העמק שאלה/צג: הבדלים בין גרסאות בדף

'''שאילתא''' זו אינו בכת"י. רק משאילתא דלהלן דבק"ח עד סוף אי' בכת"י פ' תצא. וכן היה לפני המעתיק וציין עלה בסי' קנ"ה ומשנה לא זזה מהדפוס.  

'''דאי הוי כתיב ביום ה"א בשבת לא כו'. ''' כבר העיר בש"ש דבסוגיא דשבת מבואר דאי כתיב בשמיני ס"ד דבשבת לא ומדכתיב ביום נ"ל אפי' בשבת. ויש מגיהים בדברי רבינו דאי לא הוי כתיב וביום כו'. ולי נראה ליישב גירס' דילן. דבאמת קשה הא ביבמות ד' ע"ב מסיק הש"ס דוביום לרבות מילה שלא בזמנה ביום ולא בלילה. וכן כתב רבינו שאי' ל"ז. ועי' תוס' שם ד"ה מר סבר. והנה ר' יוחנן דדריש בסוגי' דשבת מהא דכתיב ביום אפי' בשבת לטעמיה אזיל דס"ל ביבמות מילה שלב"ז כשר בלילה. אבל לבריי' דת"כ ופסק הלכה דמילה שלא בזמנה דוקא ביום מדכתיב וביום מנ"ל תו למדרש שדוחה שבת וצ"ל. דאי כתיב ביום ס"ד למדרש חדא דרשה או שדוחה שבת. או דאפי' מילה שלב"ז בעינן יום. אבל השתא דכתיב וביום. דרשינן תרתי. נמצא דת"כ לא מדוקדק כר"י. דלר"י מביום נ"ל ולהברייתא מוביום נ"ל. פי' כיון דכתיב וביום דרשינן תרווייהו והיינו מש"כ רבינו אי הוי כ' ביום ה"א בשבת לא. פי' והא דכתיב ביום יתירא אפשר לדרוש מילה שלא בזמנה. השתא דכתיב וביום אפי' בשבת. וה"נ לעיל שאי' ל"ז לענין שלב"ז דאי כתיב ביום דוקא בזמנו והא דכתיב ביום יתירא שהרי משבעת ימים נ"ל ולא לילות. נימא דאפשר לדרוש ביום שדוחה שבת. השתא דכתיב וביום אפי' שלא בזמנה בעינן יום:  

'''לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. ''' ולמד בגמ' מדכתיב ביהושע ושוב מול את ב"י. מאי שוב אלאלאו לפריעה. והוסיף רבינו ומנלן דפריעת מילה דחי' שבת פי' כיון דבמילה דכתיב בתורה אין פריעה בכלל עד שבא יהושע כדא' ביבמות שם. ועיקרו הל"מ כמש"כ התוס' ד"ה לא ניתנה כו'. א"כ מנלן דרבוי דקרא דכתיב ביום אפי' בשבת קאי גם על פריעה. וכ"ת באמת הל"מ הוא שדוחה שבת ג"כ. הא ליתא שהרי אנן לא ידענו שהוא הל"מ כמו אינך הל"מ שידועים לנו עד היום. אבל פריעה לא ידענו אלא שאנו סומכין על יהושע שהיה לו ידוע הל"מ ואתי אסמכיה אקרא וא"כ מנ"ל דקיבל יהושע שדוחה שבת. וע"ז משני רבינו דגם זה רמז בקרא וע"כ גם הוא קיבל הל"מ. מדכתיב שנית מקיש סוף מילה לתחילת מילה כו'. ובגמ' איתא האי הקישא דשנית בל"א מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה כו'. ופרש"י סוף מילה ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה. מבואר דמפרש סוף מילה היינו סוף חיתוך ולא כר"ת שהביאו התו' ד"ה סוף מילה שמפרש על סוף פריעה. ולפרש"י לא נדרש שנית באופן דרשא דשוב. וכ"ת לפי' רש"י מנלן דפריע' מעכב. לק"מ דכיון דכתיב שוב מול על פריעה מבואר דפריעה היינו סוף מילה ממש. ולא נצרכנו אלא לרבות סוף מילה וממילא פריעה בכלל. ולפי זה אזדא קושית רבינו מעיקרא. מנלן דפריעה דחי שבת. דממילא דחית שבת ג"כ ידענו מושוב מול דפריעה היינו מילה. וכן הסביר מעצמו הגאון חתם סופר סי' רמ"ט. ובחנם הרעיש בעל ש"ש בקושיא זו. דודאי לפרש"י כמו שידענו דפריעה מעכב בלא דרשה בפ"ע ה"נ דחית שבת. אבל רבינו מפרש הא דאיתא. בגמ' אף סוף מילה היינו פריעה. ולא שהוא מילה ממש. אלא שהוא מילה שניה ונקראת סוף מחמת שבה נגמר מצות מילה. וכיב"ז אית' בפ' הזהב (בבא מציעא ד' מ"ד ב)' דקרי להקדש שני סוף הקדש ע"ש. ולפריעה הוא דנצרך לן דמעכבת אבל סוף חיתוך פשיטא מהא דכתיב המול ימול כדעת ר"ת ז"ל. ולהכי שפיר הקשה דאכתי מנלן דפריעה דוחה שבת. ומשני דכמו שהוקשה להא דמעכב. כמו כן הוקשה שדוחה שבת כמילה ראשונה שהיא החיתוך. ונ"מ בין שיטת רבינו לשיטת רש"י. הוא שאלת הגאון הנ"ל. אי יש לברך על הפריעה לבדה אקב"ו על המילה או על פריעת מילה דלפירש"י ודאי יש לברך על המילה שהיא סוף מילה ממש. אבל לדעת רבינו ור"ת היא מילה שני' ונקראת פריעה [ודע דמה שנדפס בתוך תשובת ח"ס וכעת מצאתי בשאי' פ' אחרי כו' היה גליון בצד התשובה בכמה שנים אחרי כתיבת התשובה. והוא סותר פסק התשובה לברך על המילה. והמסדר תשובה זו להדפיסה העמיד הגה"ה זו בתוך דבריו בטעות. וניתן לטעות דהשאילתות אינו סותר דבריו ז"ל] ולגי' ר"ח שהביאו התו' ד"ה בקונטרס. דגריס א"כ מאי שוב ומאי שנית. ודילמא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה כו'. אם כן נ"ל מצות פריעה אליבא דרב מדכתיב שוב ושמת והוא ל"א שכ' רש"י והכי סתים רש"י בפירוש ספר יהושע דמשנית ל"ל פריעה. ואע"ג דהגמר' דחי ומקשה ודילמא כו' מכ"מ רב לא סבר הכי וס"ל דסוף מילה מעכב נ"ל מהמול ימול. וע"כ שוב ושנית לפריעה אתו. ולכאורה עדין ק' מנלן דפריעה מעכב. וע"כ צ"ל ג"כ כמש"כ לפרש"י בפי' הסוגיא דלהא לא איצטריך כלל כיון דגלי קרא דפריעה היא סוף מילה ממש. וממילא דוחה שבת ומברכין עלה על המילה כמו על ציצין שנשתיירו מן החיתוך. וראוי לדעת דדברי רבינו אלה העתיקם בה"ג ה' מילה כהוויתם:  

'''איני והא תני לודא כו'. ''' הגי' לפנינו במס' שבת איבעיא להו מי בעינן מעל"ע. ת"ש דתני לודא יום הבראתו כיום הולדו. מה יום הולדו לא בעינן מעל"ע פי' שמונה ימים שלו. אף יום הבראתו לא בעינן מעל"ע פי' שבעה ימים שלו. ודחי לא עדיף יום הבראתו מיום הולדו. דאילו יום הולדו לא בעינן מעל"ע ויום הבראתו בעינן מעל"ע. וצריך באור א"כ לענין מאי הוא כיום הולדו. הא לא דמי לא למנין הימים ולא למעל"ע. ופרש"י ד"ה לא כיום הולדו דקתני למיתב ליה ז' כו' אינו מבואר. אבל ביבמות פרש"י מבואר וז"ל והא דתני לודאה יום הבראתו כיום. הולדו הא אתי לאשמעינן דצריך להמתין עד יום שמיני. ור"ל דשבעה ימים מעל"ע הויין שמונה ימים. ועדיף משמונה ימי מילה. דאי נולד בשני בשבת בחצות נימול בשני עם הנץ החמה ואי הבריא בשני בחצות נימול בשני בחצות. ושמואל דקאמר שבעה ימים. יש לפרש שאינו מעל"ע וא"כ נימול ביום א'. ויש לפרש מעל"ע ונימול בשני בחצות. ולנוסחא זו מתקיים הגי' ביבמות ד' ע"א וניתיב ליה כל שבעה דאמר שמואל כו' ואח"כ מקשה ונמהלי' מצפרא כו' דבמימרא דשמואל גופא אסתפק להש"ס. אבל רבינו מפרש בסוגי' דשבת מאמר שמואל כל שבעה משמע מעל"ע דאלת"ה מאי כל שבעה נימא שבעה ימים. ובה"ג שם העתיק בזה"ל ואמ' שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבע' להברותו מעל"ע איני כו'. ונראה דחסר בנוסחת רבינו תיבת מעל"ע. ומקשה הגמרא איני והתני לודא יום הבראתו כיום הולדו. אלמא דשבעה דהבראה אינו מעל"ע וכמו שמונה ימי לידה. ומשני לא יום הבראתו כיום הולדו ועולה מן המנין כו'. גם בזה מפרש לא כרש"י הנ"ל אלא ה"פ דקמ"ל דשוין לענין דעולה יום הזה מן המנין דס"ד אי' הבריא בחצות יום שני לא נמנה יום שני כלל. ובעינן שבעה ימים מעל"ע. וא"כ נימול יום שני לערב. או יום שלישי בבוקר קמ"ל דנימול ביום שני בחצות. מיהו עדיף כו'. וקרוב לומר דרבינו גרס הכי אמרי לא יום הבראתו כיום הולדו ועולה מן המנין ועדיף כו'. ובה"ג חסר כ"ז אלא גריס לא עדיף יום הבראתו כו'. ומכל מקום הכוונה כדעת רבינו. מיהו שמואל ס"ל בפשיטות דבעינן מעל"ע. ומש"ה יישב הכי הש"ס ביבמות בפשיטות. ולא גריס רבינו התם דאמר שמואל כו' דאם כן מאי מקשה תו ונמהליה מצפרא כו':  

'''מי אמרינן המול לכם כתיב והא נמי הא מהיל א"ד כו'. ''' אין לפרש דבדאורייתא קא מיבעי לן כדמשמע לכאורה מלשון רבינו. דהא הלכה פסוקה משוך א"צ למול מה"ת ע' יבמות ד' ע"ב ורבינו ג"כ פירש ראשית דבריו צריך למולו מפני מראית העין או לא. אלמא דלא אסתפק לן אלא מדרבנן. אלא ה"ק מי אמרינן דכיון דכתיב המול לכם לא חיישינן שיהא נראה מהול אף מדרבנן. כדאיתא במנחות ד' ל"ז ב' והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ולא בעינן שיהא תפילין ש"י מגולין משום מה"ע. א"ד כיון דלא חזי כדלא מהיל דמי ומדרבנן משום מה"ע. מיהו עיקר דין דמשוך א"צ למול מה"ת נ"ל במכילתא בא פרשה ט"ו מדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי' שעה א' שאפי' חזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה. ולא הביא רבינו הא דהמול לכם. אלא כיון דבפי' כתי' שא"צ לחוש למה"ע אין ראוי לחוש אפי' מדרבנן וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ז. א"ד מכ"מ חיישינן למראית העין:  

'''תניא נמי הכי כו'. ''' בגמ' אי' תניא רשב"ג או' קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו כו' ופליג אדשמואל ומפרש בגמ' במאי פליגי בנראה ואינו נראה. ופסקו הראשונים להקל לפי שהוא בדרבנן. אבל רבי' גריס דרשב"ג כשמואל ס"ל. וכבר נראה בפי' רש"י שהיה גירסא אחרת ע"ש:  

'''דא"ר חנינא מ"ד אחרי כו'. ''' ע' מש"כ לעיל שאילתא ג' אות ב' בס"ד. ובכת"י פ' תצא אי' בשאי' זו ג"כ אר"ח ב"ח מ"ד אחרי ה' ילכו כאריה ישאג. ומשמע שכך היה נוסחא שלו בגמ' אבל בפי' כת"י אי' דאר"ח וקרא אחרי ה' אלהיכם תלכו. וצ"ל כמ"ש שם ובפתח העמק הראשון אות ח' בס"ד:  

'''ואפי' בן גילו נמי כו'. ''' חד מן שתין בצעריה הילכך חייב כו' ותיבת הילכך אינו מובן. אלא דאי' הכי גם בכת"י. אולי קאי על הא דקאמר רבינו וכי אזיל לא אזיל לחודי' כו'. וטעמו של רבינו פשוט משום דהוי בגמרא א"כ ליעלין שתין ולוקמוהו. ומשני כעישורייתא דבי רבי דתני' רבי אומ' בת הניזונת מן האחים כו' וחוזרות וחולקות בשוה. למדנו מכאן דאע"ג שבאו עשר בנות כא' אינן נוטלות כל הנכסים. אלא דנין אותם כבאים זא"ז. ה"נ אפי' באו ששים ב"א כא' אין נוטלים כל א' א' מששים. אלא מן השמים מחלקין כחשבון הבנות. ומש"ה ראוי שלא ליעול בן גילו לחודיה אלא עם עוד א' ולמטייה שיבא בהדיה. ודע דדברי רבינו אלה לא מצאתים בשום ספר מן ראשון ועד אחרון וזה פלא:  

'''ואין דל אלא חולה שנאמר ויאמר כו'. ''' בגמ' איתא שנאמר מדלה יבצעני א"נ מן הדין קרא מדוע תה ככה דל וגו'. ונ"מ דקרא דחזקיהו המלך פי' דל חולה מסוכן שנוטה למות. כמו חולי דחזקיהו. ומקרא דאמנון פירושו דל חולה בעלמא ותרוויהו צריכי וכדאיתא התם כי אתי ר"ד אמר כל מי שמבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל מי שאינו מבקר את החולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. ופי' הר"ן דפעמים צריך רחמים שימות כגון דמצטער טובא וגם זהו מיקרי ביקור חולים. ולהכי מפרש הש"ס אשרי משכיל אל דל בתרי גווני בק"ח. אבל רבינו לא מיירי אלא בבק"ח שמבקש שיחיה כפשוטו וכדמפרש טעמא דכל מאן דשאיל בקצירא כו'. להכי לא הביא אלא פסוק דאמנון דאפי' חולה בעלמא ג"כ מיקרי דל וגורם לו חיים בהשכלתו עמו:  

'''דכד אזיל ומשאיל וחזי בצעריה בעי עלי' רחמי ''' וכי לא משאיל ביה בעי רחמי. עליה דלימות. מ"ט מתפח ומכסיפנא מיניה ותו לא בעי רחמי עליה. כ"ה הנו' בכת"י ופי' דהוא מתבייש ממנו על שלא נכנס אליו בהשתדלות להחיותו שהחזיקו למיואש והרי הוא חי וכדאי' בר"ה ד' י"ז דר"ה בר"י חלש על ר"פ לשיולי ביה חזי' דחליש ליה עלמא א"ל צביתו ליה זוודתא לסוף אתפח הוי מיכסף ר"פ למחזיי'. והא דאמר ר"פ צביתו ליה זוודתא כסבור למהר מיתתו כי כבר נתייאש ממנו דבאמת אסור להתעסק בצרכי המת עד שלא ימות. כדתניא באבל רבתי פ"א. [אלא שי"ל שלא אמר בפניו וע' ביו"ד סי' של"ט שני דעות בזה. ולדעת הריב"ש גם זה אסור. ול"ק מהא דאי' בר"פ מי שהוציאוהו למנ"מ למשמש ליה זוודתא דלמשמש שאני. שאין זה ניכר דלצורך תכריכי מתים עושין. ואם ישאר בחיים יתקן לצרכיו ובאופן שראוי. משא"כ צביתו ליה זוודתא משמע לתפור לו תכריכין] ולמאי אמר הכי ר"פ. אלא רמז להם שיבקשו על מיתתו דשוב לא יחיה. ויותר טוב למהר מותו משיצטער. ומש"ה אכסיף מיניה לבסוף. וה"נ כל מי שאינו מבקרו ומשתדל ביה כמיואש ממנו. מיכסיף לנפשיה אם ישוב לעלומיו. ומש"ה מבקש שימות. והרי הוא נוטל נשמתו:  

'''לא ליתיב לא אפורי' ולא על אצטביתא דאמר ר"י א' רב כו' ''' כ"ה בכת"י ובפי' כת"י:  

'''ומלאך המות מעל רגליו כו' ''' ומנין שמלה"מ מעל רגליו כו' בזוהר פנחס אי' בשם ר"מ ד' רל"ד ע"ב ובגין דא אוקמוה מארי מתניתא המבקר את החולה לא ליתיב מראשותיו משום דשכינתא על רגליו ולא לרגליו דמה"מ לרגלוי. האי לאו לכל בר נש אלא לבינוני אבל לצדיק גמור ה' יסעדנו על ערש דוי על רישיה. ושכינתא אסחר גופיה עד רגלוי. ובגין דא אתמר ביעקב ויאסוף רגליו אל המטה. ודא שכינתא דאתמר בה והארץ הדום רגלי. לרשע גמור מה"מ אסחר ליה בכל סטרא ודא יצה"ר דמה"מ אסחר ליה בכל סטרא כו'. אבל מדלא הביא הזוהר דרשה דמטתי בדמעתי וגו'. וגם ידוע דזוהר אור זה המדרש לא נתגלה עדין בימי רבינו. נראה שהיה נו' רבינו הכא בגמ'. ובגמ' נדרים ניכר החסרון דמביא הבריי' בזה"ל הנכנס לבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה כו' אלא מתעטף ויושב ע"ג קרקע מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה כו'. ואין זה טעם להא דיושב ע"ג קרקע שהוא משום שכינה. שהרי השכינה למעלה מעשרה כדאיתא בסוכה דף ה' א'. ותו דבבהכ"נ דשכינת' שרי' בגוי' או בשעה שיושבין ועוסקין בתורה דשכינה שרויה ביניהם כדתנן באבות פרק ג' ובכ"מ אטו אסור לישב ע"ג ספסל. אלא עיקר הגי' ויושב לפניו ע"ג קרקע וכ"ה בשבת ד' י"ב. והטעם מפני שהשכינה כו' קאי על דיוק לפניו ולא מראשותיו ולא ממרגלותיו של חולה. וברמב"ם ה' אבל פי"ד ה' ו' מבואר ולא למעלה מראשותיו וכן הוא ברי"ף פ"א דשבת. ונתן הברייתא טעם על שלא מראשותיו משום שכינה. ועל מרגלותיו חסר הטעם ונוסחת רבינו משום מלה"מ. אבל הא דלא ישב ע"ג מטה כו' הוא משום שלא יהיה גבוה מן החולה עצמו:  

'''וחולי העין. ''' בגמרא איתא ומחושי הראש ג"כ. אבל חסר הטעם. וכ' הרא"ש בפרושיו שטבע אחד לראש עם העין. ורבינו נראה דלא גריס ליה:  

'''מי אמרינן כיון דאזיל כו' חלשא דעתיה כו'. ''' בגמ' דשבת איתא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ופירשו האחרונים ז"ל משום שמא יצעוק בשבת ע' מ"א סי' רפ"ז. וקשה לי א"כ מ"ט דניחום אבלים. אבל מדברי רבינו למדנו משום עונג שבת:  

'''אין פוסקין צדקה על הציבור אלא להשיא יתום ויתומה כו'. ''' כ"ז חסר לפנינו בגמ'. וברי"ף ובתוספתא שבת פ' י"ד איתא ובזה"ל אפי' להשיא יתום ויתומה. וכ"ה בכת"י: