עץ הדר/לב
|
< הקודם · הבא > |
והנה כל עיקר דברינו מה שכתבתי לעיל דדברי הירושלמי שאמרו דפירות עבירה הוא פשוט דאינו חוזר ע"י מעורכי המלחמה עד דהוקשה לו ל"ל למתני' לאשמעינן עד דמוכרח לאוקמי באופן של היתר ומ"מ אינו חוזר דממה דפשיטא להירושלמי דבר זה עד שאפילו המשנה לא רצה לאוקמי בזה, משום דאין זה חידוש כלל, וכש"כ שאין צריך ע"ז קרא דאינו חוזר מזה מוכח דפשוט להירושלמי דפירות שנולדו בעבירה א"א שיעשה בהם מצוה, ויהי' עולים לקדושה של הלולים לד', וירושלמי דפאה (פ"ז הלכה ה') מסייע לזה דאמר על נטע רבעי קדושתה מאיליו למדו קודש הלולים, הרי הוא כקודש שקורים עליו את ההלל, וקודש שקורים עליו את ההלל א"א כלל שיהי' ע"י פירות עבירה, דאין זה הילול לד'. ובזה מתחזק הדבר יותר דה"ה כל מה שקורים עליו את ההלל, יהי' כמו נטע רבעי דאי אפשר שיהי' מפירות עבירה, קורין עליו את לאו דבר פשוט הוא שהרי רק דעת בה"ג המצות שלו}} דקריאת הלל היא בכלל תרי"ג מצות, והיא מ"ע מה"ת, והרמב"ם השיג על זה בתוקף גדול בספר המצות. ובאמת סוגיא דתענית (כ"ח ב') דאמר רבא זאת אומרת הילולא דבראש ירחא לאו דאורייתא מסייע מפורש לדעת בה"ג והראב"ד בהשגות (בהלכות חנוכה פ"ג הלכה וי"ו) על מה שכתב הרמב"ם (שם): ולא "הלל של חנוכה לבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים, בכל הימים שגומרים בהם את ההלל" כתב: "ויש בהם עשה מדברי קבלה, השיר הזה יהי' לכם." והיינו מערכין (יו"ד א') דגמרי' מהאי קרא גופי' דהשיר הזה יהי' לכם כליל התקדש חג, דהלל דר"ח אינו בכלל, דלילה המקודש לחג טעון שירה, ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה, ור"ח לא איקדש בעשיית מלאכה. וכבר העיר בזה בלח"מ, ונדחק שהכונה היא שאין לו סמך בתורה. ולפו"ר קשה מזה טובא על הרמב"ם שהוא ז"ל השריש בשרשיו בספר המצות (שורש ב') שאפי' הדברים שהם מכלל דברי סופרים לפי שיטתו, אלא שאמרו מפורש המעתיקים ע"ז שהוא דאורייתא או גוף תורה נמנה אותו מצד הקבלה שהי' להם שדבר זה דאורייתא, ואם נאמר שיש מקום לומר שמה שאמרו לשון דאורייתא הוא לאו דוקא כ"א סמך מה"ת, א"כ מאי מהני מה שאמרו שהוא דאורייתא על דברי סופרים, ומהיכן הוי, ראי' שהוא מקובל בכלל המנין שמא כוונתם על סמך מה"ת, אלא ודאי דהרמב"ם ס"ל דבכ"מ שהוזכר בגמ' מדאורייתא היינו מה"ת ממש א"כ למה לא נאמר כאן ג"כ מדאמר רבא הילולא דר"ח לאו דאורייתא מכלל דאידך הילולא הויין דאורייתא וצ"ל דהרמב"ם לא אמר שמועיל לשון שמפורש בגמ' שהוא דאורייתא כ"א על מה שהוא דברי סופרים שעליהם יש מקום ספק שמא הם דאורייתא, ע"כ מועיל מה שפירשו חכמים ואמר עליו לשון דאורייתא, אבל מה שהוא מדברי קבלה א"א בשום אופן שיהי' ממש דאורייתא. דמה שנאמר בנבואה לא יוסיף ע"ז ענין חיוב מצד המצוה לדורות דאין נביא רשאי לחדש דבר כדקי"ל בתמורה (ט"ז א') דאפי' ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא הי' אפשר להחזירם מנבואה מצד לא בשמים היא, ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וזאת היא דעתו של הרמב"ם היסודית (בפ"ט. מה' יסודי התורה הלכה ד') שכתב "וכן אם עוקר דבר מהדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה שד' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני ה"ז נביא השקר ויחנק. וכיון שמצד הנבואה א"א שתתחדש ההלכה אפי' במקום ספק ע"כ אנו צריכים לומר הלכתא נינהו ואתא נביא ואסמכינהו אקרא. וכזבחים (י"ח ב' ועוד כ"ח) עד דאתי יחזקאל מנא לן, אלא הילכתא נינהו ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא. א"כ הכרח הוא שהוא רק מצד ההלכה ולא מצד המקרא. ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם מודה דדברי קבלה כיון שהיא נבואה כדברי תורה דמי מצד עצמם, אלא שמפני שלענין הלכה א"א שיהי' הדיבור של נבואה מקור ההלכה לדעתו, ע"כ לא מהני מקרא דדברי קבלה שיהי' נחשב בכלל ד"ת, לענין שלא יהי' נקרא דברי סופרים לענין כל דבר הנוגע לדינא, כיון דאין נביא רשאי לחדש הלכה, ועפ"ז י"ל דהיינו טעמא דבה"ג שחושב המצות של ד"ק כשל תורה, דס"ל כיון דע"כ מה שנאמר בנבואה הוי כבר ידוע הלכה למשה מסיני, ולענין דין הנוגע למעשה י"ל דס"ל דהלממ"ס שוה לענין ספיקות וכל עניני חומר לד"ת, א"כ ליכא שום חידוש של מעשה ע"י הנבואה, כ"א הנפ"מ הוא רק נפ"מ שכלית לבד אם נאמר שחשיב איזה דבר מ"ע גמורה או ענף מצוה, שיש נפ"מ רק לעשותה ביותר קדושה ושמחה כשנדע שהיא מ"ע גמורה בפ"ע, דבלא"ה הרי אין שום נפ"מ בין דברים שנמנים בכלל המנין או שאינם נמנים. א"כ הרי זאת הנבואה לא באה לחדש שום דבר במעשה. וזאת הנפ"מ היא רק להזהיר יותר על פרט זה של ד"ת וע"ז נתנה נבואה לזרז במצות בכלל ובכל מצוה פרטית בפרט לפי חשיבותה שיראו בדרך נבואה, כמש"כ הרמב"ם (במסוה"ת שם ה"ב) ועפ"ז י"ל דאע"ג דבשם דאורייתא אי אפשר לקרא לדברי קבלה והינו משים שאינם פועלים על ענין המעשה כמו דברי תורה אבל ג"כ א"א לקוראם לאו דאורייתא מפני שכל מה שנוגע לדברים שבלב יוגרם ממילא איזה נפ"מ למעשה בדרך הסתעפות, וי"ל דבכה"ג סמכי' ממש אנבואה, דוגמת עד אחד שמפורש אמרה תורה: "לא יקום לכל עון ולכל חטאת". ומ"מ הרי כתב הרמב"ם (פט"ז סנהדרין הלכה וי"ו) דאין צריך שני עדים כ"א בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו כיון שהוא מוחזק אפי' ע"פ עד א' אח"כ הוא לוקה ג"כ, וכפ"ט דנזירות (הלכה י"ז) דמקורו טהור בד' הירושלמי (נזיר פ' שני נזירין) דמהני עיקר עדותו בע"א לענין המסתעף. ומה שתמה במשנה למלך פ"ג דנזירות ה"ב}} על הכ"מ דסנהדרין. וכתב שדבריו תמוהין, ולא פירש מהו התימא, והכונה פשוטה היא מפני מה שהוצרך לומר בסנהדרין בטעם הרמב"ם דהאיסור עצמו יוחזק בע"א, שלמד כן מהא דע"א נאמן באיסורין, משמע שנאמן לאסור. וע"ז תמה דאין זה המקור כלל, דמה בכך אם נאמן לאסור, מנין לנו שנאמן ג"כ על המסתעף אח"כ למלקות, והי' ראוי שיביא את הירושלמי דפ' שני נזירים כמו שהביא בה' נזירות הנ"ל. אמנם נראה דהכ"מ הי' צריך להוספה, זו דע"א נאמן באיסורין כאן, מפני שבה' נזירות איתא: ונהג נזירות על פיו, וכיון שנהג נזירות על פיו הרי הודה לו. והוי ע"א בהודאה דנאמן. אבל כאן שאומר חלב כליות הוא זה. וכש"כ כשאומר על אשה שהיא גרושה או זונה, שהיא נגד החזקה הלא לפי רוב הפוסקים קיי"ל (ביו"ד סי' קכ"ז) דאין ע"א נאמן בדאתחזק היתירא לאסור, וי"א דאינו נאמן כלל אפי' בלא אתחזק ועי' ש"ך (סי' קכ"ז ס"ק כ"ו) דחידש דנאמן לעשותו ודאי, ומ"מ הדבר אינו כ"כ ברור שאפשר לומר שהדבר נשאר בספק כמקדם, ומה שהוא נאמן הוא רק נאמן להתיר, וי"ל דהיתר יותר חשוב קרוב לחזקה מאיסור וכה"ג דכתב הגאון בית אפרים בתשובה דידן לענין סברא דזוז"ג, משום דהאיסור הוא מצד חידוש התורה, ואם נסבור כן א"א כאן שיהי' הע"א מועיל אפי' להחזיק האיסור, שאח"כ יוכל לבוא לידי מלקות כיון שלא יוחזק מעולם לודאי, ואע"פ דאיתא כן בירושלמי ראוי לחוש שמא חסר תנאי שהודה לו ע"ז כמו דבעינן בנזירות נהג נזירות, והרמב"ם דסתם לה סתומי, סובר הכ"מ דס"ל דא"צ הודאה כ"א בדבר דלא אתחזק, לא איסור ולא היתר, נאמן ע"א לאסור בתור ודאי כד הש"ך, ומשו"ה פועלת עדותו שאח"כ הוא לוקה ע"ז. אבל אם בשעתה לא היתה מתקבלת לודאי ל"ה מועיל אח"כ להלקות ע"י, ואף שאשה בחזקת כשרות עומדת, י"ל דס"ל לרמב"ם דטעמא דחזקת כשרות הוא משום דרוב ישראל כשרים הם, ולא כד' תוס' (חולין י"א ב' ד"ה כגון) דמשמע מדבריהם שהכונה של חזקת צדקת הוא בלא רובא ג"כ, אלא משום שנולדה בלא חטא, ונימא שכן היא גם עכשיו, ע"כ מקשו דהי' מצי למידק על קושית דלמא לאו אביו הוא, דלא משום רובא הוא כ"א משום חזקת צדקות. אבל הרמב"ם ס"ל דאין שייך כלל חזקת צדקות מהלידה, דכלל זמן שאין האדם בר דעת לא שייך עליו לא שם צדיק ולא שם רשע, א"כ הוא דבר שאין בו לענין זה חזקה לא לאיסור ולא להיתר, ואם נאמר חזקת כשרות הוא רק מטעם רוב, ונגד רוב כבר כתבו הפוסקים דע"א נאמן שהרי אנו מאמינים במקולין את הטבח לומר שזאת החתיכה היא כשרה אפי' במקום שנמצא רוב חתיכות אסורות, וה"ט משום דע"א המעיד על דבר נגד רוב הוא מעיד של"ה בכלל רוב זה מעולם, ואינו דומה למעיד נגד החזקה שרק עתה הוא מפקיע החזקה, ועד עתה מודה שהיתה, ויתכן לומר שהדבר תלוי במחלוקת רוחנית כהא דכתב הר"ן, דמשו"ה לא אמרי' בסנהדרין קבוע כמחצה על מחצה דמי משום דהביטול הוא לגבי השכל וזה אינו נקרא קבוע. ולפ"ז י"ל דחזקת כשרות אינו תלוי בגוף, כ"א בנפש לכן י"ל דאם נחוש בסברא המסתעפת להלכה לענין הגלגול, המבואר בזוהר ובד' המקובלים, אין שייך כלל חזקת צדקות בלידה, דאפשר שנולד כבר בתכונה של חטא מגלגולים הקודמים, ואם לא נחוש לזה או נאמר שאין שייך לחזקת נפשו מה שהי' עמו בגלגול הקודם י"ל דשייך חזקת צדקות מהולדה, ואע"ג דאיתא בספר הגלגולים (פי"ג) דאשה אינה באה בגלגול, א"כ י"ל באשה יותר חזקת צדקות מתולדה מבאיש, מ"מ הרי כתב דבדרך רחוק אפשר שתבא אשה ג"כ בגלגול, א"כ שוב יש כאן מעוט דמבטל לחזקה, ואם נעמיד את החזקה שוב אנו צריכים לרוב, ונגד רוב ע"א נאמן עכ"פ, משו"ה א"ל הודאה כאן בנ"ד שהחזקה הוא מטעם רוב ע"א נאמן באיסורים לאסור בתורת ודאי, ומשו"ה לוקה נמי ע"י החזקתו, וא"ז ענין למה שכ' תוי"ט (אבות פ"ב מ"ו ד"ה על) שאין דרך לשנות מפורש בענין זה רק להמסר בע"פ שזהו שייך בענין ביאור איזה יאמר אבל ההלכה צריכה להסתעף ע"פ האמת הפנימית. גם י"ל דבכלל במציאות הנפש, מהתחלת גזרתה, יש הבדל בין צדיק לרשע, כהא דטרם אצרך בבטן ידעתיך, וזורו רשעים מרחם, דפ' יום הכיפורים (פ"ג א'). משו"ה י"ל דלא שייך חזקת צדקות כ"א מטעם רובא אבל בנזיר שידענו שהי' כבר בלתי נזיר הוא חזקה גמורה אין ע"א נאמן נגדה, ע"כ צריך דוקא שיהי' נוהג בנזירות, עכ"פ כל מה שהוחזק מעיקרא ש"ד, וכד' הרי"ף (בפ' החולץ) גבי ואשתמודעינוהו דאחוה דמיתנא הוי אפי' ע"פ קרוב, (ועי' חת"ס חלק שני דאהע"ז סי' ז') וה"נ כיון שהוחזקה הנבואה לענינים רוחניים שאין בהם מעשה, גם לענין המסתעף למעשה דינו כד"ת אפי' לד' הרמב"ם, א"כ אע"פ שא"א לקרא ד"ק דאורייתא, מ"מ א"א לקראם ג"כ לאו דאורייתא, רק הלל דר"ח דליכא בד"ק כלל ע"ז אמר רבא לאו דאורייתא.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |