העמק שאלה/קיח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) חלופי הנך בוכרי דשקלית מינייכו ופרקתינהו לדידכו דכתי' כו' כ"ה בכת"י. פי' דאז לקחתי לי כל בכור ובזכו' זה גאלתי אתכם. ובזה נצטוו ליתן לעולם פדיון הבכור חלף הבכורי' שלקחן לעבודתו ונתרחקו אח"כ הכי יש לפרש לפי גי' זו:

בע"מ נאכל לכהנים והוא שהתירו חכם. כ"ה בכת"י וכצ"ל. וה"ה ג' בני הכנסת ובמומין מובהקין כדאי' ס"פ כל פסה"מ. ולא בא רבינו אלא לאפוקי משאר הוראו' דת"ח רואה הוראה לעצמו משא"כ בכור צריך להראות לאחר וכמבואר בפ"ד ופ"ה דבכורות:

ב

(ב) ולא שנא בן חודש ול"ש פחות מבן חודש. ואהרן כו'. בכת"י אי' ול"ש בן חודש ול"ש פחות מבן חודש שנ' את הלוים. ואהרן נמי דלא הוי בההוא מניינא הא איקרי בניו הכהנים הלוים ואיתקש לדורות מנלן דכתיב כו'. והדרש מאת הלוים מתבאר בגמ'. והכי אי' פחות מבן חודש לא ליפקע לוי' לא תפקע אלמה אראב"א לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים הל"ק כדמר בריה דר"י משמיה דרבא דאמר בפ"ר תלא רחמנא ואהרן שלא היה באותו מנין לא ליפקע כו' א"ק הלוים הוקשו כל הלוים זל"ז כהנים מנלן כדריב"ל דא' ריב"ל בעשרים וארבע מקומות נקראו כהנים לוים כו'. ורבינו הביא דרשה דאת הלוים לפני הקו' ואהרן נמי כו'. היינו משום דס"ל דלאחר שיישב הש"ס בכל הכהנים דאיקרי לוים ה"נ אהרן בכלל. ובגמ' שקיל וטרי באהרן לחוד. באשר אפי' נימא דכל כהנים לא איקרי לוים מכ"מ באהרן כתיב הלא אהרן אחיך הלוי ומש"ה לא מקשה אלא משום שלא הי' באותו מנין דפקעי. וע"ז יישב הש"ס דכתיב את הלוים הוקשו כו'. אבל בסוף הסוגיא דנתיישב כל הכהני' ממילא הלא אהרן בכלל. מיהו למדנו מדברי רבינו בנוס' כת"י פי' הסוגיא. דרש"י פי' דישוב את הלוים הוקשו כו' קאי על כולהי תיובתא. על פחות מבן חודש. ולויה שילדה כו'. והתו' פי' דבזה דקאמר בפטר רחם תלא רחמנא. נתיישב קושיות אלו. ולא נצרכנו לדרשה את הלוים אלא לקושיא ואהרן כו'. והלא בדברי רבינו מבוא' כפרש"י. וע"ע אות ה' דלפי זה הפי' נתחזק פסק רבינו להלן:

ג

(ג) דכתיב והיו לי הלוים. וכ"מ שנאמר לי לדורות. בכת"י אי' לדורות מנלן דכתיב והיו לדורות יהיה. ובג' אי' והיו בהוויתן יהיו. והוא כעין דדרשינן במנחות דף ד' אשם הוא בהוויתו יהא. והתם פירושו שלא ישתנה ממה שכבר הי'. וזה לא מצינו לדרוש מלשון הוי' לדורות. ונוס' רבינו לפנינו מיושרת דלשון והיו לי קדריש דמשמעו לעולם. ומקורו בספרי פ' בהעלותך כ"מ שנאמר לי לדורות. ומפרש שם עשר דברים שנא' בהם לי:

אלא קדוש הוא. בכת"י מסיים דתנן כהנים ולוים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפה"ב ומפטר חמור:

ד

(ד) אי הכי בת ישראל שנישאת ללוי לחייב ברה כו'. ולא הזכיר רבינו כמו כן שנישאת לכהן וללוי. כמו דמיירי בכל הענין בכהנת ג"כ. היינו משום דפשוט לרבינו דלא נצרכנו לק"ו אלא בשביל לוים. אבל כהנים לפדה"ב פשיטא דפטירי. כיון דעיקר פדה"ב אין בו קדושה אלא מתנה לכהן. וזוכים לעצמם וכדתנן בערכין דף כ"ח בחרמים. הכהנים אינם מחרימין שהחרמים שלהם. ולא נצרכנו לכל הלימודים דכהנים כלוים דמי וכן להא דתנן הכהנים והלוים פטורין מק"ו. אלא משום פטר חמור דאסור בהנאה עד שלא נפדה אבל לא לפדיון הבן. והא דאיתא בחולין דף קל"ב מאת העם ולא מאת הכהנים גבי זרוע ולו"ק. הרי דבלא דרשה דקרא היה ס"ד דכהנים חייבים בזרוע ולחיים וקיבה אף על גב שהם חולין. שאני התם דכתיב מאת זובחי הזבח אפילו טבח כהן במשמע כדאית' התם. משו"ה איצטריך מעוט כשהם זובחים לעצמם. אבל שארי מתנות שאין בהם קדושה לא איצטריך למעט כהנים. ובזה יתיישב הא דתניא במכילתא פ' בא פט"ז ובספרי פרשה קרח באדם ובבהמה את שיש לך באדם יש לך בבהמה יצאו לוים שאין לך בו באדם אין לך בו בבהמה. ולא קאמר כמו כן יצאו כהנים ולוים כמו לשון משנתנו בבכורות פ"א כהנים ולוים פטורים מק"ו כו' היינו משום דהני תנאי דספרי ומכילתא אתיין כר' שמעון דסבירא ליה דפטר חמור שרי בהנאה קודם פדיון ואין בהם קדושה כידוע סתם ספרי ר' שמעון. וברייתא דמכילתא ס"ל גם כן כר' שמעון כדמוכרח מהא דתניא שם פרק י"ח אם לא תפדה וערפתו אם אין אתה פודהו עורפהו הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו ומנין שאסור בהנאה נאמר כאן עריפה כו'. וכל הני ברייתות אוקי הש"ס בבכורות ד' י' כר"ש ואפי' מאן דמיישב התם גם לר"י מודה דאתי לר"ש. מש"ה לא תנו אלא יצאו לוים. דכהנים פשיטא שא"צ לפדות פט"ח וליתן לכהן. וכ"ז מדויק בלשון רבינו כמ"ש דלא כפרש"י ערכין ד"ד א' בד"ה כהנים נפטרו מפדה"ב בפ"ק דבכורות מק"ו אם פטרו של ישראל כו'. [ ובשו"ת רשב"א סי' ש"ל משמע שלא הי' לפניו פרש"י על מס' ערכין ]. ואין לומר כיון דמכ"מ מצוה לאפרושי חמש סלעים אינו דומה לחרמים שמופרשין ועומדין ואין חסר אלא נתינה לכהן. משא"כ הכא אכתי בעינן לקיים מצות הפרשה. ונהי דלא ליבעי ליתן לכהן מכ"מ ס"ד דכהן בעי להפרי' וליקח לעצמו. הא ליתא שהרי בפט"ח לר' שמעון אי' בבכורות די"ב ב' דספק לית לי' דכיון דמפריש והוא לעצמו לא בעי להפריש כלל. הרי פשוט דמ"ע דהפרשה לא שייך אלא אם צריך ליתן לכהן או לאפקועי איסור. משא"כ פדה"ב לכהנים פשיטא דפטורים מלהפריש כלל. כיון שהמעות לעצמן. ולכאורה ק' למש"כ דהואיל שנותנים לו פשיטא שפטור מליתן. א"כ היכי כ' רבינו תחלה כהנת ולוי' שנישאת לישראל וילדה בכור מי מחייבין לפדותו או לא. הא בעלה של כהנת בל"ז פטור למש"כ התוס' קידושין דף ח' דפדה"ב שרי למישקל בשביל אשתו כהנת. כמו במתנות זרוע ולחיים וקיבה דאי' בחולין דף קל"ב דרב כהנא אכיל בשביל אשתו. ואם כן בעלה של כהנת ג"כ פטור מליתן וכמש"כ באמת הרשב"א והובא בש"ע יו"ד סי' ס"א לענין מתנות כהונה דמי שיש לו אשה כהנת פטור מליתן מזה הטעם. וה"נ לשיטת התוס' גבי פדה"ב. וא"כ דברי רבינו אינן מדוקדקין. וראיתי בתשובת הגרע"א סי' ר"ג שהקשה לפי דברי רשב"א אלו מסוגיא דבכורות דמ"ז. וע"ש שפקפק על עיקר סברה זו דכל היכי דנותנים לו הוא פטור. ומש"ה העלה דרק במתנות דסתמא ניחא לאשתו והוי כבא לידו ממנה. וכ"ז דוקא בדבר שהוא בעין משא"כ פדה"ב שאע"פ שמפרש דבר זה יהי' לפדה"ב מכ"מ הא אין החיוב דוקא על דבר זה ולא יצא מרשות נותן עד דמטי לידו דכהן מש"ה אין הבעל יכול להחזיק לעצמו בשביל אשתו דאינו יוצא ידי נתינה עד דלמטי' לידה ע"כ תורף דברי הגאון רע"א זצ"ל. והנה מה שפקפק על עיקר סברא זו דהיכי שנותנים לו הוא ממילא פטור כבר כתבנו שהיא משנה מפורשת בערכין לענין חרמים. מכ"מ אין זה שייך למה שנוטל בשביל אשתו דנימא דה"ה שהוא פטור. דודאי עיקר הטעם שנוטל בשביל אשתו הוא משום דודאי ניחא לה והוי כבא לידו ממנה כדברי הגאון ז"ל. ומעתה אפשר לחלק מטעם אחר. דודאי מת"כ ג"כ אלו נטל הבעל ומכר ונו"נ במעות ולא הוי מגיע לה שום הנאה לא הוי יוצא ידי נתינה לכהנת. ולא מצינו בגמרא אלא דהוי אכלי בשביל נשותיהם. והיינו דאלו נתנו להכהנות היו אוכלות ונותנות גם לבעליה' לאכול. וממילא שרי הוא ליטול ולאכול וברור דניחא לה ג"כ. ובזה האופן א"צ הבעל ליתן מת"כ משלו. אלא אוכלים בביתו. וה"ה ר"כ דנטל גלימא לפדה"ב. הוי הקרן שלה והוא מכסי ואזיל בה עד דבלי כדאיתא בכתובות דע"ט ב' ופשיטא דניחא לה בכך. משא"כ אלו לא מפריש הבעל עצמו פדה"ב. ולא מטי שום הנא' לדיד' מהיכא תיתי שיוצא בשביל אשתו מפדה"ב. ואפי' מפריש איזה דבר ג"כ מחויב ליתן לה לגמרי באופן שלא יהנה כלל. כדין מתנת הבעל לאשה שאין לו פירות כדאי' ב"ב דנ"א ב'. וא"כ אין נ"מ במה שיש לו אשה כהנת כלל. ובעיקר הדין אי ס"ל לרבינו כהן אפי' כהנת בפדה"ב אכ"מ ויבואר אי"ה בסי' קנ"א:

ה

(ה) ואליבא דמר ברי' דר"י. הרא"ש בשם רמב"ן כ' בפ' יש בכור דנוסחת רבינו הכי בגמרא דחולין. מיהו מפרש"י שם משמע דלא גרסינן הכי. ומכ"מ מפרש דעת מרימר הכי ולאפוקי מדר"פ יע"ש ולזה כוונו התו' בכורות שם מש"כ כותי' פסקינן בחולין פ' הזרוע כו'. פי' דלזה כוון בעל הפסק בסוגי' דחולין. וע' מש"כ הרא"ש הכרחי' לזה. ויש להוסיף דע"כ לא הוצרך מרימר לפסוק כר"א בר אהבה אלא לפי הפשט דמשמע לויה שילדה אפי' מישראל. דאי כר"פ דדוקא מנכרי פשיטא דהלכה כר"א ב"א שהרי ליכא מאן דפליג עלה. וכל הילכתות דמרימר שם כרב וכעולא ור"ח אינו אלא משום דאיכא קושיות על הני שמעתתא יע"ש. אלא ודאי עיקר פסק מרימר הוא משום דמשמע אפי' מישראל וע"ז יש קושיא דמשפחותם לבית אבותם כתיב מש"ה הוצרך לפסוק דמכ"מ כך הלכה. והרמב"ן ז"ל הוכיח עוד מהא דבכורות ד"ד דפריך לויה לא תפקע אלמה א' ר"א בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מח"ס ומשני הא ל"ק כדמר ברי'. דר"י דאמר אפי' ילדה מישראל דפ"ר בישראל תלא רחמנא ולא קאמר אי נמי כדר"פ. והרא"ש דחה ראי' זו משום דלא אפשר לומר הכי דהא פריך לויה לא תפקע כמו לוי והוצרך לדמר ברי' דר"י ולר"פ אין ה"נ לא תפקע כו'. ונראה דפליגי רמב"ן ורא"ש במחלוקת פרש"י ותו' שם דרש"י מפרש שבהא דקאמר כדמר ברי' דר"י עדיין לא נתיישב הקו' פחות מבן חודש ולויה דלא פקעה במדבר לא תפקע עד דמסיק א"ק הלוים הוקשו כל הלוים זה לזה ולויה בכלל ולזה מהני מה שבפ"ר תלא רחמנא. וה"נ מתיישב לפי האמת שמעתתא דר' אבא אפי' לרב פפא דמיירי בילדה מכותי. והא דפטרה היינו משום דהוקשו כל הלוים זל"ז ונקיבות בכלל כמו פחות מבן חודש. וא"כ שפיר מוכיח הרמב"ן מדלא קאמר א"נ כדר"פ וזהו שיטת רבינו כמש"כ באות ב'. אבל הרא"ש מפרש כהתו' דבזה דקאמר בפ"ר תלא רחמנא נתיישב הקושיא לויה לא תפקע גם עד שלא ידענו מהקישא דא. וא"כ זה אינו מתיישב אלא למר ברי' דר"י משא"כ לר"פ דלא ס"ל הא דבפ"ר ת"ר ובאמת לא פטרה אלא בילדה מכותי הדר הקושיא למקומה דאפי' ילדה מכותי לא תפקע דלא פקעה במדבר. ונהי שאין לנו קושית הש"ס מהא דלמשפחותם לב"א מכ"מ לא תפקע מחמת דלא פקעה במדבר. ולא מתיישב זה המאמר עד דמסיק היקשא הלוים זל"ז ואכתי לא באנו לזה. מש"ה לא קאמר אלא אליבא דמר ברי' דר"י ואזיל ראי' זו דרמב"ן. ובאמת מש"ה לא הוכיחו התו' בדמ"ז מסוגי' זו דהלכה כדמר משום דלשיטתייהו אזלי. הא מיהא פסק רבינו שרירין וקיימין בלי חולק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף