ב"ח/חושן משפט/קפה: הבדלים בין גרסאות בדף

כתב הרמב"ם הסרסור שליח הוא וכו'. בפ"ב מהלכות שלוחין ונראה דהרמב"ם בא לבאר שהסרסור שמדבר ממנו כאן אינו הסרסור שדיבר ממנו פט"ז מהלכות מכירה דאינו שליח אלא קונה מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח אצלו דיש לו דין לוקח וכשא"ל במנה ומכרו במאתים הכל לסרסור ונ"ל מדברי הרב שאותו נקרא סרסר בלא וי"ו ובגמרא פרק המפקיד קורא אותו ספסירא וגם רבינו כתבו לקמן בסימן רל"ב סעיף ט"ו אבל כאן מדבר בסרסור שהוא שליח אלא שנוטל שכר ומשום הכי חייב בגניבה ואבידה: ומ"ש מכרו במאתים הכל למשלחו. צ"ל דמיירי בדבר שאין לו קצבה אבל בדבר שיש לו קצבה אפי' בסתם חולקין כדלעיל בסימן קפ"ג סעיף ח' כ"ש כשא"ל מכור במנה וכך צריך לפרש תשובת הרא"ש שהביא רבינו בסימן ע"ג סעיף ל' כמ"ש לשם בס"ד ע"ש:  

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכולי אם יכול ראובן לחזור בו אחר שמשך הסרסור החפץ או שמא אדעתא דהכי לא נתנו לו. פי' השאלה היתה אע"ג דלא נפקא ליה מידי למוכר אם לוקחו הסרסור לעצמו או מוכרו לאחר אלא שחוזר בו ממה שנתן לו רשות למכרו בזול בד' מי נימא דלא יוכל לחזור בו אחר משיכת הסרסור דאין לאחר משיכה כלום או דילמא כיון דלא מסר לו החפץ למשוך מרשותו לשם קנייה שפיר יוכל המוכר לבטל שליחותו שנתן רשות למכרו בד' כיון שלא קנאו הסרסור במשיכה זו עוד אמר השואל או שמא מטעם אחר יוכל לחזור בו המוכר דלא אמרתי לך למכרו בד' אלא אדעתא דתמכרנו בשוק לאחר אבל אדעתא דהכי שתחזיק החפץ לעצמך לא נתתיו לך כי אינני חפץ למכור לך חפצי כלל להחזיקו לעצמך אף אם תתן לי יותר מד': וכתב ב"י דמה שלא השיב הרא"ש על זה כלום הוא לפי שהסכים לדעת השואל דהא בהא תליא וכיון שאין לסרסור בתוספת כלום אם כן החפץ הוא ברשות המוכר אף לאחר שמשך הסרסור החפץ לרשותו ושוב לא יוכל הסרסור לומר הילך ד' בשבילו וכמ"ש הרשב"א שהסרסור במקום בעלים עומד והחפץ לא יצא מרשות בעליו ומיהו איכא למידק דכאן משמע דאם לאחר שא"ל הסרסור הילך ד' בשבילו ונתפייס המוכר דשפיר דמי ולעיל גבי מצרן סימן קע"ה סעיף ל' כתב דהשליח אינו רשאי לקנות לעצמו כדאמר גבי אפוטרופוס וכו' וי"ל דהתם לא קצב לו המשלח למכור בכך וכך הילכך אסור לקנות לעצמו מטעם חשדא שיקנהו בזול אבל הכא דא"ל למכרו בד' ליכא חשדא ושפיר דמי לקנותו לעצמו אם המוכר אינו חוזר בו:  

וכתב עוד הרמב"ם ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו' וגם בזה השיג הראב"ד וכו'. איכא למידק דבסימן קפ"ב ס"ח הביא רבינו דעת הרמ"ה בסתם שהם כדברי הראב"ד בכאן דהמשלח צריך לברר שעשאו שליח בסתם דאל"כ יוכל לומר שהתנה עמו בין לתיקון בין לעיוות דהמע"ה דאלמא דהכי ס"ל כהרמ"ה וכאן כתב מחלוקת דהרמב"ם והראב"ד ונראה לפע"ד דדינו של הרמ"ה מודה בו גם הרמב"ם דלא אמר הרמ"ה אלא בעושה שליח לקנות לו קרקע או מטלטלין ונתן המעות למוכר ואח"כ בא המשלח לבטל המקח לפי שעיות ודאי דאמרינן בזו המע"ה ואין לו כח להוציא המעות מיד המוכר אם לא יברר המשלח שעשאו שליח בסתם וכמפורש בדברי הרמ"ה דלא מיירי אלא בהכי אבל הרמב"ם מיירי בסרסור שמוכר החפץ ומקבל דמים מהלוקח ול"מ היכא דיוכל המשלח לברר בעדים שהחפץ הוא שלו והלוקח לא בא להחזיק בחפץ אלא מכח הסרסור שמכרו לו והמשלח טען שלא הרשהו ליתנו בחמשים דפשיטא דהלוקח חייב להחזיר גוף החפץ למשלח שהוא שלו ויחרים וכולי אלא אפילו בדליכא עדים אלא דהלוקח ידע ומכיר החפץ שהוא של ראובן לא איברו סהדי אלא לשיקרא וכיון דידע דהחפץ הוא של ראובן חייב הוא להחזיר החפץ וכולי ונלפענ"ד דהדין הוא עם הרמב"ם והשגת הראב"ד ע"ז אינה השגה כלל וכך נראה דעת הב"י שדחה להשגת הראב"ד בזה ופסק כאן בש"ע כדברי הרמב"ם ובסימן קפ"ב פסק כהרמ"ה ומה שהביא הרב כאן בהגהת ש"ע דעת הראב"ד דמשמע דס"ל דבפלוגתא דרבוותא אין להוציא מיד המוחזק לא נהירא אלא כדפירשתי עיקר וראיתי בדברי מהרו"ך שמחלק כאן בין סרסור לשליח ובין עשאו שליח בסתם לאומר בכך וכך תמכרהו ושרי ליה מאריה:  

וכתב עוד הרמב"ם וכולי וכתב הראב"ד וכשהפקידו לא אמר כלום וכולי. נראה דהרמב"ם לא קאמר היכא דלא טעה כלל השליח ומכרו בשויו דלשם ודאי דהמקח קיים אלא קאמר היכא דטעה אפילו לא טעה אלא בכל שהוא התם הוא דהמכר בטל וכ"כ ה"ר ירוחם דבסרסור אם טעה בכל שהוא מכרו בטל והביאו ב"י בתחלת סימן זה ודעת הראב"ד דודאי כך הוא הדין כשהפקידו ומסר לו החפץ בסתם למכרו אבל כשא"ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא לא יוכל לחזור בו אלא מה שמכר מכור כדין כל אדם שמוכר בשלו דבטעה פחות משתות הוי מחילה ובשתות קנה ומחזיר אונאה וכבר אפשר דגם הרמב"ם מודה בזה אלא שלא פירש ואפשר נמי דס"ל להרמב"ם דאפילו א"ל בכמה שתמצא מצי אמר לא נתכוונתי אלא למכרו ביותר משויו כל מאי דאפשר וכיון שטעה בכל שהוא אינו רוצה למכור בדמים אלו ולעד"נ כהראב"ד בזה דמסתבר טעמיה ואפשר נמי דהרמב"ם מודה לו כדפרישית: