ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/נה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה נה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זהב מזוקק לקטורת. ונחושת נבוב לדשנה. היינו פרשת מזבח הפנימי. דהיינו מזבח הזהב. מדכתיב (סו"פ תצוה) ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שטים וגו' וצפית אותו זהב טהור וגו' וזהו שכתב זהב מזוקק. דהיינו זהב טהור. ופרשת מזבח החיצון. מדכתיב (פ' תרומה) ועשית את המזבח עצי שטים וגו' וצפית אותו נחושת וגו' נבוב לחות תעשה אותו וגו'. וזהו שכתב ונחושת נבוב. והוא מזבח החיצון שנקרא בכל מקום בקרא מזבח העולה. וזהו שכתב לדשנה. מלשון הכתוב (תהלים כ' ד') ועולתך ידשנה סלה. וגם יתכן משום דמצות תרומת הדשן שבכל יום לא היתה אלא במזבח העולה. וגם בפרשת המסעות כתיב ביה ודשנו את המזבח. ואע"ג דגם מזבח הקטורת מצוה לדשנו בכל יום. כמבואר במתניתין דתמיד (פ"ג מ"א) ובשאר דוכתי. כבר כתב הרמב"ן ז"ל (במלחמות רפ"ק דיומא) שאין לזה עיקר מן התורה. ואינו אלא מדבריהם עיי"ש. ואע"ג דבירושלמי (פ"ב דיומא ה"ב) נפקא ליה הכי מקרא עיי"ש. ומשמע מהתם דמדאורייתא הוא. ועי' מש"כ בזה הרב המגיה בריטב"א (יומא ל"ג ע"ב). מ"מ גם לפ"ז לא כתיב בהדיא בקרא אלא במזבח העולה בלבד. ומה שקרא למזבח החיצון נחושת. אע"פ שלא היה מזבח נחושת אלא במשכן. אבל לדורות כתיב מזבח אבנים תעשה לי. ובפרק במה בהמה (שבת נ"ה ע"א) פרכינן מזבח נחושת מי הוה. ופירש"י ז"ל מי הוה מזבח הנחושת בימי יחזקאל. והלא שלמה גנזו ועשה מזבח אבנים עיי"ש. מ"מ הרי כבר כתבו בתוס' שם (ד"ה מזבח נחושת) דגם מזבח של אבנים של שלמה נקרא מזבח נחושת. כדכתיב (ד"ה ב' ד') ויעש שלמה את מזבח הנחושת עיי"ש בדבריהם. וכן מבואר בזבחים (פרק ק"ק ס' ע"א) עיי"ש ובפירש"י שם (ד"ה הכי קאמר). ובשלטי הגבורים (פרק כ"ו) העלה דגם המזבח שעשה שלמה אע"פ שהיה של אבנים. מ"מ מחופה היה לוחות של ארז ומצופה נחושת. והביא כן שם גם בשם הרלב"ג (במלכים א' ח') עיי"ש. וגם הביא שם ראיה מוכרחת לזה מקראי דיחזקאל שגם אחרי גלות יהויכין היה במקדש ראשון מזבח נחושת. ותמה הרבה על רש"י ורד"ק ורלב"ג ז"ל שלא הביאו ממקרא זה עיי"ש בדבריו. אבל דבריו אלו תמוהים אצלי. שהרי כבר הקשו בפרק במה בהמה שם בגמרא על הך קרא דיחזקאל ותירצוה. ומ"מ לעיקר דבריו נראה דאין סתירה מסוגיא דהתם. דאפשר לומר דאע"ג דמזבח של שלמה נמי היה מצופה נחושת. מ"מ פריך מזבח נחושת בימי שלמה מי הוה. משום דמ"מ כיון שעיקרו של אבנים הוה. לא הו"ל לקרותו מזבח הנחושת. וכן מתבאר מסוגיא דזבחים (שם ס"א ע"ב). דאמרינן התם אמר ר"ה אמר רב מזבח של שילה של אבנים היה. דתניא ראב"י אומר מה ת"ל אבנים אבנים אבנים שלשה פעמים. אחד של שילה ואחד של נוב וגבעון ובית עולמים. ומותבינן עלי' התם. ומסיק הוא דאמר כרבי נתן דתניא ר"נ אומר מזבח של שילה של נחושת היה חלול ומלא אבנים עיי"ש. הרי בהדיא דאע"ג דרב קאמר דמזבח של שילה של אבנים היה. אע"פ כן קאמר דס"ל כרבי נתן דאמר שהיה של נחושת אלא שהיה מלא אבנים. וע"כ היינו משום דכיון שהיה מלא אבנים מזבח של אבנים מיקרי. ולא מזבח נחושת. ועוד שנראה דמשם ראיה נכונה לדעת הרלב"ג ושלטי הגבורים. דכיון דמזבח של שילה היה של נחושת אלא שהיה מלא אבנים ודאי גם של נוב וגבעון ובית עולמים היו כן. שהרי כולם דריש להו מדכתיב בקרא שלשה פעמים מזבח אבנים. וא"כ נראה דודאי אין לחלק ביניהם. ועכ"פ מבואר עפ"ז דשפיר כתב רבינו הגאון ז"ל נחושת במזבח החיצון שלדורות. כיון דהכי נמי אשכחן בכמה דוכתי בקרא דקרי ליה מזבח נחושת יהיה מאיזה טעם שיהיה. אי משום שהיה במקום מזבח הנחושת של משכן. או משום שגם הוא היה עכ"פ מצופה נחושת. או מטעם שכתבו התוס' בסוגיא דשבת שם. ועי' זבחים (ס' ע"א) ובפי' רש"י ובתוס' שם (ד"ה הכי קאמר):

אמנם מה שמנה רבינו הגאון ז"ל מזבח הקטורת. ואעפ"כ מנה לקמן (פרשה ס"ה) פרשת הקטורת שכולל בה גם מצות ההקטרה בבוקר ובערב. זה ודאי צריך ביאור. דהרי גם לדעת רבינו הגאון ז"ל ודאי אין למנותן אלא במצוה אחת. כמו שמנה מצות עשיית השולחן. וכולל בה גם מצות לחם הפנים ומערכותיו וסדורו על השולחן. וכן עשיית המנורה והשמן והדלקת הנרות כוללן במצוה אחת כמו שנתבאר לעיל. וא"כ מאי שנא מעשה מזבח הקטורת והקטורת שמנאן בשתי מצות חלוקות בפ"ע. והוא תמוה מאוד לכאורה. אבל נראה בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל (שורש י"ב) שאע"פ שאין למנות חלקי מלאכה מהמלאכות שבא הציווי בעשיית כל חלק וחלק מהן בפ"ע. כמו העולה שנצטוינו על שחיטתה. ועל הפשטתה. ועל ניתוחה. ועל זריקת דמה. והקטרת חלבה ואבריה וכיו"ב. שאין למנות כל אלה אלא במצוה אחת. וכן במעשה החטאת והאשם והשלמים. מ"מ ציווי שכולל כל מיני הקרבנות ואינו מתייחד במין אחד ממיני הקרבנות בלבד. כמו מצות על כל קרבניך תקריב מלח. שכוללת כל הקרב על המזבח כולן. וכן כל כיו"ב. יש למנותה מצוה בפ"ע. משום דבכל כיו"ב לא שייך לומר שאינה אלא חלק מחלקי המצוה. כיון שכל מין ממיני הקרבנות הוא מצוה נמנית בפ"ע. ומצות המליחה כוללת כולם. וע"כ לא יתכן לומר שאינה אלא חלק מחלקי מצוה אחת מהן עיי"ש בדבריו. ובמה שביארנו בזה במבוא (סי' ז' שורש י"ב) ובמנין העשין (עשה ק"ט) ושאר דוכתי. ולפ"ז נראה דגם כאן במצות מזבח הקטורת. ע"כ לא יתכן לומר שאין מצות עשייתו אלא מחלקי מצות הקטורת. שהרי אין מזבח הקטורת. מיוחד לקטורת בלבד. אלא גם להזאת דם פר ושעיר של יוה"כ. כדכתיב (בפרשת מזבח הקטורת) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים וגו'. וגם מזין עליו מדם פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח ושעירי ע"ז. וא"כ ע"כ לא יתכן לומר שאין מצות עשייתו אלא אחד מחלקי מצות הקטורת. כיון שהוא מיוחד גם למצות פר ושעיר של יוה"כ ולמצות פר העלם דבר של צבור. ושל כהן משיח. ושעירי ע"ז. שכל אחת מהן נמנית מצוה בפ"ע. וע"כ אין לנו אלא למנות אותה מצוה מיוחדת בפ"ע. ומהאי טעמא גם כן מצות מעשה מזבח העולה ע"כ לא יתכן לומר שאינה אלא מחלקי מצות עבודת הקרבנות שהרי עבודת הקרבנות כוללת ג"כ מצות רבות. שהרי כל מין ומין מכל מיני הקרבנות נמנה מצוה בפ"ע. וכולן צריכין למזבח העולה. ואי אפשר להן בלא מזבח ומצותן בכך. ונמצא דע"כ מצוה מיוחדת בפ"ע היא. משא"כ השולחן שהוא מיוחד רק לתכלית מצות לחם הפנים בלבד. שפיר אית לן למימר שאינו אלא מחלקי מצות לחם הפנים. ואין למנותו מצוה בפ"ע. וכן מצות מעשה המנורה שאינה אלא לתכלית מצות הדלקת נרותיה. הילכך ע"כ הו"ל רק חלק ממצות הדלקת נרותיה. ואין למנותה מצוה בפ"ע. כן נראה מוכרח ונכון בדעת רבינו הגאון ז"ל:

אלא דלפ"ז צ"ע אמאי לא מנה ג"כ עשיית הכיור וכנו. ועכצ"ל דהיינו משום שלא נצטוו על מעשה הכיור אלא לקידוש ידים ורגלים לצורך עבודה. כמפורש בהדיא בקרא. וא"כ אין מעשה הכיור אלא חלק ממצות קידוש ידים ורגלים לעבודה. וכבר נמנה מצות קידוש ידים ורגלים לעיל במנין העשין (עשה קכ"ז) עיי"ש. וא"כ הדבר קשה לכאורה לפי מה שנתבאר. דהא אין הכיור מיוחד לצורך קידוש ידים ורגלים בלבד. אלא גם השקאת סוטה טעונה מים מן הכיור. וכדתנן (פ"ב דסוטה ט"ו ע"ב) היה מביא פילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. ר"י אומר רביעית וכו' עיי"ש. וא"כ הו"ל ממש דומיא דמזבחות וכיו"ב. דכיון שכולל צורך קדוש ידים ורגלים לעבודה עם השקאת. סוטה. שכל אחת מהן נמנית מצוה בפ"ע במנין העשין. יש למנות הכיור מצוה בפ"ע. וביותר קשה דאע"פ שבפרשת הכיור לא נזכר צורך הכיור אלא לקידוש ידים ורגלים. מ"מ יותר יש צורך בכיור להשקאת סוטה מלקידוש ידים ורגלים לעבודה. לפי מאי דקתני בברייתא (פ"ב דזבחים כ"א ע"ב) כל הכלים מקדשין וכו' ובלבד שיהיו כלי שרת. ויליף לה התם מקרא דכתיב ירחצו לרבות כלי שרת. ופירש"י דקרא יתירא הוא עיי"ש. ומשמע ודאי דאפילו לכתחילה שפיר דמי לקדש ידים ורגלים שלא מן הכיור אלא משאר כלי שרת. הן אמת שראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ביאת המקדש ה"י) שכתב וז"ל מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת הרי זה כשר עכ"ל עיי"ש. אבל לא ידענא מנ"ל הא. ובסוגיא דגמרא שם לא משמע הכי כלל. וגם ראיתי להרמב"ן ז"ל (פרשת תשא) שכתב וז"ל והרחיצה היא המצוה. אבל הכיור צוה בו להזמנה. ואיננו מעכב ולא מצוה. כי ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דאפילו למצוה לא בעינן כיור ומותר אפי' לכתחילה לקדש ידיו ורגליו גם משאר כלי שרת. ולא אמרה תורה כיור אלא להזמנה בעלמא שיהא במקדש כיור מים מזומן לצורך קידוש. לא שיהא מצוה לקדש בו אפי' לכתחילה. וראייתו ברורה מדתנן (פרק טרף בקלפי מ"ג ע"ב) בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב. ר"י אומר לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב עיי"ש. ובתוס' שם (לקמן מ"ד ע"ב) ד"ה והיום וכו'. הביאו על זה ההיא דפ"ב דזבחים דמרבינן מקרא דאפי' בשאר כלי שרת מקדשין עיי"ש. והיינו כמש"כ דהתם משמע דאפילו לכתחילה מותר לקדש ידיו ורגליו מכל כלי שרת. ודברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי:

וביותר לפ"מ דאמרי' בירושלמי (פרק טרף בקלפי סוף הלכה ה'). דעלה דתנן היום כה"ג מקדש בקיתון של זהב. אמרינן התם א"ר יונה חוץ מקידוש ראשון. א"ר יוסה ואפי' מקידוש הראשון. מתני' פליגא על רבי יונה כל הכלים שהיו במקדש היו ראויין לקידוש ידים ורגלים. פתר לה חוץ מקידוש הראשון. מתניתא פליגא על רבי יוסה הכיור והכן מעכבין. פתר לה מקומן מעכב עיי"ש. ומתבאר מדברי הירושלמי אלו דלרבי יוסה אפי' לכתחילה אין חיוב בכיור וכדקתני בברייתא כל הכלים שהיו במקדש ראויין לקידוש ידים ורגלים. דמשמע ודאי אפי' לכתחילה. אמנם לרבי יונה נראה לדון ולומר דכיון דבקידוש הראשון ס"ל דגם כהן גדול אינו מקדש אלא מן הכיור דוקא. והיינו משום דכיון דקידוש הראשון בשחרית מעכב. שאם עבד בלא קידוש ראשון עבודתו פסולה. הילכך בעינן דוקא מן הכיור. משא"כ שאר כל הקידושין שבין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה שאין מעכבין בדיעבד ועבודתו כשרה. כדתניא (פ"ב דזבחים י"ט ע"ב) עיי"ש. הילכך מקדש בקיתון של זהב ואינו צריך כיור. ודאי ע"כ צריך לומר דס"ל דעכ"פ לכתחילה מצוה בכיור דוקא. והילכך בקידוש ראשון שמעכב למיפסל עבודה ס"ל דבעינן לכתחילה קידוש מן הכיור. משא"כ בשאר קידושין של יוה"כ שעיקר הקידוש אינו מעכב. ואם לא קידש כלל נמי עבודתו כשרה. הילכך אפי' למצוה לכתחלה לא צריך כיור. ומאי דתניא בברייתא כל הכלים שהיו במקדש היו ראויין לקידוש ידים ורגלים. הרי מוקי לה התם אליבא דרבי יונה חוץ מקידוש ראשון. וא"כ מתבאר דפלוגתא דאמוראי היא. ומ"מ אין מזה שום קושיא להרמב"ן ז"ל. משום דודאי משמע דלתלמודא דידן ס"ל כרבי יוסה דאפי' בקידוש ראשון ליכא מצוה אפי' לכתחלה בכיור. וגם בקידוש ראשון לא היה כהן גדול מקדש ביוה"כ אלא מקיתון של זהב. דאם לא כן ודאי לא הוה משתמיט מלחלק בהכי. כיון דמפשטא דמתניתין משמע ודאי שבכל הקידושין לא היה מקדש אלא מקיתון של זהב. וכיון דתלמודא דידן הכי ס"ל. ודאי קיי"ל כוותי'. וא"כ לעולם ליכא מצוה מדאורייתא בכיור אפי' לכתחילה. אבל להרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו (פ"ב מהלכות עבודת יוה"כ ה"ה) שפסק ג"כ כרבי יוסה דאפי' קידוש הראשון מקדש מקיתון של זהב עיי"ש. ואפי' הכי כתב (בהלכות ביאת המקדש שם) דלכתחילה מצוה לקדש ממי הכיור. אלא שאם קידש מאחד מכלי השרת כשר בדיעבד. קשה טובא לכאורה שנראין דבריו סותרין זא"ז. שמש"כ בהלכות ביאת המקדש לא יתכן אלא לרבי יונה. ודבריו בהלכות עבודת יוה"כ שסתם וכתב שביוה"כ מקדש מקיתון של זהב ולא חילק כלל. לא יתכנו אלא לרבי יוסה. וזה תמוה. ועי' מש"כ בש"ק על דברי הירושלמי שם. וכל דבריו אינם נכונים כלל ואין להאריך בזה. ועי' במש"כ הר"ב פר"ח (במים חיים) על דברי הרמב"ם (בהלכות עבודת יוה"כ שם) דלדעת רש"י והרע"ב ז"ל קיי"ל כר' יונה (בירושלמי שם) ולהרמב"ם והרא"ש ז"ל קיי"ל כרבי יוסה עיי"ש. ולא הרגיש בסתירת דברי הרמב"ם ז"ל. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי כעת:

ואמנם כל זה לענין קידוש ידים ורגלים. אבל לענין השקאת סוטה ליכא מאן דפליג בהא דבעינן מי כיור דוקא. דהכי סתם לן תנא במתניתין דסוטה שם. ואין שום חולק בזה. ועוד דאפי' רבי יהודה דפליג התם במתניתין דיומא שם. וקאמר דכה"ג לעולם מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב עיי"ש. ומבואר דס"ל דאפי' בקידוש הראשון שמעכב ופוסל את העבודה לא בעינן מדאורייתא מי כיור. דהא בכל השנה ליכא אלא קידוש ראשון. ואפי' הכי ס"ל דמשום כבודו של כהן גדול אינו מקדש אלא מן הקיתון של זהב. א"כ ע"כ ס"ל דעכ"פ מדאורייתא אפי' בקידוש הראשון ליכא מצוה במי כיור. ואפי' הכי לענין השקאת סוטה מבואר במתני' דסוטה שם דאפי' לרבי יהודה בעינן מי כיור דוקא. דלא פליג התם על ת"ק אלא במאי דבעי חצי לוג. ולדידי' ברביעית סגי. אבל כ"ע מודו דמי כיור בעינן עיי"ש. וכן אמרו בספרי (נשא פיסקא י') ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש. אין מים קדושים אלא שקידשו בכלי. ואלו הם מי כיור עיי"ש. וגם התם ליכא מאן דפליג עלה עיי"ש. הן אמת דהדבר קשה לכאורה מהיכא משמע לן מי כיור. אטו כיור כתיב בהך קרא. מים קדושים כתיב. וכל שנתקדשו באחד מכל כלי השרת שבמקדש. שפיר קרינן בהו מים קדושים. ומנ"ל לומר דבעינן דוקא מי כיור. והיה נראה לומר דמי כיור דתנן במתניתין לאו דוקא. וכל שנתקדשו בכלי שרת שפיר דמי אף ע"פ שאינן מי כיור. ולא נקט במתניתין מי כיור אלא משום שבכיור היו לעולם מזומנים מים קדושים. ולעולם דאין הכי נמי דגם כשנתקדשו בשאר כלי שרת ראוים לסוטה. ובאמת דהכי משמע מפירש"י והרע"ב והרב המאירי ז"ל במתני' דסוטה שם דלא בעינן אלא מים שנתקדשו בכלי עיי"ש. אלא דבספרי שם לא משמע הכי. מדסיים עלה וקתני ואלו הם מי כיור. וכן הוא גם בפסיקתא זוטרתא שם ובילקוט שם. אף דמפירש"י שם משמע שלא היתה כן גירסתו בספרי עיי"ש. וגם בתרגום יונתן כתב מיין קדישין מן כיורא. וכן מבואר במדרש רבה (נשא פ"ט) ולקח הכהן מים קדושים אין קדושים אלא שנתקדשו בכלי ואלו הן מי כיור. ולמה היו המים מן הכיור לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים וכו' עיי"ש. וכן פירש"י (פ' נשא) עיי"ש. וראיתי להרד"פ ז"ל (בפי' הספרי) שכתב דמשמע להו מי כיור מדכתיב ולקח מים קדושים. דמשמע שבשעת לקיחה כבר קדושים הן. דליכא למימר מים בעלמא שנותן אותן לכלי שרת תחילה שהכלי מקדשן והדר מערה אותן בכלי חרש. דא"כ לא היו קדושים בשעת לקיחה עיי"ש. ובאמת שכדבריו משמע מדברי הראב"ע ז"ל. שכתב וז"ל מים קדושים מהכיור כי כבר נקדשו עכ"ל עיי"ש. וגם מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות סוטה ה"ט) משמע דדוקא מי כיור עיי"ש. ומעתה א"כ ע"כ אין לומר שאין מעשה הכיור אלא חלק ממצות קידוש ידים ורגלים. כיון דאינו מיוחד לזה לבד. אלא עוד יותר הקפיד הכתוב על מי הכיור להשקאת סוטה. וגם לא יתכן לומר לאידך גיסא דהו"ל חלק ממצות השקאת סוטה. כיון דאפי' לדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו. נהי דס"ל דאפי' למצוה בעלמא לכתחילה ליכא קפידא במי כיור לענין קידוש ידים ורגלים. דגם מים שנתקדשו בשאר כלי שרת כשרים לקידוש אפי' לכתחילה. מ"מ מיהת כיון דעכ"פ מפורש בקרא בפרשת מעשה הכיור דמצותו להיות מזומן לצורך קידוש ידים ורגלים. שוב לא חשיב מיוחד להשקאת סוטה להיותו נחשב מחלקי מצות השקאת סוטה. וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דגם קידוש ידים ורגלים עכ"פ לכתחילה איכא מצוה במי כיור. ומשמע מדבריו דמצוה דאורייתא היא. וכן ביאר בהדיא הרב המבי"ט ז"ל (בקרית ספר שם) עיי"ש בדבריו. וא"כ ודאי קשה טובא לכאורה לרבינו הגאון ז"ל דכמו שמנה מזבח הקטורת ומזבח העולה מצות מיוחדות בפ"ע מטעם שביארנו. ה"נ מטעם זה עצמו הו"ל למנות מעשה הכיור מצוה בפ"ע:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור אנכי) שמנה שם באמת מעשה הכיור מצוה בפ"ע. אלא שלא מנה שם מצות קידוש ידים רגלים. וא"כ מבואר מזה דגם שם לא מנה מעשה הכיור מצוה מיוחדת בפ"ע. אלא שכולל מעשה הכיור וקידוש ידים ורגלים במצוה אחת. כדרך שכולל גם כאן מעשה המנורה והשמן והדלקת הנרות במצוה אחת. וכן מתבאר בהדיא מלשונו שם שכתב וז"ל וכיור לרחצת יד ורגל משמץ. ומשמע קצת דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דעכ"פ לכתחילה מצוה מדאורייתא היא לקדש ידים ורגלים ממי הכיור דוקא. ומ"מ לפ"ז גם דבריו שם צ"ע בזה. דלפי שיטתו הו"ל למנות מעשה הכיור מצוה בפ"ע וקידוש ידים ורגלים מצוה בפ"ע. כמו שמנה מעשה המזבחות מצות בפ"ע. ואמנם נראה לזה דאע"ג דכל כיו"ב שהציוי כולל כמה מצות יחד לא יתכן לומר שאינו אלא אחד מחלקי מצוה אחת מהמצות הללו שכבר נמנו. מ"מ היינו דוקא היכא שהמצות אלו מפורשות בקרא. אבל הכא דבפרשת מעשה הכיור לא כתיב בקרא בהדיא תכלית מעשה הכיור אלא קידוש ידים ורגלים בלבד. כדכתיב ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וגו' ונתת שמה מים ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. ובין לדעת הרמב"ם ז"ל דמצוה דאורייתא היא לכתחלה מיהת שלא לקדש ידיהם ורגליהם אלא מן הכיור. ובין להרמב"ן ז"ל וסייעתו דלא קאי קרא אלא על ההזמנה. לומר שיהא מזומן ומוכן לפניהם כיור המיוחד לצורך קידוש ידים ורגלים. אע"פ שגם שאר כלי שרת כשרים לכך אפי' לכתחילה. ואפשר דעדיפי טפי. משום שקדושתן גדולה יותר מקדושת הכיור. דכיור לא נעשה אלא לרחצה. משא"כ שאר כלי שרת שנעשו ונמשחו לשם עבודת מזבח. מ"מ הרי לא מפורש בקרא אלא צורך קידוש ידים ורגלים. אבל השקאת סוטה לא אשכחן בקרא בהדיא. ולא נפקא אלא מדרשא בעלמא. הילכך שפיר יתכן לומר דמעשה הכיור אינה אלא חלק ממצות קידוש ידים ורגלים. ואינה נמנית מצוה בפ"ע. אע"פ שגם השקאת סוטה זקוקה למי הכיור. דאין לנו בזה אלא המצוה המפורשת בקרא בהדיא בלבד. ובפרט דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דכל מצוה שאינה מפורשת בקרא ולא נפקא אלא מדרשא בעלמא ממצוה אחרת שכבר באה במנין אינה נמנית כלל. כמו שנתבאר במבוא (סי' ז' שורש ב') עיי"ש. וא"כ לענין מנין המצות הו"ל כליתא. והילכך בזה שפיר י"ל דמעשה הכיור אינה אלא חלק ממצות קידוש ידים ורגלים שכבר נמנית. ואינה באה שוב במנין בפ"ע:

ומעתה עפ"ז נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל כאן וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם. דודאי מעשה הכיור וקידוש ידים ורגלים אינן נמנין אלא במצוה אחת. אלא דכאן כיון דעשה דמצות קידוש ידים ורגלים היא מצוה המוטלת על היחידים הבאים לעבוד עבודת מקדש. ולדעת קצת גם לביאה ריקנית צריך קידוש ידים ורגלים. כמש"כ התוס' (פ"ק דיומא ה' ע"ב) ד"ה להביא עיי"ש. הילכך מנה עשה דקידוש ידים ורגלים שהיא עיקר המצוה. במנין העשין שעל היחידים. ונכללה בה מצות מעשה הכיור. אע"ג דמצוה זו אינה מוטלת אלא על הצבור. משום דזו אינה אלא הכשר מצות קידוש. ובתר עיקר המצוה אית לן למיזל. אבל באזהרותיו שם שלא נתחלקו שם עשין המוטלות על היחידים בפ"ע ועשין המוטלות על הצבור בפ"ע. אלא כל המצות בין דיחידים ובין דצבור בין עשין ובין לאוין. כולן באו בערבוביא. ולא כתבן אלא ע"פ סדר עשה"ד. לזה מנה שם מעשה הכיור וכולל בה גם מצות קידוש ידים ורגלים. כלשון הכתוב בתורה דמצות קידוש ידים ורגלים נכללה בכלל פרשת מעשה הכיור. ועפ"ז תמיהא לי בדברי הרמב"ן ז"ל (עשין ל"ג) שלפי שיטתו שם דהיינו טעמא שאין כלי המקדש נמנין מצוה בפ"ע משום שאינם אלא חלקי מצות העבודה. מסיק שם דהארון והכפורת שלא נעשו לצרכי העבודה נמנין מצוה בפ"ע. אבל המזבחות ביאר שם שאין למנותן מצוה בפ"ע משום שאינם אלא מחלקי מצות העבודה. והוא תמוה דהא אע"ג דלדעת הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ב) מעשה החטאת והאשם העולה והשלמים והמנחות. אינם נמנין כולם אלא במצוה אחת בכלל מצות העבודה המוטלת על הכהנים לעבוד עבודת מקדש עיי"ש. מ"מ הרי זולת זה איכא נמי מצות רבות שהמזבח נעשה לצרכן ואי אפשר להן בלא מזבח. כמו התמידין והמוספין וכל מעשה יוה"כ על הסדר. שהן מצות מיוחדות בפ"ע לכ"ע. וא"כ ע"כ לא יתכן לומר דעשיית המזבח אינה אלא חלק ממצות העבודה. מאחר דהעבודה גופא מתחלקת לכמה מצות חלוקות ומיוחדות בפ"ע. וא"כ ע"כ מצוה בפ"ע היא במנין המצות. וכמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש י"ב) שהבאתי לעיל. וגם הרמב"ן ז"ל לא חלק עליו שם בזה. ובודאי גם הוא ז"ל ס"ל הכי. וכן מזבח הזהב ודאי ראוי למנותו מצוה מיוחדת בפ"ע מהאי טעמא גופא. כיון דמפורש בקרא בהדיא שאינו מיוחד לקטורת בלבד. אלא גם מצות אחרות זקוקות למזבח הזהב כקטורת וכמשכ"ל. ונראה דמהאי טעמא הוא שהוכרח הרמב"ם ז"ל לומר טעם אחר לדבר. שלא כטעמו של הרמב"ן ז"ל. אלא משום שכלי המקדש הם חלקי מעשה המקדש. דטעם זה שייך בכל כלי המקדש כולם. אם לא היה מקום לפקפק בעיקר טעם זה מצד אחר. כמו שכתב עליו הרמב"ן ז"ל שם. אבל לפי דברי הרמב"ן ז"ל שהעלה שם דלא יתכן להוציאן מכלל מנין המצות אלא משום שאינם אלא חלקים ממצות עבודת מקדש. א"כ ודאי לא הארון והכפורת בלבד יש למנות מצוה בפ"ע. אלא גם מזבח העולה ומזבח הקטורת יש למנותן מצות מיוחדות בפ"ע מטעם שנתבאר. ומטעם זה באמת מנאן רבינו הגאון ז"ל כאן מצות בפ"ע וכמו שביארנו. אבל דברי הרמב"ן ז"ל צ"ע אצלי כעת. ועוד יתבאר בזה לפנינו בס"ד. וראיתי להחינוך (מצוה ק"ב) שלפי דבריו שם נחלק הרמב"ן ז"ל על סברת הרמב"ם ז"ל (שורש י"ב) שהבאתי לעיל עיי"ש. ולפ"ז ודאי הוה אתי שפיר. דגם כאן הרמב"ן ז"ל לשיטתו אזיל. אבל דברי החינוך תמוהים טובא אצלי. דע"כ ודאי מוכרח דגם הרמב"ן ז"ל לא נחלק בסברא זו על הרמב"ם ז"ל וכדכתיבנא. ובלא"ה בעיקר דברי החנוך שם בשם הרמב"ן ז"ל יש לתמוה טובא שלא מצינו מזה בדברי הרמב"ן כלום. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל ואין להאריך בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.