אבני נזר/חושן משפט/פד: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} {{מרכז|'''סימן פד'''}}

{{עוגןמ|ב}} א) '''כתב''' הרא"ש בב"ק סי' כ"ד וז"ל והאידנא אע"ג דאין חומש ואשם לענין הקרן נוהג דין זה דכי נשבע צריך לילך אחריו, וביש"ש סי' ל"ה כתב בטעמא דאין חומש בזמה"ז משום דחומש אשם קריי' רחמנא:

{{עוגןמ|ג}} ב) '''ובס'''' ישועת ישראל תמה שהוא נגד הש"ס דקרן קרי אשם, ודבריו נכונים, אך בעיקר הדין שרצה לומר דבאמת גם בזמה"ז איכא חיוב חומש, לפענ"ד אין דבריו נראין כלל בפרט שרצה לומר דגם הרא"ש מודה דחייב בחומש רק שאין דנין בזמה"ז, וזה אינו, שהרי מסיים לענין הקרן נוהג שצריך לילך אחריו, והרי דין שצריך לילך אחריו אינו לענין דינא רק כשהודה ובא לצאת ידי שמים כמבואר ברש"י {{ממ|ק"ד.}} בד"ה אלא אמר רבא, ובש"ס שם דכל הודה היינו בא לצאת ידי שמים, ע"כ דברי הרא"ש ברור מללו דאין חיוב חומש כלל בזמה"ז, ודברי הרא"ש אלו נובעים מדברי רש"י ב"ק {{ממ|ס"ג:}} וחומש נמי אינו בלא אשם:

{{עוגןמ|ד}} ג) '''וגדולה''' מזה נראה לי שדעת הרא"ש שדין הגוזל את אביו ונשבע לו ומת יחזיר לבניו ג"כ אינו בזמה"ז דליכא אשם, וראי' שלא הביא הרא"ש דין זה בפסקיו, ואף דבש"ס מפורש שכסף לבד מכפר מחצה נ"ל שזה אינו אלא לענין שאם מת קודם שהביא אשמו נתכפר מחצה, אבל אם מתחילה לא הי' ראוי להביא אשם לא אמר רחמנא למיעבד פלגא דכפרה:

{{עוגןמ|ה}} ד) '''ודמיא''' הא מילתא לנערה המאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' שכל אחד מיפר חצי', ומבעיא התם אם בעל לחוד מיגז גייז או מקלש קליש, ומבואר שם דאין הפרת אחד כלום אא"כ גם השני ראוי להפר, וגדולה מזה אמרינן התם דאם הפר אחד מהם ומת בטלה הפרתו כיון דאח"כ אין ראוי להצטרף וא"כ קשה אהא דקמבעיא לי' התם בעל מיגז גייז או מקלש קליש נ"מ דנדרה מתרי זיתי והפר אחד מהם ואכלה לשניהם אי אמרת מקלש קליש לא לקי, הא כיון שאכלה אותם שוב לא יוכל להפר דאין להפרה על מה לחול וא"כ בטלה הפרת בעל, ומוכח שכיון שבשעה שאכלה אותם הי' הפרת בעל קיימת לא לקיא. ונראה שאח"כ א"א שיתבטל הפרת בעל כיון שאין כאן דבר שישוב הנדר עליו וה"נ ממש בנ"ד שאף שהכסף מכפר מחצה, היינו כשראוי להצטרף עם האשם, ואם מת קודם שהביא אשם, הרי מת בחצי עון ואף שאח"כ לא הביא האשם מ"מ מת בחצי העון, ואח"כ על מי יחזיר העון, אבל בזמה"ז דליכא אשם אין הכסף לבד מכפר כלום, רק בקרן שמחוייב לשלם בלא"ה ס"ל להרא"ש שבנשבע צריך להוליך אחריו ואפשר הטעם כמ"ש הרמב"ם משום שנתייאשו הבעלים] כנ"ל בדעת הרא"ש:

{{עוגןמ|ו}} ה) '''נשוב''' לדין החומש דליכא חיוב בזמה"ז דליכא אשם כמפורש ברש"י הנ"ל, אבל בנתן הכסף לאנשי משמר ודאי אף החומש א"צ להחזיר כיון שבשעה שנתנו הי' אשם כיפר החומש ג"כ, וכמו שהבאנו הדמיון מהפרת בעל ודו"ק:

{{עוגןמ|ז}} ואו) '''וראיתי''' בספר הנ"ל שהקשה מהא דכסף מכפר מחצה וכבר ישבנו זה, אך ראיתי עוד שם שהקשה מהא דיורשים משלמים חומשא דאבוהון אף דליכא אשם, ולכאורה יפה הקשה:

{{עוגןמ|ח}} ז) '''והנ"ל''' ליישב זה ועוד כמה קושיות וגמגומים בדין החומש א) שהרמב"ם כתב שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים, וכיון דכפרה הוא ממילא אינו יכול למחול כמ"ש התוס' בגזל הגר דכהנים, ובש"ס מבואר דחומשא ממונא ויכול למחול, ב) שהרמב"ם כתב פ"ח מהלכות גזילה ואבידה וז"ל אין מקריבין האשם עד שיחזיר הקרן וכו' מבואר דמשהשיב הקרן אפי' לכתחילה יכולין להקריב האשם אף שלא נתן החומש, והא דאין חומש מעכב ילפינן בש"ס ממעילה, וע"כ כ"ש דבמעילה יכולין להקריב האשם קודם שנתן החומש, וקשה הא דתנן בכריתות {{ממ|כ"ב}} בספק מעילה מועטת מביא מעילה וחומשה ואשם ומתנה אם עתיד ספיקו להוודע יהי' אשם וודאי, ולמה לו להביא החומש, הלא די שיתן החומש כשיוודע לו, כיון שאף לכתחילה יכול להקריב האשם בלא החומש ולמה יתן החומש על הספק ג דיליף בש"ס דהביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא מדכתיב האשם המושב לה' לכהן מלבד איל האשם אשר יכפר בו מכלל דכסף ברישא וקשה מהאי קרא נלמוד ג"כ דחומש ברישא דהא אמרינן לעיל האשם זה קרן המושב זה חומש:

{{עוגןמ|ט}} '''וכ"ש''' דקשה על הרמב"ם שאף לכתחילה יכול להקריב בלא חומש, ד) פירש"י במשנה וז"ל נתן הקרן לכהנים אין החומש מעכב מלהקריב האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן, ובתוי"ט תמה דמשמע דאם לא נתן כלל מעכב ומנ"ל זה, והביא מהרמב"ם שאינו מעכב כלל, ע"כ הגיה ולבסוף נותן, ואכתי קשה מילת עדיין וגם למה לו לרש"י לכתוב זה, ורש"י פרשן ולא פסקן, ולפענ"ד נראה להגיה ברש"י ולבסוף יתן, ובזה יתיישב הכל בלי מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, ואף לפי הגהת התוי"ט נוכל לפרש כן, אך לפענ"ד יותר טוב כמו שהגהתי ולאו תרוצי מתרצת לה וכו':

{{עוגןמ|י}} ח) '''ונעתיק''' דברי הש"ס זבחים {{ממ|נ"ב.}} א"ר ישמעאל קו"ח ומה שירי חטאת שאינה מכפרת טעונה גג יסוד עולה שמכפרת אינו דין שטעונה גג יסוד, אמר רע"ק קו"ח ומה שירי חטאת שאין מכפרין ואין באין לכפר כו' עולה שמכפרת ובאה לכפר כו' ובגמ' מאי בינייהו שירים מעכבים איכא בינייהו ר'  ישמעאל סבר שירים מעכבים, פירש"י ר' ישמעאל דאמר אינה מכפרת כפורי הוא דלא מכפר אבל עיכובא מעכבא רע"ק דמוסיף אין באין לכפרה אשמעינן דאין מתן דמים של מתנות תלוי בהן ולא מעכבי שירים להזאות, ר"פ אמר מיצוי חטאת איכא בינייהו וכפירש"י הנ"ל, והכי קי"ל דמיצוי חטאת העוף מעכב אף שאינו מכפר:

{{עוגןמ|יא}} '''ט''' והנה לפי המבואר דאף שאינו מכפר אין הכרח שלא יעכב יתעורר עוד קושיא בהא דיליף הש"ס דאין חומש מעכב מדכתיב באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב, ופירש"י משמע אין סליחה אלא בשניהם, מ"מ יעכב אף שאינו מכפר דומיא דמיצוי חטאת העוף. בפרט דמקרא דלעיל דהאשם המושב מוכח דהמושב זה חומש צריך ג"כ להקדים קודם האשם כמו הקרן:

{{עוגןמ|יב}} יוד) '''וקושיא''' זו הוקשה לרש"י ז"ל, ע"כ האיר עינינו בפירוש שכתב במשנה אם לא נתן עדיין ולבסוף יתן, והוא לפי מה דאסיק הש"ס {{ממ|ק"ד}} דכיון דאודי לי' הוה גבי' כפקדון עד דשקיל לי' ויצא אף ידי שמים רק בנשבע דרחמנא אמר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, והתינח בקרן, אבל בחומש דא"צ להוליך אחריו למדי שוב אמרינן כיון דאודי כפקדון דמיא וכמו שהשיב החומש, והיינו דדווקא הקרן שהיא גופי' מכפרת ע"כ אין לו כפרה עד דמטי לידי', אבל חומש שהוא עצמו אינו מכפר רק שהוא תנאי שאין מכפר אם לא החזיר החומש ע"כ א"צ להוליך למדי וסגי באודי לי':

{{עוגןמ|יג}} יא) '''ושפיר''' מיושב הקושיא שבאות ג', דהא כתיב המושב נמי קודם האשם, דאה"נ דצריך ליתן החומש קודם האשם, אלא דכיון דאודי כפקדון דמיא וכמי שהחזיר דמי:

{{עוגןמ|יד}} יב) '''ומיושב''' נמי הקושיא שבאות ב' ממתני' דכריתות, דהתם שעדיין לא נודע וספק אם יתוודע לו בזה לא שייך לומר שהוא כפקדון אצלו, שהרי לא ירצה ליתן עכשיו ועדיין אינו ברשות הקדש, ע"כ מוכרח ליתן החומש תיכף אף אם לא יתוודע לו:

{{עוגןמ|טו}} יג) '''ומיושב''' הקושיא שבאות א', ודברי הרמב"ם מזוקקים שבעתים שכתב וז"ל שהחומש והאשם לכפרה הם באים, הבט לשונו שלא אמר שמכפרים, שבאמת החומש אינו מכפר, רק לכפרה הם באים והוא לשון הש"ס זבחים הנ"ל דרע"ק דאמר שאין באים לכפרה ס"ל שאינו מעכב ור' ישמעאל שס"ל מעכב לא אמר שאין באים לכפרה, דלדידי' בא לכפרה, וע"כ בחומש שמעכב אלא שאינו מכפר כתב הרמב"ם שבא לכפרה, וגם האשם בא לכפרה אף שמכפר ג"כ, שכן לשון הש"ס זבחים תחילת עולה שמכפרת ובא לכפרה, וע"כ מיושב שפיר הא דחומשא ממונא, דכיון דאודי לי' ונתחייב הו"ל כפקדון ויצא ידי שמים ושוב הוא חיוב גרידא, וע"כ כשמת מ"מ חייבים היורשים לשלם החומש כיון דכפקדון הוא אצלו וכאלו כבר החזיר החומש לנגזל שהפקידו אצלו, ואף שעדיין לא החזיר הקרן ומת והחומש בעצמו אינו כפרה ונמצא שלא כפר כלום, מה בכך, מ"מ מחיים הי' מחוייב ונתן והא אביי לא הוכיח דכסף מכפר מחצה אלא משום דאדעתא דהכי לא נתן, וכמו שהקשה ע"ז מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין, אבל לא משום דלא נתכוין אלא לפרעון ובאמת לא הי' מחוייב. דא"כ לא הי' מקשה כלום מיבמה, אלא ודאי הי' פרעון אז שאז הי' מחוייב, וע"כ בחומש דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא נתן, דכיון דאודי לי' ממילא כפקדון דמיא וא"צ שום כוונת הקנאה שפיר נעשה אצלו כפקדון אף שלבסוף לא כיפר כלום:

{{עוגןמ|טז}} יד) '''ומעתה''' לק"מ על הרא"ש דכיון דכמאן שנתן לו מחיים דמי ואז הי' אשם, ומה שהביא ראי' בספר הנ"ל מהא"ז דכתב דין קרן וחומש ושיירי' לאשם מכלל דבזמה"ז מיירי, ודאי אין ראי' דאטו הגהת אשרי בשם הא"ז מעתיק דיני המשנה, הלוא לא הביא רק המחלוקת בדין נותן לבניו ובאשם דליכא מחלוקת לא כתב, גם מהרמב"ם בס' המצוות שכתב חומש בכלל מצוות הקרן אין ראי' דאמת שהוא מצוה בפ"ע אבל מ"מ כפרה אחת היא כמו שאמרו כסף מכפר מחצה, וע"כ אין כפרת כסף בלא אשם וכמ"ש לעיל באריכות ודינו של הרא"ש אמת ויציב:

{{עוגןמ|יז}} טו) '''ובמ"ש''' ניחא ליישב פירש"י במשנה דהגוזל את אביו ונשבע לו משלם קרן וחומש לבניו פירש"י דבמת אביו ואח"כ הודה איירי, ועיין במהרש"א שכתב שתלמיד טועה כתבו, ולמ"ש מיושב היטב דבהודה בחיי אביו כיון שהודה כמו שנתן לו החומש דמי וירש הבן החומש עם שאר נכסיו, ומיושב ג"כ הרמב"ם שכתב דגזל הגר הניתן לכהנים כשהודה לאחר מיתת הגר, ולמ"ש מיושב היטב דע"כ קרא בהכי מיירי דאל"כ למה יתן החומש לכהן: