אברבנאל/ויקרא/ג: הבדלים בין גרסאות בדף

ואם זבח שלמים קרבנו עד וידבר ה' נפש כי תחטא בשגגה. כבר זכרתי למה הביאה התורה דיני המנחה אחר העולה ולא נזכרו השלמים קודם אליה שהוא כדי שיהיו קרבנות סדורים בסדר קרבן עולה ויורד כקרבנות חובה. ועתה אומר עוד אני שכוונה התורה בזה לומר שאם המתנדב ירצה שתהיה כל נדבתו לשי"ת לבדו יקריב עולות ואם ירצה שתהיה נדבתו לשם ולכהן יקריב מנחה. ואם ירצה שתהיה נדבתו לשם ולכהן ולבעל עצמו יקריב שלמים. ולמדנו מהסדור הזה שהמעולה בכל הקרבנות היא העולה שהיא כלה כליל לגבוה ואחריה המנחה ועל כן נקראת קדש קדשים. ואחריה השלמים וע"כ נקראת קדשים קלים. והנה א"כ היו שם ג' שלחנות קדושה הא' הוא המזבח שהוא שלחן ה' כמו שאמר ביחזקאל המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. הרי ששלחן ה' היה המזבח כי שם נשרף חלקו. והשלחן השני היה חצר אהל מועד שהיא העזרה כי שם היו אוכלים הכהנים את חלקם הראוי להם מהקרבנות שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה. והשלחן השלישי היה העיר ירושלם כולה כי שם היו אוכלים הבעלים את שלמיהם שנאמר ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכתב רש"י ואת חזה התנופה של שלמי צבור תאכלו במקום טהור וכי את הראשונים אכלו במקום טמא אלא הראשונים שהוא קדש הקדשים הוזכרה אכילתן במקום קדוש אבל אלו צריכין תוך הקלעים אבל צריכין הם להאכל תוך מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים מכאן שקדשים נאכלים בכל העיר הרי שהעולה היתה כלה נאכלת ונשרפת על שלחן ה' והמנחה קצתה היתה נאכלת על שלחן השם במזבח וקצתה על שלחן הכהנים בעזרה והשלמים קצתם היו נאכלים ונשרפים על שלחן השם ומזבחו וקצתם על שלחן הכהנים בעזרה וקצתם על שלחן ישראל בכל העיר. והנה התירה התורה בשלמים שיהיו מזכר או מנקבה רק שיהיו תמימים מבלי מום לפי שלא היו ענינם אלא השמחה וטוב החברה. ואמר ושחטו פתח אהל מועד לומר שלא תהיה שחיטתן על ירך המזבח כעולה אלא בכל מקום בעזרה. ולא זכר בשלמים קבלת הדם לפי שבאמרו וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם ידענו שקבלו אותו. שאם לא יקבלוהו איך יזרקו אותו. אבל פירש הכתוב מה הם האמורים שיקרבו על גבי המזבח מהשלמים. ואמר שאם היו השלמים מבקר יקריב החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות והחלב אשר עליהם והיותרת על הכבד. וכבר זכרתי למה הבדיל הקב"ה החלקים האלה למזבחו. גם נוכל לומר בזה סבה אחרת שהחלבים בהיותם באש היו עושים להבה פתאום והיה האש מסודר ויפה עמהם ולכך צוה על הכליות מפני שעליהם חלב הרבה ויותרת הכבד הוא המחובר אל החלב אשר על הקרב. והותרה בזה השאלה הי"ג. והנה אמר שתי פעמים שיקריב השלמים לפני השם כי ראשונה אמר תמים יקריבנו לפני השם ואחר כך אמר והקריב מזבח השלמים אשה לה'. לפי שבראשונה אמר יקריבנו לפני ה' להגיד שהקרבן ההוא בכללו היה מוגש ונקרב לש"י לא לכהנים מפני החלק שיאכלו ממנו ולא לבעלים מפני מה שישאר להם לאכול לשבעה ולמכסה עתיק כי הוא לא היה מגיש קרבנו אלא לפני השם לומר שהכל מאתו והוא יתן ממנו לכהניו כמצותו ואף לבעלים יתן לאכול משלחנו. האמנם כדי שלא נחשוב שיהיו השלמים הנגשים אל השם כלם כליל לגבוה כעולות הוצרך לומר והקריב מזבח השלמים אשה לה'. וביאר מהו אשר יהיה נקרב על המזבח מזבח השלמים. והנה לא פירש הכתוב בכאן למי יהיה הנותר מן השלמים וכן לא ביאר הנותר מהחטאות החיצוניות כמו שביארו במנחות שאמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו הסבה בזה היא שבכל סדר ויקרא זה לא בא לפרש אלא קדשי המזבח בלבד והניח משפט הנאכלים לכהנים ולבעלים לפרשם בסדר צו האמנם מה שנ' כאן במנחות והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו הוא כדי להשקיט המיית המעיין שבראותו משפטי העולות שיהיו נשרפות כלם על המזבח ויראו אח"כ משפטי המנחות שלא היה נקטר מהם אלא הקומץ והלבונה ישאר המעיין הומה ומצטער לדעת מה יעשה בנותר לכן פירשו הכתוב מיד ולא כל צרכו כי הנה לא פירש כאן מקום אכילת המנחה ההיא שתהיה בחצר אהל מועד כי הניח לבארו בסדר צו שהוא מקומו הראוי. ואחר שהעיר זה במנחות שהנשאר היה לכהנים לא הוצרך לאמרו עוד בשלמים ובחטאות חצוניות לפי שמן המנחות נלמוד שכל קרבן שלא היה קרב כלו לה' שהנשאר היה לבני אדם. והותרה בזה השאלה הי"ד. ואחרי שביאר משפט השלמים שיקריבו מן הבקר זכר אחריו משפט השלמים שיהיו מן הצאן והם שוה בשוה כשלמי הבקר אם לא שהוסיף באימורי הכשרים שצוה להקרי' ג"כ על המזבח האליה והיה זה לפי שרובו חלב כמו שנמצא בכבשים שבארץ המזרח אך שור ועז אין חלב באליתם. ואמר לעומת העצה יסירנה לומר שלא יחתוך האליה אלא כנגד בית הפרסות. והתבונן כי בשלמי הבקר נאמר והקטירו בני אהרן הכהן וכן קרוב ללשון הזה נאמר בשלמי הצאן והקטיר הכהן המזבח תמיד ההקטרה בלשון זכר יזכיר. אמנם בשלמי העז נאמר והקטירם הכהן המזבחה בלשון רבים. והטעם בזה שאמורי הבקר היו כמו' גדול וכן אמורי הכבש בעבור האליה היו כמו' גדול ולפיכך היה די שישימם על העצים מקובצי' יחד והם ישביעו ויהדרו המזבח בעשנם. אמנם אימורי העז היו כמות קטן בערך לאחרים ולכן היה הכהן מניחם מפוזרים על העצים ומפורדים כדי שישבעו ויהדרו את המזבח בעשן היוצא מהם ולכן בראשונים נאמרה ההקטרה בלשון יחיד ובאחרונה נאמר בלשון רבים. כיוצא בזה נאמר בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל ופרש"י בכנפיו עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שהריח ריח כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו ולמה אמ' הכתוב יקריב כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני וכן אומ' שהטעם באמרו בעולת העוף בכנפיו הוא הטעם שבעבורו נאמר בשלמי העז והקטירם בלשון רבים והרמב"ן כתב ומדרשו והקטירו והקטירם מה ת"ל והקטירו אותו הכשר לא הפסול והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים והקטירם כלם כאחד. ואתה תראה שבסדר ויקרא ובסדר צו בקרבנות קבע בכל מקום שיזכיר קרבן מן בקר אינו אומר דמו בכנוי אלא הדם ובצאן הוא אומר דמו בכנוי ואולי שהטעם בזה הוא שלפי שהיה דם הבקר מרובה ונתון בכח גדול א"א שלא יהיה נתן ממנו קצת חוץ למזרק ולזה נאמר בו הדם ולא דמו. אבל בצאן להיות הדם מועט ונתון בכח אמצעי באופן שיקחו כלם הכהנים במזרק נאמר בו דמו אבל רש"י כתב והקריבו הכהנים וזרקו את הדם מה ת"ל דם דם להביא את שנתערב וכו' יכול אף בפסולים ת"ל במקום אחר דמו. גם תראה שבשלמי הבקר נאמר והקטירו אותו בני אהרן המזבח על העולה אבל בשלמי הכבש נאמר והקטירו הכהן המזבח לחם אשה לה' ובשלמי העז נאמר והקטירם הכהן המזבח לחם אשה לריח ניחח כל חלב לה'. והטעם בזה שהראשון בא ללמד שאם בהקריב השלמים יהיה על המזבח עולה שעדין לא הוקטרה שנוכל להשים חלבי השלמים עליה ולהקטיר הכל יחד. והשני בא ללמד שאם בהקריב השלמים לא יהיה על המזבח שום קרבן שיוכל להקטיר חלבי השלמים לבדם. והשלישי בא ללמד שאם בהקריב השלמים יהיו על המזבח חלבים אחרים או חלבי חטאות ואשמות שיוכל לשום חלבי אלו השלמים עליהם ולהקטיר הכל יחד. ואמנם למה לא זכר שם שלמים בפרשת העז כמו שהוזכר שם עולה בכל פרשיות העולה ושם מנחה בכל פרשיות המנחה והשלמים בפרשת שלמי הבקר ובפרשת שלמי הכבשים הטעם בזה הוא שכבר אמר ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' ונזכר א"כ שם שלמים על כלל הצאן שהוא כולל כבשים ועזים ולזה לא הוצרך להזכיר שם שלמים בעז וגם בכשבלא הזכירו בראשונה כי לא אמר אם כשב הוא מקריב את קרבנו זבח השלמים. אבל אמר והקריב מזבח השלמים אשה לה'. וגם זה לא נאמר בכבש אלא מפני האליה שחדש בו ולזה הטעם עצמו לא הזכיר תמים בכשב ובעז. לפי שכבר נאמר ואם מן הצאן קרבנו תמים יקריבנו והוא כולל לכבשים ולעזים. ואמנם למה בחר השם בחלב ובדם להקריב על מזבחו ולמה אסר אכילתם לישראל הנה כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים. האחד הוא דעת הרב המורה שהיו כומרי עובדי הכוכבים בימים הקדמונים אוכלים הדם משור וכשב ועז ובזה היו עובדים לתועבותיהם ומתחברים עם השדים וכבר אמתה התורה הטעם וזה בענין הדם אבל בענין החלב לא גלתה דבר מזה. והטעם הב' הוא מה שכתב הרלב"ג שכפי השרשים הטבעיים החלב והדם הם מזונות רעים מזיקים לפי שכבר יתפרד מהדם החלק האוירי האשיי שנפרד מהב"ח וישוב ארציי ושכן הענין בחלב אבל זה אין מקום לו כי הדם הוא מזון יותר טוב מהבשר וכ"ש מהעצמות ואיך לא אסרה התורה אותם ואסרה את הדם גם שהחלב לא תפול בו הטענה הזאת בשום פנים והטענה הג' אמרו המקובלים דודי צח ואדום שאדום הוא מדת הדין והצח הוא מדת רחמים ולכך צוה יתברך להקריב לפניו מה שיורה על מדת רחמים והוא החלב ומה שיורה על מדת הדין והוא הדם. לרמוז שגם את זה לעומת זה עשה האלהים. והד' אמרו שהבריאות והיופי הוא סבות החטא וסבות הבריאות הוא הדם וסבות היופי הוא השומן ומי שדמו רותח הוא חוטא כמו הבחורים וכן השומן סבות החטא כמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב ט"ו) וישמן ישורון ויבעט ולכך צוה השם שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים והם המביאים האדם לחטא שהם הדם והשומן לרמוז שכן ראוי שיעשה האדם שישרוף ויבטל תאוותיו והדברים המביאים אותו לחטא. והטעם הה' מה שאמרו כת הדרשנים שהתענית הוא כקרבן שבו מתמעטים הדם והשומן וכאלו המתענה יקריב חלבו ודמו. וכן אמרו במסכת ברכות (ד' י"ז) רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהר"מ ה' אלהי שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני וגם זה טעם נכון הוא. ועוד טעם ששי אומר אני בזה עוד שהעונות נמשלו לאודם והסליחה נמשלה ללובן כמו שאמר הנביא (ישעיה א' י"ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ולזה צוה יתברך שיגישו על מזבחו הדם לרמוז שהם מודים על חטאתם לפניו על דרך אודה עלי פשעי לה'. ונאמר ואשמתנו גדלה עד לשמים ושיקריבו ג"כ החלב לרמוז לסליחה כאומר כי עמך הסליחה. הנה א"כ היו מקריבים הדם והחלב לרמוז שכמו שהחטאים נגשים לפניו כן הסליחה מלפניו תצא. הנה מפני הסבות האלה בחר השם בדם להזות ממנו במקדש ולהקריבו על המזבח ואסר אכילתו לכל איש ישראל. גם שהחלב נברא מהלבנה ומפני קורו ולחותו הוא בלתי נאות למזג האנושי והדם שיתילד ממנו ידמה לדם החזיר ומפני זה אסר אכילתו לישראל שראוי שיהיה עם חכם ונבון. ומלבד כל הטעמים האלה עוד תשוב ותראה בסדר אחרי מות ובסדר ראה אנכי טעמים אחרים יותר עצמיים ואמתיים באיסור הדם מפני שלמות הנפש ושווי המזג ושלמותו. והנה נזכר כאן אזהרת החלב והדם בין משפטי הקרבנות לפי שע"כ דבר בעולות ובמנחות והיה ידוע שאם לא יקדישום למנחות שכלם כאשר לא יקדישום הבעלים יאכלו אותו. ועתה שבא הכתוב לדבר בחלבי השלמים כשהשלים משפטיהם בקדשי המזבח בלבד בא הכתוב הזה חקת עולם לדורותיכם וגו' כל חלב וכל דם לא תאכלו ללמדנו שאין החלב והדם כמשפט בשר העולה וסולת ולחם המנחה שאם לא הקדישום יאכלו אותם לא כן משפטי החלב והדם של השלמים כי בין שיקדישום בעליהם בין שלא יקדישום הם אסורים באכילה וזה הדרך דרך בה בסדר צו שזכר העולה והמנחה והחטאת והאשם וקצת השלמים ומיד סמך להם אזהרת החלב והדם. האמנם בסדר ויקרא הזהירה התורה על אכילת החלב והדם ולא ביאר ענשו שהוא בכרת ובפ' צו חזר להזהיר עליהם לחייב עליהם כרת וכן עשה בעריות שבסדר אחרי מות הזהיר עליהם ובסדר קדושים גלה ענשיהם הנה הותרו עם מה שפירשתי השאלות הט"ו והט"ז: