצו על הספסל להלקותו:

אמר ליה. רב ביבי ועל מנהג לוקין בתמיה:

א"ל רבי אבהו לרב ביבי ואם כך הוא את חמי מפייס לי. תראה עצמך כאלו אתה מפייס אותי שלא להלקותו ואנא מוקים ליה מן הספסל:

מה דקיימא. משקם הכהן הזה מן הספסל א"ל רבי הואיל והותרה הרצועה אף אני מותר בה לקיימה לאשה דהלכה כר' יוסי בדיעבד:

מעשה במשפחה בדרום וכו'. גרסינן להא גם בפ' הערל בסוף הל"ב:

כר' שמעון. הכשירה דס"ל דפחותה מבת ג' כשרה לכהונה:

אמר ר' זעירא. דלא היא דהאי עובדא כד"ה היא דאפי' רבנן מודו בולד גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' כשרה כדמפרש ואזיל:

ולד בוגרת. שנשאת לכ"ג כשר מפני שהוא בלא תעשה שבא מכח עשה דהעשה בבתוליה יקח דרשינן ולא הבוגרת שכלו בתוליה וכל ל"ת דכה"ג עשה היא וה"נ דכוותה מעמיו יקח אשה ולא גיורת וכו' ואינו אלא איסור עשה:

הרי דור שני של מצרי. הנולד ממצרי ראשון וג"כ אינו אלא איסור עשה דור שלישי יבא ולא מקודם ואפ"ה הולד שני אסור:

חזר ר' הושעיה ואמר לא דמיא עשה שבישראל עם העשה שבכהנים. דבמצרי עשה השוה בכל הוא ואנן לא אמרינן דולד עשה מותר אלא בעשה שבכהנים:

גמ' שליח. פירשו ר' יוסי ור"ל בשם ר' יוחנן דמיירי בשלקטן מתחילה לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאם הוא בעצמו לא ישלחם ביד אחר:

ולא מחסל לה.לא סיים הטעם מפני מה לא ישלחם ביד אחר ור' יונה מחסל לה לטעמא דמילתא דאמר ר' זעירא וכו' ובשם ר' הושעיה בשלקטן וכו' לא ישלחם ביד אחר מפני שכל הביכורים שנראו להתיר אותן בקרייה אין ניתורין אלא בקרייה ומכיון שלקטן להביאן הוא בעצמו ונראו לקרייה הקרייה מעכבת בהן והלכך לא ישלחם ביד אחר:

אמר ר' מנא וכו'. כך היה ר' מנא רגיל לומר לפי שר' יוסי והוא תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של ר' יונה אביו היה רבו שלו ודוגמתו תמצא לעיל בפ"ב דחלה ובכמה מקומות דאמר ר' מנא אע"ג שלא שמעתי זה בפירוש מר' יוסי רבי מ"מ אמר דכוותה לפי ששמעתי ממנו במקום אחר איזה דבר דמשמע דס"ל ג"כ כך וכהאי דלקמיה דאמר ר' זעירא לר' יוסי אם זכור אתה כד איתמרת הדא מילתא דר' הושעיא בבית המדרש והקשה עלה ר' יוסי בר' חנינא מהאי מתני' דלקמן הפריש ביכורים ואח"כ מכר שדהו מביא ואינו קורא לפי שאין יכול לומר אשר נתת לי שהרי עכשיו אין לו שדה והא הכא שנראו לקריאה בשעת הפרשה ואעפ"כ מביא בלא קריאה וקיימינה להאי מתני' דהכא נמי מיירי בשנתן דעתו למכור את השדה משעה ראשונה שהפריש אותן וא"כ ר' יוסי שהסכים להאי אוקמתא ס"ל נמי הכי שכל שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה:

והתנינן. במתני' דלקמן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא. ומשני דעוד היא ביבש משעה ראשונה כלומר דגם האי מתני' מיירי בשיבש משעה ראשונה בשעת הפרשה:

וקרייה מעכבת. בתמיה והא אנן קי"ל כחכמים דר"ע דלקמן דהנחה היא מעכבת ולא קריאה ומשני ר' שמואל דהראוי לקריאה אין קריאה מעכבת שכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת אבל אלו דאמרן שאינן ראוין עכשיו לקריאה הואיל ובתחלה נראו לקריאה הקריאה מעכבת בהן:

לקטן לשלחן ביד אחר וכו'. בתמיה קאמר וסיומא דמילתיה דר' שמואל היא וכלומר והואיל וכך הוא א"כ שפיר הוא דאמרינן דדוקא בשלקטן להביאן בעצמו לא ישלחם ביד אחר מאחר שכבר נראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וביד השליח אינן ראוין הן לקריאה אבל כשלקטן בתחילה לשלחם ביד אחר מה תאמר בהם שלא ישלחם ביד אחר ומטעמא שמא ימלך הוא להביאן בעצמו בתמיה הא ודאי לא אמרינן דמכיון שלא נראו בתחילה לקריאה אין הקריאה מעכבת בהן:

היורש מביא ואינו קורא. ומפרש לה דבמה אנן קיימין להא. אם יורשה בחיי אביו. כלומר אם זה היורש מביאן בחיי אביו א"כ שלוחו הוא דמסתמא ברשותו הוא מביאן והא שליח תנינן ליה וכדאוקמינן בשלקטן בתחילה לכך ומאי קמ"ל ביורש ואם מביאן לאחר מיתת אביו א"כ שלו הוא ואמאי אינו קורא:

אלא כי אנן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן. כלומר והוא מסוכן בשעת הפרשה דמהו דתימא הואיל וזה ראוי ליורשו מביא וקורא הלכך קמ"ל דאפ"ה מביא ואינו קורא הואיל בשעת הפרשה לא היה שלו לגמרי:

כתיב ושמחת בכל הטוב וגו'. ודריש בספרי מדכתיב ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא ופליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דר"ל ס"ל דלאחר מיתה של אשתו הוא דרבתה התורה אבל בחייה לא משום דאין לו בהן אלא קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין גוף דמי ור' יוחנן אמר דלא שנייא והיא בחיים והיא לאחר מיתה דין אחד להן ומביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי:

ר' שמעון בן לקיש כדעתיה. לשיטתיה אזיל דאמר בסוף פ' השולח דאין אדם יורש את אשתו דבר תורה אלא מדרבנן והלכך ס"ל דאיצטריך קרא לרבות לאחר מיתה דאי ירושת הבעל מדאורייתא למה לי קרא לרבות ומייתי להא בהאי תלמודא בפ"ח דכתובות בהלכה ה':

ר' יוחנן וכו' הנחה מעכבת. בביכורים אבל לא הקריאה:

והא תנינן. בפרק אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן לוקה:

דר' עקיבא היא. ההיא דאלו הן הלוקין אבל רבנן פליגי עליה וסבירא להו דאין הקריאה מעכבת:

היידין ר' עקיבא. הי רבי עקיבא זה והיכן שמענו דאית ליה הכי:

שמעית. שמעתי לאבא ר' יונה דתני הך ברייתא דפליגי בהדיא דלהת"ק הנחה מעכבת ולא הקרייה ולר' עקיבא הקריאה מעכבת:

ר' יעקב. קאמר בשם ר' אלעזר ששמע ממנו הטעם שאמרו שהנחה היא שמעכבת מפני שהיא נוהגת בכל במה שאמרו חכמים שמביאין הן אבל הקריאה אינה נוהגת בכל לפי שיש שמביאין ולא קורין ולפיכך נמי באלו שמביאין וקורין אמרו חכמים שההנחה היא שמעכבת אבל לא הקריאה:

ר' תנחומא ור' חונא. קאמרי שכך שמעו מר' אלעזר שזהו הטעם שאמרו הנחה היא שמעכבת לפי ששנה עליה הכתוב דשני פעמים כתיבא בפרשה ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך והדר כתיב בסוף ועתה הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' אלהיך וגו' ושנה עליה הכתוב לעכב:

א"ר אבא מרי תרתיי וכו'. כלומר דמפרש להא דאמרי הני תרתי טעמי בשם ר' אלעזר לא דחזר ביה ממה שאמר בתחילה אלא דתרוייהו איתנהו וחדא הוא דקאמר אליבא דר' יהודה וחדא אליבא דרבנן והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן לקמן בפרק ג' היא דתנינן עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לה' אלהיך עד שגומר כל הפרשה ר' יהודה אומר עד ארמי אובד אבי הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ובהא פליגי דר' יהודה סבירא ליה דמדכתבה התורה להנחה ברישא דפרשה והדר כתיב והנחתו ש"מ דשתי הנחות הן האחת כשמסיים להא דאומר הגדתי היום וגו' והניחו וחוזר ומניף וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ומניחו ולרבנן לא היתה שם אלא הנחה אחת אלא דכשהגיע לארמי אובד אבי מורידו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף עם הכהן וגומר הכל ואז הוא שמניחו והיינו דקאמר הכא חדא כר' יודה וכו' כדמסיק ואזיל:

דר' יודה אומר לצורך נשנית מפני שהיא נוהגת בכל. כלומר דלר' יהודה הך הנחה בתרייתא דכתיבא לצורך היא שנישנית ללמדינו דחוזר ומניחו פעם אחרת לאחר שגמר כל הפרשה מלבד הנחה הראשונה אחר הגדתי וגו' וא"כ אין כאן ללמד על הנחה שהיא מעכבת והלכך לדידיה הוא דקאמר ר' אלעזר להאי טעמא דהנחה מעכבת מפני שהיא נוהגת בכל:

כרבנן דאינון אמרין וכו'. כלומר ולרבנן דסבירא להו דלא היתה שם אלא הנחה אחת לאחר שגמר את הכל וא"כ והניחו קמא היינו אותה הנחה בעצמה דכתיבא לבסוף ושלא לצורך היא נשנית אלא ללמדינו דמפני ששנה עליה מעכבת היא ולדידהו הוא דקאמר ר' אלעזר האי טעמא. והאי אוחזו בשפתותיו וכו'. דתנינן לאו אליבא דר' יהודה הוא דקאמר אלא אליבא דרבנן דס"ל דלא היה מניחו אלא עד אחר שגמר את הכל ומארמי אובד אבי אוחזו בשפתותיו וכו' אבל לר' יהודה כשהגיע לארמי אובד אבי היה מורידו ומניחו וחוזר ומניף וגומר כל הפרשה וכדמוכח הוא למאי דקאמר הכא ומוקי לפלוגתייהו בכך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף